יומא כב ע"ב

דף כב - ב

או דילמא, בר חוץ מאמה יסוד ואמה סובב, שהארבע אמות הן ביחס לרצפת העזרה הסמוכה ליסוד המזבח, ועל הכבש הן עד למרחק של שש אמות מראש המזבח?

ומסקינן: תיקו!

שנינו במשנה: ואם היו שניהן שוין הממונה אומר להם הצביעו.

תנא בברייתא: היה אומר להם: הוציאו אצבעותיכם למנין.

והוינן בה: ונימנינהו לדידהו? מדוע מנו את אצבעות הכהנים ולא אותם בעצמם, לגולגלותם?

ומתרצינן: מסייע ליה לרבי יצחק.

דאמר רבי יצחק: אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה. ^[1] דכתיב אצל שאול "ויפקדם בבזק" ^[2] בשברי חרסים. שכל אחד השליך לפניו שבר של חרס ומנו את החרסים. הרי שאסור למנות את האנשים עצמם. ^[3]

מתקיף לה רב אשי: ממאי דהאי "בזק" לישנא דמיבזק הוא מלשון כיתות [חרסים]?

ודילמא שמא דמתא הוא, שם העיר ששם פקדם?

כדכתיב "וימצאו את אדוני בזק"?

ומתרצינן: אלא, מהכא מוכח שאסור למנות את ישראל: דכתיב "וישמע שאול את העם [לשון הכרזה] ויפקדם בטלאים", שצוה עליהם שכל אחד יקח טלה מצאן המלך, ונמנו הטלאים.

אמר רבי אלעזר: כל המונה את ישראל עובר בלאו שנאמר "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד".

רב נחמן בר יצחק אמר: עובר בשני לאוין.

שנאמר בההוא קרא "אשר לא ימד, ולא יספר". ^[4]

אמר רבי שמואל בר נחמני: רבי יונתן רמי היה מקשה שיש לכאורה סתירה בין הפסוקים:

כתיב "והיה מספר בני ישראל כחול הים", ומשמע שיש להם מספר. ^[5]

וכתיב מאידך: "אשר לא ימד ולא יספר", ומשמע שאין להם מספר, מחמת ריבויים!? ^[6]

ומתרץ רבי יונתן: לא קשיא:

כאן, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, אז אין להם מספר.

כאן, בזמן שאין עושין רצונו של מקום אז יש להם מספר.

רבי אמר משום אבא יוסי בן דוסתאי: לא קשיא:

כאן, בידי אדם, שבידי אדם אי אפשר למנותם מחמת ריבויים.

כאן, בידי שמים שבידי שמים ניתן למנותם.

אמר רבי נהילאי בר אידי אמר שמואל: כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור הוא מתעשר. ^[7]

שהרי מעיקרא קודם שמלך שאול כתיב "ויפקדם בבזק" בשברי חרסים. ^[8]

ולבסוף כשמלך כתיב "ויפקדם בטלאים" שנלקחו כולם מצאנו. ^[9]

ומקשינן: ודילמא הטלאים היו מדידהו, שכל אחד הביא מביתו?

ומתרצינן: אם כן מאי רבותא דמילתא?! מה בא הכתוב להשמיענו. אלא על כרחך, לומר שהתעשר לאחר שמלך.

כתיב כשיצא שאול למלחמה על עמלק: "ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל".

אמר רבי מני: על עסקי נחל! שכביכול עשה ריב עם הקב"ה על עסקי נחל, דהיינו בענין עגלה ערופה שנערפת בנחל איתן.

בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול: "לך והכית את עמלק".

אמר שאול: ומה על הריגת נפש אחת אמרה תורה: הבא עגלה ערופה!

כל הנפשות הללו, שהרגנו, על אחת כמה וכמה שאנו צריכים להביא כפרה.

ולכן השאיר ממיטב הצאן והבקר כדי להקריב אותם כקרבנות לכפרה [רבינו חננאל]. ^[10]

ואם אדם חטא - בהמה מה חטאה?

ואם גדולים חטאו - קטנים מה חטאו?

יצאה בת קול ואמרה לו: "אל תהי צדיק הרבה"!

ובשעה שאמר לו שאול לדואג: "סוב אתה ופגע בכהנים" שבעיר נוב על שנתנו מחסה לדוד, יצאה בת קול ואמרה לו: "אל תרשע הרבה"!

אמר רב הונא: כמה לא חלי ולא מרגיש, אינו צריך לפחד, ולא לדאוג מכל רעה, אלא יכול להיות סמוך ובטוח, גברא דמריה סייעיה, מי שהקב"ה בעזרו.

שהרי שאול נכשל רק בעבירה אחת, ועלתה לו, נענש על כך במיתה ובאבדן מלכותו.

ואילו דוד נכשל בשתים - ולא עלתה לו, לא נענש כלום! ^[11]

ומבארינן: שאול באחת מאי היא? מעשה דאגג, שלא הרג את אגג מלך עמלק כפי שנצטווה מפי ה'.

ומקשינן: והא איכא נמי מעשה דנוב עיר הכהנים, שהרג שאול את כולם?

ומתרצינן: כבר אמעשה דאגג, שהיה לפני כן, כתיב: "נחמתי כי המלכתי את שאול למלך". ^[12]

והא דאמרן דוד בשתים - מאי נינהו?

האחד, מעשה דאוריה החתי, שציוה דוד להציבו בחזית המלחמה החזקה כדי שיהרג.

והשני, מעשה דהסתה, שמנה דוד את עם ישראל וגרם בכך לבא עליהם דבר.

["הסתה" - מלשון הכתוב "ויסף אף ה' לחרות בישראל, ויסת את דוד בהם לאמר: לך מנה את ישראל"].

ומקשינן: והא איכא נמי מעשה דבת שבע, שבא עליה כשהיתה אשתו של אוריה?

ומתרצינן: התם אכן אפרעו מיניה, שנענש על כך. דכתיב "ואת הכבשה ישלם ארבעתים". שלקה בארבעת ילדיו -

א. ילד, שנולד לבת שבע מאותה ביאה, מת.

ב. אמנון, הרגו אבשלום על שאנס את תמר.

ג. תמר, נאנסה על ידי אמנון.

ד. ואבשלום, נהרג בחייו של דוד.

ומקשינן: הרי התם, במעשה דהסתה, נמי אפרעו מיניה. דכתיב "ויתן ה' דבר בישראל, מהבקר ועד עת מועד"!?

ומתרצינן: התם לא אפרעו מגופיה לא הוא עצמו נענש אלא עם ישראל.

ומקשינן: התם, במעשה דבת שבע, נמי לא אפרעו מגופיה אלא מילדיו? ומתרצינן: לאיי, אכן אפרעו מגופיה על אותו מעשה. ^[13]

דאמר רב יהודה אמר רב: ששה חדשים נצטרע דוד. ופרשו הימנו סנהדרין, ונסתלקה הימנו שכינה משום מעשה דבת שבע.

דכתיב "ישובו לי יראיך ויודעי עדותיך", שהתפלל דוד כל כך שיתרפא מצרעתו וישובו אליו הסנהדרין.

וכתיב "השיבה לי ששון ישעך", שהתפלל שתחזור אליו השכינה. ^[14]

ומקשינן: והא אמר רב: קבל דוד לשון הרע על מפיבושת בן שאול מפי ציבא, עבדו של מפיבושת, שהוא מבקש למרוד בדוד ולמלוך תחתיו.

הרי שהיה לדוד עוד חטא שלא נענש עליו?

ומתרצינן: סבר לה רב הונא, דאמר "דוד בשתים ולא עלתה לו" - כשמואל, דאמר: לא קבל דוד לשון הרע על מפיבושת, וכמבואר במסכת שבת [נו א].

ועוד יש לומר דלרב נמי, דאמר קבל דוד לשון הרע, לא קשיא לרב הונא. דהא איפרעו מיניה על עון זה.

דאמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר לו דוד למפיבושת "אמרתי אתה וציבא תחלקו את השדה", שהחרים ממנו את מחצית שדהו ונתנה לציבא, יצאה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות!

כעונש של מדה כנגד מדה: כשם שהפסדת למפיבושת נחלתו שלא כהוגן, כך תקרע המלכות מזרעך ותתחלק בין רחבעם נכדך לירבעם בן נבט. ^[15]

כתיב "בן שנה שאול במלכו".

אמר רב הונא: כבן שנה שלא טעם טעם חטא. ^[16] מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: ואימא כבן שנה, שמלוכלך בטיט ובצואה, שהיה עניו מאד ולא הקפיד על כבודו, כדכתיב "אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו" [תוספות ישנים]?

אחויאו ליה הראו לו לרב נחמן בר יצחק משמים, סיוטא בחלמיה, מלאכי פחד הבהילוהו בחלומו, על שלא דיבר בלשון נקיה כלפי שאול.

אמר רב נחמן בר יצחק: נעניתי לכם, דברתי נגדכם יותר מן הראוי עצמות שאול בן קיש! ^[17]

הדר חזא שוב ראה סיוטא בחלמיה, משום שעדיין לא כיבדו כראוי כדלהלן.

חזר ואמר: נעניתי לכם עצמות שאול בן קיש מלך ישראל!

אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול לאורך ימים?

מפני שלא היה בו שום דופי ביחוס משפחתו, ויש חשש שמא יתגאו המלכים מזרעו, על ישראל.

אבל דוד, היה בו דופי משפחה, שבא מרות המואביה.

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים, ביחוס משפחתו, תלויה לו מאחוריו. כדי שאם תזוח דעתו עליו להתגאות, אומרין לו: חזור לאחוריך! הסתובב וראה מה תלוי מאחוריך.

אמר רב יהודה אמר רב: מפני מה נענש שאול, שנכשל בעוון שבגללו ניטלה ממנו המלכות?

מפני שמחל על כבודו ^[18] בתחילת מלכותו, ובכך גילה על עצמו שאינו ראוי למלוך.

שנאמר "ובני בליעל אמרו: מה יושיענו זה, ויבזוהו, ולא הביאו לו מנחה [כשנבחר למלך]. ויהי כמחריש".

וכתיב "ויעל נחש העמוני, ויחן על יבש גלעד". ובהמשך נאמר, כי לאחר שניצח שאול את נחש העמוני בעקשו בני ישראל להמית את האנשים בני בליעל שאמרו בלשון תמיהה "וכי שאול ימלוך עלינו?". ושאול אמר "לא יומת איש ביום הזה".

ירושלמי א"ר יוסי בר בון בפירוש תני לה ר' חייא כל הקודם את חבירו בתוך ארבע אמות למזבח זכה.

הממונה אמר להם הצביעו. תנא הוציאו אצבעותיכם למנין. פי' ר' אחר שמוציאין כל אחד ואחד מקצת מאצבעותיו פתוחות והשאר קמוצות פי' קפוצות וכוללן הממונה לחשבון. ומקיפין כמין בכוליאר ונוטל מצנפתו של א' מהן ויודעין שממנו הפייס מתחיל היה אומר להן הוציאו כל אחד ואחד אצבעו כדי לעבור המנין על אצבעות מכלל שגופם אסור למנות כר' יצחק דאמר אסור למנות את ישראל אפי' לדבר מצוה שנאמר ויפקדם בבזק.

אלא מהכא וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים וגו' כלומר כל אחד נותן לו טלה ומנה הטלאים וידע מספר בני ישראל. והללו הטלאים משל שאול.

כל המונה ישראל עובר בב' לאוין שנאמר לא ימד ולא יספר. והני מילי בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. ואם לאו נספרים שנאמר והיה מספר בני ישראל. מכלל שיש מספר בהם.

רבי אומר ל"ק בידי שמים והיה מספר בני ישראל. בידי אדם לא ימד ולא יספר.

וירב בנחל על עסקי נחל כלומר כבדה עליו גזירת שמים והיה אומר אם נמצא חלל במחנה מביאין עגלה ערופה כל הנפשות הללו שהרגנו עאכ"ו שצריכין להקריב כדי להתכפר לכן השאיר מיטב בהמה יצתה ב"ק ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה.

ובשעה שאמר שאול לדואג סוב ופגע בכהנים והמתה וגו' יצתה ב"ק וא"ל אל תרשע הרבה.

אמר רב הונא כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה. שאול באחת כו'. כלומר שאול כיון שעבד מעשה דאגג נענש ואמר הקב"ה נחמתי כי המלכתי את שאול. ואע"פ שהרג נוב עיר הכהנים אח"כ מקודם זה כבר כתיב נחמתי. דוד עבר בשתים במעשה דאוריה. דכתיב ואותו הרגת בחרב בני עמון. ומעשה דתמר. ולא נענש עליהן בגופו. מפני שמצא חן בעיני אלהים.

אבל מעשה דבת שבע נענש בגופו שנצטרע ו' חדשים.

וכשמואל דאמר לא קבל דוד לשון הרע. ובשביל כך נצטרע. ואותו גם מבניו אמנון תמר ואבשלום.

ולרב דאמר קיבל דוד לשה"ר איפרע מיני' דאמר רב יהודה אמר [רב] בשעה שאמר דוד למפיבושת אתה וציבא תחלקו את השדה יצתה ב"ק וא"ל רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות. חלוקת רב ושמואל בשבת [דף נה].

מפני מה לא נמשכה מלכות שאול מפני שלא היה בו שום דופי שאין מעמידין פרנס על הצבור אא"כ קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו. שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו חזור לאחוריך.

אמר רב יהודה אמר רב מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבודו. שנאמר ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש וכתיב ויעל נחש העמוני וגו' א"ר יוחנן משום רשב"י כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח.

מאי היא מעשה דאגג קשיא ליה לר״י ז״ל דשאול נמי איכא אחריתי שהרי קודם מעשה של אגג כשהקריב העולה קודם שבא שמואל שאיחר מן המועד אשר יעדו. כתוב עליו בקש לו ה׳ איש כלבבי וההוא קרא הוה ליה לאתויי הכא ותירץ כי אז לא הפסיד המלוכה לגמרי ולא היה רצון ה׳ להעבירה אלא ממנו אבל לא מבנו אבל במעשה דאגג נפסקה המלוכה אפי׳ מזרעו:

דאוריה ודהסתה. פי׳ שהוסת למנות את ישראל שלא לצורך תימה דהא בקרא לא כתיב עון הסתה כדכתיב ולא סר מכל אשר צוהו ה׳ ימין ושמאל רק בדבר אוריה החיתי בשלמא למאן דאמר קבל דוד לשון הרע לא קשיא אמאי לא מני ליה קרא דכיון דדברים הניכרים ראה כדאיתא התם לא חשיב עון כל כך. ותירץ דהסתה נמי כיון דהוסת בו כדכתיב ויסת את דוד לאמר לך מנה את העם כעין שוגג או אנוס הוא ולא חשיב ליה קרא והכא חשבי ליה משום דחשבי׳ בשאול עון של אגג אע״פ שהיה כעין שוגג דהא דן קל וחומר.

נענתי לך שאול בן קיש מלך ישראל מכאן דקדק ר״ת ז״ל בספר הישר שאין לו לעד לחתום בשום שטר פלו׳ עד בן פלוני אלא פלוני בן פלוני עד. ואין דקדוקו מחוור כדמוכח במאי דכתבי׳ במסכת גיטין בס״ד.

לעולם יהא אדם נאמן בכל עסקיו ולכל אדם וכל שיעשה כן יהא בטוח שנכסיו מצליחין כמו שאמרו ז"ל נדה ע' ב' הרוצה להתעשר יתעסק באמונה ולא פירש בו יתעסק באמונה לחבירו אלא לכל אדם שבעולם ואף בזה רמזו במה שאמרו הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר כמו שביארנו במסכת יו"ט ט"ו ב' ואף במשלי החכמים אמרו היושר הכנת העושר ואע"פ שמדת נאמנות משובחת בכל אדם וכל אדם צריך לה מ"מ במי שהוא ממונה פרנס על הציבור וכל ענייניהם נחתכים על פיו צריך שיהא מעוטר במדה זו עד תכלית שלא תהא פרצה קוראתו וכמו (שאמרו) [שביארנו] במסכת תעניות במה שאמרו יחידים מתענין אלו הם יחידים אותם שמתמנין פרנסים על הציבור ושאלו בה וכי מפני שהוא מתמנה פרנס על הצבור הוא מתפלל ונענה והשיבו כל שמתמנה פרנס על הצבור ונמצא נאמן כדאי הוא מצלי ומעני ועל נאמנות הראוי לו רמזו כאן דרך הערה ודרך הבטחה כיון שמתמנה אדם פרנס על הצבור מתעשר ר"ל אם הנהיג עניניו בנאמנות והביאוה דרך סמך דמעיקרא כתיב בבזק כלומר שמנאם בשברי חרסים ולבסוף בטלאים ר"ל שלקח כל אחד טלה מעדריו של מלך ומנו את הטלאים:

לעולם לא יהא אדם רחמן במקום הראוי לאכזריות ולא אכזרי במקום הראוי לרחמנות שכל הנעשה רחמן לרשעים הראויים למיתה אותה רחמנות חוזרת לאכזריות על שאר בני אדם ונעשה סניגורו קטיגורו דרך הערה אמרו בשאול וירב בנחל על עסקי נחל כלומר שבשעה שחמל על עמלק נשא ונתן בעצמו בענין עגלה ערופה שנעשית בנחל אמר השתא על נפש אחת מישראל אמרה תורה הבא עגלה ערופה על נפשות הרבה על אחת כמה וכמה יצתה בת קול ואמרה אל תהי צדיק הרבה ובשעה שאמר לו לדואג סוב ופגע בכהנים יצתה בת קול ואמרה אל תרשע הרבה:

מפינות הדת ומיסודות האמונה להאמין היות האדם נגמל או נענש כפי מעשיו אם טוב ואם רע אלא שאופני המשפט נעלמים ממנו בהיות הסדר נעדר למראה עינינו בראותינו רבים נענשים עונש גדול או עונשים גדולים מבלי שיתברר לנו בעניניהם סבה מחייבת כל כך והרבה בהפך ואין בכל זה להרהר אחר מדותיו כלל חלילה שהכל במשפט דרך הערה אמרו בשאול שבאחת עלתה לו ייקרע מלכותו והוא מעשה של אגג אע"פ שמעשה של נוב לא אירע עדיין ובדוד מצינו מצד א' שתים והם של אוריה ושל הסתה ר"ל למנות את העם ולא עלתה לו ליקרע מלכותו בהם ומצד אחר מצינו לו שחטא בבת שבע וחרץ משפטו במשל הנביא להשתלם ארבע כדכתיב ואת הכבשה ישלם ארבעתים והתקיים בו כן והוא שמת לו הילד הראשון שנולד לו ממנה ומת לו אמנון ואבשלום ואירע לו מעשה תמר ואף בגופו קבלו עליו שנצטרע ששה חדשים ופרשה ממנו שכינה וכן מצד אחר כשקיבל לה"ר מציבא על מפיבושת ואמר אתה וציבא תחלקו השדה נגזר על מלכותו שיחלק אלא שפעמים יגדל העונש למעלת החוטא כמאמר החכם על עון העגל חטא שהגדילוהו עליהם למעלתם והגדול מי שחטאיו ספורים ולפעמים זכות או זכיות תולים או מעבירים ואין לך גדול מענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו שהכל במשפט ואמונה אין עול כמו שביארנו בחיבור התשוב' ובכמה מקומות:

לעולם יהא אדם נזהר שלא לספר אחר מטתו של חכם או מלך או נכבד ובן מעלה ושלא להזכיר בענייניו שום גנות אלא דרך כבוד כשם שכבדוהו בחייו כך יכבדוהו במותו ואף כשיארע עליו דבר הצריך פירוש ויש לדונו לשבח או לגנאי יהא מכריע את הפירוש לכבודו ולשבחו ולא לגנותו דרך הערה אמרו בן שנה שאול במלכו אמר רב הונא כבן שנה שלא טעם טעם חטא והשיבו ר' נחמן אימא כבן שנה שמלוכלך בטיט ובצואה כלומר שהיה מלא עוונות ומתוך כך נאמר עליו חזא ר"נ סיוטא בחלמיה כלומר רצועת מרדות הבאה להלקותו אמר נעניתי לכם עצמות שאול [בן קיש] ואעפ"כ הדר חזא סיוטא בחלמיה עד שאמר נעניתי לך שאול בן קיש מלך ישראל:

אין ראוי להעמיד פרנס על הצבור אלא מי שנודע במדותיו עניו ושפל רוח וסבלן מפני שהוא צריך להתנהג עם הבריות בדרכים משתנים לכמה גוונים זה בכה וזה בכה ולהתאהב עם כל אחד מהם כפי מדותיו ואם הם במקום שאין מוצאים כך ועל כל פנים צריכים למנות אבירי לב ועזי מצח יזהרו שלא למנות אנשים תקיפים כל כך בכל ענין שיהו סבורים על אותו מינוי שיהא מוחזק בידם לעולם ושהם הראויים לכך יותר על שכיניהם מחמת תקפם עם מה שיודעים בעצמם שמעלת אבותיהם מסייעתם שזו היא סבה להם להוסיף במכאוב הגאוה והעזות אלא אנשים שיכירו בעצמם שיש ביניהם ראוים לכך יותר מהם ואם הם כופרים בכך שימצאו מי שיודיעם האמת וישמיע להם את הראשונות דרך צחות ודרך הפלגה אמרו אין ממנין פרנס על הצבור אא"כ קופה של שרצים תלויה לאחריו כלומר אע"פ שהוא הגון בעצמו שאם תזוח דעתו עליו ויתגאה על הצבור שלא לשם שמים אומרים לו חזור לדון את עצמך והבט אל אחריך וכן אמרו מפני מה לא נמשכה מלכות שאול מפני שלא היה בה שום דופי ר"ל דופי של משפחה ומתוך כך היו מתגאים על הצבור שלא לשום שמים יותר מדאי:

ויפקדם בטלאים. שם מקום הוא לפי הפשט:

שאול באחת ועלתה בידו מאי היא מעשה דאגג. קשה לרבי בשאול נמי איכא שתים שמתחילה קודם מעשה של אגג כבר ניחם הקב"ה כשהקריב העולה קודם שבא שמואל ואז אמר לו בקש ה' איש כלבבו וגו' (שמואל א יג) וההוא הוה ליה לאיתויי ואומר רבי דאז לא הפסיד המלוכה לגמרי שאז לא היה בדעת הקב"ה להעבירה אלא ממנו ולא מבניו אבל במעשה דאגג ניחם אפילו מבניו:

ששה חדשים נצטרע דוד. משום מעשה דבת שבע קאמר דהשיבה לי ששון ישעך כתב במזמור נ"א כאשר בא אל בת שבע ובירושלים הוה. וקשה לר' דילפינן בחלק (דף קז.) ששה חדשים נצטרע דוד דכתיב (מ"א ב) ארבעים שנה מלך בחברון מלך שבע שנים ובירושלים מלך שלשים ושלש שנים ובקרא אחרינא בחברון מלך שבע שנים וששה חדשים בתחילת ד"ה [דה"א ג] כשמונה בניו של דוד ואותם ששה חדשים יתרים שחיסר הפסוק במקום אחר נצטרע משמע שהיו בחברון וי"ל דודאי אותה צרעת היתה בירושלים ומה שנדלג באחד מן הפסוקים אותם ששה חדשים דחברון היינו להודיע שהיו ששה חדשים שלא היה במלכותו לפי שאותם ששה חדשים היתרים על החשבון של שנים היה בחברון נוח לו לדלגם יותר מלכתוב שמלך בירושלים ל"ב שנה וחצי כך תירץ ה"ר אלחנן אבל מספקא ליה אם מלך דוד מ' שנה שלימים ואותם ו' חדשים היו יתרים על המ' או הו' חדשים היו מן החשבון ול"ט שנה וחצי חשיב ארבעים שנה במקום אחר כי אינו רוצה למנות מקוטעות:

לדברי האומר קבל הא איפרעו מיניה כו'. תימה הא לא איפרעו מגופיה כמו במעשה דבת שבע דלעיל וא"כ הוה ליה למיחשב דוד בשלש ואומר ה"ר יוסף דלא מהדר לאוקמי רב הונא כרב אלא דמסיים למילתיה דלרב נמי נפרע ממנו ולשון הסוגיא משמע כן דהא סבר שנים כשמואל דאמר לא קבל ובתר הכי קאמר ולרב כו' ועוד י"ל דהפסד המלכות מזרעו שייך נמי לגופיה אבל ילד ואמנון לא קרי מגופיה וטעמא דהפסד מלכות שייך לגופו יותר:

ולדברי האומר קבל כו'. הקשה ה"ר אלחנן דמכל מקום לא מיתוקמא כרב דאמר בשבת בפרק במה בהמה (דף נו.) כי מעיינת ביה בדוד לא משכחת ביה רק באוריה החתי והכי קאמר דוד בשתים ועוד קשה לרבי והא בלישנא דקרא כתיב (מלכים א ט״ו:ה׳) ולא סר מכל אשר צוהו ה' רק באוריה החתי והאיכא מעשה דהסתה ובשלמא ממאי דקאמר קבל דוד לשון הרע לא קשיא מידי מקרא שאינו חושבה כל כך עבירה כיון דדברים הניכרים חזא ביה ואע"פ ששקר היה שוגג היה ואע"ג דחשיב ליה הכא עון היינו משום דחשיב נמי מעשה דשאול דאגג לעון ואע"פ ששוגג היה שהיה דורש קל וחומר דלעיל:

כבן שנה שמלוכלך בטיט ובצואה. ותימה מה היה סובר רב נחמן ונראה שהיה ר"ל שהיה כ"כ עניו שלא היה מקפיד על כבודו דכתיב (תהילים קל״א:ב׳) אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי וסיוטא דחזא היינו שלא דיבר לשון נקיה כלפי שאול. רב ארי"ה:

אסור למנות ישראל אפילו לדבר מצוה פי' לדבר שבקדושה צריך לשיפקדם ע"י דבר אחר אבל שלא לדבר מצוה אפילו ע"י דבר אחר אסור שאם יועיל ע"י דבר אחר שאל לדבר מצוה למה נענש דוד כשמנה את ישראל והי' דבר בישראל ימנה אותם ע"י דבר אחר ולמה לא עשה יואב וכל סנהדרין שבישראל ע"י דבר אחר ויתנו המספר לדוד כלום הי' ורצה דוד כ"א לדעת מספרם ימנו ע"י דבר אחר ואל הי' דבר בעם אטל אלאו שלא לדבר מצוה אסור למנותם אפילו ע"י דבר אחר ומעשה דדוד שלא לדבר מצוה הי' שלא הי' בעת המלחמה למנות עליהם שרי צבאות ומפני זה נענש:

בד"ה ששה כו' ועוד דלמא מאי דנצטרע היינו בשביל מעשה דאוריה כו' עכ"ל ולאו קושיא היא דהאי קרא דמייתי השיבה לי ששון ישעך וגו' במזמור דבת שבע כתיב ושוב מצאתי שתירץ כן בגליון תוס':

בא"ד מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו אף אוריה כו' עכ"ל ק"ק דלפום הך דרשה לא חטא כלל בהריגת אוריה דהכי איתא שם בפ' במה אשה אף אוריה אי אתה נענש עליו משום דמורד במלכות הוה והכא קחשיב אוריה בשתים דחטא דוד וק"ל:

אסור למנות את ישראל כו'. והא דלא מייתי ליה איסורא ממנין דמשה בחצאי שקלים ולא מנה אותן להדיא כמפורש ביה ולא יהיה בהם נגף גו' דמשמע שהמנין שולט בו עין הרע להביא נגף י"ל דאיכא לפרושי דלקח מהם חצאי שקלים לכפרה על שחטאו בעגל כמ"ש לכפר על נפשותיכם ולהגין בכך עליהם שלא יהיה בהם נגף אבל במנין בזק לא שייך לכפרה אלא משום איסור מנין וכן המנין בטלאים ליכא למימר משום כפרה באו לקרבן דהא כולהו מדשאול הוו כדלקמן ואין אדם מתכפר בדבר שאינו שלו ועוד דלא הוזכר בהן לכפרה ודו"ק:

עובר בלאו שנאמר והיה מספר גו'. ויש לדקדק אמאי לא מייתי בכה"ג מקרא דבדאורייתא דכתיב ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב וי"ל דההוא קרא לאו משום איסורא נגעו בו אלא דקאמר שלא יספר מרוב דהיינו מחמת ריבוי כ"כ שילאה הסופר למנותם אבל בהאי קרא דהושע לא מסיים ביה מרוב דמשמע דאיסורא קאמר שלא ימד ולא יספר וק"ל:

כחול הים וכו'. פרש"י אלמא אית להו מנין עכ"ל ויש לדקדק לכאורה דהאי קרא דתורה סותר זה דכתיב כחול הים אשר לא יספר וגו' דמשמע דלית מנין לחול וי"ל כדלעיל דההוא קרא אינו מוכח דלית ליה מנין לחול אלא דמחמת ריבוי נמנע הסופר למנותו כדמסיים ביה מרוב ועד"ז מסיק כאן בידי אדם שלא יוכל למנותן משום שהוא נלאה מרוב המנין ונראה לפום הך דרשה יהיה לא ימד ולא יספר כפשטיה ולאו משום איסורא נגעו בו כדלעיל ודו"ק:

בבזק כו'. השתא לא חש להך קושיא דלעיל דלמא שמא דמתא הוא דלבתר דמיותי ויפקדם בטלאים משמע ליה נמי דומיא דהכא ויפקדם בבזק היינו בדבר שמנה אותן ולא שמא דמתא הוא וק"ל:

א"כ מאי רבותא כו'. ר"ל א"כ מאי רבותא דמלתא שלא מנה אותן עתה ג"כ בבזק ולמה שינה לבסוף למנותן בטלאים אי לאו משום דלבסוף נתעשר וק"ל:

על עסקי כו'. ור"נ שעשה מריבה עם קונו והכי מפורש בפ' במה בהמה נצא בר נצא כו' והיינו שצוה לו לך והכית את עמלק וגו' מעולל ועד יונק משור וגו' והוא אמר ומה נפש אחת וכו' כל הנפשות הללו עאכ"ו וכו' ובפ' במה בהמה הביא רש"י זה הדרש ולא נקט במלתיה בהמה מה חטאה והיינו דעיקר מלתיה דכל הנפשות הללו כו' לא משמע אלא נפש אדם דמביאין עליו עגלה ערופה ובפרש"י בספר שמואל לא נקט במלתיה קטנים מה חטאו אלא בהמה מה חטאה ונראה דהיינו משום דלא מצינו בקרא שחמל שאול על הקטנים כלל אלא על מיטב הצאן והבקר וגו' ויש ליישב תלמודינו כיון דכתיב דחמל על אגג מסתמא דחמל נמי על הקטנים שלא חטאו כלל והוציאו קרא דוירב בנחל מפשוטו שעשה מלחמה ומריבה עם עמלק בנחל משום דמשמע בקרא דעמלק יושב בהר דכתיב וירד העמלקי והכנעני היושב בהר וגו' ודו"ק:

אל תהי צדיק הרבה. דהיינו לרחם גם על הרשעים וקאמר כשאמר ליה שאול לדואג כו' א"ל בת קול אל תרשע הרבה כו' דכתיב בשאול ובכל אשר יפנה ירשיע דהיינו שהיה מרשיע להיות אכזרי באומות שזכר שם בהאי קרא וקא"ל בת קול אל תרשע הרבה להיות אכזרי גם בכהנים וק"ל:

כמה לא חלי כו'. כבר נתקשו בזה המפרשים וכי משוא פנים יש בדבר ותירצו בזה דחטא שאול הוא גדול ביותר לפי שהוא דבר הנוגע במלוכה כמ"ש לך והכית וגו' מעולל ועד יונק וגו' משא"כ בחטא דוד שהוא חטא הכולל בכל ישראל אבל לישנא גברא דמריה סייעיה לא משמע כן ונראה לפרש בזה על פי מה שאמרו הבא לטהר מסייעין אותו מן השמים והיינו גברא דמריה סייעיה לפי שהוא בא לטהר והודה על חטאיו וקבל עליו יסורים כדלקמן ולכך מן שמים סייעוהו לשוב בתשובה שלמה כמפורש בכמה מקראות בספר תהלים משא"כ בשאול דלא מצינו בו שהודה על חטא זה לפניו יתברך ב"ה ולא קבל עליו יסורין ולכך עלתה לו ודו"ק:

במעשה דאגג כתיב נחמתי וגו'. וא"ת אכתי אמאי קאמר שאול באחת במעשה דאגג הא כבר כתיב מקודם זה במעשה דעולה שהקריב שאול קודם בוא שמואל שא"ל נסכלת וגו' ועתה ממלכתך לא תקום וגו' וי"ל דשמואל אמר לו כן שאם לא תקיים עוד מצות ה' לא תקום ממלכתך אבל לא היה חטא זה דעולה כדאי שינטל ממנו המלכות משא"כ במעשה דאגג שהקב"ה אמר לשמואל כן נחמתי כי המלכתי את שאול:

איפרעו מיניה כו'. ומסיק דאיפרעו נמי מגופיה שנצטרע כו' נראה בזה שאמר ישלם ארבעתים כדין הגונב צאן של חבירו וטבחו דישלם חמשה דהיינו הא' שהוא הקרן ועוד ארבעתים נוסף וה"נ בת שבע שנלקחה מבעלה הוי כעין גניבת הכבשה ולזה נפרע דוד מגופיה שנצטרע דוגמת הקרן ועוד ד' ילדיו נוסף ובזה יתיישבו כל מה שדקדקו התוס' בזה ואין להאריך ובענין זה לפי שדימה את אוריה לעני שיש לו כבשה אחת ודוד לעשיר אמר דוד על עצמו בתפלה שגם הוא עני כמ"ש כי עני ואביון אני וע"ש שבבנין בהמ"ק אמר ואני בעניי הכינותי לבית ה' וגו' שעשירותי אינו שלי רק כולו לה' וק"ל:

ששה חדשים נצערע כו' דכתיב ישובו לי וגו'. מפורש פרק חלק:

קבל דוד לשון הרע כו' ולא קבל. מפורש פרק במה בהמה ע"ש:

הא איפרעו מיניה כו'. יש לדקדק דהא לאו מיניה איפרעו וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דכה"ג לאו מיניה איפרעו בהסתה ויש ליישב דחלוקת המלכות כאלו איפרעו מיניה חשוב ודו"ק:

כבן שנה שלא טעם טעם חטא כו'. דאחר שמלך חטא בא' במעשה דאגג אבל במלכו היינו קודם שמלך לא היה בו שום חטא:

נעניתי לכם עצמות כו'. נראה דנקט עצמות משום דיש לחשוב בו חטא גדול במה שרדף אחר דוד מצד הקנאה בו לפי ענינו ואמרי' פ' שואל כל מי שיש בידו קנאה עצמותיו נרקבין ע"כ אמר נעניתי לכם עצמות שאול דכמו שנקבר בעצמות כדכתיב ויקחו את עצמותיהם וגו' כן הן עדיין קיימין ולא נרקבין מצד קנאה לדוד ודו"ק:

תלויה לו מאחוריו כו'. נראה דנקט מאחוריו דלא הוה איצטריך ליה אלא לאשמועינן דלא איירי אלא בדופי שאינו נגלה ומפורסם כ"כ דוגמת אחוריו וכמו דופי ממשפחת האם דומיא שפרש"י דופי של מלכות בית דוד שהיה מצד אם אבל דופי שמצד אב שהוא מפורסם במשפחה הוא גנאי למלכות גם לדין של ד"נ דבעי אב מישראל ופסול ברק אמו מישראל ולזה נמי אפשר דנקט נמי קופה של שרצים שהשרצים אינן מגולין כ"כ בה כמו מצד משפחת אם והיינו נמי שא"ל חזור לאחוריך בפסול שאינו נגלה כ"כ ודו"ק:

מפני שמחל על כבודו שנאמר ובני וגו'. ואמרי' פ"ק דקדושין דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ושם מפורש דאסור למחול כבודו לפי שהוא כבוד המקום:

כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש כו'. הדמיון כנחש שהאדם ישופך ראש במקום עיקר חיותו ואתה לא תשופנו רק בעקב המקום היותר שפל כן יהיה נקימה ונטירה של ת"ח גם אם עשה אדם כנגדו דבר גדול לא ינקם בו רק בדבר קטן וזהו שאמר כל שאינו עושה כן דהיינו שאינו נוקם כלל או נוקם ג"כ בדבר גדול ה"ז אינו ת"ח שהיה לו ללמוד ממעשה נחש:

גמרא [ילד אמנון תמר ואבשלום. עמש"כ בקדושין (כב) בס"ד] :

גמ' שם מפני מה נענש שאול מפני שמחל ע"כ. פי' ולכן אינו ראוי למלוך כי המלך צריך שתהא אימתו על העם ואין כבודו מחול (סנהדרין יט ב):

רש"י (בסה"ע) תנו האנשים כו' לא יומת איש ביום הזה. כצ"ל:

גמ' הוציאו אצבעותיהם. צ"ל אצבעותיכם:

שם אדוני בזק. נ"ב בבזק:

שם סיוטא. נ"ב פ״ד דב״ק דף לז ע״ב:

. דִּלְמָא שְׁמָא דְּמָתָא הוּא?
יש להקשות רב יצחק איך יתרץ לקושיא זו דרב אשי שהיא פשוטה ועומדת על אם הדרך?
ונראה לי בס"ד דרב יצחק לא חש לקושיא דסבר מר בעל כרחו צריך אתה לומר האי 'בֶּזֶק' רוצה לומר חרס שמנאם בחרסים דאם הוא 'שְׁמָא דְּמָתָא' למאי אצטריך קרא ללמדינו שמנאם במקום פלוני? אך אם תאמר לשון חרס שבא לומר שמנאם בחרסים ולא מנאם אקרקפתא דגברי ללמדינו דלא תימא הא דאסור למנות את ישראל, היינו דוקא במונה שלא לצורך מצוה אבל לצורך מצוה מותר למנותם לכך קא משמע לן אפילו דהכא שהיה המנין לצורך מצוה מנאם על ידי חרסים ולא אקרקפתא דגברי. אך רב אשי הקשה על כל פנים יד הדוחה נטויה לומר דילמא בֶּזֶק שְׁמָא דְּמָתָא? והראיה תהיה חזקה יותר מן הפסוק השני של 'וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים'!
ועוד נראה לי בס"ד דרבי יצחק אף על גב דידע שיש ללמוד זה גם מפסוק (שמואל א' טו, ד) 'בַּטְּלָאִים' סמך לימוד זה על פסוק (שמואל א' יא, ח) ד'בֶזֶק' מפני שהוא פסוק ראשון, ועל קושיא דרב אשי דדילמא בֶּזֶק הוא שם מקום? לא חש משום דסמך על פסוק 'בַּטְּלָאִים' דיש הוכחה ממנו דהאי בֶּזֶק אינו שם מקום יען כי פסוק 'בַּטְּלָאִים' מוכרח לומר דאינו שְׁמָא דְּמָתָא דאם כן הוה ליה למימר וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם בַּטְּלָאִים וַיִּפְקְדֵם [ולא כמו שנאמר שמואל א' טו, ד: וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים], וכמו שכתב בכלי יקר ז"ל.
ועוד יש הכרח כיון שבאה אות הבי"ת בפת"ח כמו ה"א הידיעה, ואם זה מקום לא שייך ביה ה"א הידיעה והוה ליה למימר בְּטְּלָאִים בשב"א, וכמו שכתב הרב כלי יקר ז"ל. על כן מאחר דקרא דְּבַּטְּלָאִים מוכרח דאינו שם מקום, אלא רוצה לומר שמנאם כצאן, ואז ממילא גם קרא דְּבֶּזֶק אי אפשר לפרשו שם מקום, דאם כן תיקשי למה במנין השני לא הודיע את המקום? ועוד למה במנין השני הודיע באיזה דבר מנאם, ובמנין הראשון לא הודיע באיזה דבר מנאם? ולכן בעל כרחו צריך אתה לומר דהאי בֶּזֶק אינו שם מקום אלא רוצה לומר שמנאם בחרסים, שבזה נמצא כמו שהודיע לנו הכתוב במנין הראשון במה מנאם, כן הודיע לנו במנין השני, ולפי זה מחמת פסוק בַּטְּלָאִים נסתרה קושיא זו דרב אשי דאי אפשר לפרש בְּבֶזֶק 'שְׁמָא דְּמָתָא' ולהכי לא חש רב יצחק לקושיא זו.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל הַמּוֹנֶה אֶת יִשְׂרָאֵל, עוֹבֵר בְּלָאו, שֶׁנֶּאֱמַר: (הושע ב, א) "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר" רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין. יש להקשות רבי אלעזר למה לא אמר בשני לאוין כיון דזה הפסוק עצמו שמביאו כתוב בו תרי פעמים 'לֹא'? ונראה לי בס"ד דרבי אלעזר סבר כיון דאינו פסוק של תורה אין לדקדק מן יתרון 'לֹא' שבא להוסיף בזה מספר לאו אלא אף על פי שכתוב תרי 'לֹא' נחשב לאו אחד.
ועוד נראה לי בס"ד דְרַבִּי אֶלְעָזָר סבר הני תרי 'לֹא' דכתיבי בקרא הוא רק במשל דנקיט ביה תרי מיני שהם מדידה וספירה ובכל חד נקיט לֹא, אבל בנמשל שהם ישראל לא שייך בהו הני תרי מיני דלא שייך בהו אלא ספירה ולא מדידה, והכי קאמר 'כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר' כן בבית ישראל לא יהיה מספר, אבל אין לומר כן בבית ישראל לא יהיה 'לֹא מִסְפָּר וְלֹא מְדִידָה' דאין שייכה מדידה בבני אדם, ונמצא המכוון היוצא מזה לענין ישראל הוא רק לא אחד.
אך דְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק דאמר עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין סבר מר דהני תרי ענייני של מדידה וספירה דנקיט במשל שהוא חוֹל הַיָּם תרווייהו שייכי בבני אדם, דגם דרך מדידה שייך בבני אדם לידע מספרם על ידי מדידה דהיינו שיכניסו תחילה תוך חדר אחד או שידה או תיבה גויים הרבה ויעמדו שם צפופים ואחר כך ימנום ואז ידעו כמה בני אדם יכיל החדר הזה או השידה הזאת, ובזה החדר או השידה יעשו מדידה לישראל שיכניסו בני אדם שם לעמוד צפופים ורואין כמה פעמים נתמלא החדר הזה מהם ואז ידעו מניינם. נמצא גם בדרך מדידה שייך לידע כמה מניינם של בני אדם. ואם כן הני תרי ענייני דנקיט במשל של חוֹל הַיָּם שייכי גם בנמשל שהם ישראל ועל זה נמצא דאיכא תרי לאוין.

כֵּיוָן שֶׁנִּתְמַנָּה אָדָם פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר, מִיָּד מִתְעַשֵּׁר. יש להקשות והלא מנין הראשון היו ישראל שלש מאות ושלשים אלף ובמנין השני היו שני מאות ועשרה אלפים והשתא מנא ליה דנתעשר אחר שמלך דילמא הטלאים אלו היו לו קודם שמלך, אך במנין הראשון שהיו ש"ל אלפים שיער בדעתו שלא ימצא אצלו טלאים כנגדם אך במנין השני שחסרו ק"ך אלפים הנה זה חסרון הניכר בחוש הראות לכך מנאם בטלאים כי שיער בדעתו כי ימצא אצלו טלאים כנגדן ועוד יותר?
ונראה לי בס"ד דהמנין בְּבֶזֶק הוא בנקל הרבה שאין בו טרחא, אך מנין בַּטְּלָאִים הוא טרחא גדולה שיבא כל אחד אצל צאן המלך ויקח לו טלה ויביאהו לרחוב אחד גדול ואחר כך יטרחו עוד למנות הטלאים. ותקשי למה מנאם בַּטְּלָאִים ימנם בְּבֶזֶק? לכן מוכרח לומר דאצטריך למנותם בַּטְּלָאִים כדי להודיע את ישראל את עושרו!
ועדיין קשה אטו כבוד מלכים ברבוי הצאן? דמעולם לא מצינו שישבחו את המלכים ברבוי הצאן אלא רק ברבוי כסף וזהב וסוסים ופרדים דאלו הם העוזרים לו במלחמה ברבויים! ואם כן תיקשי למה הוצרך להודיע את ישראל שיש לו רבוי צאן? אלא ודאי זה הרבוי לא היה לו קודם שמלך ואחר שמלך נעשה לו הצלחה גדולה שנתרבו הצאן שלו מאה ידות ולכך רצה שידעו ישראל בהצלחתו זו שהצליח כל כך אחר שמלך כדי שיאמרו כמו שהצליח בזה יצליח בכל דרכיו ויתחזק לבם בו כי ידע דה' אתו!
והנה יונתן תרגם בהך דטלאים ומנינון באמרי פסחייא, ועיין ברד"ק שהביאו פסחיהם ועל ידי הפסחים ידע מניינם עיין שם. והדבר תמוה דהא פסח נמנים עליו כמה אנשים ואין החבורות שוים במניינם ואיך היה יכול לידע על ידי זה ודוחק לומר שהכריז שיהיו סך האנשים בכל חבורה כך וכך שהוא סך השוה בכולהו!
ונראה לי בס"ד כונת יונתן ז"ל בטלאים הראויים לקרבן פסח שהוא (שמות יב, ה) 'תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה' וזו היא רבותא דידיה שהיה לו צאן רב כל כך שהיו יכולים לברר מהם סך שני אלפים ועשר טלאים שכולם ראויים לקרבן פסח 'תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה'.
ומה שאמרו שֶׁהַפַּרְנָס יִתְעַשֵּׁר, נראה לי בס"ד הטעם דהפרנס צריך להוכיח את העם במילי דשמייא וכמו שכתבתי בס"ד במקום אחר 'פַּרְנָס' גימטריא 'שָׁמַיִם' [390] רמז שצריך לשים לבו על מילי דשמייא, ואם הוא עשיר מופלג לא יחניף לסתום פיו מלהוכיח. אי נמי הפרנס יכבדוהו מאד מאד וכדי שלא ינוכה שכרו מצד רבוי הכבוד לכך יתעשר ואז הכבוד נחשב בשביל העושר ולא יחסר מן שכר מצותיו כלום.
ואומרם מִיָּד מִתְעַשֵּׁר, 'יָּד' ראשי תיבות יסוד דעת שהם בקו האמצעי שמשם יבא העושר, ולכך כתיב (משלי כד, ד) 'וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים' וגבי מלך כתיב (דברים יז, טו) 'מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ' שהוא אמצעי, לכן זכה יהודה למלכות שהוא אמצעי בבני לאה, אם תסיר לוי מתוכם. ולכן המלך בנקל יבא לו העושר מקו האמצעי ששם יסוד ודעת דראשי תיבות שלהם יָּד, לזה אמר מִיָּד מִתְעַשֵּׁר.

וּמָה אִם בִּשְׁבִיל נֶפֶשׁ אַחַת, אָמְרָה תּוֹרָה: 'הָבִיאוּ עֶגְלָה עֲרוּפָה בַּנַּחַל' כָּל הַנְּפָשׁוֹת הַלָּלוּ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!. הדבר הזה יפלא איך סלקא דעתך לבטל מצוה שצוהו השם יתברך על ידי שמואל הנביא ע"ה בפירוש להרוג עמלק (שמואל א' טו, ג) 'מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר' מכח קל וחומר בעלמא, והלא אותו תלמיד היה יודע לטהר השרץ מקל וחומר ועוד היה לו ק"ן טעמים להתירו (עירובין יג:) האם התירו קל וחומר?! ועוד למה לא יקשה מן זה הקל וחומר שלו על אשר קיימו בכנענים (דברים כ, טז) 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' ועל מה שנבלע בעדת קורח נשים וטף ויונקי שדים ועל מה ששרפו את עכן עם בניו ובנותיו ושורו וחמורו? ועוד קשה הוה ליה למימר קל וחומר זה לשמואל הנביא ע"ה בעת שצוהו לעשות כן! ועוד אם כן למה לא השאיר מכח קל וחומר זה הקטנים של עמלק? ועוד גם מן הצאן לא הניח אלא מיטב הצאן ושאר בהמות הרג?
ונראה לי בס"ד דודאי שאול המלך ע"ה לא סלקא דעתך לפטור הקטנים או הבהמות מכח קל וחומר מאחר שנצטווה עליהם בפירוש, והוא לא היתה כונתו להחיות את אגג אלא רצה להביאו לפני שמואל הנביא ע"ה והוא יברור לו מיתה הראויה אליו, אך הוא ראה שנצטווה רק על עמלק להרוג הכל עם הקטנים והבהמות כולם אבל ודאי יש מאומות אחרים דרים יושבים בתוך עמלק וכמו שהיה הקני, ועל אלו לא צוה השם יתברך ואם היו פורשים לא היה הורג אותם ורק כיון שלא פירשו מהם הוכרח להרוג הכל, אך את הקני כיון שהם ישראל הוכרח לשלוח לו בפירוש דברים שיפרוש מהם וכמו שנאמר (שמואל א' טו, ו) 'פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ' ופירש! ואחר כך הלך והרג הכל גם לאותם שהם מאומה אחרת והיו דרים בתוך עמלק כי אמר כיון דהם לא פירשו כמו הקני נתחייבו הם בעצמם.
ואחר דהכה הכל ישב לדון קל וחומר על הקטנים של שאר אומות שהיו בתוך עמלק ונהרגו ביחד ואמר אם גדולים של שאר אומות חטאו במה שלא פירשו מעמלק כמו הקני דאלו יש להם דעת והיה להם לפרוש ולכן לא אתחייב עליהם כלום כי הם פשעו בעצמם אך הקטנים שלהם מה חטאו דעל אלו לא נגזרה גזרה ואין בהם דעת לפרוש!
לכך חשב שצריכין הוא וישראל להביא קרבן כפרה בשביל הריגת הקטנים שהם מן שאר אומות ובשביל כפרה זו השאיר (שמואל א' טו, ט) 'מֵיטַב הַצֹּאן' של עמלק כדי להקריבם, וחשב כיון דאינם לוקחים אותם לצרכם אלא לשחטם להקרבה הרי סוף מתקיים דברו יתברך שגזר לאבד צאן עמלק דגם עתה אין מקיימים אותם אלא שוחטים אותם ולתעביד בהו כפרה גם כן!
אך חזר וחשב דעדיין יש לערער עליו בזה לומר איך תביא צאן עמלק להקריבם והלא הם מאיסי לגבוה כיון דגזר עליהם אבדון לאבדם לכך חזר ועשה קל וחומר שני לברר דאלו הצאן לא נגזר עליהם אבדון משום דמאיסי יען דְאִם אָדָם חָטָא בְּהֵמָה מֶה חָטְאָה? ואם כן לאו מאיסי ורק נגזר עליהם לאבדם כדי שלא יזכר שם עמלק לומר 'בהמה זו של עמלק' והנה עתה שאני שוחטם להקרבה מתקיים זה דאין כאן בהמה קיימת כדי שיזכר עליה שם עמלק והרי נמחה שמו גם באופן זה.
ובזה יתורץ דקדוק אחר למה נקיט קל וחומר דבהמה קודם קל וחומר דקטנים והוה ליה למימר להפך מאחר דהוא התחיל בנפשות שאמר 'אִם בִּשְׁבִיל נֶפֶשׁ אַחַת אָמְרָה תּוֹרָה הָבִיאוּ עֶגְלָה עֲרוּפָה בַּנַּחַל, כָּל הַנְּפָשׁוֹת הַלָּלוּ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה' והיה צריך לומר תכף אִם גְּדוֹלִים חָטְאוּ, קְטַנִּים מֶה חָטְאוּ! כיון דבנפשות בני אדם קא משתעי וזה דקדוק עצום, ובזה ניחא דמה שאמר 'כָּל הַנְּפָשׁוֹת הַלָּלוּ' קאי על אותם שהיו מאומות אחרים שהיו יושבים בתוך עמלק ועל כן צריך להביא כפרה על אשר הרגנו אותם ולכך נשאיר מיטב הצאן להביאם כפרה, ואם תאמר מאיסי אלו הצאן? לכך עשה קל וחומר דבהמות ללמד דלא מאיסי! ואם תאמר לא צריך כפרה מעיקרא דאלו פשעו בנפשם שלא פרשו, לכך עשה קל וחומר שני דאין הכי נמי הגדולים פשעו שלא פירשו, קטנים שאין בהם דעת למה נהרגו? לכך נביא כפרה על אלה מ'מֵיטַב הַצֹּאן'.

יָצָאת בַּת־קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: (קהלת ז, יז) "אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה". נראה לי בס"ד הכונה מתחילה היה אפשר לדון אותך לצד זכות בענין עמלק שבשוגג עשית שטעית מכח אותו קל וחומר אך עתה שהרגת נֹב 'מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה' כמפורש בכתובים (שמואל א' כב, יט) ולא עשית אותו קל וחומר דשייך כאן נמצא למפרע הרשעת גם בענין עמלק דאין לדון אותך לצד זכות מכח הקל וחומר, ונמצא ברשע זה האחרון אתה מרשיע הרבה שגם ענין הראשון של עמלק נחשב לך רשע ומזיד.

כַּמָּה לָא חָלִי וְלָא מַרְגִּישׁ גַּבְרָא, דְּמָרִיהּ סַיְעֵיהּ. נראה לי בס"ד בשתי דברים אלו דְּאוּרִיָּה וּדְהַסָּתָה נעשה לו סיוע להצלתו מכוחו יתברך, כי באוריה ניצול מפני שלא עשה התנצלות לעצמו כשאמר לו הנביא 'אַתָּה הָאִישׁ' (שמואל ב' יב, ז) אלא תכף הודה ואמר חָטָאתִי לַהֳ' (שמואל ב' יב, יג) ואז תכף בשרו הנביא ברוח הנבואה (שם) 'גַּם הֳ' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת' וקשה כיון דבאמת היה לו לדוד המלך ע"ה טענות להציל עצמו הן מאוריה הן מבת שבע למה לא השיב טענות שלו אלא הודה ואמר חָטָאתִי?
אך הענין הזה השם יתברך גרם לו והוא שאם היה שולח לו מתחילה להוכיחו בפירוש על בת שבע ואוריה בודאי היה משיב טענות של זכות שלו אך כיון דתחילה שלח לו דברים במשל לבעל הכשבה והוא מאחר דחרה לו על אותו האיש מאד תכף השיב 'בֶן מָוֶת אִישׁ זֶה' (שמואל ב' יב, ה) לכן כשאמר לו תוך כדי דיבור 'אַתָּה הָאִישׁ' ופירש לו ענין אוריה ובת שבע לא מלאו לבו להשיב תשובות של התנצלות כי אמר עתה תוך כדי דיבור אמרתי בֶן מָוֶת אִישׁ זֶה ולא עשיתי לו התנצלות ואיך בראותי שדבר זה נוגע לעצמי אעשה התנצלות? לכן טוב לי להודות ולומר חָטָאתִי לַהֳ'! ובאמת הודאה זו הועילה לו להצילו שתכף אמר לו 'גַּם הֳ' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת' ונמצא מי סייעו בדבר זה של הצלתו הקב"ה סייעו במה שהקדים לדבר עמו בדרך משל.
וכן בענין הסתה סייעו כי אמר לו הקב"ה דוד! מסית קרית לי שאמרת (שמואל א' כו, יט) 'אִם הֳ' הֱסִיתְךָ בִי'? חייך תכשל בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן אינם נכשלים בו (ברכות סב:) ומחמת כן נכשל למנות את ישראל, ולכן לא נענש דוד המלך ע"ה הוא בעצמו על זאת כי אמר המליץ של דוד המלך ע"ה הנה הוא בעל כרחו צריך להכשל מאחר שאמר הקב"ה תכשל שמוכרח שיתקיים דיבורו יתברך, ועל ידי כך נעשה התנצלות לדוד המלך ע"ה, ונמצא גם בזה מריה סייעיה שהקדים לומר לו תכשל.
ואמר לָא חָלִי וְלָא מַרְגִּישׁ, נראה לי לָא חָלִי בימיו וְלָא מַרְגִּישׁ בזרעו. אי נמי לָא חָלִי מצד הגוף וְלָא מַרְגִּישׁ מצד הנפש.

שָׁאוּל בְּאַחַת וְעָלְתָה לוֹ. דָּוִד בִּשְׁתַּיִם וְלֹא עָלְתָה לוֹ. קשה וכי משוא פנים יש בדבר ח"ו? והמפרשים ז"ל תירצו משום ששאול עשה התנצלות ודוד לא עשה התנצלות אף על פי שהיה לו טענות להשיב אלא אמר חָטָאתִי לַהֳ'! עד כאן דבריהם.
ונראה לי בס"ד דחטא דוד המלך ע"ה היה לשעתו שלא עשה פרי אך של שאול עשה פרי כי מחמת שלא הרג את אֲגָג מיד במקומו נולד הָמָן שבא אֲגָג על השפחה ויצא הָמָן ממנה, ועל ידי שהשאיר 'מֵיטַב הַצֹּאן' (שמואל א' טו, ט) נשארו גם מעמלקים שהיו מכשפים ונתחברו עם אותם הצאן ולא נראו ואחר כך ברחו, ומחמת כן חזרו ונתרבו זרע עמלקים בעולם! וגם עוד חטא שאול בעמלק הוא קשה מאד דאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה שמו של עמלק (רש"י שמות יז, טז על פי מדרש תנחומא תצא יא), ועוד דישראל נתחייבו למחות עמלק אחר כניסתם לארץ, קודם שימליכו מלך והם הקדימו ענין המלך ונמלך שאול ועם כל זה לא קיים שאול מצוה זו כמאמרה לכך בְּאַחַת וְעָלְתָה לוֹ.
ובמאמר הזה עצמו שָׁאוּל בְּאַחַת וְדָּוִד בִּשְׁתַּיִם נראה לי בס"ד כי שאול המלך ע"ה לא היה סיגים בנשמתו ובא לעולם הזה לעסוק במלאכה אחת שהיא לקשטה ולעדנה, וכיון דאין לו טורח גדול בתיקון נשמתו דאין לו אלא מלאכה אַחַת לכך עלתה לו חטאתו, אך דוד המלך ע"ה שתי מלאכות מוטל עליו כי נפשו בה סיגים הרבה וצריך לעסוק וליגע ולהלחם בשבילה מאד מאד הא' להפריד ממנה הסיגים, והב' לקשטה ולעדנה שהוא ענין סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב, וכיון שהוא היה עסוק בִּשְׁתַּיִם רוצה לומר שתי מלאכות לכך לא עלתה לו חטאתו.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד כי לאה ורחל שניהם בסוד המלכות ולאה הוא חצי העליון ורחל חצי התחתון בסוד (משלי כב, ד) עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת הֳ' ואיתא בשער הפסוקים שדוד המלך ע"ה היה אחוז בשתיהם בלאה ורחל, ולכן טרח לתקן שתיהן ולכן כיון שנתאחז במלכות העליונה אחיזה גמורה, נטל אדר מלכות למטה בכל תוקף, ואף על פי שחטא לא נסתלקה המלכות מידו, וזהו שאמרו דָּוִד בִּשְׁתַּיִם רוצה לומר שאחוז בִּשְׁתַּיִם בלאה ורחל, לכן אחיזתו במלכות למטה היתה חזקה, ואף על פי שחטא לא עלתה לו חטאתו להעביר המלכות ממנו, אך שאול שהיה מבניה של רחל שאחיזתו במלכות העליונה היתה מצד רחל בלבד, וזהו שאול בְּאַחַת לכך עלתה לו חטאתו ליקח המלכות מידו.
ובזה יובן בס"ד מה שאמר שמואל לשאול (שמואל א' יג, יד) 'וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם בִּקֵּשׁ הֳ' לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ וַיְצַוֵּהוּ יְהוָה לְנָגִיד עַל עַמּוֹ' והיינו רמז לו על דוד המלך ע"ה שהיה אחוז בשתים שהם לאה ורחל, וזהו שנאמר בִּקֵּשׁ הֳ' לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ חלק התיבה לשלש חלוקות וקרי בה כָּל ב' בּוֹ, כלומר איש אשר כל השתים שהם לאה ורחל ישנם בו שאחוז בשניהם.

נַעֲנֵיתִי לְךָ עַצְמוֹת שָׁאוּל בֶּן קִישׁ. יש להקשות למה הוצרך לומר עַצְמוֹת והיה די לומר 'נַעֲנֵיתִי לְךָ שָׁאוּל בֶּן קִישׁ'? ועוד למה בפעם השנית לא אמר 'עַצְמוֹת' כי כך הגרסא בעין יעקב, והמפרשים נמי אזלי בתר גרסא זו.
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב ברעיא מהימנא (פרשת שופטים דף ערה.) דהכי אקמוהו מארי מתניתין רשע עונותיו חקוקים לו על עצמותיו והכי צדיק זכיותיו חקוקים לו על עצמותיו, ובגין כך אמר דוד (תהלים לה, י) כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה וכו' עד כאן לשונו, עיין שם, נמצא הצדיק זכיותיו חקוקים על עצמותיו. אם כן נמצא דרשה שדרש רב הונא 'כְּבֶן שָׁנָה' שֶׁלֹּא טָעַם טַעַם חֵטְא היא כבוד עצמותיו הקדושים שהיה צדיק ושם חקוקים כל הזכיות ואין חקוק שם חטא כלל, אבל רב נחמן שבא לחלוק על דרשה זו והשיא הדרשה לדבר אחר, נמצא פגע בכבוד עצמותיו של שאול המלך ע"ה ולכן בקש מחילה בפירוש מן עצמותיו ואמר נַעֲנֵיתִי לְךָ עַצְמוֹת שָׁאוּל בֶּן קִישׁ אשר קלקלתי הדרשה הנותנת כבוד לכם, ובזה נתפייסו עצמות שאול המלך ע"ה אחר שבקש מחילה מהם, אך בדברים אלו עצמן שפייס בהם את עצמותיו חזר ונגע בכבוד מלכותו של שאול המלך ע"ה על אשר קראו 'שָׁאוּל בֶּן קִישׁ' ולא אמר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל! לכן חזר וְחָזָא סִיּוּטָא בְּחֶלְמֵיהּ ואז חזר ותקן מכשול זה שנכשל בדבור לשאול מחילה פעם שנית בעבור דבור זה הנוגע לכבוד המלכות שלו ולא הוצרך לזכור עתה העצמות שכבר נתפייסו ורק הוצרך להזכיר אותו בשם מלך ולבקש מטו מכבוד מלכותו על אשר לא הזכיר בדבריו תואר המלכות, ולכך אמר נַעֲנֵיתִי לְךָ שָׁאוּל בֶּן קִישׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בפסוק (שמואל א' ב, יט) 'וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ' שכל צדיק אחר שנתעכל הבשר לא ישאר בעצמותיו בקבר אלא רק חלק בחינת הקטנות מן הנפש וזה החלק הוא אשר בא לאדם מתחילת לידתו בעולם הזה אבל בחינת הגדלות של הנפש הבאה לאדם בגודלו היא הולכת בגן עדן הארץ אחר עיכול הבשר ולא תשאר בעצמות, עיין שם. והנה רב נחמן בר יצחק באומרו 'כְּבֶן שָׁנָה' שֶׁמְּלֻכְלָךְ בְּטִיט וּבְצוֹאָה, נגע בכבוד חלק הנפש של בחינת הקטנות ושל בחינת הגדלות, וכאשר אמר תחילה נַעֲנֵיתִי לָכֶם עַצְמוֹת שָׁאוּל בֶּן קִישׁ, נמצא לא בקש מחילה בדברים אלו אלא רק מן חלק של בחינת הקטנות של הנפש שזה החלק הוא השוכן בעצמות, אבל מן גדלות הנפש לא בקש מחילה מאחר שלא זכר בפיו אלא העצמות ובהם אינו מצוי חלק הגדלות, ולכן חָזָא עוד סִיּוּטָא בְּחֶלְמֵיהּ מפני שעדיין לא השלים בקשת המחילה כראוי, ולמחר הרגיש בזה וחזר ואמר נַעֲנֵיתִי לְךָ שָׁאוּל בֶּן קִישׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כיון בזה על חלק הגדלות של הנפש ולא הזכיר עתה עצמות כי חלק הקטנות כבר ביקש ממנו מחילה אתמול. ותואר 'מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל' שייך על חלק הגדלות דודאי כשנעשה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בא לו חלק הגדלות של הנפש, וקראו שָׁאוּל בֶּן קִישׁ בשתי הפעמים דהוא ראשי תיבות 'שָׁבַק' לומר כבר בחייו שָׁבַק ומחל לאותם בני בליעל שביזוהו, על כן גם עתה ימחול לי על פי מדתו הטובה.

שֶׁאִם תָּזוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו, אוֹמְרִים לוֹ: חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ. נראה לי בס"ד אחורי אותיות פַּרְנָס יש אותיות נעקם כי זה נעקם יחוסו מכח קֻפָּה שֶׁל שְׁרָצִים שמצד הָאֵם הם בני גרים שטיפתם פסולה:

מִפְּנֵי מַה נֶּעֱנַשׁ שָׁאוּל? מִפְּנֵי שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ. וקשה הלא גם דוד המלך ע"ה מחל על כבודו שלא הרג את שמעי שקללו קללה נמרצת? ונראה לי שאני שמעי אדם גדול בתורה וגדול בסנהדרין, ולכן בעבור כבוד תורתו ראוי שימחול לו, מה שאין כן אותם בני בליעל שהיו הדיוטות אין ראוי שימחול להם.
ובזה יובן בס"ד הפסוק שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים כה, יא) 'וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא' פירוש לַעֲוֹנִי שמחלתי לשמעי ולא עשיתי בו משפט כתוב יען כִּי רַב הוּא וגדול בתורה ולכן יש לי טעם מספיק על אשר מחלתי לו.

אִם גְּדוֹלִים חָטְאוּ, קְטַנִּים מֶה חָטְאוּ! מִיָּד יָצָאת בַּת־קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה". נראה לי בס"ד אם תוסיף מספר קטן שבמספר שהוא מספר אחד, על אות הקטן שבאותיות צַדִּיק שהוא אות ד' יהיה אות ה' ואז אותיות צדיק יהיו אותיות צוּקָהּ רמז שאם יצא הצדיק בענייני הצדקות אפילו מדרגה אחת מן הגבול הראוי לו אז יפול בצוקה, וכן הענין בשאול המלך ע"ה שיצא מן הגבול מעט נפל בצוקה, שעל ידי כך נטרד ממלכותו.
ואומרם אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה דבאותיות רשע לא יש מספר אחדים ואות הקטן שיש בו בעשרות הוא, שהוא שבע עשרות, ואם תוסיף עליו עשר לעשותו שמונה עשרות יהיה אות פ' ואז אותיות רָשָׁע יהיו רֶשֶׁף והמזיקין נקראין רֶשֶׁף, וכן היסורין נקראים רֶשֶׁף כמו שנאמר בגמרא דברכות (ברכות ה.) על פסוק (איוב ה, ז) 'וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף' אין רשף אלא מזיקין, וגם דרשו שם אין רשף אלא יסורין, וכאן דרשינן לתרווייהו שאם יחטא יותר מגבול הרשעים הנהוגים בעולם, ילקה במזיקין וילקה ביסורין בר מינן, ולזה אמר אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה.

גמ' אר"ה כבן שנה. עי' ירושל' פ"ג דבכורים:

שם ואר"י משום ר"ש בן יהוצדק. עיין כ"מ פ"ז הלכה י"ג מהל' ת"ת:

[מלואים: דכתיב ויפקדם בבזק (נמצא כאן רק איזה תיבות ושורה אחת שלימה) וז"ל וגלי קרא (ויפקדם בטלאים) בזק לישניה דמבזיק דאי שמיה דמתא היא בקרא קמא במאי מנאם א"ו בזק לישניה דמבזיק עכ"ל (וכתב ע"ז המעתיק הראשון דכוונת רבינו דגם ר"י דמביא פסוק דויפקדם בבזק מקרא השני דויפקדם בטלאים הוכיח כיון דמוכח מיניה דאסור למנות ישראל וא"א בזק שמיה דמתא הו"ל לאשמועינן במה מנאם אז שהוא מוקדם למנין שמנאם בטלאים. אלא ע"כ לישנא דמבזיק הוא ומה דאשמועינן בקרא תרתי זימני משום דרנב"א אמר שמואל דלקמיה עכ"ל המעתיק):]

כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמרא סייעיה. המאמר הזה מבהיל להניא לב חסרהאמונה לומר ח"ו לית דין ולית דיין אלא במזלא תליא וחלילה חלילה לחשוב כן והחושב כן אין לו חלק באלקי ישראל ובתורתו וכוונת המאמר דמריה סייעיה מחמת רוב מע"ט ודוד היה מדוכה במעש"ט ביותר ושירותיו וזמירותיו יוכיחו ובכל צרותיו היה מזמר ומשבח כמבואר בספר תהלים והיה דבוק בה' ומקבל הרעה באהבה ומברך עליה כדרך שמברך על הטובה כדכתיב חסד ומשפט אשירה לך אם חסד אשירה ואם משפט אשירה וכתיב בה' אהלל דבר באלהים א"ד בין במדת רחמים בין במה"ד אשירה כדדרשינן רפ"ט דברכות ונקרא נעים זמירות ישראל וכתיב חצות לילה אקום להודות לך וכתיב שמרה נפשי כי חסיד אני וכדדרשינן רפ"ק דברכות ומצינו שהיה מבזה א"ע לכבוד המקום בעלותו את הארון עד שאמרה לו מיכל בת שאול:

מאי היא מעשה דאגגי הקשו בתוס' הא קודם מעשה דאגג כשהקריב את העולה קודם שבא שמואל ניחם הקב"ה שהמליכו וא"ל שמואל ביקש ה' איש כלבבו והא הו"ל לאתויי ותי' דאז לא הפסיד המלוכה לגמרי שלא היה בדעת הקב"ה להעבירו אלא ממנו אבל לא מבניו ובמעשה דאגג ניחם אפילו מבניו. וק"ל דמ"מ הו"ל לאתויי האי דהקרבת עולה דמ"מ באחת העביר הקב"ה ממנו המלוכה ובדוד בשתים ואפ"ה אפילו ממנו לא העביר המלוכה ול"נ דבמעשה דהקרבת העולה לא העביר הקב"ה המלוכה עדיין ממנו והא דכתיב ביקש ה' איש כלבבו היינו לאחר מותו דס"ל לר"ה דאין זה הסרה אפילו מזרעו שמתחילה לא פסק המקום המלוכה אלא לשאול לחוד ולא לזרעו אחריו וכמו שאמר בסמוך אלא שאע"פ שלא פסק גדולה לזרעו אחריו מ"מ גם זרעו היה בכלל כל ישראל שראויים למלוכה מסתמא אלא שמפני העון הקרבת העולה יצא זרעו מכלל סתם ישראל שראויים למלוכה אבל במעשה דאגג נפסק המלוכה ממנו לגמרי ומיד נמשח דוד עפ"י הדיבור למלך כדכתיב בקרא ואפשר שממשיחת דוד ואילך לא היה לשאול דין מלך כדאמרינן בפ"ג דמגילה דאמר דוד על נבל מורד במלכות הוא ולא צריך למידייניה ואפילו אביגיל שהשיבה לדוד עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם לאו למימרא דלא הי' לדוד דין מלך בעוד שאול קיים אלא מלתא בעלמא קא"ל דכיון דלא יצא טבעך בעולם ועדיין אין הכל יודעין שאתה נמשח כבר למלך שהרי משחו בהסתר כדכתיב ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך לאמר לזבוח לה' באתי שלא למשוח מלך מפני אימת שאול ואם תהרוג את נבל יאמרו עליך שאתה רוצח כמו שאמר' שם בחידושי' ואפ"ת דמ"מ שאול נמי אכתי דין מלך עליו אפילו אחר משיחת דוד מ"מ אין בה מלכות שלימה כיון דכבר יש צרתה בצידה:

דוד בשתים מאי נינהו מעשה דאוריה וליכא להקשות הא דדרשינן בספ"ה דשבת (דף נ"ו) ואותו הרגת בחרב בני עמון מה חרב בני עמון אי אתה נענש עלי' אף אוריה החתי א"א נענש עליו מ"ט מורד במלכות הוה דא"ל ואדוני יואב וכו' והא דתניא בפ"ב דקדושין (דף מ"ג) האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש הוא חייב ושולחיו פטור שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחיו חייב שנאמר אותו הרגת בחרב בני עמון ומפרש הגמרא בלישנא בתרא דלשמאי נמי א"ל דאין שליח לד"ע ושאני התם דגלי רחמנא ואותו הרגת ואידך הרי לך כחרב ב"ע וכו' וכדדרשינן לה בפ"ה דשבת. א"כ ר"ה דלית ליה הא דרשא דמה חרב ב"ע כו' כשמאי ס"ל דשולחיו חייב וזה תימה דשביק רבנן ועביד כשמאי ולק"מ דהא בתחלה ר"ל הגמרא דפליגי ביש שליח לד"ע ואח"כ קאמר דכ"ע אין שליח לדבר עבירה ומאי חייב דקאמר שמאי חייב בדיני שמים ולת"ק נמי חייב בד"ש אלא דינא רבא ודינא זוטא איכא בינייהו והשתא א"ל דלרב הונא נמי בד"ש פליגי ואפי' ת"ק דפטר מ"מ מודה דינא זוטא חייב בד"ש וכ"ת א"כ מאי קאמר דוד בשתים ולא עלתה לו הא ב' אלה דדוד ע"י שליח היה דאוריה וכן דהסתה היה ע"י שליח ששלח את יואב למנות את ישראל כדכתיב בסוף ספר שמואל ולא דמי לשל שאול שהוא בעצמו עבר על ציווי המקום במעשה דאגג י"ל דמשמע להגמרא דמ"מ אלו ב' של דוד ביחד אע"פ שהיו ע"י שליח שקולין וחמורין מא' של שאול אע"פ שהיה על ידי עצמו:

הא איכא נמי מעשה דבת שבע. ק"ל דלמא ס"ל לר"ה כי הא דדריש התם ספ"ה דשבת ואת אשתו לקחת לך לאשה לקוחין יש לך בה דכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו וי"ל דהא דמפרש דוד בשתים דאוריה ודהסתה לאו ר"ה קאמר לה אלא סתמא דגמרא מפרש להני שתים דר"ה בהכי והשתא פריך שפיר הא איכא מעשה דבת שבע ומנ"ל דא' משתי אלה דר"ה הוא דאוריה דלמא בדאוריה ס"ל לר"ה כדמ"ד התם דלא חטא דכתיב ואותו הרגת בחרב ב"ע שאין אתה נענש עליו ומעשה דב"ש חד מהן ומשני אפי' את"ל דחטא התם איפרעו מיניה. עוד י"ל דמאי נינהו דאוריה ודהסתה ר"ה גופי' קא"ל ומ"מ לק"מ דכיון דבחד קרא נאמר אותו הרגת בחרב ב"ע ואת אשתו לקחת לך לאשה אי אפשר למדרש הני תרתי חדא לזכות וחדא לחובה אלא או שניהם לזכות או שניהם לחובה וכיון דהא דאוריה דחשבת לה בשתים דדוד דרשת לה לחובה ע"כ סיפא דקרא דואת אשתו לקחת לך לאשה בע"כ אי אפשר למידרשיה לזכות אלא לחובה והשתא פריך שפיר והאיכא נמי מעשה דב"ש. ותי' זה נ"ל עיקר דאלו לתי' א' דההיא דאוריה ודהסתה הגמ' מפרש לה ולא ר"ה קאמר לה מאי משני התם איפרעו מיני' הא למ"ד לא חטא בדב"ש אע"ג דכתיב בה הכבשה ישלם ארבעה אפ"ה בע"כ ההוא דילד ואינך דחשיב על ד"א היה אכתי תקשה מנ"ל להגמרא דשל אוריה הוא א' משתי אלה דר"ה הא בסמוך פריך והא אמר רב קיבל דוד לשה"ר ומשני כשמואל דאמר לא קיבל ומנ"ל הא דלמא ר"ה ס"ל כרב ואפיק הא דאוריה ועייל הא דרב אלא ודאי מאי נינהו דאוריה ודהסתה ר"ה עצמו הוא דקאמר לה:

ילד אמנון תמר פי' שעינה אמנון את תמר ונ"ל דלא דק לחשבן כסדרן דהא ההיא מעשה דעינוי דתמר היה קודם הריגת אמנון דהא מפני שעינה הרגו אבשלום אח"כ כדכתיב בקרא מ"מ ק"ל הא אמרינן בפרק כה"ג (דף כ"א) תמר בת יפת תואר היתה שנאמר דבר נא אל המלך וכו' ואי סלקא דעתך בת נישואין אחתיה מי הוי שריא ליה והקשו התוס' מהא דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף כ"ב) והבאתה אל תוך ביתך שלא ילחצנה במלחמה ופי' רש"י דאפילו ביאה ראשונה אסור במלחמה עד לאחר כל המעשים כולן א"כ ולד יפ"ת אין זה ולד נכרית דולדה כמוה אלא ולד גיורת ואכתי תקשי אחתיה מי הוי שריא ליה ותירצו דתמר לא היתה בת דוד דאמה כבר היתה מעוברת ממנה כשבאתה למלחמה והא דכתיב כי כן תלבשנה בנות המלך מעילים מתוך שגדלה בביתו של דוד קרי לה בת מלך והשתא תקשה מאי קאמר הכא ואת הכבשה ישלם ארבעה נתקיים בהא דתמר שהי' א' מן הד' הא כיון דלא היתה בתו אין זה תשלומין כלל וצ"ל אע"ג שלא היתה בתו ממש אפ"ה כיון שהיה מחבבה כ"כ עד שהכתוב קראה בת מלך לענין פירעון נמי כבת חשיב לה דנצטער בצערה כ"כ כאלו היתה בתו ממש:

דכתיב ואת הכבשה ישלם ארבעתים. עמ"ש בקונטריס הנזכר דף קפ"ב ע"א בס"ד:

א"ר יצחק אסור למנות את ישראל וכו' הרא"ם פ' תשא ד"ה כמו שמצינו בימי דוד. הקשה כשפקד דוד את העם ושלח השליש ביד יואב וכו' למה לא היה בהם מגפה וי"ל שמה שהנגף שולט בהם אינו אלא כשנמנים כל ישראל וכו' אבל כשמונה מקצתן אין בכך כלום וחזיתיה להרב הגדול מהרח"א זלה"ה בספר עץ החיים פ' תשא כתב על הרא"ם וליתא דפ"ב דיומא תנן הממונה אומר להם הצביעו ונ"ט לפי שאסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה ויחידים הוו עכ"ד ולי ההדיוט לק"מ דהרא"ם מקמיה הכי עלה בהסכמה דבימי דוד לא ידעו כונת פרשה זו על מתכונתה או שסברו שאינו לדורות או שהכונה למנותם לגולגלתם ואח"כ לקחת הכופר ואח"כ הקשה דנהי דדוד לא ידע ולכך גם באותו מנין ששלח השליח וכו' פקדם אמנם למה לא היה בהם נגף כמו שהיה אח"ך וחילק דהנגף אינו אלא כשמונין כל ישראל או רובם והתם מקצתם הוו והשתא ל"ק מהא דהממונה אומר להם הצביעו דמהכא לא שמעינן אלא איסורא ואלו הרא"ם קאי לישב אמאי לא היה בהם נגף ולעולם דאזיל ומודה הרא"ם דאיסורא איכא גם ביחידים אלא דקאי על דוד שלא ידע מזה כלל:
ועפ"ז יש לישב מאי דדייקי הרב באר שבע פ"ק דתמיד ומהרש"א אהא דאמרינן בשמעתין דכתיב ויפקדם בבזק דאמאי יליף מדברי קבלה ולא ממקרא הכתוב בתורה כי תשא. ולפי האמור ניחא דקרא לא איירי אלא במנין כל ישראל או רובם כדכתיב ולא יהיה בהם נגף וראינו דנגף ליתיה במנין קצתם. ואמטו להכי יליף מדברי קבלה:

אלא מהכא וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים. כתבו תוספות ישנים ויפקדם בטלאים לפי הפשט טלאים שם מקום הוא עכ"ל וק"ק דמהש"ס מוכח דהכא בקרא דטלאים ליכא למדחי דשם מקום הוא כדדחי לקרא דבזק. ויראה דהתוס' הוקשה להם אמאי הש"ס מייתי רישא דקרא וישמע שאול את העם והו"ל לש"ס לומר אלא מהכא ויפקדם בטלאים והא תו למה לי לכך כתבו לפי הפשט טלאים שם מקום ולפ"ז ליכא ראיה מהכא מעין דוגמא של מעלה דדחי דבזק שם מקום ומשו"ה אצטריך הש"ס לאתויי רישא דקרא דאי תימא דטלאים שם מקום מסתמא שם נתקבצו ומנאם כי כן ארחות מוני"ן את ישראל דכאשר יהיו מקובצים נמנין ולא קודם ולא אח"ך וא"כ הול"ל הכתוב וישמע שאול את העם בטלאים ויפקדם דמסתמא שם היו מתקבצים ומדכתיב ויפקדם בטלאים שמעינן דטלאים בני אמרנא ונגמר מינה. ומה שהקשה הרב באר שבע עמ"ש הרא"ם ריש פרשה תשא ממ"ש פ' הרואה וכיון דמנינהו לא שקל מינייהו כופרא יש לדחות דהכונה לא שקיל למימני[נ]הו ביה:
ואחר שלשים שנה ויותר שכתבתי זה הקרה ה' לפני ספר כלי יקר להרב מהר"ש לאנייאדו על נביאים ראשונים. והן כל יק"ר ראתה עיני שהכריח הרב מדעתו סברת רז"ל מדכתיב וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים דהול"ל וישמע שאול את העם בטלאים ויפקדם וכתב דהיינו דמייתי הש"ס רישיה דקרא כדכתבינן בעניותין עלץ לבי שכיונתי לדעת גדול ואני הדל פירשתי דברי תוס' ישנים בזה כמש"ל. ומ"ש התוס' לפי הפשט טלאים שם מקום הנה אמת דמאן דלא ידע דרשת רז"ל מה יפרש בטלאים אם לא שם מקום והגם כי לפי הדקדוק הול"ל בטלאים בשו"א כמ"ש הרב כלי יקר מ"מ צריך לידחק כמו שנדחק רד"ק כמו שהביא הרב הנז' אבל על פי דרשת רז"ל הכל מתוקן:

דאמר ר' יצחק אסור למנות את ישראל ואפי' לדבר מצוה דכתיב ויפקדם בבזק וכו' והתם לדבר מצוה הות וה"נ תנן הצביעו אבל שלא לדבר מצוה אפילו בכה"ג אסיר. הרמ"ע בס' אלפסי זוטא כ"י. וכן כתבו משם הרב כלי יקר:

כאן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום וכו' הראשונים דרשו מאמר זה כמין חומר הבאתי דבריהם ז"ל בס' הקטן ראש דוד דף ס"ז ע"ב ע"ש:

מעיקרא כתיב בבזק ובסוף בטלאים. משמע דהשתא דילפינן דאסור למנות מפ' ויפקדם בטלאים תו ליכא למדחי דבזק שמא דמתא והיינו דיליף דנתעשר ובמ"ש המפרשים. וק"ק על רש"י בפירוש נביאים שמואל א' סי' י"ח שכתב רז"ל אמרו שברי חרסים ל"א בזק שם מקום דהרי נדחה זה בש"ס. ואפשר לומר דלעולם אכתי איכא למימר בזק שמא דמתא ומדכתיב אח"ך ויפקדם בטלאים היינו רבותא דנתעשר שאול נמי דאי אתא דאסור למנות הו"ל להזכיר בתחילה במנין ראשון במה מנאם ולשתוק אח"ך אלא דאתא להשמיענו חידוש דנתעשר. והרב ישרש יעקב משם הרב תאוה לעינים הקשה דאימא רבותא דאסור למנות ולק"מ:

כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה. פי' שהקב"ה טען כנגד דומה כמו שפירשו בהקדמת הזהר הקדוש שהקב"ה הליץ בעדו וכמש"ה לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי ע"ש בזהר באורך:

שאול באחת ועלתה לו וכו' הרב המאירי בפסקיו כ"י פ"ג דהוריות פירש טעמן של דברים דהמלכות עקרו היה לדוד ולזרעו עד עולם שהם מזרע יהודה וכך גזר הקב"ה שהמלכות ליהודה. אך כששאלו ישראל מלך עדין לא הגיע זמן מלכות דוד ומלך שאול והיה כמו פקיד עד שיגיע זמן דוד הע"ה ולכך בדבר קל הורם המלכות ממנו שלא היה אלא כמו פקיד. אבל דוד הע"ה הראוי למלכות דאתי מיהודה הגם דשתים זו אירעו בו לא היו בעוכרי מלכותו ועוד האריך בזה הרב ז"ל:
והנה רבינו האר"י זצ"ל בשער הגלגולים שסידר מהר"ש ויטאל זלה"ה בהקדמה ז"ך כתב שדוד המלך ע"ה נפשו היתה בעמקי הקליפות וזו היתה תחילת ביאתה ולכן היה יצרו מתגבר עליו ואינו נחשב לו עון כל כך כמו שאר בני אדם כי יודע אלהים תגבורת יצרו לפי שעדין נאחז ח"ו בקליפה וטרחו גדול וזהו סוד משז"ל אלמלא אתה דוד והוא שאול אבדתי כמה דוד מפניו והבן זה מאד עכ"ד. וממילא רוחא טוב טעם והרי הוא כמבוא"ר מאמרינו זה שאול באחת ועלתה דוד בשתים ולא עלתה לו דלהיות דוד הע"ה נאחז בסבך ונפשו היתה בעמקי הקליפות היה מתגבר עליו יצרו ביותר וקמי שמיא גליא צערו וטרחו ולכך בשתים ולא עלתה לו. ובזה פירשתי איזה פסוקים הלא הוא כמוס:

שאול באחת מאי היא מעשה דאגג וכו'. הרב החסיד המקובל מהר"א חזקוני זלה"ה בס' שתי ידות פ' במדבר הביא מאמר זה ונתחלפו לו הדברים שכתב שאול באחת דנוב עיר הכהנים והוא הפך סוגיין. גם הביא המימרא בשם רב יהודה אמר רב והיא מימרת רב הונא ע"ש:

התם לא אפרעו מגופיה וכו' לכאורה יש להעיר דכיון דמצינו דגם בהסתה איפרעו מיניה מנ"ל דלא חשיב פרעון ובעינן דלפרעו מגופיה ולכך מנה שתים לדוד הע"ה ואימא דחשיב פרעון כ"ל הצע"ר הגדול אשר בעצמו ציע"ר על ישראל וא"כ אין לחשוב אלא אחת. ואפשר במ"ש הנזיקין שמין להם בעדית ובעל חוב בבינונית. והשתא כי פריך ארב הונא והאיכא מעשה דב"ש ומשני דאיפרעו במיתת בניו והיינו כדין ב"ח בבינונית דממון האדם זבורית ובניו בינונית וגופו עדית כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו והעונות הם חוב כמו שתרגום חטא חובה. ובתחילה דלא עלה על דעת התרצן דהדבר שהיה בישראל חשיב פרעון כמיתת בניו אוקמיה אדינא דב"ח בבינונית. וכי פריך דגם בהסתה איפרעו דצער דוד הע"ה על ישראל שקול ישקל כמיתת בניו או יותר. הוכרח לשנויי לישב לרב הונא דבעינן מגופיה דהיינו עדית כדין הנזיקין בעדית כי על ידי חטאו ח"ו פוגם למעלה ואין נזק גדול מזה וסבר רב הונא דלא חשיב פרעון אלא מגופיה ולהכי לא חשיב לדב"ש וחשיב הסתה אע"ג דדב"ר שלח ביעקב מ"מ מדחזינן דבמעשה ב"ש לא הוטהר במיתת בניו עד שנצטרע ש"מ דלא חשיב פרעון אלא מגופיה דהוא עדית. ועל דרך זה אפשר לומר במ"ש שם בש"ס דף מ"ט דטעם ב"ח בבינונית כדי שלא יראה אדם שדה נאה דירה נאה ויאמר אגבנו בחובי וכפ"ז אפשר דבמסקנא דבעי דאיפרעו מגופיה היינו משום דגם בעל חוב כלפי ה' מוקמינן אדיניה דהוא בעדית דלא שייך ה"ו הטעם דיהיב בש"ס כלפי מעלה ודוק:

ששה חדשים נצטרע דוד וכו' הקשה הרב ישרש יעקב דהכא אמרינן דעון ב"ש איפרעו מגופיה ונצטרע ו' חדשים ואלו פ' חלק יליף הא דששה חדשים מקרא דבחברון מלך ז' שנים וז' חדשים וא"כ איך נפרע מקודם על מעשה ב"ש דהיה בסוף מלכותו ע"ש ואפשר לומר דודאי מה שנצטרע היה בירושלם בסוף מלכותו על מעשה דב"ש וכונת הש"ס פרק חלק דהני ו' חדשים שמלך בחברון שדינן להו במלכות ירושלם במקום הו' חדשים דנצטרע. וכן הוא בילקוט והביאו רד"ק ושם נאמר ו' חדשים חסרים מל"ג שנים דמלך בירושלם וחלקו כבוד לירושלם למנותם שלמים ע"ש ובירושלמי פ"ק דר"ה שוב ראיתי שהדבר מפורש בתוס' ישנים בסוגיין ועמ"ש בעניותי פרק חלק בס"ד:
והנה התוס' שלפנינו הקשו על מ"ש ששה חדשים נצטרע וכו' דא"כ שילם יותר מארבעתים ועוד דילמא מאי דנצטרע היה בשביל אוריה וכו' ע"ש ולקושיא ראשונה כבר פריק שפיר הרב עיון יעקב ע"ש וקושיא שנית וכיוצא בה הקשו בדיבור הקודם במ"ש התם אפרעו מיניה תימא מנ"ל דלא הוי אותו פרעון בשביל אוריה נמי ע"ש אפשר דמאחר דכתיב רק בדבר אוריה החתי מוכח דהפרעון לא היה בשביל אוריה נמי. וראיתי בתוס' ישנים שהקשו בהאי קרא דכתיב רק בדבר אוריה דהאיכא דהסתה ובשלמא למה שקבל לה"ר למ"ד ל"ק דדברים הניכרים חזי והיה שוגג וכו' ע"ש וכיוצא יש לתרץ גם קושיתם דבהסתה היה שוגג וכמעט אנוס ולא חשביה קרא וכמו שכתב הריטב"א בחידושיו ע"ש ובעין יעקב:

לרב נמי דאמר קבל דוד לה"ר הא איפרעו מיניה וכו' כרגע נראה לי לקוטי רב בצלאל כ"י ושם כתב וז"ל תימא לא אפרעו מגופיה כבת שבע וי"ל דהפסד המלכות לזרעו חשיב לגופיה. תוס' כ"י. ולי נראה דלא שייך למפרך הא לא איפרעו מגופיה אלא היכא דעביד מעשה בידים כבת שבע אבל ההיא דציבא לא הוי אלא דיבורא בעלמא עכ"ל ומ"ש בשם תוס' כ"י כן כתבו בתוס' ישנים ועוד האריכו ע"ש. ועל תירוצו יש להעיר דהרי גבי הסתה היה בדיבור ולא מעשה כב"ש ופריך בגמרא התם לא אפרעו מגופיה ויש לישב ופשוט:

ואימא כבן שנה שמלוכלך וכו' כתב בספר האגודה מכאן אני מוכיח אדם האומר לחבירו אתה משקר כממזר צריך לעשות לו דין וכו' ואינו יכול לטעון כמו ממזר ולא ממזר עכ"ל והביאו הרב מהרא"י בכתבים סי' נז"ר והביא ראיה ממ"ש פ"ק דכתובות כסדום היינו מאי אהדר ליה קציני סדום ע"ש וכן הרדב"ז בתשובותיו דפוס ויניציא סי' תצ"ב כתב וז"ל ולענין מי שאמר לחבירו אתה מכזב כמו ממזר הדבר ברור דהוי כאלו קרא אותו ממזר ורמז לדבר כמעט כסדום וכו' עכ"ל. ובזהר הקדוש פ' משפטים דף קכ"ב במי שאמר כרשע עבדת וא"ר אלעזר דלא אתחייב ומייתי מכמה קראי ע"ש באורך והדבר הקשה על הרדב"ז אשר לא זכר דברי הזהר. והראיות שהביאו ספר האגודה ומהרא"י והרדב"ז יש לדחות לדעת הזהר דהא דשמעתין דחזא סיוטא היינו דעכ"פ דריש לגנאי שמלוכלך וכו' במקום שהי"ל לדרוש לשבח כבן שנה שלא טעם חטא וההיא דכסדום היינו משום דלא יפתח פיו וכו' ועמ"ש בס' הקטן ראש דוד פ' צו ובפאת הראש ע"ש ובח"מ סי' ת"ך בהגהה:
וחוזרני לראיות ס' האגודה ומהרא"י דנראה דראית האגודה אפשר לומר דהוא דהכתוב אומר בן שנה ורצה לומר כבן שנה אלמא בן שנה הוי כבן שנה וה"נ כממזר הוי כאומר ממזר ובשגם לשון האגודה לא מוכח הכי שהרי הוא תפס כבן שנה שמלוכלך וכו' אחזיאו ליה סיוטא וכו' ואם כונת ראיתו כדאמרן הו"ל לתפוס ברישא עמ"ש כבן שנה שלא טעם חטא דמשם נמי יש ראיה. אלא מוכח דראיתו היא דקאמר כבן שנה שמלוכלך ואחזיאו ליה סיוטא גם האומר משקר כממזר ענוש יענש והיינו כמו שהבנתי בתחילה ולזה כבר דחינו. וגם למה שצדדנו עתה אין ראיה דמצינו בן שנה כבן שנה. אבל אי כתיב כבן שנה לא אשכחן דנפרש בן שנה ממש. ולראית מהרא"י והרדב"ז אפרש שיחותי דיש לדחות דהא דפותח פיו הוא חמור מאד שהשטן מקטרג דאפי' אם אומר בכ"ף הדמיון מסוכן כי הא דכמעט כסדום. אבל בעלמא כ"פ הדמיון אינו כמי שאומר הדבר ממש:
ומרן בבית יוסף ח"מ סי' ת"ך הביא דברי מהרא"י הנז' משם ס' האגודה וק' שלא הזכיר מרן ספר הזהר. אבל מור"ם בדרכי משה הביא דברי הזהר ע"ש. וראיתי להרב כנה"ג שם הגהב"י אות י"ט שכתב וז"ל ומלשון ס' המפה יש לדקדק דהאומר הרי אתה כמו ממזר אפילו לת"ה אינו כקורא ממזר עכ"ל ואם כונתו דלהרב תרומת הדשן לא הוי האומר כמו ממזר כקורא ממזר אלא באומר אתה כממזר אינו מובן דמפורש יוצא דאתה כממזר או כמו ממזר שוים וכמ"ש הרב גופיה בסמוך אות ך' ואין לדקדק דקדוק זה ממור"ם בהגהה. ומהר"ר צבי בתשובותיו סי' ע"ז דף ע' עמוד ב' הליץ בעד הפוסקים לישב ראיות הזהר הקדוש ע"ש והרואה יראה שהוא דוחק הרבה. ויראה דאם ס' האגודה ומהרא"י היו רואים ס' הזהר ודאי הדרי בהו. וכן מצאתי לגדול אחד בכ"י ועמ"ש הרב מהר"ם אמארילייו בשו"ת דבר משה ח"מ ריש סי' צ"ב ודוק:

הדר חזא סיוטא וכו' הקשה הרב מהרח"א במקראי קדש ובישרש יעקב משם הרב מהרש"א בתאוה לעינים דמוכח דחזא סיוטא על שאמר עצמות שאול ואיך לר' יהושע בחגיגה דף כ"ב ע"ב דאמר נעניתי לכם עצמו' בית שמאי לא אחזיאו ליה סיוטא ותירצו הרבנים הנז' בכמה אופנים עיין בדברי קדשם. ואנכי איש צעיר אומר דהתם מקמי הכי אמר ר' יהושע בושני מדבריכם בית שמאי ואח"ך הלך ר' יהושע ונשתטח על קברי בית שמאי אמר נעניתי לכם עצמות בית שמאי ואלו ברישא כי אמר בושני מדבריכם ב"ש אחזיאו ליה סיוטא ואח"ך שאמר נעניתי לכם עצמות לא אחזיאו סיוטא אז מצאה החקירה מקום לנוח אמנם מכיון דגם בתחילה כשאמר בושני לא אחזיאו אין מקום לחקירה וי"ל דבית שמאי לא הקפידו על ר' יהושע כלל לא בתחילה ולא בסוף. ושאול המלך הקפיד מתחילה ועד סוף. א"נ שר' יהושע היה מבית הלל דתלמיד ריב"ז היה שהיה תלמידו של הלל ובחיים חייתם של בית שמאי שקיל וטרי בהדייהו ולבו גס בהם משא"כ רב נחמן שאמר על שאול המלך א"נ דקמי שמיא גלייא דר' יהושע לא כיוין לבזות כלל רק אגב ריהטיה הוא דאמר ולהכי לא ציערוהו. ועכ"ז לרוב חסידותו כל ימיו הושחרו שיניו מפני התעניות כמ"ש שם:

אמר רב יהודה אמר רב מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבודו וכו'. צופה הייתי להרב מופת הדור מהרח"א זלה"ה בס' ישרש יעקב שכתב וז"ל לפי מ"ש הרמב"ם פ"ג דמלכי' ויש רשות למלך להרוג כדוד שהרג לשמעי לפ"ז למה נענש שאול מאחר שאינו חיוב מ"ש תורה כל איש אשר ימרה את פיך יומת רק רשות ושמא דיש חילוק בין שמעי שעבר דבריו ויצא חוץ לירושלם לבזיון שביזוהו לשאול וגם דשמעי בזה לדוד אותה שעה לא נחשב בעיניו למלך מאחר שלקח בנו מלכותו ויצא מירושלם שוגג היה עכ"ל וחזה הוית בס' אשד הנחלים הנדפס מחדש בדף ו' ע"ד שהביא משם הרב חיי עולם שהקשה עליו שהרי הרמב"ם שם כתב וכן כל המבזה המלך או מחרפו יש רשות למלך להורגו כשמעי בן גרא והרי דאף בבזיון כתב שיש רשות להרגו משמע דאינו חיוב ואיך הרב חילק מבזיון לעובר על דבריו. וגם הרב המחבר הגדיל המדורה על הרב ז"ל. אך יצא יצא לישע הרב ז"ל דכונתו דכשחילק הרב בין עובר דבריו לביזוי דעובר על דבריו רשות וביזוי חיוב ולכך נענש שאול. הרב עצמו הרגיש דשמעי ביזה לדוד ועכ"ז כתב הרמב"ם ויש רשות למלך להרוג כדוד לשמעי ולזה כתב דהא לא תברא משום דבבזוי כזה הוא דכתב הרמב"ם דהוי רשות משום דשמעי שוגג הוה דלא היה נחשב למלך בעיניו ברם בבזוי שאול דלא הוה הכי לא הוה רשות ומשום הכי נענש זה כונת הרב ומוצל אותו צדיק ממה שהשיגו עליו עכ"ד ולי ההדיוט אינה הצלה גמורה שהרי הרמב"ם כתב וכן כל המבזה את המלך או המחרפו יש רשות למלך להורגו כשמעי בן גרא הרי דקא פסיק ותני דכל המבזה רשות יש למלך וכלל כל מיני בזיון או חירוף דרך כלל ועל הכל כתב דיש למלך רשות להורגו משמע דבכל גוונא לא הוי חיוב אלא הוא רשות. ואע"ג שכתב כשמעי ן' גרא אין לומר דמ"ש מבזה המלך הוא בבזיון כשמעי שהיה שוגג שמלך אבשלום ולא נחשב בעיניו דוד למלך. חדא דלשון כל המבזה או המחרפו לא יכון. ותו דהך מציאות דשמעי לא שכיח. ותו דהול"ל כל המבזה המלך או המחרפו כשמעי בן גרא יש למלך רשות להרגו דאז היינו יכולים לפרש דהבזיון יהיה באופן שביזה שמעי אבל עתה מילתא פסיקתא נקט הרמב"ם כל המבזה יש למלך רשות להורגו ועל זה דהורגו כתב כשמעי ן' גרא דהכתוב מפרש שנהרג ולא על אופן הבזיון הזכיר שמעי וזה פשוט בלשון הרמב"ם ואין לנו לעקם דבריו:
אמנם בדרך דוחק היה אפשר להליץ בעד הרב ז"ל דהרב ז"ל כונתו לחלק בין בזיון לבזיון וסבר כי בזיון בעיקר המלכות כההיא דשאול שאמרו שאול ימלוך עלינו אז חמיר והוא חיוב אבל שאר בזיון מודה הרב ז"ל דהוא רשות כמ"ש הרמב"ם וז"ש לבזיון שביזוהו לשאול כלומר בזיון בעיקר המלכות אבל אין דבריו מוכיחין כן כמו שיראה המעיין:
ואעיקרא קושית הרב ז"ל לק"מ דהרמב"ם כתב דיש רשות להרוג. אבל הוא חיוב שלא למהול ולהעניש וליסר המבזה במשפט כל יסור"י ומשו"ה נענש שאול שמחל ממש ודוקא על הריגה אמר הרמב"ם שהוא רשות. ומ"ש הרמב"ם כשמעי בן גרא פשטו כשמעי שביזה לדוד הע"ה. וממ"ש יראה המעיין שיש להשיב על אשר פלפל בס' אשד הנחלים בקושיות ותירוצים ואין הפנאי מסכים להאריך. וכבר ראיתי בס' אשד הנחלים דלחד שינויא כתב דנקיט בלביה. וטפי הוה ליה למימר דלא מיעט הר"מ שאינה חובה אלא ההריגה ובהריגה דוקא אמר רשות אבל לענש אותו שאר עונשים חיוב ועכ"פ אין לפוטרו בלא כלום. ואין צריך שיענישנו תכף והכל נלמד משמעי ואין חילוק בין בזוי לעובר על דבריו ודוק הטב כי קצרתי:

או דילמא. לסמיכת רצפת תחתונה דמזבח נקיט להו לבד מיסוד וסובב שהוא שש קודם לסמיכת גגו: ונימנינהו לדידהו. לגלגלותם: בבזק. לשון שברי חרסים נטל כל אחד ואחד חרס והשליך לפניו ומנו החרסים: ויפקדם בטלאים. צום לקחת כל אחד טלה מצאן המלך ובאו למרחב ונמנו הטלאים: כתיב והיה מספר בני ישראל כחול הים. אלמא אית להו מנין: כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמרא סייעיה. כמה סמוך ומובטח ואין צריך לחלות ולדאג מכל רעה מי שהקב''ה בעזרו שהרי מצינו שאול נכשל באחת ועלתה לו לרעה לקונסו מיתה לבטל מלכותו ודוד נכשל בשתים ולא עלתה לו לרעה: דאוריה ודהסתה. שהוסת למנות את ישראל בסוף ימיו וגרם לבא עליהם דבר: דבת שבע. שבא עליה: ילד. בנה הראשון: לשון הרע. על מפיבושת מפי ציבא: האי אפרעו מיניה. מדה במדה הוא הפסידו לחלק נחלתו והוא נפסד נחלת מלכות: סיוטא. מלאכי פחד מבהילים אותו: לא נמשכה. לאורך ימים: שלא היה בו שום דופי. משפחה ויתגאו המלכים היוצאים מזרעו על ישראל אבל דוד מרות המואביה אתא: קופה של שרצים. דופי משפחה: נענש שאול. לבוא לידי דבר שעליו ניטל ממנו מלכות: מפני. שמתחילת מלכותו מחל על כבודו וגילה על עצמו שאינו כדאי למלוך: וכתיב ויעל נחש העמוני. ומסקנא דמילתא שאמרו ישראל מי האומר שאול ימלוך עלינו בתמיהה תנו (את) האנשים ונמיתם והוא אמר לא יומת איש היום הזה:

התם איפרועי איפרעו מיניה. תימה מנא לן דלא הוה אותו פירעון נמי בשביל אוריה יש לומר מדלא כתיב אלא ואת הכבשה. ישלם ועוד דכתיב ארבעתים דהיינו עבירה אחת דהיינו גילוי עריות דאי אתרוייהו אגילוי עריות דבת שבע ואשפיכות דמים דאוריה נענש בילד אמנון ותמר ואבשלום אם כן לא שילם ארבעתים: ששה חדשים נצטרע דוד וכו'. תימה לי א''כ שילם יותר מארבעתים ועוד דילמא מאי דנצטרע היינו בשביל מעשה דאוריה אי נמי אם נצטרע בשביל בת שבע נימא דחד מאינך דילד אמנון ותמר ואבשלום בשביל אוריה ומנלן דלא נענש בשביל אוריה וי''ל מדכתיב ואותו הרגת בחרב בני עמון ודרשינן בפרק ב' דקידושין (דף מג.) מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו ומה שהקשיתי א''כ הוה ליה טפי מארבעתים דילמא דאמנון ותמר בחד חשיב להו אי נמי דתמר ומה שנצטרע בחד חשיב להו דלא דמו לאחריני דילד ודאמנון ודאבשלום שמתו אבל דתמר לא הוה מיתה ועוד דבת יפת תואר היתה ומה שנצטרע ששה חדשים כיון שנתרפא לא הוה שקול כי הנך להכי איכא למימר דהנך תרתי חד חשיב להו: והאמר רב קיבל דוד לשון הרע. הא דלא פריך נמי מהא דחטא שאמר שירה על מפלתו של שאול כדאיתא פרק אלו מגלחין (מו''ק דף טז:) שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני וי''ל ההיא כשגגה חשיב ליה דכתיב שגיון לדוד לפי שאין אדם נתפס על צערו שהיה שאול רודפו: