יומא כא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כא - ב

והלא השולחן כלי עץ העשוי לנחת הוא, שהרי אין שימושו על ידי טלטול ממקומו, אלא במקומו הוא קבוע.

וכל כלי [עץ] העשוי לנחת אינו מקבל טומאה, שהקיש הכתוב טומאת כלי עץ לטומאת שק, ודרשו מה שק שימושו כשהוא מיטלטל מלא וריקן, אף כלי עץ אין תורת כלי עליו לקבל טומאה, אלא אם הוא עומד להיטלטל מלא וריקן.

ומשום שאינו מקבל טומאה, אף חוצץ בפני הטומאה, אם סתם בו פתח שלא תעבור הטומאה דרכו, ואם כן איך יכול השולחן להיות טמא.

אלא מלמד שהיה השולחן מיטלטל מפני שברגלים היו מגביהין אותו כדי להראות את חומו של לחם הפנים לעולי רגלים, והיו אומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום, שעושה לכם נס שנשאר הלחם חם בשעת סילוקו כפי שהיה בשעת סידורו. שנאמר "לשום לחם חום ביום הלקחו".

ולכן נמנה נס זה בין עשרה הנסים, שכן אף נס זה נראה מבחוץ.

ומקשינן עוד: ותו ליכא נסים במקדש?

והאמר רב אושעיא: בשעה שבנה שלמה את בית המקדש, נטע בו כל מיני עצי מגדים של זהב, והיו עצי הזהב הללו מוציאין פירותיהן בזמנן, כאילו היו עצי פרי ממש, וכשהיתה הרוח מנשבת בהן היו הפירות נושרין, שנאמר [תהלים ע"ב ט"ז] "ירעש כלבנון פריו", ו"לבנון" הוא בית המקדש, שהיו פירותיו אלו רועשים על ידי הרוח הנושבת בהם.

וכשנכנסו נכרים להיכל להחריבו, יבש האילן, שנאמר [נחום א' ד'] "ופרח לבנון אומלל", ועתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לפריחתן, שנאמר [ישעיה ל"ה ב'] "פרוח תפרח ותגל, אף גילת ורנן, כבוד הלבנון נתן לה".

ומשנינן: ניסי דקביעי במקומם, ולא על ידי מאורעות ומעשים שנעשו במקדש, לא קא חשיב התנא במנינו.

ומסקינן: השתא דאתית להכי שלא מנה התנא נסים הקבועים ועומדים במקדש, יתיישב גם מה שלא מנה נסי מקום הארון והכרובים, שהרי אלו נמי ניסי דקביעי נינהו.

אמר מר: ועשן המערכה אפילו כל הרוחות שבעולם באות ומנשבות בו אין מזיזות אותו ממקומו.

ותמהינן: ומי הוה עשן עולה מאש המערכה, והתניא: חמשה דברים נאמרו באש של המערכה, היתה נראית רבוצה כארי, וברה [ברורה] כחמה, ויש בה בשלהבת שלה ממשות בשונה מכל שלהבת שבעולם שאין בה ממשות, ואוכלת דברים לחין כמו שאוכלת דברים יבשין, וכן אינה מעלה עשן.

ומשנינן: כי קא אמרינן שהיה עשן עולה מאש המערכה, בחלק האש דהדיוט הוא, ולא באש שירדה מן השמים שעליה שנינו בברייתא שאינה מעלה עשן.

דתניא: נאמר בתורה "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח", ולמדנו מזה שאף על פי שהאש של המזבח היתה יורדת מן השמים, מכל מקום מצוה להביא אש גם מן ההדיוט, ולהניחה אצל האש שירדה מן השמים, ואש זו העלתה עשן.

למדנו בברייתא שהיתה אש המערכה נראית רבוצה כארי.

ופרכינן: והתניא: אמר רבי חנינא סגן הכהנים: אני ראיתיה לאש המערכה והיתה נראית רבוצה כדמות כלב רובץ.

ומשנינן: לא קשיא: כאן - שאמרו שנראית רבוצה כארי - במקדש ראשון נראתה כן, וכאן - שראה אותה רבי חנינא סגן הכהנים רבוצה ככלב - במקדש שני היה.

ופרכינן: וכי במקדש שני מי הואי אש מן השמים?

והאמר רב שמואל בר איניא: מאי דכתיב בפסוק כשאמר הנביא לבוני בית שני "עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית וארצה בו ואכבד אמר ה'", והרי קרינן "ואכבדה" בה"א, ומאי שנא דנכתב מחוסר ה"א?

אלא שחסרון הה"א לרמז באה, על אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון לבין מקדש שני, ואלו הן:

ארון וכפורת וכרובים שלא היו במקדש שני לאחר שגנזם יאשיהו המלך בסוף ימי הבית שני, וכן אש מן השמים שירדה לבית הראשון ולא לבית השני וכן השכינה לא שרתה בבית השני, וגם רוח הקודש לא היתה בנביאים מתחלת הבית השני, ואורים ותומים שבתוך החושן. ^[67]

ומשנינן: אמרי, אין, אכן האש עצמה מיהוה הוה. אלא דסיועי לאכול את הקרבנות לא מסייעא, ורק האש שהוסיפו מן ההדיוט היתה אוכלת את הקרבנות.

תנו רבנן: שש מיני אשות הן:

יש אש שאוכלת ואינה שותה. ויש ששותה ואינה אוכלת. ויש שאוכלת ושותה, ויש אש שאוכלת אפילו דברים לחין כיבשין, ויש אש שהיא דוחה אש אחרת, ויש אש שאוכלת אש.

ומפרשינן: יש אש שאוכלת ואינה שותה, הא אש דידן שאינה שורפת אלא דברים מוצקים.

אש ששותה ואינה אוכלת, זו אש הקודחת בגופם דחולין במחלת הקדחת, שגורמת לגופם להתייבש ולהזדקק לשתיית מים, בלא חשק לאכול.

אש שאוכלת ושותה, זו אש דאליהו הנביא שנפלה מן השמים על המזבח שבנה בהר הכרמל ואכלה את העולה והעצים והעפר והאבנים, ואף היתה שותה, דכתיב שם "ואת המים אשר בתעלה לחכה".

אש שאוכלת דברים לחין כשם שאוכלת דברים יבשין, זו אותה אש דמערכה של המזבח שהיתה אוכלת גם בשר לח והיה נעשה כגחלים.

יש אש דוחה אש, זו אש דגבריאל המלאך שהוא שר של אש, וירד להציל את חנניה מישאל ועזריה, כשהשליכן נבוכדנצר לכבשן האש, ובאשו דחה את אש הכבשן מבפנים וציננו, והקדיח את הכבשן מבחוץ לשרוף את זורקיהם.

ויש אש אוכלת אש, זו אש דשכינה, דאמר מר: בשעה שבקש הקדוש ברוך הוא לבראות את האדם, ואמרו המלאכים לפניו "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו", הושיט הקדוש ברוך הוא את אצבעו ביניהם, ושרפן.

למדנו בברייתא:

ועשן המערכה, אפילו כל הרוחות שבעולם באות ומנשבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו.

ופרכינן: והאמר רבי יצחק בר אבדימי: לפי שבחג הסוכות נידונים על המים, וביום טוב האחרון הוא יום שנחתם בו גזר דינם של הגשמים שירדו באותה שנה, לפיכך במוצאי יום טוב האחרון של חג הסוכות, היו הכל צופין לעשן המערכה, שנעשה בו סימן, על ידי הרוח שהיתה מנשבת בו, איך נגזר הדין.

אם היה העשן נוטה כלפי צפון, מפני שרוח הבאה מכוון דרום היתה מנשבת בו, היו העניים שמחין, ובעלי הבתים היו עצבין, מפני שרוח דרומית גורמת שיהיו גשמי השנה מרובין יותר מדאי, ומתוך כך יהיו פירותיהן של בעלי הבתים מרקיבין, ואין כדאי להם להחזיקם באוצרות, ולכן הם מוכרים בזול ומרויחין העניים.

וכשנטה העשן כלפי דרום על ידי רוח צפונית שהיתה מנשבת בו, היו העניים עצבין ובעלי הבתים היו שמחין, מפני שרוח צפונית גורמת שיהיו גשמי השנה מועטין, ומשום כך יהיו פירותיהן של בעלי הבתים משתמרין היטב באוצרות, ואין מוכרים את הפירות עד שעת היוקר.

ואם נטה העשן כלפי מזרח על ידי שהיתה רוח מערבית מנשבת בו, היו הכל שמחין, שרוח מערבית שקולה היא, וגורמת שירדו גשמים כפי הראוי, הן שתהיה תבואה במדה ראויה, והן שיהיו הפירות משתמרים כראוי, ועל ידי זה נמכרים הפירות במחיר בינוני, וריוח הוא הן לבעלי הבתים והן לעניים.

ואם נטה העשן כלפי מערב על ידי שהיתה רוח מזרחית מנשבת בו, היו הכל עצבין, שרוח מזרחית מייבשת את הזרעים ומונעת את הגשמים, וגורמת לשנת בצורת.

והרי לנו מדברי רבי יצחק בר אבדימי שהיה עשן המערכה נוטה לצדדים על ידי הרוחות, וקשה מהברייתא שלמדנו שאין הרוחות מזיזות אותו ממקומו.

ומשנינן: דאזיל העשן ואתי כדיקלי, [כעצי דקל] המתנועעים ברוח, ואיבדורי לא הוה מיבדר - שלא היה העשן מתפזר על ידי הרוח.

אמר מר: נטה העשן כלפי מזרח הכל שמחין, ואם נטה כלפי מערב הכל עצבין, והרי שרוח מערבית יפה היא לעולם ואילו רוח מזרחית קשה היא.

ורמינהו: רוח מזרחית לעולם היא יפה, ומערבית לעולם קשה.

רוח צפונית יפה היא לחטין בשעה שכבר הביאו שליש מגידולם, שכבר אינם צריכים לגשמים מרובין, וקשה היא לזיתים בזמן שהן חונטין, שאז צריכים הם לריבוי גשמים.

ואילו רוח דרומית הגורמת לריבוי גשמים קשה היא לחטין בשעה שהביאו שליש, ויפה היא לזיתים בזמן שהן חונטין.

ואמר רב יוסף ואיתימא מר זוטרא: וסימניך לידע איזו רוח יפה לחטין ואיזו לזיתים, שלחן שהיה במקדש, שהיה עליו לחם הפנים העשוי מחטין, היה בצד צפון, והמנורה שהדליקו בה בשמן זית, היתה בדרום, האי רוח צפונית, מרבה [מגדלת] חטין הראויין לשולחן, שהיה עומד בצד דידיה.

הדרן עלך פרק שבעת ימים

הערות

^[67] נחלקו הראשונים אם לא היו האורים והתומים בכלל, או שהיו, דבלאו הכי אין החושן כשר, והוי הכהן גדול מחוסר בגדים, אלא שבהעדר רוח הקודש לא היה הכהן נשאל באורים ותומים.

הלא כלי עץ העשוי לנחת הוא, כלומר: כלי עץ שאין מטלטלין אותו והוא מונח במקום אחד, ושנינו: כלי עץ העשוי לנחת — אינו מקבל טומאה, ולא עוד אלא שחוצץ בפני הטומאה. אלא מלמד שהיו מגביהין אותו לעולי רגלים כדי להראות להם את לחם הפנים ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום שנעשה נס בלחם, שבשעת סילוקו הריהו חם כבשעת סדורו, שנאמר: "לשום לחם חם ביום הלקחו" (שמואל א, כא, ז), וכיון שהיה השולחן מיטלטל מזמן לזמן כאמור, שוב אינו נחשב ככלי עץ העשוי לנחת ולכך הריהו יכול לקבל טומאה. ולפי דרכנו למדנו שנס זה שבלחם היה מן הניסים שבחוץ, שהכל ראו אותם.

ושואלים: ותו ליכא [ועוד אין] ניסים אחרים? והאמר [והרי אמר] רב אושעיא: בשעה שבנה שלמה את בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין אלה פירותיהן בזמנן כשאר עצים, וכשהרוח מנשבת בהן נושרין, שנאמר: "ירעש כלבנון פריו" (תהלים עב, טז), משמע שהיו צומחים פירות בלבנון, שהוא לדברי חכמים רמז למקדש. וכשנכנסו גוים להיכל יבש אילן זה של זהב, שנאמר: "ופרח לבנון אמלל" (נחום א, ד), ועתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לישראל את האילנות הניסיים הללו, שנאמר: "פרח תפרח ותגל אף גילת ורנן כבוד הלבנון נתן לה" (ישעיה לה, ב). הרי שהיו ניסים נוספים בבית המקדש.

ומשיבים: ניסי דקביעי [ניסים שהיו קבועים] ועומדים תמיד במקומם במקדש לא קא חשיב [אינו מחשיב] ולא מנאם בין הניסים. ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכך] לתרץ באופן זה, אפשר להשתמש בו לתרץ קושיה קודמת: ארון וכרובים נמי, ניסי דקביעי נינהו [גם כן, ניסים הקבועים במקומם הם] ולכן לא מנאום בין ניסי המקדש.

א אמר מר [החכם] במנין הניסים, כי על אף הרוחות העזות לא היה זז עשן המערכה ממקומו, ושואלים: ומי הוה [והאם היה] בכלל עשן במערכה שעל גבי המזבח? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: חמשה דברים נאמרו באש של מערכה: רבוצה היתה על העצים כצורת ארי, וברה (בהירה וצחה) היתה כאור חמה, ויש בה ממש, כלומר: היה באש זו ממשות עד כדי שהיתה ניתנת למישוש, וחזקה היתה כל כך עד שאוכלת (מעכלת, שורפת) עצים לחין כיבשין, ואינה מעלה עשן!

ומשיבים: כי קא אמרינן [כאשר אומרים אנו] ומשמע מדברינו כי היה עשן במערכה — הרי אנו מדברים על אש המערכה של ההדיוט דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר: "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" (ויקרא א, ז) ללמדנו: אף על פי שאש יורדת מן השמים, בכל זאת יש מצוה מיוחדת להביא אף מן ההדיוט. ואש זו שהביאו הכהנים היא שהיתה מעלה עשן, ובעשן זה אירע נס.

בין הדברים המיוחדים באש של מערכה (ר"י הלבן) נאמר כי היתה האש רבוצה כארי. ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אמר ר' חנינא סגן הכהנים: אני ראיתיה את אש המערכה במקדש והיתה רבוצה ככלב ולא כארי! ומשיבים: לא קשיא [קשה]; כאן שהיתה רבוצה כארי — הריהי אש המערכה של המקדש הראשון, כאן בדברי ר' חנינא סגן הכהנים שהיתה ככלב — הוא במקדש השני.

על תירוץ זה מקשים: ובמקדש שני מי הואי [האם היתה] בכלל אש מערכה הבאה מן השמים? והאמר [והרי אמר] רב שמואל בר איניא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] במקדש שני: "עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית וארצה בו ואכבד אמר ה'" (חגי א, ח), "אכבד" הוא הכתיב וקרינן [ואנו קוראים] אותה מלה "ואכבדה"; ומסבירים: מאי שנא [במה שונה, מדוע] מחוסר ה"א במלה זו — ללמד: אלו חמשה דברים (כמנין ה"א) שהיו הבדל בין מקדש ראשון למקדש שני שהיו חסרים במקדש שני, ואלו הן: ארון הברית, וכפורת אשר עליו, וכרובים שעל הכפורת, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים. הרי שבמקדש שני לא היתה אש! אמרי [אומרים] בתשובה: אין, מיהוה הוה, סיועי לא מסייעא [כן, היתה במקדש שני אש משמים, ואולם לא היתה מסייעת] בשריפת הקרבנות, והיתה רק נראית על המערכה. כיון שהוזכרו דברים מיוחדים שהיו באש המערכה מביאים ברייתא בנושא קרוב.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: שש אשות (מיני אש) הן: יש אש אוכלת ואינה שותה, יש אש שותה ואינה אוכלת, יש אש שהיא גם אוכלת וגם שותה, יש אש האוכלת דברים לחין כיבשין בלי הבדל, ויש אש דוחה אש אחרת מפניה, ויש אש אוכלת אש אחרת.

ומפרטים: יש אש אוכלת ואינה שותה — הא דידן [זו האש שלנו] האש הרגילה השורפת (אוכלת) דברים, אך אינה מייבשת נוזלים מעצמה. אש שותה ואינה אוכלת — אש של חולין, אש הקדחת, שהיא מייבשת את הנוזלים שבגוף, אבל אינה שורפת ממש, אש אוכלת ושותה כמו האש של אליהו הנביא, דכתיב [שנאמר]: "ותיפול אש ה' ותאכל את העולה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ואת המים אשר בתעלה לחכה" (מלכים א' יח, לח). אש אוכלת דברים לחין כיבשין — זו אש של המערכה. יש אש דוחה אש זו האש של המלאך גבריאל, שנאמר בדניאל שהמלאך העשוי אש ירד לכבשן האש שהושלכו בו חנניה מישאל ועזריה ודחה מפניו את אש הכבשן. ויש אש אוכלת אש — היא אש השכינה, שאמר מר [החכם] לענין אחר: הקדוש ברוך הוא הושיט את אצבעו בין המלאכים שאף הם עשויים אש ושרפן, משמע שאש השכינה שורפת אף את אש המלאכים.

ב ושואלים: והאם עשן המערכה אפילו כל רוחות שבעולם אין מזיזות אותו ממקומו? והאמר [והרי אמר] ר' יצחק בר אבדימי: במוצאי יום טוב האחרון של חג הסוכות הכל צופין לעשן המערכה, אם היתה הרוח באה מכיוון דרום והיה העשן נוטה כלפי צפון, היו העניים שמחין ובעלי בתים עצבין, מפני שדבר זה סימן שגשמי שנה מרובין ועתידה האדמה להצמיח תבואה רבה ופירותיהן מרקיבין מפני הלחות ולכן לא ניתן לאכסן אותם ומוכרחים להקדים למוכרם, ונמצאים בעלי השדות מפסידים, ועניים מרויחים. ואם נטה עמוד העשן כלפי דרום, מפני רוח צפונית — עניים עצבין, ובעלי בתים שמחין מפני שגשמי אותה שנה מועטין ואין פירות רבים, ועוד שפירותיהן משתמרין.

ואם היתה רוח מערבית והיה העשן נוטה כלפי מזרח — הרי זה סימן לכך שגשמי השנה יבואו כראוי ויהיו פירות, וניתן יהיה גם לאחסן אותם זמן מסויים והכל שמחין. היתה רוח מזרחית ונוטה היה העשן כלפי מערב — הכל עצבין שרוח מזרחית אינה מביאה גשמים, והרי זה סימן לכך שתהא זו שנת בצורת. הרי שהיתה הרוח מטה את עשן המערכה! ומשיבים: דאזיל ואתי כדיקלי, ואבדורי לא הוה מיבדר [העשן היה הולך ובא, מתנועע, כמו עץ דקל ברוח, אבל לא היה מתפזר]. שאכן היתה הרוח מטה את כיוון עשן המערכה, אך אינה מפזרת אותו לגמרי.

אמר מר [החכם] כאן: אם היה עמוד העשן נוטה כלפי מזרח, שנושבת רוח מערבית — הכל שמחין, היה נוטה כלפי מערב מפני הרוח מזרחית — הכל עצבין. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה ממקום אחר], שאמרו חכמים: רוח מזרחית — לעולם יפה, רוח מערבית — לעולם קשה, רוח צפונית — יפה לחטין בשעה שכבר גדלו והביאו שליש, וקשה לזיתים בזמן שהן חונטין (תחילת היותם לפירות), רוח דרומית — קשה לחטין בשעה שהביאו שליש, ויפה לזיתים בזמן שהן חונטין.

ואמר רב יוסף על כך, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת מר זוטרא: וסימניך איזו רוח יפה לחיטים ואיזו לזיתים — שבמקדש היה שלחן בצפון, ומנורה בדרום. ועל השלחן היו מניחין לחם העשוי מחיטים, ובמנורה היו מדליקין שמן העשוי מזיתים, האי מרבה דידיה [צד זה צפון מגדל את שלו] את החיטים, השייכות לשלחן שבצפון, והאי מרבה דידיה [וזה צד דרום מגדל את שלו] את הזיתים שמהם מדליקים מנורה שבדרום. ועל כל פנים יש סתירה בהערכת רוח מזרחית ומערבית, אם טובה היא או רעה!

ומשיבים: לא קשיא [קשה]; הא [זה] — לן [לנו] לבני בבל, שאף שרוח מזרחית, רוח קדים יבשה היא, מכל מקום מתוך שבבל היא ארץ משופעת במים, אין אדמתה ממהרת להתייבש ואין הדבר פוגע באיכות התבואה, והא [וזה] — להו לבני ארץ ישראל, שאינה משופעת במים והרוח המזרחית ממהרת ליבש את אדמתה ומקלקלת את התבואה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: How is that possible? It is a wooden vessel designated to rest in a fixed place and not to be moved. And it was taught: Any wooden vessel designated to rest in a fixed place is not susceptible to ritual impurity, and it serves as a barrier before impurity, preventing its transmission. Rather, the fact that the table is described as pure teaches that the priests lift it in order to display the shewbread to the Festival pilgrims, and they say to them: See how beloved you are before the Omnipresent, as the bread is as hot at its removal on Shabbat, after a week on the table, as it was at its arrangement, as it is stated: “To put out hot bread on the day it was taken away” (I Samuel 21:7). Since the table was moved on occasion, it was not considered a wooden vessel designated to rest and was therefore susceptible to impurity. At the same time, it is clear that the miracle of the shewbread was a miracle performed outside the Sanctuary, as it was visible to all.

The Gemara asks: And are there no more miracles performed in the Temple? But didn’t Rav Oshaya say: When Solomon built the Temple he planted all sorts of precious golden fruits there, and these brought forth their fruit in their appointed season like other trees, and when the wind blew them the fruit would fall, as it is stated: “May his fruits rustle like Lebanon” (Psalms 72:16). This indicates that fruits grew in Lebanon, which the Sages interpreted as a reference to the Temple, which was built with cedar trees from Lebanon. And when the gentiles entered the Sanctuary the golden tree withered, as it stated: “And the blossoms of Lebanon wither” (Nahum 1:4). And the Holy One, Blessed be He, will restore the miraculous trees to Israel in the future, as it is stated: “It shall blossom abundantly, it shall also rejoice and shout, the glory of Lebanon will be given to it” (Isaiah 35:2). Apparently, there were additional miracles in the Temple.

The Gemara responds: The tanna does not count perpetual miracles on the list. The Gemara comments: Now that you have arrived at this solution, it can resolve an earlier difficulty as well: The Ark and the cherubs are also not counted, since they too were perpetual miracles.

§ The Master said in listing the miracles that even strong winds were unable to displace the smoke of the arrangement of wood. The Gemara asks: And did smoke rise from the arrangement of wood on the altar? But wasn’t it taught in a baraita: There were five matters stated with regard to the fire of the arrangement of wood: It crouched above the wood like a lion; and it was as clear as the light of the sun; and it had substance to the extent that it could be felt; it was powerful enough to consume wet wood like dry wood; and it did not raise smoke.

The Gemara answers: When we said that the smoke was not displaced, indicating that the wood produced smoke, that was in reference to the fire brought by a person, as it was taught in a baraita: “And the sons of Aaron the priest shall put fire upon the altar” (Leviticus 1:7), indicating that even though fire descends from the heavens, still there is a special mitzva to bring fire by a person. The fire that the priests brought produced smoke, and the miracle related to that smoke.

The Gemara asks: And was the altar’s fire crouched like a lion? But wasn’t it taught in a baraita: Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, said: I saw the fire in the Temple and it was crouched like a dog and not a lion? The Gemara answers: This is not difficult. Here, where the baraita stated that the fire resembled a lion, it refers to the fire in the First Temple; there, where Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, said that the fire resembled a dog, it refers to the fire in the Second Temple.

The Gemara asks: And was there fire that descended from the heavens in the Second Temple? Didn’t Rav Shmuel bar Inya say: What is the meaning of that which is written with regard to the Second Temple: “Go up to the hills and get wood and build the house; and I will look on it favorably and I will be glorified [ve’ekkaved], said the Lord” (Haggai 1:8)? Even though it is written ve’ekkaved, we read it ve’ikkavda, with an added letter heh. The Gemara explains: What is different that the word is missing the letter heh? This represents five, the numerological value of heh, phenomena that constituted the difference between the First Temple and the Second Temple, in that they were not in the Second Temple. And these are: The Ark of the Covenant, and the Ark cover upon it, and the cherubs that were on the Ark cover; fire; and the Divine Presence; and the Divine Spirit; and the Urim VeTummim. Apparently, there was no fire from heaven in the Second Temple. The Sages say in response: Yes, there was fire from heaven in the Second Temple; however, it did not assist in burning the offerings but was merely visible above the wood.

Apropos the fire on the altar, the Gemara cites a related baraita. The Sages taught that there are six kinds of fire: There is fire that consumes solids and does not consume liquids; and there is fire that consumes liquids and does not consume solids; and there is fire that consumes solids and consumes liquids; and there is fire that consumes wet objects like dry objects; and there is fire that repels other fire; and there is fire that consumes other fire.

The Gemara elaborates: There is fire that consumes solids and does not consume liquids; that is our standard fire that consumes dry items but does not dry liquids.
Fire that consumes liquids and does not consume solids is the fever of the sick that dehydrates the body but does not consume the flesh.
Fire that consumes solids and consumes liquids is the fire of Elijah the Prophet, as it is written: “And fire fell from the sky and consumed the offering and the wood and the stones and the earth, and it licked up the water that was in the trench” (I Kings 18:38).
Fire that consumes wet objects like dry objects is the fire of the arrangement of wood.
There is fire that repels other fire; that is the fire of the angel Gabriel. The book of Daniel relates that Gabriel was an angel of fire who descended to the fiery furnace, repelled the fire, and rescued Hananiah, Mishael, and Azariah, who had been cast inside.
And there is fire that consumes other fire; that is the fire of the Divine Presence, as the Master said in another context: The Holy One, Blessed be He, extended His finger between the angels, who are also made of fire, and burned them. The fire of the Divine Presence consumed the fire of the angels.

§ The Gemara asks: And with regard to the smoke of the arrangement, is it so that even if all the winds in the world come and blow it, they do not move it from its place and it rises directly heavenward? Didn’t Rabbi Yitzḥak bar Avdimi say: At the conclusion of the final day of the festival of Sukkot, everyone looks to the smoke of the arrangement of wood; if the wind blew from the south and the smoke tends toward the north, the poor were glad and the homeowners were sad. This is because it was a sign that the year’s rains would be plentiful, producing an abundant crop on the one hand, but on the other hand, the fruit would rot due to the humidity, rendering it impossible to store the abundant harvest. This forced the landowners to sell quickly at a lower price. And if a northern wind caused the smoke to tend toward the south, the poor were sad and the homeowners were glad, because it was an indication that the year’s rains would be sparse. The yield would be low, and it would be easy to store the fruit and sell it at a higher price.

If a western wind caused the smoke to tend to the east, that was an indication that there would be sufficient rainfall to ensure a substantial crop, and at the same time, it would be possible to store the fruit, and everyone was glad. If an eastern wind caused the smoke to tend to the west that was an indication that there would be a drought because eastern winds do not bring rain, and everyone was sad. Apparently, wind causes the smoke rising from the arrangement of wood to move. The Gemara responds: The smoke comes and goes like a palm tree, swaying in the wind, but it did not disperse.

The Master said: If a western wind caused the pillar of smoke to tend to the east everyone is glad; if an eastern wind caused the smoke to tend to the west everyone was sad. And the Gemara raised a contradiction, as the Sages said: An eastern wind is always good; a western wind is always bad; a northern wind is good for wheat when it has reached one-third of its potential growth, and bad for olives when they are ripening; a southern wind is bad for wheat when it has reached one-third of its potential growth, and good for olives when they are ripening.

And Rav Yosef said, and some say it was Mar Zutra who said it: And your mnemonic for which is good for wheat and which for olives is that in the Temple the table was in the north and the candelabrum was in the south of the Sanctuary. Bread made out of wheat was placed on the table, and oil made out of olives was burned in the candelabrum. The wind coming from this side, the north, increased its own component, wheat; and the wind coming from this side, the south, increased its own component, olives. In any event, there are contradictory opinions with regard to the effect of western and eastern winds.

The Gemara responds: This is not difficult: This opinion that a wind from the east is good is for us, in Babylonia. Babylonia is a land whose water is plentiful, and a dry east wind will not harm the crop at all. This opinion that a wind from the east is harmful is for them, in Eretz Yisrael. That is a land where water is sparse, and the dry east wind will dry the land and ruin the crops.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואסיק דלחם הפנים היה מיטלטל עם השלחן מדקתני על השלחן הטהור מכלל שמטמא והא קיימא [לן] דטומאת הכלים מן השק ילפינן דכתיב או בגד או עור או שק ואמרינן מה שק מיטלטל מלא ריקם.

אף כל כלי המיטלטל מלא וריקן הוא שמקבל טומאה אבל כל כלי עץ העשוי לנחת כלומר שתשים עליו דבר ולהניחו עליו העשוי לנחת הוא. ופרקינן שלחן מגביהו אותו בלחם הפנים ומראין אותו לעולי רגלים.

ואסיקנ' ניסי דקביעי לא חשיב לאפוקי ארון וכרובים ומגדים ולחם הפנים והבלועין ונשארו שלשה הפסולין במקומן מנוין שלשה ומשנתנו אחר שביררו בגמ' זו עשרה ניסים שנעשו במקדש נשנית דהא תנינן (בה) ולא כבו גשמים אש של מערכה וכן לא נצחה הרוח את עמוד העשן דחשבינן להו במקום נסים שבירושלים. ולא יתכן שהיתה זו המשנה שנויה כך כלל ואקשינ' ומי הוה עשן המערכה. והתניא ה' דברים נאמרו באש המערכה רבוצה כארי וברה כחמה. ויש בשלהבת שלה ממש.

ואוכלת לחים כיבשים ואינה מעלה עשן. ודחינ' האש של הדיוט הוא מעלה עשן.

דתניא ונתנו בני אהרן הכהן אש. ואע"פ שהאש מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט.

במקדש ראשון היתה רבוצה כארי.

ובמקדש שני ככלב ולא מסייעת. לפיכך היו עורכין עליה עצים למערכה שבראשון לא היו עורכין אלא ב' גזירין לקיים המצוה. ואקשינן תוב וכי לא היתה הרוח מזיזה עשן המערכה. והאמר רב יצחק בר אבדימי מוצאי יו"ט האחרון של חג הכל צופין בעשן המערכה נוטה כלפי צפון וכו'. ופרקינן האי נוטה דקתני משום דכייף ופשיט כדיקלא אבל איבדורי כשאר כל עשן לא הוה מיבדר. ה' דברים היה חסר המקדש האחרון ואלו הן ארון כפרת וכרוב אש ושכינה. ורוה"ק שהיא הנבואה ואורים ותומים. ואש אע"פ שהיתה רבוצה ככלב לא היתה מסייעת:

ת"ר שש אשות הן.

יש אש אוכלת ואינה שותה הא דידן. כלומר אם תשפוך עליה מים תכבה. אש שותה ואינה אוכלת שעל החולין. אש אוכלת ושותה דאליהו שאכלה הבשר ושתת המים שנא' ואת המים אשר בתעלה לחכה. אש אוכלת לחים כיבשים היינו אש דמערכה. אש דוחה אש דגבריאל. אש אוכלת אש דשכינה. דא' הושיט אצבעו ביניהן ושרפם. פי' המלאכים שהם אש שאמרו לפניו יתברך בעת שבא לבראות האדם מה אנוש כי תזכרנו ושרפן.

עשן המערכה נוטה כלפי מזרח הכל שמחין כלפי מערב הכל עצבין. והתניא רוח מזרחית לעולם יפה.

ורוח מערבית לעולם קשה. רוח צפונית יפה לחטים בשעה שהביאו שליש כי השלחן בצפון ומרבה החטים לעשות סולת. וקשה לזיתים כשחונטין כי המנורה בדרום ומרבה השמן לנרות וקשה לחטים כשהביאו שליש. מ"מ רוח מזרחית יפה ורוח מערבית קשה קשיא לרב יצחק בר אבדימי ופרקינן ל"ק הא לן והא להו. לבני א"י שהיו צופין לעשן המערכה וכשנוטה כלפי מזרח היו הכל שמחים כי רוב רוחות של אותה שנה מערבית היא. וכי מערבית יפה ורוח מזרחית קשה. אבל לבני בבל רוח מזרחית יפה להן שהן שרויין במזרח. ורוח מערבית קשה להן:

כלי עץ העשוי לנחת הוא. ובפרק חומר בקדש פריך תלמודא דתיפוק לי׳ דמצופה זהב היה והרי הוא כלי של מתכת שמקבל טומאה ואפילו עשוי לנחת דבכלי עץ הוא דבעי׳ דומיא דשק ומסיק התם דאפילו לרבי יוחנן דאמר שאין הציפוי בטל לגבי העץ שאני הכא שהכתוב קראו עץ דכתיב והמזבח עץ ואיצטריך האי טעמא דכלי עץ העשוי לנחת למ״ד מסגרתו למעלה היתה דלמאן דאמ׳ למטה היתה בלאו הכי נמי טהור דפשוטי כלי עץ הוא וכדאי׳ בפ׳ הקומץ.

אלא שמגביהין אותו לעולי רגלים. פירוש שאי אפשר לחלק הלחם מעל השולחן אלא ביום שבת ורוב הרגלים אינם ביום שבת עצמה.

ותו ליכא והא איכא הא דאמר ר׳ אושעיא בשעת שבנה שלמה וכו׳. הקשה הר״ר אלחנן כיון דמקשין מארון ובגדים שלא היו אלא בבית א'. אמאי לא פריך ממאי שהיה הגורל עולה בימין דהא תניא לקמן שאפי׳ בבית שני כל מ׳ שנה של שמעון הצדיק היה גורל עולה בימין וכ״ש בבית א׳ שהיו הכהנים חשובין יותר ותירץ ר״י כי אולי גם בבית א׳ פעמים שלא היה עולה והר״ר אלחנן תירץ דלא פריך מנסים דמקדש ראשון אלא מאותן שלא היו הדברים שהנס נעשה בהם בבית שני. אבל גורל שהיה נוהג בבית שני ולא היה נעשה בו נס לא פריך מיניה דלא מני אלא נסים שהיו תדיר ומהאי טעמא לא מני הכא מה שאמרו בפרק תמיד נשחט דאיכא מאן דאמר כי פעמים שהיתה עזרה ננעלת מאליה על ידי נס אבל לא היה זה תמיד:

כי קאמרי׳ בהדיוט. פי׳ במה שהובער באש של הדיוט כדמפרש ואזיל וש״מ דמה שהודלק מאש היורד מן השמים לא היה מעלה עשן.

מצוה להביא מן ההדיוט. פי׳ ממדורת בית המוקד. ודוקא במזבח החיצון אבל במזבח הפנימי אין מוליכין ואין מקטירין אלא בגחלי קדש ממערכה העשויה לכך במזבח החיצון כדאי׳ לקמן ובזה טעו בני אהרן שהשוו מזבח הפנימי למזבח החיצון. כן פירש הראב״ד ז״ל.

אלו חמשה דברים שיש בין מקדש. כו׳ פי׳ ולא חשיב שמן המשחה שלא היה בבית שני מפני שאף בבית ראשון לא היה תמיד שכבר נגנז בימי יאשיהו.

אוכלת לחין ויבישין דמערכה. פי׳ ששולטת אף בבשר הקדש ועושה אותו כגחלים.

האי מרבה דידיה. פי׳ רוח צפון מרבה הלחם לשולחן שהוא בצפון ורוח דרום מרבה השמן למנורה שהיא בדרום.

הא לן והא להו. פי׳ לבני ארץ ישראל רוח מערבית יפה ולבני בבל רוח מזרח יפה ותו לא מידי:

שמא תאמר אחר שאין עשן המערכ' נוטה לשום צד מהו שאמרו מוצאי יו"ט האחרון של חג הכל צופין לעשן המערכה נוטה כלפי צפון כלומר שרוח דרום מנשבת ומטהו כלפי צפון עניים שמחים ובעלי בתים עצבים שהיה סימן להם שכך יהא כל השנה ורוח דרומי מביא גשם ומרקיב את הפירות נטה כלפי דרום עניים עצבים ובעלי בתים שמחים שרוח צפוני מונעת הגשמים דכתיב רוח צפון תחולל גשם ור"ל תמנע מלשון חלילה לעבדיך ומשמרת את הפירות מלרקב נטה כלפי מזרח [הכל שמחין עניים] שנמצא שרוח מערבי מביאה גשמים ובעלי בתים מפני שהפירות משתמרין נטה כלפי מערב כלומר שרוח מזרחי מנשב הכל עצבים עניים מפני שגשמי שנה מועטין ובעלי בתים מפני שהפירות מרקיבין וא"כ היאך אמרו שאין הרוח מזיזתו פירשו בה שמ"מ נטייתה היתה ביושר ולא היתה מתפזרת וזהו ענין דאזיל ואתי כדיקלא ודבר זה דוקא באש שהי' בא מן ההדיוט אבל אש שהי' בא מן השמים נאמר עליה שהיתה רבוצה כארי ר"ל עומדת על של הדיוט בחוזק וברה כחמה לרוב בהירותה ויש בה ממש אף בשלהבת שלה ואוכלת עצים לחים כיבשים ולא היתה מעלה עשן כלל ומקדש שני היה חסר משל ראשון חמשה דברים והם א. ארון וכפורת ב. כרובים ג. אש של שכינה ד. רוח הקדש ה. אורים ותומים ואף כשתאמר שהיה שם אש יורד מן השמים מ"מ לא היה מסייע כלל לאש של הדיוט למהר את ההקטרה שהאש שהיתה יורדת במקדש ראשון היתה מעכלת כל הקרבנות ולא היו הכהנים צריכים להביא אלא שני גזירי עצים לקיים מצות הבאה מן ההדיוט אבל אש שהיה יורד במקדש שני לא היה מעכל הקרבנות והיו הכהנים צריכין להביא עצים למערכה:

כל כלי עץ העשוי לנחת והוא שאינו מטלטל אינו מקבל טומאה וחוצץ בפני הטומאה וכבר ביארנוה במס' חגיגה: ונשלם הפרק תהלה לאל:

בראשונה וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא על החלק השני שבה שעניינו לבאר קצת ענייני עבודה כלליים לכל יום ושזה החלק יתבאר בפרק זה ועל זה הצד יחלקו ענייני הפרק לשלשה חלקים הראשון לבאר הנהגתם בתרומת הדשן שהיא עבודה כמו שהתבאר והשני בשאר עבודות שהיו בתמיד של שחר על איזה צד היו זוכים בהם וכמה כהנים צריכים בעבודת התמיד השלישי להודיע שבקצת ימים היו צריכים להרבות בכהנים אף לעבודת התמידין לסבת קצת תוספת עבודות שבהם וכן בקצת הקרבנות זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת דברים שלא מן הכוונה על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

חמשה דברים שיש בין מקדש ראשון למקדש שני כו'. בפיוט לצור יעקב אתן מהלל ושירים כתוב ועודף אחרון כבוד לראשון באש וכרוב ועוד שלשה דברים ותימה דאדרבה עזב ולא עדף ועוד כי יש לו להיות שם חדרים רמ"ח כנגד רמ"ח אברים שבאדם כמו שפייט שם אתן את הודו בקרב עם מיחדו למספר כל נתחים בי עצור ואין כי אם רמ"ו והגיה רבינו תם ועודף אחרון כבוד לראשון ועמד ארבע מאות ועשרים ונרצה בו להכבד אבל לא באש וכרוב ועוד שלשה דברים וזהו כמו שמשמע כאן בפירוש ושמן המשחה שלא היה בבית שני לא קחשיב דלא חשיב אלא דברים שהיו באין לצורך המקדש דוקא:

בסיימי פרק ראשון. תצרני כאישון. והבהק אורי באישון. ותן לי מאתך מענה לשון. ובתורתך האירה עיני. והוד והדר תעטרני. בפרק שני:

הדרן עלך שבעת ימים

ע"ב בשעה שבנה שלמה בהמ"ק נטע כו'. מפורש פ' טרף בקלפי:

רבוצה כארי כו'. ע"ש שבית ראשון נבנה ע"י שלמה המלך משבט יהודה שנמשל לאריה כמ"ש גור אריה יהודה וגו' אבל בית שני נבנה ע"י מלכות פרס ולא היה אש רובץ בו רק ככלב ומצינו בו שנדמה לכלב כמ"ש בפ"ק דר"ה והשגל יושבת אצלו כלבתא:

וברה כחמה ויש בו ממש כו'. כי הוא אש היסודי משא"כ אש שלמטה שהוא מורכב מיסודות אחרים ולכך אין בו ממש ונכבה ע"י יסודות האחרים כגון אש שלנו שהמים מכבים אותו וז"ש לעיל דמעולם לא כבו גשמים אש של עצי המערכה היינו נמי מפני שהיה בו אש של מעלה היסודי ודכתיב בתורה אש תמיד וגו' לא תכבה היינו בדהדיוט דמצוה להביא מן ההדיוט כדלקמן:

אע"פ שאש יורדת כו'. מפורש פרק הדר:

ארון וכפורת וכרובים כו'. בפ"ק דכריתות ופ"ג דהוריות יליף ליה מקרא דארון יאשיהו גנזו ובכללו כפורת וכרובים שעליו ובחד חשיב להו כפרש"י ועוד חשיב שם שמן המשחה וצנצנת המן ומקלו של אהרן כו' שגם הם נגנזו עם הארון והכא לא חשיב אלא הנך חמשה דברים החשובים וצורך בהן הרבה והם נחשבים חסירים בבית שני דמחסרון ה' של ואכבדה יליף לה דהיינו ה' דברים מכובדים שהיו חסרים בבית שני:

שש אשות הן יש כו'. אם נעיין בזה יש בהן ג' חלוקות מג' עולמות מלמטה למעלה כי שנים מהן שהם אוכלת ואינו שותה דידן ושותה ואינה אוכלת דחולה הם מעולם התחתון ועוד ב' מהם אוכלת ושותה ואוכלת לחין ויבשין דמערכה הם שירדו משמים מעולם האמצעי ועוד שנים מהם אש דוחה אש דגבריאל ויש אש אוכלת אש דשכינה הם מעולם העליון ובכ"א מג' החלוקות יש בכ"א מהשנים הא' מימין והרחמים והב' מהשמאל והדין:

במוצאי יו"ט אחרון מהחג כו'. מפורש פ' מי שמת ע"ש:

שלחן בצפון ומנורה בדרום כו'. מפורש פרק לא יחפור וע"ש:

גמרא וכשהרוח מנשבת בהן נושרין כו'. אולי צ"ל רועשין:

רש"י ד"ה ארון. ורוה"ק לא היתה בנביאים משנת שתים לדריוש. עי' הגהת הגרי"פ וכבר קדמהו בזה המ"ע בחלק אמרי בינה פכ"ז:

רש"י ד"ה מוצאי יו"ט האחרון ש"ח. שמאתמול נחתם גז"ד כו' כדתנן כו'. מוכח דבשמיני נידונין. וזה דלא כהטוש"ע או"ח ר"ס תרסד. וע"ש בהגר"א וברמ"א ר"ס תרסח:

תד"ה ואורים. עי' פרש"י בפ' תצוה ותראה שא"צ לדבריהם הללו וכ"כ הראב"ד ברפ"ד מהלכות בית הבחירה ודעת הרמב"ם שם כהתוס':

מיני מגדים של זהב כו'. נ"ב מקצת ומעין זה הפלא נמצא גם היום במחוז טאקייע לפעמים מוצאים גרגירי זהב תוך הענבים הגדילים שם ואף חוטי זהב גדלים על גביהם, מבחוץ. כך הגידו לי גברי רברבי בני סמכא שראום בעיניהם:

תוס' ד"ה ואו"ת. שאל"כ היה כ"ג מחוסר בגדים. נ"ב לא אבין לו מנין דבר זם. וכי או״ת בגד הם והכתיב ויתן אל החושן וגו'. א"ה בלא או"ת נמי חושן מקרי. חושן הוא מכלל ח' בגדים ואין או"ת מעכבים בו ושלא היו או״ת בב"ש קרא הוא (עזרא כ) עד עמוד כהן לאו"ת:

אוֹכֶלֶת לַחִין כִּיבֵשִׁין דְּמַעֲרָכָה. יש להקשות היינו הך דאליהו זכור לטוב שאכלה לחין ויבשין כיון דהיה שם מים היינו לחין?
ונראה לי דהיה בָּאֵשׁ אֵלִיָּהוּ דבר יתר על אֵשׁ דְּמַעֲרָכָה שלא נעשה גחלים ואפר כלל אלא נבלעו הכל בה אבל אֵשׁ דְּמַעֲרָכָה שורפת דוקא, וגם הבשר שהוא הלח נעשה גחלים כמו הנעשה בעצים. וכן ראיתי להריטב"א ז"ל שכתב אוכלת לחים ויבשים, פירוש שולטת אף בבשר הקודש ועושה אותו כגחלים עד כאן. ונראה לי מה שאמרו 'מצוה להביא מן ההדיוט' שהוא ממדורת בית המוקד כמו שכתב הריטב"א ז"ל היינו טעמא כדי שיהיה עשן, ומזה העשן דאברים ופדרים נזונין חיילות של סטרא אחרא ולא נפקין לשטטא בעלמא, וכמו שכתוב בספר קהילת יעקב. ועיין זוהר תרומה דף ק"ל. וכתב קהילת יעקב דמעשן של קרבנות ניזון קליפת נֹגַהּ שמשם נפש הבהמית של ישראל ונפש בהמות טהורות, יעוין שם. וכיון שיש צורך בעשן אם לא יביאו מן ההדיוט לא יהיה עשן מאש של מעלה בלבד.

מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב אַחֲרוֹן שֶׁל חַג הַכֹּל צוֹפִין בַּעֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה. נראה לי בס"ד רמז לדבר ממה שאמר הכתוב (תהלים סח, ג) כְּהִנְדֹּף עָשָׁן תִּנְדֹּף, רוצה לומר כמו נידוף עשן המערכה, כן תנדוף המטר לעולם! ונראה כי בעשן הקרבנות היוצא מתתא לעילא יהיה סימן למטר היורד בזכות הקרבנות מעילא לתתא.
ומה שאמרו נוֹטֶה כְּלַפֵּי מִזְרָח הַכֹּל שְׂמֵחִים, קצת קשה איך ישמחו העניים והלא כיון דאין הפירות נרקבין אוצרים אותם ונמכרים ביוקר? ונראה לי כיון דהזריעה מוצלחת בהם שמוציאה הארץ על חד שבע יהיו הפירות מרובים ואף על פי שאוצרים אותם מוכרים בזול מחמת רבוי הנמצא.

מִזְרָחִית לְעוֹלָם יָפָה, מַעֲרָבִית לְעוֹלָם קָשָׁה וְכוּ'. פירוש כיון דאמר על העשן נוֹטֶה כְּלַפֵּי מִזְרָח הַכֹּל שְׂמֵחִים נמצא מנשבת רוח מערבית דעל ידי כך נדחה העשן ונוטה כלפי מזרח, ומה שאמרו 'נוֹטֶה כְּלַפֵּי מַעֲרָב הַכֹּל עֲצֵבִים' נמצא מנשב רוח מזרחית דעל ידי כך העשן נדחה כלפי מערב. ולפי זה נמצא מערבית יפה מזרחית קשה ואיך קאמר 'מִזְרָחִית לְעוֹלָם יָפָה, מַעֲרָבִית לְעוֹלָם קָשָׁה'? ומשני הָא לָן וְהָא לְהוּ דרבי יצחק קאי על ארץ ישראל והברייתא קאי על בבל דמזרחית יפה.

גמ' וכרובים אש ושכינה. במדרש רבה בפ' בהעלותך נקט מנורה ולא נקט שכינה:

רש"י ד"ה שלא שרתה שכינה ולא היתה רוח הקדש אלא עד ארבעה שנים לדריוש. כצ"ל דהא בזכריה כתיב שנתנבא ד' שנים לדריוש וכ"כ סדר הדורות דף ל"ז ע"ג:

רבוצה כארי וכו' פירש מהרש"א בח"א דבית א' שנבנה על ידי שלמה המלך ע"ה דאתי משבט יהודה הנמשל לאריה לכך על שם זה רבוצה כארי אבל בית שני נבנה ע"י מלכי פרס לא היה האש רובץ בו רק ככלב ומצינו בו שנדמה לכלב כמ"ש פ"ק דר"ה והשגל יושבת אצלו מלכתא עכ"ד ודרכו יתישב יותר לפי מ"ש מהר"י אבראבאניל דכורש בלשון פרסי הוא כלב לפי שינק מכלבא ונתגדל מכלבא ע"ש. ועד"ה עמ"ש בהקדמת הזהר הקדוש דף ו' ע"ב ע"ש:

ה' דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ואלו הן ארון וכו' כתב הריטב"א בחידושיו והביאו בעין יעקב וז"ל פי' והא דלא חשיב שמן המשחה שלא היה בבית שני מפני שאף בבית ראשון לא היה תמיד שכבר נגנז בימי יאשיהו עכ"ל ושמעתי מעטרת ראשי אבא מארי זלה"ה ששמע מפי הרב הגדול מהר"ח אלפאנדארי זלה"ה שהקשה על הריטב"א דהרי אמרו פרק הוציאו לו דשמן המשחה נגנז עם הארון וכי היכי דחשיב בה' דברים ארון הו"ל לחשוב שמן המשחה. וכן ראיתי שתמה מהר"י פלורינטין בהגהות הר"מ שבסוף ספר מעיל שמואל ברפ"ד דבית הבחירה ע"ש. ובאמת שהיא תמיה קיימת:
ובדוחק יש לומר דחסרון ארון וכרובים וכפורת הוא חסרון גדול כי הן דברים נוראים וקדשי קדשים ולכך מנאם. אבל שמן המשחה שאינו בסוג זה אלו היה בכל בית א' וחסר בשני היה מונה אותו אמנם להיות שנחסר גם בבית א' לא מנאו. וזה הטעם מספיק לשמן המשחה לא לארון וכפורת וכרובים שהם דברים נכבדים מאד ולכך מנאם בה' דברים שרמז הכתוב בחסרון ה' של ואכבדה א"נ אפשר דגניזת הארון לא ניכר לכל המון ישראל כי היה אור הגנוז בצנעא. משא"כ שמן המשחה שניכר חסרונו לכל כשמשחו יהואחז באפרסמא דכיא שלא היה שמן המשחה כמבואר פ"ג דהוריות ופ"ו דשקלים בירושלמי וידעו הכל שחסר שמן המשחה ונתפרסם יותר מהארון. אבל כשבנו בית שני נתפרסם גניזת הארון לכל ומשו"ה מנאוהו. ובירושלמי פ"ב דתעניות ופ"ב דמכות מנו החמשה דברים שחסרו באופן אחר ומנו בכללן שמן המשחה ע"ש ועמ"ש תוספות ישנים ומהרש"א ויפ"מ:

ואורים ותומים. ראיתי בליקוטי רב בצלאל כ"י מצאתי בשם הרמב"ם דבר נאות כי שמות השבטים לא נכתבו על האבנים ע"י אדם אלא ע"י מעשה שמים ולכן חסרו בבית שני דאי הוו ע"י אדם א"כ אמאי לא חזרו וכתבו ע"י אדם אלא ודאי דהוו ע"י מעשה שמים עכ"ל וק"ק דמפורש בשילהי סוטה וגיטין פרק מי שאחזו דהיו שמות השבטים כתובים ע"י שמיר וכן מוכח מהר"מ עצמו שם בפי' המשנה ועיין בתו' שם גיטין דף ס"ח וע"ז דף כ"ג ודוק ועמ"ש הר"מ פ"ד דבית הבהירה ע"ש וישרש יעקב:

ואורים ותומים כתבו התוס' אורים ותומים הוו שאם לא כן היה כ"ג מחוסר בגדים אלא לא היו משיבין לנשאל בהם עכ"ל ומדקדוק דבריהם מוכח דלא היה חסר כלום מהחשן בבית שני והחסרון היה שלא היו משיבין מפני שחסר רוח הקדש. וכן מוכח מדברי הרמב"ם פ"י דכלי המקדש דין יו"ד שכתב עשו בבית שני אורים ותומים כדי להשלים ח' בגדים אעפ"י שלא היו נשאלין בהם ומפני מה לא היו נשאלין בהם מפני שלא היתה שם רוח הקדש וכו' ע"ש ומשמע שהם ז"ל סוברים דע"י אדם שיש לו רוח הקדש מאירים האותיות ומכוין התשובה. ואינם סוברים כדברי רש"י והרמב"ן פ' תצוה דהיה כתב שמות הקדש שנותנו בין כפלי החשן וזה חסר בבית שני. ולדעת התוס' והרמב"ם מ"ש ונתת אל החשן את האורים ואת התומים קורא לאבני החשן המאירים ותומים וכ"כ הרב מרכבת המשנה פ"ד דבית הבחירה. וכזה ראיתי להר"ש אלגאזי בס' רצוף אהבה שכתב על דברי התוס' כ"כ הרמב"ם וכו'. ושם דקדק הרב ז"ל דכיון דבחלוקת אורים ותומים צ"ל דהוו ולא מסייעי ה"נ נימא באש ומאי פריך והאריך בזה ותירץ ע"ש:
ועיני ראו להרב מופת הדור מהרח"א ז"ל בס' ישרש יעקב שהביא דברי הרב רצוף אהבה וכתב עליו וז"ל וליתא דבתיבת אורים ותומים יש שני פירושים או החשן ואפוד גופייהו או הכתבים המונחין בין כפלי החשן ועל החשן ואפוד גופייהו אמרו מהוה הוו משא"כ הכתבים חסרו כמ"ש הריטב"א סוף פרק בא לו ואינו מחוסר בגדים רק בשביל האפוד והחשן לא בשביל הכתבים ולפ"ז תיבת חסרו אורים ותומים היינו הכתבים לגמרי ומשו"ה קשיא ליה מאש דחסר לגמרי חדית ליה מהוה הוו משא"כ באורים ותומים דחסרו לגמרי עכ"ל ולי ההדיוט נראה דהרב מהר"ש אלגאזי הבין דדעת התוס' והרמב"ם דהחשן והאפוד לא היו חסרים כלום ולא היו שמות הקדש בכפלי החשן רק על ידי רוח הקדש מאירים האבנים והכי מוכחי דבריהם כמו שכתבנו בעניותנו וכן הרב מהרש"א הביא על דברי התוספות מ"ש הרמב"ם ולפי הנראה שלא נמצא בתלמוד ובמדרשים דבר זה שהיה שם המפורש נתון בין כפלי החשן רק רש"י והרמב"ן מסורת בידם או מצאו כן באיזה מדרש הנעלם ממנו מסתרי תורה וכן הרמב"ן פ' תצוה בויכוחו עם ראב"ע בענין זה לא הזכיר שום מקום מרז"ל לראיה על דברי רש"י שהשיג עליו הראב"ע. ואינו רחוק שהרמב"ם סובר שרוח הקדש הגורם וכן התוס' נטו אחר דעת זה. הן אמת שעל התוס' ק"ק דהם ודאי לא נעלם מהם שרש"י כתב בפירושו לחומש שהוא כתב שם המפורש. ועוד שבתרגום המיוחס ליונתן פרשת תצוה כתב שהיה שם המפורש. והתוס' זמנין דמביאין ממנו. ולכל הדברות נראה דיושר דברי הרמב"ם והתוס' כמאי דנקיטינהו הרב מהר"ש אלגאזי ז"ל ול"ק עליה קושית הרב מהרח"א הנז'. וראיתי להר"ם הלוי שהפליא לתמוה על הרמב"ן דהרי בבית שני ידעו שם המפורש ואמאי לא כתבוהו וכו' ולק"מ חדא שהרמב"ן כתב שהיה כח שמות קדושים והיה רואה בשמות שבאורים ואח"ך בשמות שבתומים וכן רבינו בחיי כתב שמות הקדש ע"ש וידוע שיש נקודים שונים וצירופים משמות הקדש לשם המפורש ולא ידעו בבית שני סדר ניקוד וצירוף השמות הללו של אורים ותומים. ועוד שהרמב"ן כתב שהקב"ה נתן זה כתב מן השמים למשה וא"כ אינו מעשה אדם וכ"כ הריטב"א פ' בא לו ושם כתב חלק מהשם שבאורים ע"ש. ומכלל האמור נראה שמה שהבאתי לעיל משם לקוטי ר"ב שמצא דבר נאות משם הרמב"ם דשמות השבטים לא נכתבו ע"י אדם אלא ע"י מעשה שמים והוינן בה דמפורש בש"ס שהיה ע"י שמיר וכו'. הן עתה עלה על לבי דשמא הוא ט"ס וצ"ל משם הרמב"ן דשמות הקדש לא נכתבו ע"י אדם וכו' ודוק היטב כי קצרתי. ובמדבר רבה פ' ט"ו חשיב ה' דברים שחסרו באופן אחר ולא חשיב בכלל אורים ותומים ע"ש:

(כא רע"ב רש"י) ד"ה שמגביהין אותו ומראין אותו לחוץ.—במל"מ פי"א הי"א מהל' מטמאי משכב ומושב כתב, שיש נוסח בפירש"י "שמגביהין אותו ומוציאין אותו לחוץ", ועי' מ"ש בחגיגה כו ב.

עשוי לנחת. שאינו מיטלטל וכלי עץ לענין טומאה הוקש לשק שנאמר (ויקרא יא) מכל כלי עץ או בגד או עור או שק וגו' מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כלי עץ מיטלטל מלא וריקן ואף על גב דשלחן מצופה בזהב בטל ציפוי לגביה כדאמרינן בשילהי חגיגה שאני שלחן דקרייא רחמנא עץ: שמגביהין אותו. ומראין אותו לחוץ: ירעש כלבנון פריו. ירעש פריו של ישראל כפירי הלבנון אלמא יש פירי בלבנון ולבנון הוא בית המקדש ומהו הרעש כשהרוח נושבת והן מקישין זה לזה רועשים ונשמע קולם: דקביעי. קבועים ועומדים תמיד במקומן: רבוצה כארי. גחלת שנפלה מן השמים בימי שלמה והיתה על המזבח עד שבא מנשה וסילקה היתה דומה לארי רובץ: ויש בה ממש. בשלהבת שלה: כי קאמרי'. דמעלה עשן בהדיוט קאמרי' באש הדיוט שהיו מביאין אצלה: וארצה בו ואכבד. חסר ה''א בנבואת חגי כתיבא ובבית שני משתעי קרא: ארון כפורת וכרובים. כוליה חדא מילתא ושכינה לא שרתה בו ורוח הקודש לא היתה בנביאים משנת שתים לדריוש ואילך: דחולין. מן הקדחת שהוא כאש וצמא למים ואינו חפץ לאכול: דוחה אש. ממקומה להלן: דגבריאל. שירד להציל חנניה מישאל ועזריה שצינן את הכבשן מבפנים והקדיח מבחוץ לשרוף את זורקיהן לתוכו כדאמרינן בערבי פסחים (דף קיח.): הושיט אצבעו. בסנהדרין הוא בפרק אחד דיני ממונות (דף לח:) גבי כיתות של מלאכים שאמרו לפניו מה אנוש כי תזכרנו: מוצאי י''ט האחרון של חג. שמאתמול נתחתם גזר דינם על גשמי שנה כדתנן בחג נידונין על המים: נוטה כלפי צפון. שרוח דרומית נושבת ופירותיהן מרקיבין ואינן יכולין לאוצרן ופותחין ומוכרין אותן בזול: הכל שמחים. שרוח מערבית שקולה היא ומביאה גשמים לפי הראוי לא הפירות מרקיבין ותבואת הזרע מצלחת ואין רעב בעולם: הכל עצבים. שהוא רוח המייבשת את הזרעים כדאמרינן במסכת גיטין (דף לב.) אפי' שופתא בקופינא דמרא רפיא: האי מרבה דידיה. צפונית מגדלת הראויין לשלחן: הא לן והא להו. מזרחית יפה לארץ בבל שהיא ארץ לחה מחמת מימיה לעולם ולארץ ישראל קשה שהיא ארץ הרים ובקעות וממהרת ליבש:

כלי עץ העשוי לנחת. בשילהי מסכת חגיגה (דף כו:) פריך והא מצופה זהב היה ומוכיח ממתני' דמסכת כלים (פי''א משנה ג) דבתר ציפוי אזלינן ומשני שאני שלחן דרחמנא קרייה עץ דכתיב (יחזקאל מא) המזבח עץ שלש אמות וכו' עד וכתיב וידבר אלי זה השלחן: ואורים ותומים. אורים ותומים הוו שאם לא כן היה כהן גדול מחוסר בגדים אלא לא היו משיבין לנשאלין בהן:

דף כא - ב

הדרן עלך פרק שבעת ימים

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד