יומא כג ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כג - א

ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל תלמיד חכם שאינו נוקם נקמתו, ונוטר איבה בלבו כנחש ^[1] - אינו תלמיד חכם.

ומקשינן: והכתיב "לא תקום ולא תטור"? ומשנינן: ההוא, בממון הוא דכתיב. כשפגעו בו בממון. אבל אם פגעו בגופו, כגון שהכוהו או ביזוהו - מותר לו לקום ונטור. ^[2]

דתניא: איזו היא נקימה, ואיזו היא נטירה?

נקימה - אמר לו: השאילני מגלך! אמר לו: לאו. לא אשאילך.

למחר, אמר לו הוא בעל המגל: השאילני קרדומך! אמר לו: איני משאילך, כדרך שלא השאלתני!

זו היא נקימה.

ואיזו היא נטירה?

אמר לו: השאילני קרדומך! אמר ליה: לא!

למחר אמר לו: השאילני חלוקך! אמר לו הילך! איני כמותך שלא השאלתני!

זו היא נטירה שהדבר שמור בלבו ולא הסיחו מדעתו [רש"י].

ומקשינן: וכי על צערא דגופא לא!? וכי אין אסור לקום ולטור על צער או על דבר אחר שאינו של ממון? והתניא: הנעלבין ואינן עולבין, השומעין חרפתן ואינן משיבין, העושין מצוות מאהבה, ושמחין ביסורין - עליהן הכתוב אומר "ואוהביו, כצאת השמש בגבורתו"!?

ומשנינן: לעולם דנקיט ליה בליביה. שאמנם תלמיד חכם עצמו אין לו לנקום במי שפגע בו, אבל מותר לו לשמור את הדבר בלבו. ואם בא אדם אחר לנקום נקמתו, ישתוק ולא ימחה בעדו. ^[3]

ומקשינן: והאמר רבא: כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו משמע שהוא צריך להשכיח הדבר לגמרי מלבו?

ומתרצינן: הא דרבא, היינו דמפייסו ליה. כשהפוגעין בו מבקשין ממנו מחילה, ומפייס. והוא מעביר על מדותיו, ומוחל. אבל כשלא מבקשין ממנו מחילה עליו לקום ולטור כנחש.

שנינו במשנה: ומה הן מוציאין אחת או שתים.

והוינן בה: השתא שתים אצבעות מוציאין, בי לחשוש לרמאות - אחת מיבעיא שמותר להוציא, שבודאי לא יבואו לידי רמאות?

ומתרצינן: אמר רב חסדא: לא קשיא: כאן בבריא, כהן בריא לא יוציא רק אצבע אחת.

כאן בחולה, כהן חולה שאינו שולט היטב באצבעותיו וכשמוציא אחת יוצאת גם חבירתה עמה, מותר לו להוציא שתים. ^[4]

והתניא: [בניחותא]: אחת מוציאין. שתים אין מוציאין. במה דברים אמורים שאין מוציאין שתים, בבריא. אבל בחולה אפילו שתים מוציאין.

והיחידין [כינוי לחולים, לפי שהם שוכבים בבידוד] מוציאין שתים. ^[5]

ואין מונין להן אלא אחת שתי האצבעות נמנין כאחת בלבד.

ומקשינן: וכי אין מונין לו אלא אחת בלבד?

והתניא: אין מוציאין:

לא שליש האצבע השלישית [האמצעית], שלא יוסיף בנוסף על האצבע [וכמבואר לקמן].

ולא גודל אפילו לבדו [רש"ש].

מפני הרמאים שעלולים להוציא אצבע נוסף על הגודל כדי לימנות כשתים.

ואם הוציא שליש בנוסף על האצבע מונין לו.

אבל אם הוציא גודל אין מונין לו.

ולא עוד, אלא שלוקה על כך מן הממונה בפקיע מהממונה על רצועות המלקות.

וקא סלקא דעתין דבהוציא שליש מונין לו שתים, וקשיא אברייתא דלעיל דקתני דמונין לו אחת בלבד?

ומתרצינן: מאי "מונין לו" דקתני בהוציא שליש? נמי, אחת בלבד.

שאף שעשה שלא כדין, מכל מקום אין מוציאין אותו מהמנין לפי שהוא אינו רמאי שהרי אינו יכול להרחיק אצבע זו מזו עד שיראה כשני בני אדם, אבל בהוציא גודל אין מונין אותו כלל אלא מוציאין אותו מהמנין.

ומבארינן: מאי "פקיע"?

אמר רב: מדרא. מאי "מדרא"?

אמר רב פפא: מטרקא דטייעי. רצועה שהישמעאלים משתמשים בה כשוט לסוסים, דפסיק רישיה. שמתפצלת בראשה לרצועות דקות כדי שירגיש בה הסוס יותר ["פקיע" מלשון פיסוק וסדקים. כדלהלן: מבלאי מכנסי כהנים מפקיעין דהיינו קורעין].

אמר אביי: מריש, בתחלה הוה אמינא, הא דתנן במסכת שקלים: בן ביבאי שם איש, היה ממונה במקדש על הפקיע - אמינא, סברתי, דהיינו פתילתא. כדתנן: מבלאי מכנסי הכהנים ממכנסיהם הבלואים, ומהמיינהו מאבנטיהם הישנים, מהן היו מפקיעין עושין פתילות. ובהן היו מדליקין את המנורות בשמחת בית השואבה במקדש.

אבל, כיון דשמענא להא דתניא: ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע - אמינא: מאי פקיע? - נגדא, רצועות מלקות.

שנינו במשנה: מעשה שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש.

תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש. קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו, הגיע ראשון לתוך ארבע אמות הסמוכות למזבח, וזכה בתרומת הדשן. ^[6]

נטל השני סכין ותקע לו בלבו של הראשון.

עמד רבי צדוק על מעלות האולם ^[7] ואמר: אחינו בית ישראל, שמעו!

הרי הוא אומר בפרשת עגלה ערופה: "כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך" למדוד איזו היא העיר הקרובה אל החלל, ועליה להביא עגלה ערופה.

אנו, על מי להביא עגלה ערופה, מי הוא החייב להביא עגלה ערופה - על העיר, האם תושבי העיר, או על העזרות? או האם הכהנים שומרי העזרה?!

געו צעקו כל העם בבכיה.

בא אביו של תינוק, הכהן שנהרג, ומצאו כשהוא עדיין מפרפר.

אמר להם: הרי הוא כפרתכם! מיתתו היא שתכפר עליכם, אך ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין! ומהרו ליטול הסכין מלבו, טרם שימות, ותיטמא הסכין בטומאת מת [ריטב"א].

ללמדך: שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים!

וכן הוא אומר: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלים פה לפה" [משער לשער]. ^[8]

הרי ששפיכות דמים היתה קלה בעיניהם.

והוינן בה: הי מעשה קדיסאיזו מעשה קדם, האם של המשנה, שנשברה רגלו של הכהן, או של הברייתא, שנהרג הכהן?

אילימא הא מעשה דשפיכות דמים קדם, תיקשי:

השתא אשפיכות דמים לא תקינו פייסא, שהרי גם לאחר מעשה זה המשיכו לרוץ על המזבח עד שנשברה רגלו של הכהן - וכי אנשברה רגלו בלבד תקינו פייס!?

אלא, שמא תאמר, מעשה דנשברה רגלו קדים.

אם כן, תיקשי: וכיון דכבר תקינו פייסא מחמת שנשברה רגלו, אם כן, ענין ארבע אמות, ומעשה שקדם אחד בארבע אמות, ואירעה שפיכות דמים - מאי עבידתייהו!? כיצד אירע הדבר, והרי כבר היה פייס?

ומתרצינן: אלא לעולם מעשה דשפיכות דמים קדים.

ומעיקרא סבור אקראי בעלמא הוא ואין לחשוש שמא יקרה שוב.

כיון דחזי דאפילו ממילא, גם שלא באקראי, אתו לידי סכנה במעשה דשבירת הרגל - תקינו אז רבנן פייסא.

שנינו בברייתא: עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו. הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה. אנו על מי להביא: על העיר או על העזרות.

והוינן בה: וכי ירושלים בת אתויי עגלה ערופה היא?

הרי ירושלים אינה מביאה כלל עגלה ערופה על הרוג שנמצא סביבות העיר. כי:

והתניא: עשרה דברים נאמרו בירושלים. וזו, אחת מהן:

הערות

^[1] הדמיון לנחש שכתוב בו "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" דהיינו שהוא ישופך במקום עיקר חיותך ואתה לא תשופנו רק בעקב המקום היותר שפל, כך צריך להיות נקימה ונטירה של ת"ח שגם אם עשה אדם כנגדו דבר גדול לא ינקום בו רק בדבר קטן. וזה הביאור שכל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש דהיינו או שאינו נוקם כלל או שנוקם בדבר גדול אינו ת"ח שהיה לו ללמוד ממעשה הנחש. מהרש"א.

^[2] הטעם משום דקרא דלא תקום ולא תטור כתוב בסמוך לשאר לאוין שבממון, פעולת שכיר, עושק, גזל. יראים מ' קצ"ז. מדברי הרמב"ם והחינוך משמע דלאו דלא תקום ולא תטור נאמר גם בצער הגוף. וכתב החפץ חיים דהם סוברים דתירוץ זה של הגמרא נדחה למסקנת הגמרא. עיי"ש בפתיחה לחפץ חיים לאוין אות ח. ט.

^[3] כ"כ רש"י. והריטב"א מפרש שאינו עושה נקמה אלא מניח עלבונו למקום. והמהרש"א מפרש שאמנם אינו משיב על אתר אבל שומר בלבו לנקום בו אח"כ.

^[4] רש"י. והמאירי מפרש שבברייתא יש לחשוש שמא כשיראה שהמנין עומד להסתיים אצל הכהן שלאחריו יוציא שתים ולאחר שהממונה ימנה אחת מהן יכניס אותה וישאיר רק את השניה כדי שהמנין יסתיים בו. אבל בחולה אינו יכול להוציא אצבע אחת ולכופף את השניה ואם ישאיר שתיהם ירגיש הממונה ששתיהן שלו ולא ימנה אלא אחד. ועוד פירש שהחולה אינו יכול להרחיק אצבע זו מזו עד שיראה כשנים.

^[5] כ"כ רש"י. ואע"ג שכבר שנתה הברייתא דין החולין. כאן מדובר בחולה שיכול להוציא אצבע אחת אלא לפי שהוא יושב לבדו אין לחשוש לרמאות שיטעו לחושבו כשנים. רש"ש. ובגבורת ארי כתב דקמ"ל שהחולה שהתירו לו להוציא שתים ישב יחידי ולא יתערב עם הבריאים כדי שלא יבאו גם הם להוציא שתים.

^[6] מנחת ביכורים על התוספתא.

^[7] אין הכוונה למעלות שבין האולם למזבח דלא מסתבר שיעמוד שם להכריז דבריו. אלא האולמות שהיו בהר הבית שבנה הורדוס שם הרבה אולמות. רש"י וריטב"א.

^[8] לכאורה מאי מייתי ראיה ממנשה שהיה בבית ראשון להאי עובדא שהיה בבית שני בדורו של רבי צדוק, והרי אמרו שבית ראשון חרב מפני שלש עבירות ואחד מהם שפיכות דמים ואילו בית שני חרב מפני שנאת חנם. וי"ל דמ"מ מהא ראיה דכיון דמצינו מפורש שהיה שפיכות דמים קל בבית ראשון ה"נ בבית שני היה קל קצת. מהרש"א.

שאינו נוקם ונוטר כנחש על עלבון שהעליבו אותו — אינו נחשב כתלמיד חכם, שכן ראוי לו לעשות לכבוד התורה ולומדיה. ומקשים: והכתיב [והרי נאמר] בתורה במפורש איסור "לא תקם ולא תטר את בני עמך" (ויקרא יט, יח)! ומשיבים: ההוא [אותו כתוב], בענין חטא ממון הוא דכתיב [שנאמר] ולא בפגיעה אישית, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה? נקימה מה היא — כגון שאמר לו לחבירו: השאילני מגלך, ואמר לו חבירו: לאו (לא). למחר אמר לו הוא החבר שסרב לו: השאילני קרדומך! אמר לו: הראשון איני משאילך, כדרך שלא השאלתני — זו היא נקימה.

ואיזו היא נטירה? אמר ליה [לו] לחבירו: השאילני קרדומך, ואמר ליה [לו] החבר: לא. למחר אמר ליה [לו] אותו חבר: השאילני חלוקך! אמר לו: הילך (הא לך), לפי שאיני כמותך שלא השאלתני. זו היא נטירה שאינו עושה כמעשהו אך מכל מקום נוטר הוא לו בלבו ומזכיר לו את חטאו. ומכאן רואים שהדבר נאמר רק בדברים שבממון.

ומקשים: ובדברים שיש בהם משום צערא דגופא [צער הגוף] לא נאמר שאסור לנקום? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין — עליהן הכתוב אומר: "ואהביו כצאת השמש בגברתו" (שופטים ה, לא). הרי שאף על עלבון שבגופו ראוי למחול!

ומשיבים: אכן, גם בענין צער הגוף יש איסור נקימה, ובתלמיד חכם מדובר לעולם מדובר כאן דנקיט ליה בליביה [שהוא שומר לו בלבו] טינה, אף שאינו נוקם בו או מזכיר לו חטאיו. ומקשים עוד: והאמר [והרי אמר] רבא: כל המעביר על מדותיו (המוחל על עלבונו) מעבירין לו (סולחים לו) על כל פשעיו! ומשיבים: אכן, גם תלמיד חכם שנעלב צריך למחול, אך זהו דווקא במקרה דמפייסו ליה ומפייס [שמפייסים אותו ומתפייס], אך אם לא פייסוהו, ראוי לו לתלמיד חכם שלא ימחול, משום כבוד התורה.

א במשנה נתבאר כי לצורך עריכת הפייס היה הממונה אומר לכהנים להוציא אצבעות, ונוקב במספר גדול ומתחילים למנות בכהן שלסימן נטלו ממנו את מצנפתו. מה הן הכהנים היו מוציאין — אצבע אחת או שתים. ושואלים השתא [עכשיו] שאמרת שתים מוציאין, אחת מבעיא [נצרכה] לומר שמוציאים?

אמר רב חסדא: לא קשיא [קשה]; כך יש להבין: כאן — באדם בריא היכול להוציא אצבע אחת בלא השניה, כאן — בחולה שקשה לו לכוין ולהוציא אצבע אחת בלבד. והתניא [וכן שנינו בברייתא]: אצבע אחת — מוציאין, שתים — אין מוציאין. במה דברים אמורים — בבריא, אבל בחולה — אפילו שתים מוציאין. וחולים היושבים או שוכבים בפינה משלהם יחידין — מוציאין שתים, ואין מונין להם אלא אצבע אחת בלבד.

ומקשים: והמוציא שתים האם במציאות אין מונין לו אלא אחת? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: אין מוציאין לא שליש (אצבע שלישית) ולא גודל (אגודל) מפני הרמאים — שמא כשיראה שהמנין מתקרב אליו יכניס או יוציא את אגודלו כדי שסוף הספירה תהא בו. ואם הוציא שליש — מונין לו אף אצבע שלישית זו, שכיון שכשמוציא שלוש אצבעות כאחת אינו יכול להרחיקן זו מזו, אין הדבר נראה כרמאות. הוציא גודל — אין מונין לו, ולא עוד אלא מי שהוציא גודל לוקה מן הממונה בפקיע.

הרי שאם הוציא יותר מאצבע אחת — נמנים לו כל האצבעות שהוציא! ומשיבים: מכאן אין קושיה, מאי [מה פירוש] מונין לו נמי [גם כן] אחת, שאם הוציא שלוש אצבעות מונים אותן רק כמספר אחד.

הוזכר כאן הלוקה בפקיע, ושואלים: מאי [מה] הוא פקיע? אמר רב: זהו מדרא. אף מילה זו לא היתה מובנת וידועה במשך הדורות, ושאלו: מאי [מה פירוש] מדרא? אמר רב פפא: מטרקא דטייעי דפסיק רישיה [שוט של ערבים שראשו קצוץ, ומפוצל לרצועות דקות יותר] והוא הפקיע שבו היו מלקים.

אגב כך אמר אביי: מריש הוה אמינא [מתחילה הייתי אומר] כי הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: "בן ביבאי ממונה על הפקיע", אמינא [אמרתי] שפירושו הוא שהיה ממונה על עשיית פתילתא [פתילות]. כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: מבלאי מכנסי הכהנים ומהמייניהן (ומהאבנטים שלהם), מהן היו מפקיעין (מתירים ופורמים) ובהן היו עושים פתילות שבהן היו מדליקין האורות שבשמחת בית השואבה. כיון דשמענא להא דתניא [ששמעתי את זו ששנינו בברייתא]: ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע, אמינא [אומר אני] מאי [מה פירוש] פקיע — נגדא [מלקות], שבן ביבאי היה הממונה על עונשי הגוף במקדש.

ב שנינו במשנה מעשה שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש. ודחף אחד את חברו ונשברה רגלו. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין במרוצם, ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו ומתוך כעס נטל סכין ותקע לו בלבו.

עמד ר' צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! הרי הוא אומר "כי ימצא חלל... לא נודע מי הכהו... ויצאו זקניך ושפטיך ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל" (דברים כא, א-ב) וזקני העיר הסמוכה למקום מציאת החלל היו צריכים להביא עגלה ערופה. אנו, כלומר: במקרה שלנו על מי להביא עגלה ערופה? ומשל מי תלקח? האם חובה זו מוטלת על העיר וחכמיה הם שיביאו, או שחובה היא על העזרות ועל הכהנים להביאה? געו (פרצו) כל העם בבכיה מחמת הצער.

בא אביו של תינוק של אותו כהן צעיר שנדקר ומצאו כשהוא מפרפר עדיין. אמר: הרי הוא כפרתכם לכשימות, אבל עדיין בני מפרפר ולא מת, ומשום כך לא נטמאה סכין. והעירו בתוספתא: ללמדך שקשה היתה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים. שהרי אפילו אביו של הבן שנדקר למות, דאג יותר שהסכין לא תטמא, מאשר לעצם העובדה שנהרג שם בנו. וכן הוא אומר: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלים פה לפה" (מלכים ב' כא, טז) ולא שמו ליבם עוד לשפיכות דמים.

תחילה שואלים: הי [איזה] מעשה קדים [קדם] זה ששנינו במשנה או זה שבתוספתא? אילימא [אם נאמר] שקדם מעשה זה שהיתה בו שפיכות דמים, השתא [עכשיו] נמצא כי בשל מעשה שהיתה בו שפיכות דמים לא תקינו פייסא [תיקנו פייס] והמשיכו לעשות תחרות כמו קודם, על מעשה זה שנשברה רגלו תקינו [התקינו]?! אלא ודאי צריך לומר שהמעשה שבמהלך התחרות נשברה רגלו של אחד הכהנים קדים [קדם].

ושואלים: אם כן הוא, שביטלו את התחרות מיד לאחר המעשה הראשון ותיקנו תמורתו פייס, כיון דתקינו פייסא [שתיקנו פייס], כל אותו מעשה שהיו רצים בתוך ארבע אמות מאי עבידתייהו [מה מעשיהם]? שהרי שוב לא היה מקום לתחרות זו! אלא יש לחזור למה שאמרו, לעולם יש לומר כי המעשה של שפיכות דמים קדים [קודם] היה, אלא מעיקרא סבור אקראי בעלמא [מתחילה סברו כי מקרה בלבד] הוא, שודאי אין זה מצוי שיגיעו לידי שפיכות דמים, ולא קבעו בגלל אפשרות רחוקה כזאת תקנה גמורה בדבר. כיון דחזי אפילו ממילא אתו [שראו שאפילו בדרך כלל באים] הם לידי סכנה, שהרי אחר נדחף והופל — תקינו רבנן פייסא [תקנו חכמים פייס].

לאחר ביאור נקודה זו, מבארים כמה פרטים במעשה שסופר בתוספתא: מסופר כי עמד ר' צדוק על מעלות האולם ואמר: "אחינו בית ישראל שמעו: הרי הוא אומר: "כי ימצא חלל באדמה", אנן [אנו] על מי להביא עגלה על העיר או על העזרות"? ותוהים: וכי ירושלים בת אתויי [שייכת להביא] עגלה ערופה היא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: עשרה דברים נאמרו בירושלים שאינה כשאר כל ערי ישראל, וזו אחת מהן:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

who does not avenge himself and bear a grudge like a snake when insulted is not considered a Torah scholar at all, as it is important to uphold the honor of Torah and its students by reacting harshly to insults. The Gemara asks: But isn’t it written explicitly in the Torah: “You shall not take vengeance nor bear any grudge against the children of your people” (Leviticus 19:18)? The Gemara responds: That prohibition is written with regard to monetary matters and not personal insults, as it was taught in a baraita: What is revenge and what is bearing a grudge? Revenge is illustrated by the following example: One said to his fellow: Lend me your sickle, and he said: No. The next day he, the one who had refused to lend the sickle, said to the other person: Lend me your ax. If he said to him: I will not lend to you, just as you did not lend to me, that is revenge.

And what is bearing a grudge? If one said to his fellow: Lend me your ax, and he said: No, and the next day he, the one who had refused to lend the ax, said to the other man: Lend me your robe; if the first one said to him: Here it is, as I am not like you, who would not lend to me, that is bearing a grudge. Although he does not respond to his friend’s inconsiderate behavior in kind, he still makes it known to his friend that he resents his inconsiderate behavior. This baraita shows that the prohibition relates only to monetary matters, such as borrowing and lending.

The Gemara asks: But does the prohibition against vengeance really not relate also to matters of personal anguish suffered by someone? Wasn’t it taught in a baraita: Those who are insulted but do not insult others, who hear themselves being shamed but do not respond, who act out of love for God, and who remain happy in their suffering, about them the verse states: “They that love Him be as the sun when it goes forth in its might” (Judges 5:31). This baraita shows that one should forgive personal insults as well as wrongs in monetary matters.

The Gemara responds that the prohibition against taking vengeance and bearing a grudge indeed applies to cases of personal anguish; however, actually, the scholar may keep resentment in his heart, though he should not act on it or remind the other person of his insulting behavior. The Gemara asks: But didn’t Rava say: With regard to whoever forgoes his reckonings with others for injustices done to him, the heavenly court in turn forgoes punishment for all his sins? The Gemara answers: Indeed, even a scholar who is insulted must forgive insults, but that is only in cases where his antagonist has sought to appease him, in which case he should allow himself to be appeased toward him. However, if no apology has been offered, the scholar should not forgive him, in order to uphold the honor of the Torah.

§ The mishna describes that the lottery between competing priests is conducted by the priests extending their fingers for a count. And the mishna elaborated: And what fingers do they extend for the lottery? They may extend one or two fingers, and the priests do not extend a thumb in the Temple. The Gemara asks: Now that the mishna states that the priest may extend two fingers, is it necessary to state that they may also extend one finger?

Rav Ḥisda said: This is not difficult. Here, when the mishna speaks of extending one finger, it is referring to a healthy person, who has no difficulty extending just one finger without extending a second one. There, when the mishna mentions two fingers, it is referring to a sick person, for whom it is difficult to extend a single finger at a time. And so it was taught in a baraita: They may extend one finger, but they may not extend two. In what case is this statement said? It is said in reference to a healthy person; however, a sick person may extend even two fingers. And the sick priests who sit or lie alone, separately from the other priests, extend two fingers, but their two fingers are counted only as one.

The Gemara asks: And are the sick priest’s two fingers really counted as only one? Wasn’t it taught in a baraita: The priests may not extend the third finger, i.e., the middle finger, or the thumb, together with the index finger, due to concern for cheaters. One who sees that the count is approaching him might intentionally extend or withdraw an extra finger so that the lottery will fall on him. But if he does extend the third finger it is counted for him. This is because the third finger cannot be stretched very far from the index finger, so that it is easily recognizable that both fingers are from the same person, and this is not taken as an attempt to cheat. If he extends his thumb, however, it is not counted for him, and moreover he is punished with lashes administered by the person in charge of the pakia. The implication of the baraita is that when the third finger is extended along with the index finger, both fingers are counted.

The Gemara answers: What does the baraita mean when it says that if the priest extended his middle finger along with his index finger, it is counted for him? It also means, as stated earlier, that the two fingers are counted as one.

The baraita mentions lashes administered by the person in charge of the pakia. What is a pakia? Rav said: It is a madra. However, the meaning of that term also became unclear over time, so the Gemara asks: What is a madra? Rav Pappa said: It is a whip [matraka] used by the Arabs, the end of which is split into several strands. That is the pakia mentioned above, which was used for punishing the priests.

Apropos this discussion, Abaye said: At first I would say as follows: When we learned in a mishna that ben Beivai was in charge of the pakia, I would say that it means that he was in charge of producing wicks, as we learned in another mishna: They would tear [mafkia] strips from the priests’ worn-out trousers and belts and make wicks out of them, with which they lit the lamps for the Celebration of Drawing Water. But once I heard that which is taught in the previously cited baraita: And moreover, he is punished with lashes administered by the person in charge of the pakia, I now say: What is a pakia? It is lashes. Ben Beivai was in charge of corporal punishment in the Temple.

§ It was taught in the mishna: An incident occurred where both of the priests were equal as they were running and ascending on the ramp, and one of them shoved the other and he fell and his leg was broken. The Sages taught in the Tosefta: An incident occurred where there were two priests who were equal as they were running and ascending the ramp. One of them reached the four cubits before his colleague, who then, out of anger, took a knife and stabbed him in the heart.

The Tosefta continues: Rabbi Tzadok then stood up on the steps of the Entrance Hall of the Sanctuary and said: Hear this, my brothers of the house of Israel. The verse states: “If one be found slain in the land... and it be not known who had smitten him; then your Elders and your judges shall come forth and they shall measure…and it shall be that the city which is nearest to the slain man…shall take a heifer” (Deuteronomy 21:1–3). And the Elders of that city took that heifer and broke its neck in a ritual of atonement. But what of us, in our situation? Upon whom is the obligation to bring the heifer whose neck is broken? Does the obligation fall on the city, Jerusalem, so that its Sages must bring the calf, or does the obligation fall upon the Temple courtyards, so that the priests must bring it? At that point the entire assembly of people burst into tears.

The father of the boy, i.e., the young priest who was stabbed, came and found that he was still convulsing. He said: May my son’s death be an atonement for you. But my son is still convulsing and has not yet died, and as such, the knife, which is in his body, has not become ritually impure through contact with a corpse. If you remove it promptly, it will still be pure for future use. The Tosefta comments: This incident comes to teach you that the ritual purity of utensils was of more concern to them than the shedding of blood. Even the boy’s father voiced more concern over the purity of the knife than over the death of his child. And similarly, it says: “Furthermore, Manasseh spilled innocent blood very much, till he had filled Jerusalem from one end to another” (II Kings 21:16), which shows that in his day as well people paid little attention to bloodshed.

The Gemara asks: Which incident came first, the one about the broken leg reported in the mishna or the one about the slain priest in the Tosefta? If we say that the incident of bloodshed came first, this raises a problem: Now, if in response to a case of bloodshed they did not establish a lottery but continued with the running competition, can it be that in response to an incident of a priest’s leg being broken they did establish a lottery? Rather, we must say that the case in which the priest’s leg was broken in the course of the race came first, and as the mishna states, the establishment of the lottery was in response to that incident.

The Gemara asks: If the running competition was abolished immediately after the incident of the broken leg and a lottery was instituted to replace it, once they established the lottery, what were they doing still running to within the four cubits in the incident that led to the priest’s murder? Rather, actually, it is necessary to return to the approach suggested earlier, that the case involving bloodshed came first. Initially, the Sages thought that it was merely a random, i.e., isolated, event, and because it was extremely unlikely for a murder to happen again they did not abolish the competition due to that incident. Then, once they saw that in any event the priests were coming to danger, as one of them was pushed and broke his leg, the Sages established a lottery.

The Gemara returns to the incident of the slain priest and discusses several details of it. It was related that Rabbi Tzadok stood up on the steps of the Entrance Hall of the Sanctuary and said: Hear this, my brothers of the house of Israel. The verse states: “If one be found slain in the land, etc.” But what of us, in our situation? Upon whom is the obligation to bring the heifer whose neck is broken? Does the obligation fall upon the city, Jerusalem, or does the obligation fall upon the Temple courtyards? The Gemara asks: Is Jerusalem subject to bringing a heifer whose neck is broken? Wasn’t it taught in a baraita: Ten things were said about Jerusalem to distinguish it from all other cities in Eretz Yisrael, and this is one of them:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

איני והא כתיב לא תקום ולא תטור. ודחינן ההוא בממון כדתניא איזו היא נקימה השאילני מגלך א"ל לאו למחר אמר לו זה השאילני קרדומך כו'. כגון אלו דברים שהן של ממון אסור אבל צערא דגופא כגון בזיון וכיוצא בו מותר. איני והתניא הנעלבים ואינם עולבין שומעין חרפתם ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחים ביסורין עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ודחינן אפילו הכי נקיט בליביה [קשיא לי לא תשנא את אחיך שבקי] והאמר רבא המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו ופרקינן דמפייסו ליה ומפייס:

ומה הן מוציאין אחת או שתים ומתמהנן השתא שתים מוציאין אחת מבעיא ופריק רב חסדא האי דקתני אחת בבריא שתים בחולי שאינו מתאמץ להוציא אחת ושתים שמוציא החולה אין מונין אותם לו אלא אחת. והתניא כרב חסדא אחת מוציאין שתים אין מוציאין ויחידים מוציאין ב' ואין מונין לו אלא א' לומר שאין באין לידי ערמה יחידים הללו הן רבנן שנקראו יחידים ונקראו חולים יחידים כדתנן בתעניות (דף י') התחילו היחידים להתענות. ואמרינן התם מאן יחידים אמר רב הונא רבנן. רבא לטעמיה דאמר כמאן מצלינן האידנא אקצירי ומריעי כהאי תנא קצירי קצירי ממש מריעי רבנן. ואקשינן וכי המוציא שתים אחת מונין לו והתניא אין מוציאין לא שלש ולא גודל במקדש מפני הרמאין ואם הוציא שלש מונין לו גודל אין מונין לו ולא עוד אלא שהמוציא גודל או שלש לוקה מן הממונה בפקיע ופרקינן מאי מונין לו דקתני אחת. וזה כולו לענין המצביעין למנין כאשר אמרנו למעלה. אבל המצביעין לפייס המוציא אחת מונין לו אחת והמוציא ב' מונין לו ב' ומצאנו זה הדבר מפורש בתלמוד א"י מהו אצביעו. הוציאו אצבעותיכם הוציא אחת מונין לו שתים ובעו לה התם מהו אין מונין לו כל עיקר או אין מונין לו את היתירה ופשטה אין מונין לו את היתירה ועוד אמרו כיצד היה מפייס מהלך לימין או לשמאל. א"ר בון בר חייא ממה דתני מי שזכה בקטורת אומר לזה שעל ימינו אף אתה עמי למחתה. הדא אמר לימין הפייס מהלך. תלמידו דר' יונה בשם ר' בון בר חייא לשמאל הפייס מהלך וזה שזכה לימין מוטב שיזכה מי שעבר עליו הפייס פעמים מזה שלא עבר עליו הפייס אלא פעם אחת ש"מ כשמוציאין אצבעותיהן לפייס מי שמוציא אחת או שתים מונין לו מה שהוציא ומי שהוציא יותר אין מונין לו אלא שתים ומונה וכולל הכל ומעמידין כמין כוליאר ונוטל מצנפת אחת מהן ומוציאין כל אחד אצבעו ועובר המנין על האצבעות והוא מונה והולך ובמקום שמשלים החשבון הוא הזוכה. פקיע מדולרתא והיא מטרקא והיא כמין חבל מפתיל תלוי במקל כגון הרצועה שב"ד מכין בה.

אמר לו השאילני קרדומך. כו׳ זו היא נקימה ואיזו היא נטירה השאילני מגלך אמ׳ לו לאו למחר אמר לו השאילני קרדומך כו׳ כך הגרסא בכל הספרים ותימה הוא למה שינה ממגל לקרדום וי״ל כי הקרדום חשוב מן המגל וקמ״ל כי אע״פ שזה השאילו כלי שהוא חשוב יותר אפילו הכי יש כאן עון נטירה אי נמי אורחא דתלמוד׳ לתפוס כלים מכלים שונים.

עליו הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו יש שפירשו דיליף לה משום שזה שומע חרפתו ודומם וכתי׳ התם וידום השמש ולכן שכרו כצאת השמש בגבורתו. ואין צורך לזה שנאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע כו׳ ומפני שזו ענוה וחסידות גדולה שהיא למעלה מן הכל דמה שכרם לגדול שבכולם דהיינו כצאת השמש בגבורתו שתרגם אותו יונתן שהוא מה שאמר הכתוב ואור החמה יהיה שבעתים.

דנקיט ליה בליביה. פי׳ הוא אינו עושה מעשה נקימה ונטירה אלא מניח עלבונו למקום.

דמפייסי ליה ומפייס. וק״ל הא דאמרינן בפרק כל כתבי הקדש תיתי לי דלא שדינא רישא אבי סדיא עד דמחילנא לכל מאן דמצערן לי. היכי דמי אי דלא מפייסי ליה הרי הוא עושה שלא כדין כשאינו נוקם ונוטר כנחש ולא משמע לישנא דהתם דמחיל ליה מגופיה ונקיט ליה בליביה. ואי דמפייסי ליה ומפייס הא לא משמע הכי ועוד דאם כן מאי רבותיה וי״ל דלעולם דלא מפייסי ליה והא דהכא במילי דשמיא וההיא דהתם בצערא דמצערי שלא על מילי דשמיא.

השתא שתים מוציאין שלש מיבעיא. כבר. פירשו בתוספות דכל כי האי גוונא שהחשבון הראשון הוא המיותר לאו פירכא רבה הוא ומצינן למימר אחת ושתים כדאמרי אינשי. וזימנין דלא פריך תלמודא הכי כלל בכמה דוכתי ועיקר פרכא דפריך תלמודא היינו כשהחשבון האחרון מיותר. והכא כיון דידעי דאית ביה טעמא פריכו לה. וזימנין נמי דפרכי כי האי גוונא אבל לא בכל דוכתא וכבר כתבתיה במקומות אחרים בס״ד.

גרש״י ז״ל אין מוציאין שלש ולא גודל. כו׳ פי׳ אין מוציאין האצבע השלישי עם השני במקדש ואם הוציא מונין לו וקס״ד שמונין לו שתים וקשיא לברייתא דלעיל. ויש גורסין שלש ופירושו האצבע המשלמת לשלש והוא ענין אחד עם הגרסא הראשונה אבל אין לפרש שלש ממש דא״כ אדפרכי׳ מסיפא נפרוך מהא דמשמע דשלש אין מוציאין אבל שתים מוציאין: ומיהו בזו י״ל דקים לן דליכא הפרשה בין שתים לשלש ומשום סיפא דקתני ואם הוציא מונין לה נקט רישא נמי שלש.

אין מוציאין גודל מפני הרמאין. פי׳ שהגודל קצר ואדם יכול להרחיק הגודל מן האצבע ונראין כאצבעות ב׳ בני אדם ויעשה כן כדי שיכלה המנין בו.

הרי הוא כפרתכם שעדיין בנו מפרפר ולא נטמאת סכין. כלומר מהרו ליפול הסכי׳ מידו כי עדיין הוא מפרפר ואינו מטמא:

על מעלות האולם. פרש״י ז״ל שהן אולמות שהיו בעזרת נשים שעשו שם מלכי חשמונאי כלומר דאלו באולם עצמו במעלות שבינה לבין המזבח לא משמ׳ שיהא עומד שם להכריז לישראל דבריו:

וירושלם בת אתויי עגלה ערופה היא והתניא עשרה דברים נאמרו בירושלם אינה מביאה עגלה ערופה. איכא למידק דהא פריש׳ בפרק מרובה טעמא דהתם משום דכתיב לרשתה וקסבר ההוא תנא כי ירושלם לא נתחלקה לשבטים וא״כ מאי קושיא דילמא האי תנא סביר׳ ליה כרבי יהודה דאמר ירושלם נתחלקה לשבטים. וי״ל דלא ניחא לן לאוקומה כרבי יהודה ודלא כרבנן ומיהו משום דאיכא למימר הכי פרכינן.

נקימה ונטירה בכל ענינים שבממון אסורה שנאמר לא תקום ולא תטור ואיזו היא נקימה אמר לו השאילני מגלך והלה אומר איני משאילך למחר בא זה שלא רצה להשאיל אצל זה ואמר לו השאילני קרדומך והוא משיב איני משאילך כדרך שלא השאלתני זו היא נקימה ואיזה היא נטירה אמר לו השאילני מגלך אמר לו לאו למחר בא הלה ואמר לו השאילני קרדומך אמר לו הילך ואיני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה וכן בכל דברים שבממון שאין בהם סרך מסירת ממון חבירו למלכות אבל כל שציער את חבירו בגופו הן בהכאה הן בקללה הן באיזה צד של קלון אם האחר מפייסו על זה כראוי לו אף הוא ראוי למחול מלב ומנפש שכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו ואם הלה אינו מפייסו מותר לו בנקימה כל שרואה בה מקום אלא שאם רצה שלא לנקום עליה הוא בעצמו מקומו מושכר לו והוא בכלל העלובים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים שנ' עליהם ואוהביו כצאת השמש בגבורתו כלומר שלא נתמעט אורו לקטרוג הלבנה כמו שהתבאר במסכת חולין ס' ב' ולא עוד אלא שאם רצה למחול מכל וכל ולהעבירה מלבו כל שהוא אדם בינוני תבא עליו ברכה הא מ"מ ת"ח ומלך וכיוצא באלו אע"פ שאינם משתדלים בנקימה מ"מ ראוי להם שלא למחול מכל וכל אלא יהא שמור בלבם לכבוד תורתם ומעלתם ויניחו הענין למי שאינו מקפח שכר בריאה עד שיהא זה נענש עליה על ידי מי שיזדמן וכשיזדמן לא יהא הוא מוחה בדבר ויבין שמאת ד' ומהשגחתו יארע לו כן אחר שלא מחל החכם ולא העביר צערו מלבו שנמצא המקלה מעמידו כל יום ויום בצער וע"ז אמרו כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש כלומר שמערים למצוא מקום למי שבא לקום עליו כדכתיב הוא ישופך ראש אינו ת"ח כלומר אין מדתו כמדת ת"ח שראוי לו ליקר תורתו וע"ז אמרו מפני מה נענש שאול על שמחל על כבודו שנאמר ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש כלומר שלא רצה לנקום מהם ולא היה העונש ממה שלא רצה לנקום מהם אלא מדכתיב בתריה ויעל נחש העמוני וכו' והוא הציל את ישראל מידו ואירעה תשועה גדולה לישראל ע"י ורצו קצת מהם לפגוע בהם כדכתיב מי האומר שאול ימלוך עלינו כלומר שהיו תמהים על מלכותו ומבזים אותו לומר מה יושיענו זה וכו' תנו האנשים ונמיתם והוא מיחה ואמר לא ימות איש היום הזה והיה לו להתבונן שממשפטי יושר השם היה מזדמן בכך:

בגדי כהונה שבלו אינן ראוים לעבודה שמצותם בחדשים ונאים שנאמר לכבוד ולתפארת וכל שבלו או נטשטשו או נקרעו עבודה פסולה בהם וכבר ידעת בארבעה כלים של כהן הדיוט שהם כתנת ומכנסים ואבנט ומגבעת שכולם של פשתן חוץ מן האבנט שהוא מרוקם בצמר וארבעה של כהן גדול ביום הכפורים שהם בגדי לבן כולם של פשתן אפי' האבנט אבל האבנט של כהן גדול בשאר ימות השנה אף הוא כלאים צמר ופשתים כשל הדיוט ושמנה בגדים של כהן גדול בעבודת כל השנה ארבעה מהם הם הם של הדיוט אלא שהכובע בשל הדיוט קרוי מגבעת מפני שהוא כעין כובע ושל כהן גדול קרוי מצנפת מפני שהיא ארוכה והוא צונף בה כעין מה שלופפין מצנפת על המכה והשבר ושאר הארבעה המעיל כולו תכלת וארגמן ותולעת שני ושלשתם צמר ונמצא הכל של צמר שהתכלת הוא צמר בצבע רקיע וארגמן צמר צבוע אדום ותולעת שני צמר הצבוע בתולעת והחושן והאפוד הם בחוטים של זהב מעורבים עם חוטים של תכלת ושל ארגמן ושל שני ושל פשתים והציץ הוא טס של זהב ומאחר שביארנו בכל הבגדים שמאחר שבלו אינם ראויים לעבודה מה היו עושין מהם מבלאי מכנסי הכהנים ההדיוטות והמייניהם היו מפקיעין ועושין מהם פתילות למקדש בשמחת השואבה ואע"פ שהיה צמר באבנט ואין האור עולה בו יפה לענין שמחת השואבה היו הנרות מרובות כל כך שאין קפידא ומכתנותיהם היו עושין פתילות למנורה אבל בגדי כהן גדול טעונין גניזה ובגדי לבן שלו שעבד בהן ביום הכפורים זה אינו עובד בהן לעולם אלא נגנזין לערב במקום שפושטן ואסורין בהנאה:

אין המת מטמא באוהל עד שתצא נפשו ואפילו היה גוסס או שהיה כולו מחותך ומגוייד אפילו נשחטו שני סימנים אינו מטמא עד שימות לגמרי בלא שום פרפור ובלא שום תנועה ומ"מ יש צדדין שהוא מטמא אע"פ שהוא מפרפר והם נשברה מפרקתו ורוב בשר עמה או נקרע כדג מגבו או שהותז ראשו או שנעשה גיסטרא כמו שביארנו בראשון של חולין כ' ב' הא בשאר מיתות אינו מטמא עד שתצא נפשו לגמרי והוא שאמרו כאן באחד שנתקע סכין בלבו והיו מתיראין על טומאת הסכין שהוא מכלי שרת ואמרו עדיין הוא מפרפר ולא נטמאת הסכין ומגוייד פירושו מחותך מלשון גודו אילנא וי"מ מגוייר מענין חיצים שתרגומו גירי:

ירושלים אינה מביאה עגלה ערופה שהרי נאמר בה באדמה אשר ד' אלקיך נותן לך וירושלים לא נתחלקה לשבטים וזו היא אחת מעשרה דברים שנאמרו בירושלים שנתפרשו בב"ק פרק מרובה פ"ב ב' וא"כ זה שאמרו בסוגיא זו על זה שנתקע סכין בלבו בעזרה ועמד ר' צדוק על מעלות האולם ודרש אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר כי ימצא חלל וכו' אנו על מי נביא עגלה ערופה על בני העיר או על בני העזרה שמשמען של דברים שאלו נמצא חוץ לעיר בני העיר היו מביאין אותה לא על דרך הדקדוק נאמרה שהרי ירושלים אינה מביאה עגלה ערופה ועוד שהרי כתיב לא נודע מי הכהו ובזו הרי נודע שהרי שניהם היו רצים בכבש המזבח וכשקדם אחד לחבירו וזכה בעבודה נטל סכין ותקע בלבו אלא לא אמרה אלא על דרך ההרחבה להרבות בבכיה:

השתא שתים מוציאין אחת מיבעיא. וליכא למימר אחת או שתים ואפילו טובא דהא פשיטא שאין יכול להוציא כל אצבעותיו ובשבת בפרק במה אשה (דף ס:) הארכתי בהך מילתא דאיכא דוכתא דפריך ליה ואיכא דוכתא דלא פריך ליה:

אמר אביי מריש הוה אמינא האי דתנן בן ביבאי ממונה על הפקיע ה"א פתילתא היא כדתנן מבלאי מכנסי הכהנים כו' בירושלמי בפ' חמישי דשקלים מפרש לי' בפתילות ממש דה"ג התם בן בכי על הפקיע שהי' מזווג את הפתילות ר' יוסא על לכופרא בעה ממנייה פרנסין ולא קבלין עליהון על ומר קומיהן בר בכי על הפקיע מה אם זה שנתמנה על הפתילות זכה להימנות עם גדולי הדור אתם שאתם נתמנין על חיי נפשות לא כ"ש:

תוס' בד"ה שתים כו' ששהתה שתים ושלש שנים כו' אע"ג דהתם לאו דוקא כו' עכ"ל וה"ה דהמ"ל אע"ג דהתם לא הוי זה בכלל זה לגמרי שלש לא הוי בכלל שתים וחדא מתרתי נקטי ועוד יש ליישב דשתים דקתני בכלל מנין שלש הוא ולא ה"ל למתני שלש כיון דשתים קתני ליה ודו"ק:

בא"ד ארבע וחמש צאן אבל לא שתים ושלש ופריך השתא ארבעה כו' עכ"ל כצ"ל ומלת שלש שכתוב בנוסחות התוס' שלפנינו הוא טעות דליתא התם בברייתא ואדרבה מדקתני שתים דייקינן התם הא שלש מזבנינן וברישא קתני ד' וה' אבל לא שלש ומשני לה התם ועוד אי הוה קתני בברייתא ב' וג' הא ודאי דתקשה כיון דשלש דוקא לא ה"ל למתני ב' דהוי בכלל שלש ודו"ק:

הנעלבים ואינן עולבין כו'. מפורש במס' גיטין:

דנקיט ליה בליביה כו'. פרש"י ואם בא אחר לנקום נקמתו כו' ע"ש והוא דחוק ובע"י פי' שאינו עושה נקמה כו' אלא מניח עלבונו למקום עכ"ל וזהו יותר דחוק ונראה לפרש משום דהמקשה פריך מהא דשומעים חרפתן ואינן משיבין קמשני ליה גם שאין לאדם להשיב מ"מ נקיט ליה בליביה לנקום בו אח"כ ג"כ לעשות מעשה כנחש:

ומפייס כו'. והא דאמרי' בפ' כל כתבי לא מזגינא רישא אבי סדיא עד דמחילנא לכל מאן דמצערי לי היינו נמי כדמפייסו ליה וקאמר גם שלא נתפייסתי מיד מ"מ באותו יום קודם שכיבה נתפייסתי וק"ל:

שקשה עליהם טהרת כו'. וכן מצינו בקרוב לחורבן בית שני שהיה בהן הרבה שפיכות דמים ע"י פריצי ישראל ור' צדוק באותו זמן היה כדאיתא פ' הניזקין ודו"ק:

שפך מנשה עד אשר גו'. לקמן מסיק ומייתי מיניה דקל ש"ד ויש לדקדק בזה דהאי עובדא בדורו של ר' צדוק בזמן בית שני הוה וא"כ מאי מייתי ראיה מבית ראשון אבית שני דהא אמרי' פ"ק בית ראשון חרב מפני ג' דברים ע"ז וג"ע וש"ד ומייתי ליה מהאי קרא ומקדש ב' מפני מה חרב מפני שנאת חנם ויש לומר דמ"מ מייתי מיניה כיון דמצינו מפורש דקל בבית ראשון ה"נ בבית שני קל קצת:

גמרא אר"ח ל"ק כאן בבריא כאן בחולה. כה"ג משני לקמן (פב) ובנדה (ס"ד לז). ואין להקשות הרי חולה פסול לעבודה דתנן בספ"ו דבכורות דחולה פסול לקרבן וברפ"ז תני מומין אלו כו' פוסלין באדם. די"ל דהכא מיירי ביכול לעשות ע"י הדחק (עי' ב"ק קי). והרמב"ם בפ"ז מהל' ביאת המקדש הי"ב כתב דחולה הפסול הוא כשהוא רועד מפני חליו כו' ולמדהו מזקן דחולין (כד ב) וכן למדו לענין ב"ק בפ"ה מהל' אה"ט ה"ז מזקן דשם:

גמ' שם והיחידים מוציאין שתים. פרש"י בחולין כו'. חולין כבר תני. וצ"ל דאינו חולה כ"כ שלא יוכל לכבוש אצבעותיו רק מפני שהוא יחידי לא יבוא לידי טעות שימנה לשנים. וכן יל"פ לגירסא שמביא הערוך יהירים דר"ל דמחמת גיאותם אינם עומדים בהיקף עם שאר הכהנים אלא עומדים לבדם:

גמ' שם אין מוציאין לא שליש כו'. פרש"י עם האצבע. והוכרח לפרש כן מפני הס"ד שמונין לו שנים. ועוד דמתני' לא אסרה אלא הגודל. אבל זה דחוק מאד דמשמע דשליש קתני דומיא דגודל דאוסרו במתניתין אפילו לבדו דדוחק לפרש דקאי על או שתים ועוד דא"כ אמאי לא תני נמי שליש. ומהרמב"ם בחבורו נראה שהיה גורס שלש ור"ל שלש אצבעות ונכון מאד אלא דשאר דבריו שם אינו מכוון לגי' שלפנינו ועי' לח"מ. מש"כ התוי"ט אבל הרמב"ם פי' כו' ע"ש לכאורה גם כוונת הרמב"ם ע"כ שלבד אצבעו הפשוטה כבר יפשוט גם גודלו בכדי שימנה בשנים ע"ש:

גמ' שם ת"ר מעשה כו' קדם אחד מהן לתוך ד"א של חבירו. ב"ת האחרונות ליתנייהו בתוספתא דשבועות. ולפמש"כ לעיל (כא) בד"ה קמייתא יש ליישבם קצת:

גמ' שם עמד ר' צדוק על מעלות האולם בהר הבית. כ"ה בתוספתא שם וכ"ה גירסת רש"י דלולי כן ה"ל לפרש דר"ל על מעלות שהיו בין האולם ולמזבח דלעיל (טז) כי ר"צ כהן היה כדהביאו התוס' לקמן (עט) והיה רשאי ליכנס לשם:

תד"ה שתים. אבל המקשה כו' הוה ס"ד דדוקא הוא ומשני כו'. כצ"ל:

תד"ה וירושלים בת מביאה ע"ע כו'. כצ"ל:

כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵינוֹ נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ, אֵינוֹ תַלְמִיד חָכָם. נראה לי בס"ד הכונה דבנחש כתיב (בראשית ג, טו) 'וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב' כן זה לא יהיה נוֹקֵם וְנוֹטֵר מריש תגרא כי שמא זה המריבו ומחרפו ירגיש בחטאו ויתחרט ויבקש ממנו מחילה, אלא יתאפק וימתין עד סוף תגרא בעקב הענין ההוא שנפל בינו ובין זה המחרף ואם יראה שנשאר זה עומד במרדו ולא נכנע ולא נתחרט אז יהיה נוֹקֵם וְנוֹטֵר בלבבו עליו.

הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵינָן מְשִׁיבִין, עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִין, עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ". הא דדימה לכל אלו דנקיט בברייתא לשמש משום דכולהו איכא דוגמתם בשמש, והיינו נֶּעֱלָבִין נמצא דוגמתם בשמש שנעלבה בדברי הירח שלא רצתה שתהיה השמש גדולה עליה, אחר שאמר לה הקב"ה 'לכי ומעטי את עצמך' (חולין ס:) ובאמת מן הראוי שתהיה השמש גדולה והיא תמעט עצמה, יען כי השמש היא דוגמת הבעל והירח דוגמת האשה, ונמצא השמש נעלבה ולא העליבה את הירח. וְשׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵינָן מְשִׁיבִין יש דוגמה זו בשמש שיש הרבה חסירי דעת דחושבין גודל השמש הוא כמו שנראה לעיני בני אדם שהוא שיעור ככר אחד, ובאמת השמש גדולה כמה אלפים ורבבות יותר מן כמות הארץ כולה והיא שומעת חרפה זו מאותם חסירי דעת שעושים לה מדת ככר בגודל שלה ואינה משיבה כלום. וכן עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה שנותנת אורה לירח שהיא גוף חשוך מאהבה ולא להתגדל בזה, והראיה מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה כדי שלא תתבייש ממנה. וכן וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִין ישנו בשמש דכתבו התוכנים מהלך השמש הוא נגדיי אליה ועם כל זה הולכת בסדר הילוך זה לעשות רצונו יתברך אף על פי שקשה לה, נמצא מהלך שלה נחשב לה ליסורין ועם כל זה כתיב בשמש (תהלים יט, ו) 'וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח' שהולכת בשמחה. ולזה אמר עֲלֵיהֶם רוצה לומר על כל אלו שפרטנו הַכָּתוּב אוֹמֵר: (שופטים ה, לא) 'וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ'.

איזו נטירה אמר לו השאיליני קרדומך משום דסליק מהשאיליני קרדומך נקט לה ולא נקט השאיליני מגלך דברישא פתח בה גבי נקימה אי נמי האי השאיליני קרדומך דנקט גבי נטירה ארישא קאי דא"ל ראובן לשמעון השאיליני מגלך א"ל לאו ואח"כ א"ל שמעון לראובן השאיליני קרדומך א"ל אינו משאילך כדרך שלא השאלתני ועבר ראובן על לא תקום ואם אח"ז למחר בא ראובן עוד הפעם לשמעון וא"ל השאיליני חלוקך אם א"ל שמעון איני כמותך עובר על לא תטור ורבותא קמ"ל אע"ג דראובן עבר על לא תקום כבר נגדו אפ"ה אסור לשמעון לנטור איבה בלבבו והא דנקט גבי נטירה א"ל השאיליני קרדומך א"ל ללאו ולא מסיים איני משאילך כדרך שלא השאלתני ארישא דסליק מיניה קא סמיך דנקט בהדיא הכי וכדי לקצר נקט סתמא וכ"ת מנ"ל הא דאע"ג דעבר השואל על לא תקום נגד המשאיל אפ"ה הוא עובר על לא תטור י"ל דקרא הכי דייק דמ"ט אקדמיה קרא לאו דלא תקום קודם ללא תטור הא א"א לנקימה אא"כ נטר לו האיבה בלבו קודם דהא גורם לו שאינו משאילו קרדומו מפני שלא השאיל לו מגלו דע"כ הא דנקט גבי נקימה א"ל איני משאילך כדרך שלא השאלתני וגבי נטירה הילך איני כמותך לאו דוקא דאמר ליה להדיא הכי אלא אפילו לא אמר ליה בהדיא הכי אלא שנמנע להשאילמפני שלא השאילו ונקט ליה בלביה נמי עובר על לא תקום דאי לא תימא הכי אלא בנקט בלבי' ולא אמר בהדיא אינו עובר אלא א"כ פירש להדיא הכי דא"כ הא דפריך אהא דכל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח מהא דכתיב לא תקום ולא תטור ומשני ההוא בממון הוא דכתיב והדר פריך וצערא דגופא לא והתניא הנעלבים וכו' ומשני לעולם דנקט ליה בלביה ומדלא קאמר אלא לעולם דנקט ליה בלביה משמע דלא הדר ביה משנויא קמא דלא תקום ולא תטור בממון כתיב ואפילו לת"ח אסור דקרא לא מפליג בין ת"ח לע"ה וההיא דכל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש בצערא דגופיה מיירי ואס"ד דבנל"ב בממון נמי ל"ל בה הא השתא דאתית להכי דבנל"ב מיירי הו"ל לאוקמא מלתא דכל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אפילו בממון אלא ודאי דבממון בכל גוונא אסור וכיון שכן הרי נקימה בכלל נטירה והיא הגורמת לה ועוד שהיא קודמת לה דהא בשעת נקימה כבר נטר האיבה בלבו דמחמת זה לא השאילו כדרך שלא השאיל לו א"כ הו"ל לקרא לאקדומי לא תטור מקמא לא תקום כיון דקודמת לה וגורמת לה ועוד לא תקום דכתב רחמנא ל"ל כלל דהא אי אפשר לנקימה בלא נטירה והואיל וא"א לה בלתי נטירה תיפוק ליה משום נטירה ועוד מק"ו אתי השתא נטירה אסורה אע"ג דמ"מ משאיל לו ואפ"ה אסור נקימה שאינו משאילו כל עיקר כ"ש דאסור נקימה דכ"ר ל"ל תיפוק ליה מנטירה א"ו להכי כתב רחמנא לנקימה ואקדמיה לנטירה דקמ"ל קרא דאפי' נטירה אחר הנקימה דעבר השואל כבר לנקימה נגד המשאיל אפ"ה עובר המשאיל אח"כ בלא תטור והאי לא תקום ולא תטור בתרי גברי איירי קרא וכדפירשתי. אלא דאכתי אפשר לומר נהי דנקימה אפילו כנ"ל אסור וכמו שהוכחתי בנטירה אפשר לומר דלא אסרה תורה בדנקט ליה בלביה אלא דוקא כה"ג דמפרש בברייתא בדאמר ליה בהדיא הילך איני כמותך ובהכי אתי שפיר הא דנקט בברייתא גבי נטירה בדאמר ליה איני כמותך דבלא פירש להדיא לית לן בה ואגב דנקט לי' בסיפא גבי נטירה בדפירש הא לא"ה שרי נקט נמי גבי נקימה א"ל איני משאילך כדרך שלא השאלתני אע"ג דבדלא פירש אלא דנקט לי' בלביה לחוד נמי אסור ולפ"ז אין ראי' מהא דכתב רחמנא לנקימה ועוד דאקדמיה לנטירה דש"מ דנטירה אחר נקימה נמי אסור דאפי' את"ל דשרי אפ"ה כתב רחמנא לנקימה אע"ג דבכלל נטירה היא בנקט ליה בלביה דמשום נקימה איכא ומשום נטירה ליכא ומהשתא צריך למיכתב לנקימה דאי מק"ו דנטירה ה"א דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה נטירה בדנקט ליה בלביה שרי אף נקימה כן מ"מ כיון דאיכא למידרש דנקימה ונטירה שניהם אסורים אפי' בנקט ליה בלביה והא דכתב רחמנא לנקימה ואקדמיה לנטירה לאסור נמי אפילו נטירה בתר נקימה ואיכא למידרש להקל דנטירה בנקט ל"ב שרי משמע ליה לתנא דברייתא דמינקט לחומרא עדיף חדא דכל קולא וחומרא לחומרא עדיף למינקט כדאמ' בכמה דוכתי בהיקש דלחומרא מקשינן ועוד דפשטיה דקרא משמע דבין נקימה בין נטירה אפי' בדנקיט ליה בלביה ולא פירש נמי אסור. ומהשתא הא דתני בברייתא גבי נקימה וגבי נטירה בדפירש לאו דוקא בנקימה אלא אגב נטירה נקט בנקימה בדפירש ולאו משום דבנטירה דוקא בדפירש אסור דה"ה בדלא פי' נמי אסור אלא משום דבעי לאשמועינן דנטירה אחר נקימה נמי אסור והא מנא ידע המשאיל גבי חלוק שזה שלא השאיל לו השואל קרדום הוא מפני שלא השאיל לו מתחלה מגל ולנקימה הוא דעביד מה שלא השאיל לו דלמא איזה מניעה אחרת היה ואפילו רואה קרדומו פנוי ומונח בביתו אפ"ה אפשר לדונו לכ"ז דשמא הבטיח להשאיל לאחר או בענין אחר וכעובדא דההוא שכיר שנשכר אצל בעה"ב אחד בדרום דר"פ י"ח דשבת (דף קכ"ו) וכיון שאפשר לדונו לכ"ז ולא לנקימה עבד הכי לא הוה ס"ד למישרי ליה נטירה בכה"ג ובע"כ בדפירש בהדיא איני משאילך כדרך שלא השאלתני נקט נמי ברישא גבי נקימה גרידא ובסיפא גבי נטירה אחר נקימה בדפירש ולאו דוקא הוא אלא משום מציעתא דנקימה דאיכא נטירה אבתרה וכדפי' ותדע לך דהכי הוא כדפי' דהא דתני בנטירה א"ל השאילני קרדומך ארישא קאי לבתר דקא"ל השאילני מגלך וא"ל לא שוב א"ל אידך הכי וקמ"ל דנטירה אחר נקימה נמי אסור וכדפי' דאי לא תימא הכי אלא מילתא באפי נפשה היא והתחלת הדברים שביניהם הוא אמאי נקט גבי נקימה שא"ל השאיליני מגלך בתחלה ולמחר א"ל אידך השאיליני קרדומך וגבי נטירה נקט ברישא השאיליני קרדומך אמאי מדלג ממגל לקרדום הו"ל למינקט גבי נטירה נמי תחלת הדברים שביניהם בשאלת מגל כדנקט גבי נקימה ואפי' את"ל משום דסליק גבי נקימה מקרדום נקט גבי נטירה השאלת קרדום בתחלת הדברים אפ"ה קשה סיפא דמלתא דגבי נטירה אמאי נקט בדא"ל אידך למחר השאלת חלוק חלוק מאן דכר שמיה הא ברישא גבי נקימה לא נקט לה והו"ל להפך בסיפא קרדום ברישא משום דסליק מיניה גבי נקימה ובלמחר הו"ל למיתני מגל ששני כלים הללו נזכרו נמי ברישא גבי נקימה ואלו חלוק לא נזכר אלא ודאי סיפא ארישא קאי ונטירה בתר נקימה אתא לאשמועינן דאסור וכולה חדא מילתא גבי נטירה דברישא א"ל ראובן לשמעון השאיליני מגלך א"ל לאו ולמחר א"ל שמעון ה"ק א"ל איני משאילך כדרך שלא השאלתני והיינו הא דנקט גבי נטירה א"ל ה"ק וא"ל היינו לבתר דא"ל אידך כבר השמ"ג וא"ל לא א"ל איהו לבתר הכי ה"ק והא דא"ל היינו בדא"ל בפירוש כדרך שלא השאלתני ומשום דסליק מיניה לא חש להאריך ולמיתני בהדיא דבדפי' מיירי וממילא ש"מ דהכי הוא ולמחר א"ל ראובן לשמעון עוד להשאיל לו וקמ"ל דאסור לשמעון אע"ג שמשאילו החפץ לומר לו הילך ואיני כמותך דנטירה אחר נקימה אסור ומהאי טעמא נקט בפעם הג' בהשאיליני חלוקך שהוא כלי חדש ולא במגל דכיון דארישא קאי שכבר ביקש מאתו להשאיל לו מגל וסירב ולא רצה אין דרך לבקש פעם שני השאלת כלי זו מאתו כיון דכבר ביקש ולא מצא ואורחא דמלתא נקט דדרך לבקש פ"ב כלי אחר דשמא על כלי זו מקפיד מלהשאיל וע"ז אינו מקפיד והשתא קרא ומתני' רבותא קמ"ל לא מיבעי נקימה אחר נקימה או נטירה אחר נטירה וכ"ש נקימה אחר נטירה דאסור אלא אפי' נטירה דקילי בתר נקימה דאידך דחמירי נמי אסור ובזה ניחא הכל קרא ומתני' בס"ד:

והיחידים מוציאין ב' ק"ל אמאי שני לישנא דבסמוך קרי לי' חולה והשתא ק"ל יחידים. ונ"ל דקמ"ל דאפי' החולין שבהכרח מוציאין ב' לא יתערבו עם שאר הבריאים שאין רשאים להוציא שתים כדי שיהי' ניכרין ומבוררין לעצמן שחולין הן ולא אתי לאחלופי בבריאים להוציא נמי ב': ואין מונין לו אלא א' והתניא ק"ל מאי ס"ד דאטו מפני שהוציא ב' שלא כדין מונין לו ב' וכי חוטא נשכר:

ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים וכן ה"א וגם דם נקי שפך מנשה ק"ל מה ענין מנשה דבמקדש ראשון לההוא עובדא שהיה במקדש שני סמוך לחורבנו דבימי ר' צדוק נחרב הבית כדאיתא בפ"ה דגיטין (דף נ"ה) ואי הא למד משם דקשה אפי' על חשודים על ש"ד טהרת כלי קודש הא זה אי אפשר ללמוד מקרא דמייתי ועוד אדרבה הא מנשה לא חש על העבודה כל עיקר דהרס את המזבח והכניס צלם בהיכל כדאמ' באגדת חלק וי"ל דלהכי מייתי לה להאי קרא דלקמן פשיט מיניה דש"ד הוא דזל אבל טהרת כלים כדקיימא קיימא כדמסיק מדקא נסיב לה תלמודא וגם דם נקי וכו':

אין מביאין עגלה ערופה. בפ"ב דב"ב (דף כ"ג) אמר ר"ח רוב וקרוב הלך אחר הרוב ואע"ג דרובא דאורייתא וקורבא דאורייתא אפ"ה רובא עדיף מתיב ר' זירא והיה העיר הקרובה אל החלל אע"ג דאיכא אחרינא דנפיש מינה ומשני בדליכא ופריך וליזיל בתר רובא דעלמא ומשני ביושבת בין ההרים וכתבו התוס' וא"ת ואמאי איצטריך קרא בס"פ מרובה דאין ירושלים מביא עגע"ר ואע"ג דכתיב ירושלים הרים סביב לה מ"מ כל ישראל היו באים ברגל וגם בשאר ימות השנה להביא נדרים ונדבות וגם או"ה היו באים שם לסחורה שקרויה רוכלת עמים. וי"ל שהיו מקומות שלא היו רגילין לבא רק בני ירושלים א"נ בימי יחזקיהו שכל ישראל היו שם ולא היו באים לסחורה וא"כ לתי' הכי הו"ל למיפרך דעדיפא דה"ל למיזל בתר רובא דעלמא דהא בימי ר"צ היו ישראל מפוזרים בכל א"י ול"ל להקשות מהא דיו"ד דברים נאמרו בירושלים דס"פ מרובה דהוי טעמא משום דכתיב לרשתה וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים כדמפרש הגמרא התם והא ודאי עדיפא דכ"ע אית להו הא דר"ח ואי משום לרשתה הא איכא למ"ד בפ"ק ירושלים נתחלקה לשבטים מיהו לתירוץ ראשון של התוס' ניחא:

ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע. פירש"י ז"ל הממונה על רצועות המלקות עכ"ל. ראיתי להרב קרבן העדה זלה"ה בפירושו לירושלמי בפרקין דאמרו שם ארבע הממונה מכה אותו בפקיע וז"ל הממונה על רצועות המלקות עכ"ל והרב ז"ל פירש כפירוש רש"י ז"ל. אמנם רש"י ז"ל פירש כן לפום מאי דמסיק בסמוך דממונה על הפקיע היינו נגדא ולפ"ז פירש מאי דתניא שלוקה מן הממונה בפקיע דהיינו ממונה על רצועות המלקות ברם הירושלמי דמפרש בפרקין ופ"ה דשקלים ממונה על הפקיע ממזג הפתילות אם כן לא היה ממונה להלקות דט"ו ממונים תנן במשנתנו בפרק חמישי דשקלים ותו לא. ולפי הירושלמי. הא דקאמר בירושלמי ארבע הממונה מכה אותו בפקיע פירושו הממונה על הפייסות ולא היה לו להרב הנזכר לפרש כפירוש רש"י ז"ל:

כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש וכו' אפשר במשז"ל אמרו לנחש אריה דורס ואוכל וכו' אתה מה הנאה יש לך בנשיכתך וכו' וזה אפשר שרמזו רז"ל שהת"ח שנוקם ונוטר לא יהיה לו צד הנאת ממון בזה וזהו כנחש שאין לו הנאה שאם יגיע לו הנאה מזה אינו ת"ח כי יש חילול ה' בדבר ודי בזה:
א"נ במשז"ל אם ישוך הנחש בלא לחש שהנחש עושה שליחותו דמן השמים גזרו כך וגם הת"ח כל מה שעושה יהיה ע"פ התורה שהתורה אמרה לנקום על זה ולא יחטיא השערה מדת ודין כנחש שלוחשים לו מן השמים ואם לאו אינו ת"ח ודוק:

וא"ר יוחנן משום רשב"י כל ת"ח וכו'. הקשה הרב תאוה לעינים צ"ע אמאי אצטריך לומר מטעמא דת"ח שאינו נוקם וכו' ותפוק ליה מטעם מלך שמחל על כבודו וכו' ולכך נענש שאול וכו' והאריך בזה. ודבריו קשים לשמוע חדא דאיך ס"ד דרב ישנו בנותן טעם לעונש שאול מכח מימרת ר' יוחנן דהיה קטן ממנו ור' יוחנן היה כותב לרב לקדם רבינו וכו'. ואם הוא ידע מימרת ר"ש בן יהוצדק ומכחה יהיב טעמא לעונש שאול לא הי"ל לש"ס להזכיר לר' יוחנן מאחר דרב אמרה מר' שמעון בן יהוצדק. אלא מוכרח דרב לא אמר אלא מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבודו שנאמר וכו' ותו לא. ומאחר שכן מאי קאמר הרב אמאי אצטריך לומר מטעמא דת"ח וכו' הא מוכרח דרב סתמא אמרה דנענש שמחל ותו לא. ואם כונת הרב להקשות על הש"ס דפירש טעמא דרב בהא דכל ת"ח שאינו נוקם תימא על הרב ז"ל דמה סימני' מצא לזה בש"ס לעולם דטעם רב פשוט דמלך אין כבודו מחול והש"ס סמך הא דכל ת"ח וכו' דשייך לזה ולאשמעינן דגם בת"ח לא טוב עשה למחול ואינו ת"ח:
הגם הלום ראיתי אחרי רואי להרב משכנות יעקב בקונט' צניף מלוכה דף רכ"ב ע"ד שהביא דברי הרב הנז' וכתב בקצרה דלדידיה מימרת כל ת"ח מילתא באפי נפשה וטעם דנענש שאול משום דמלך שמחל ע"ש. ואנו בעניותנו הכרחנו הדברים כמדובר. וחזה הוית למרן בבית יוסף י"ד סוף סי' של"ד דעל דברי הרמב"ם סוף ה' ת"ת שהביא הטור שם דאם מחל הת"ח נענש כתב וז"ל ומ"ש ואם מחל נענש וכו' בפ"ב דיומא אר"י אמר רב מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבודו וא"ר יוחנן כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח עכ"ל מרן וכתב הרב לחם משנה שם סוף ה' ת"ת על דברי מרן הללו משמע דס"ל דואמר ר' יוחנן כו' שאמרו שם הוא חוזר למעלה והכונה לו' דמפני מה נענש שאול מפני שמחל וא"ר יוחנן וכו' א"כ שאול היה ת"ח ומחל ומשו"ה נענש אבל מפשט דברי הגמרא לא משמע כן אלא ואר"י משום רשב"י הוא מילתא אחריתי ואינו חוזר למעלה ומשום דההיא דלעיל מימרא אחרת מר"י בשם רשב"י גם כן הביא להא אבל טעם שאול מפני שהיה מלך עכ"ל. ולי ההדיוט יראה דגם מרן לא עלתה על דעתו כמו שחשב אלא מרן הביא דשאול נענש ולומר כי היכי דשאול נענש גם ת"ח במה שאינו מן הדין למחול הו"ל כמלך שמחל שנענש ונענש הת"ח מיהא איזה עונש. וכ"כ הרב בית חדש שם בתוך דבריו ושאם מחל נענש כמו שנענש שאול וכו' ע"ש וכונתו כדאמרן. אבל לשון הרב פרישה דכתב שם וז"ל ואם מחל נענש מפני שזה בזיון התורה כדאיתא ביומא מפני מה נענש שאול מפני שמחל וכו' עכ"ל הוא מורה קצת כמ"ש הלח"מ בעד מרן ומיהו יש לדחוק בדבריו גם כן. וסמ"ג לאוין י"ב כתב דנענש מפני שזה בזיון התורה ע"ש. והרב מופת הדור מהרח"א בעץ החיים פ' קרח דף פ"ז ע"ב כתב וז"ל והרב בית יוסף כתב דס"ל דשאול נענש משום שהיה ת"ח ומשו"ה הסמיכו דנענש שאול שמחל על כבודו להך דת"ח שאינו נוקם עכ"ל ונמשך אחר דברי הרב לח"מ אבל מרן לא כתב כך אלא כלשון שהבאתי לעיל ויכולני לפתו"ר כמו שכתבנו ודו"ק:

והתניא הנעלבים ואינם עולבים וכו' אפשר לפרש לפי פשוטו במ"ש חכמי המוסר דהענוה ניכרת כשחדל לנקום גם כשיש לו יכולת וז"ש הנעלבים ואינם עולבים מכלל דיש בידם יכולת ואפ"ה אינם עולבים. שומעים חרפתם ואינם משיבים אפי' לומר שאינו אמת מה שמחרפין אותם. עושים מאהבה אפשר לפרש במה ששמעתי שת"ח שציערוהו אמר שהוא מוחל מטעם שבזהר הקדוש אמרו דכל החטאות עושים צער לשכינה ח"ו ואם הוא אינו מוחל יש צער לה ח"ו ולכך מוחל כדי שימחה חטא חבירו אשר חטא לו ולא יהיה צער לשכינה ח"ו ודפח"ח וז"ש עושים מאהבה שאוהבים לשכינה שלא יהיה לה צער ח"ו בחטא זה וזהו במילי דידהו. ושמחין ביסורין על שעולבים אותם במילי דשמיא. ומהא פריך למ"ש כל ת"ח שאינו נוקם וכו' ומשני דנקיט בלביה לחלוקת נעלבים במילי דשמיא ודוק:

דמפייסו ליה ומפייס. כתב הריטב"א וקשיא לי הא דאמרינן פרק כל כתבי תיתי לי דלא שדינא רישא אבי סדיא עד דמחילנא לכל מאן דצערן לי היכי דמי וכו' ע"ש ובנסחת הש"ס דקמן שם פרק כל כתבי קאי לאהדורי זכותא לת"ח. ובפ' בני העיר (מגילה דף כ"ח) אמרו מר זוטרא כי סליק אפוריא אמר שרי ליה לכל מאן דצערן. והסמ"ג לאוין י"ב מייתי ליה בלשון ההוא חסידא. והרב דינא דחיי שם כתב ההוא חסידא סתם חסיד הוא ר"י בר אלעאי. וק"ק דמפורש פרק בני העיר דהוא מר זוטרא וכבר הרב עצמו הזכיר פרק בני העיר לקמן. ותו דבש"ס אמרו מעשה בחסיד אחד היינו ר"י בן בבא או ר' יהודה בר אלעאי ואיך הרב קפסיק ותני שהוא ר"י בר אלעאי:
ואחר זמן רב כרגע נראה לי לקוטי רב בצלאל ז"ל כ"י למס' ר"ה ושם ראיתי שכתב בשם הריטב"א ז"ל בחידושיו לר"ה וז"ל ק"ל הא דאמרינן במס' מגילה עליה דרב פפא דכל רמשא אמר שרי ליה ומחיל ליה לכל מאן דמצער לי היכי דמי אי במילי דידיה מאי רבותיה והלא לא תקום ולא תטור ואי במילי דשמיא כיון דלא מפייסו ליה אמאי אינו נוקם ונוטר וי"ל לעולם במיליה דידיה ודקאמרת מאי רבותיה הא ודאי רבותא רבא איכא דנהי דאמרה תורה לא תקום ולא תטור לגמול לו כרעתו מ"מ לא אמר למחול לו מחילת שמים וזה מוחל לו לגמרי. הריטב"א ז"ל עכ"ל. עין רואה דהריטב"א ז"ל הוסיף ביאור על מה שכתב בחידושיו פה וגם שם מייתי לההיא דשרי ליה וכו' ממגילה אלא דהוה גריס רב פפא:

דמפייסו ליה ומפייס. כבר כתבנו לעיל דהריטב"א הקשה מדאמרינן דאמר מר שרי ליה למאן דצערן. והיכי דמי אי דלא מפייסו ליה עושה שלא כדין למחול והו"ל להיות נוקם וכו' ואי דמפייסו ליה ומפייס הא לא משמע הכי ועוד דא"כ מאי רבותי' וי"ל דלעולם דלא מפייסי ליה והא דהכא במילי דשמיא וההיא דהתם בצערא דמצערי ליה שלא על מילי דשמיא עכ"ל וראיתי להרב מהר"ש אלגאזי בס' אהבת עולם דף ל"ו ע"ד (דפוס אשכנז) שהקשה על הריטב"א דא"כ מאי פריך מהנעלבים וכו' לשני התם במילי דידיה ולזה י"ל דמשמע ליה דבריתא איירי בכל גוונא וכו' אמנם אכתי קשה מאי פריך מדרבא דאמר המעביר על מדותיו אימור במילי דידיה עכ"ד:
ואפשר לישב דסבר הריטב"א דמשמע ליה למקשן דליכא לאוקומיה ההיא דרבא במילי דידיה דא"כ מאי רבותיה דמאן דאמר שרי ליה לכל מאן דצערן הנה שמענוה מדרבא דאמר כל המעביר על מדותיו וכו' ולהכי מוקי לדרבא בדאפייסו והשתא ההיא דשרי ליה וכו' בדלא אפייסו ובמילי דידיה כמ"ש הריטב"א ודוק הטיב וכן צריך לומר בעד הרב המאירי ז"ל שכתב בפסקיו למגילה המודפסים על ההיא דמגילה דמ"ש כל ת"ח שאינו נוקם וכו' היינו שהקלהו מתוך תוכחתו ומתוך דברי שמים וכל שהוא לכבוד תורה עכ"ל והם כדברי הריטב"א:

(כג א) לעולם דנקיט ליה בליביה.—עי' רש"י ופי' ר"ח, ובהגה"ה שם מקשה, דהא עובר על לא תשנא את אחיך בלבבך^*עי' רמב"ם פ"ו ה"ה וה"ו מהל' דעות., ולא תירץ כלום. אבל יש ליישב ע"פ דברי הריטב"א, שכתב בר"ה יז א, דבמילי דעלמא אסור לשנוא בלב, אבל במילי דשמיא מותר לשנוא. וכ"כ הרמב"ם בסוף הל' רוצח, שהרואה את חבירו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר מצוה לשונאו. ודין זה מקורו בפסח' קיג ב (ע"ש), ואין לך עבירה גדולה ממבזה תלמיד חכם (עי' שבת קיט ב).

שאינו נוקם. נקמתו: ונוטר. איבה כנחש בלבו: איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה. שהדבר שמור בלבו ולא הסיחו מדעתו: דנקיט בליביה. ואם בא אחר לנקום נקמתו בקיום המשפט ישתוק. דמפייסו ליה. לבקש מחילה: חולה. אינו יכול לכבש אצבעותיו וכשמוציא אחת יוצאה חבירתה עמה: ויחידים. בחולין שאינן יושבין עם שאר בני אדם אלא שוכבין או יושבין לבדם: אלא אחד. אין נמנה אלא איש אחד: אין מוציאין. עם האצבע לא שליש ולא גודל דאין מוציאין שתים: ואם הוציא שליש מונין לו. שאינו רמאי לפי שהוא ניכר שאינו משני בני אדם שאין יכול להרחיק זה מזה: גודל. אם הוציא גודל אין מונין לו כלל אלא מוציאין אותו מביניהן: הממונה בפקיע. הממונה על רצועות המלקות: שליש. אצבע שלישי אם הוציא שלישי מונין לו קא סלקא דעתיה מונין לו שנים: מטרקא דטייעי. רצועות ישמעאלים העשויה שוט לסוסים: דפסיק רישיה. לכך קרויה פקיעה שאינה רחבה בראשה כשאר רצועות מלקות אלא מפסקת בראשה לרצועות דקות כדי שירגיש בה הסוס יותר ופקיע לשון פיסוק וסדקים כמו מבלאי מכנסי הכהנים מפקיעין לשון קריעה: דתנן. במסכת שקלים (פ''ה משנה א): ביבאי. שם האיש: היו מפקיעין. לעשות פתילות לשמחת בית השואבה בחג: נגדא. רצועות מלקות: על מעלות האולם. בהר הבית אולמות הרבה בנה שם הורדוס כמו שכתוב בספר יוסף בן גוריון על מעלות האולם בהר הבית אולמות גרסינן בתוספתא: על מי להביא. משל מי תלקח מן היושבים בעיר או מן הכהנים שומרי עזרה: געו. צעקו: הרי הוא כפרתכם. מיתתו תכפר עליכם: ארבע אמות מאי עבידתייהו. גבי מרוצת שפיכות דמים: עשרה דברים. בבבא קמא חשיב לה בפרק מרובה (דף פב:):

שתים מוציא אחת מבעיא. אע''ג דבכמה דוכתי קתני לא זו אף זו מ''מ היכא דאיכא שינויא אחרינא קאמר ליה ועוד דהיכא דהוי זה בכלל זה לגמרי לא הוה ליה למיתניי' והא דלא פריך הכי בריש פ''ק דעירובין (דף ב:) ובריש פרק קמא דסוכה (דף ב:) דקאמר ר' יהודה מכשיר עד ארבעים וחמשים אמה השתא חמשים מכשיר ארבעים מיבעיא יש לומר דכל היכא דלא הוי דווקא אלא הוא הדין יותר לא פריך הכי כדמשני בריש מפנין (שבת דף קכו:) ארבע וחמש קופות ארבעה וחמשה כדאמרי אינשי אבל המקשה שהקשה התם חמש מפנין ארבע מיבעיא הוה סלקא דעתיה דדוקא הוה ומשני ליה דלאו דווקא הוי ובפרק בנות כותים (נדה דף לז:) דקושי מטהר ארבעים וחמשים יום פריך ליה משום דדוקא הוא דאין קושי מטהר לעולם ובפרק אלמנה ניזונית (כתובות דף צו.) דקאמר אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונותיה איבדה מזונותיה ופריך ליה אע''ג דהתם לאו דווקא דכ''ש אם שהתה יותר דאיבדה יש לומר משום דהתם הוי שתים ושלש זו ואין צריך לומר זו והלכך פריך ליה וכן בסוף בבא קמא (דף קיח:) גבי לוקח מן הרועים ארבע וחמש צאן אבל לא שתים ושלש ופריך השתא ארבע זבנינן חמש מיבעיא התם נמי הוי זו ואין צריך לומר זו ובפרק במה אשה (שבת ד' ס:) גבי סנדל המסומר פריך ליה משום דפשיטא ליה דהוו דוקא ד' או חמש אבל לא טובא ובריש פרק אע''פ (כתובות ד' נז.) משהה אדם אשתו שתים ושלש שנים וגבי תינוק יונק והולך ארבע וחמש שנים (שם ד' ס:) איכא למימר דפשיטא ליה דהוא הדין טובא הלכך לא פריך ליה אי נמי בההיא דתינוק יונק ארבע וה' שנים י''ל דדוקא קאמר ד' לבריא וה' לכחוש: וירושלים אינה מביאה עגלה ערופה כו' והתניא כו'. תימה לי מאי פריך לימא דכרבי יהודה ס''ל דאמר לעיל בפ''ק (דף יב.) דירושלים נתחלקה לשבטים ואפי' עזרות איכא למ''ד התם דנתחלקו לשבטים ויש לומר דבלאו הכי צריך לשנויי כדי להרבות בבכיה דהא לא שייך עגלה ערופה אלא היכא דלא נודע מי הכהו והכא הרי נודע ועוד דקאמר על העיר או על העזרה פשיטא דעל העזרה לא מייתינן דהא העיר הקרובה כתיב ועזרה לאו עיר הוא אלא לאפושי צערא בעלמא הוא דקאמר הכי:

דף כג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד