יומא כד ע"א

לרבות את השחקים בגדים שחוקים במקצת, שכשרים לעבודה כל עוד אינם קרועים.

ועוד לענין מחלוקת זו: בשימוש בבגדי כהן גדול נאמר: "ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש והניחם שם" (ויקרא טז, כג), פסוק זה מלמד שבגדי הכהן הגדול טעונין גניזה שאין להשתמש בהם שוב. ר' דוסא אומר (כשיטתו): אף ששוב אינם ראויים לכהן גדול, מכל מקום עדיין ראוין הן לכהן הדיוט, ומה תלמוד לומר: "והניחם שם", שלכאורה משמע מכאן שאינם משמשים עוד — שלא ישתמש בהן הכהן הגדול עצמו ביום הכפורים אחר לעבודה בקודש הקדשים. עתה חוזרים לענייננו בדבר בגדי כהונה בהוצאת הדשן.

מאי לאו [האם לא] בהא קמיפלגי [בענין זה חלוקים] ר' יהודה ור' דוסא, דמר [שחכם זה], ר' יהודה, שלדעתו פרט לכתונת ומכנסים שנאמרו בפסוק במפורש, צריך הכהן ללבוש גם מצנפת ואבנט, סבר: כי עבודה היא ולכן צריכה ארבעה בגדים ולשם כך צריך הוא את הייתור של "ילבש" ומר [וחכם זה] ר' דוסא, שלדעתו אינו צריך ללבוש מצנפת ואבנט, סבר: כי לאו עבודה היא ודיה בשנים המפורשים, ו"ילבש" מלמדנו הלכה אחרת.

את ההנחה הזו דוחים: אפשר לומר לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] עבודה גמורה היא, והכא בהא קמיפלגי [וכאן בענין זה נחלקו]: מר [חכם זה], ר' יהודה, סבר: כי צריכא קרא לרבויי [צריכה פסוק מיוחד לרבות] מצנפת ואבנט, ומר [וחכם זה] ר' דוסא, סבר: לא צריכא קרא לרבויי [אינה זקוקה לפסוק מיוחד כדי לרבות] והדבר מובן מאליו, שאין עבודה נעשית אלא בכל בגדי כהונה ואין צורך בהדגשה מיוחדת.

א בעי ר' אבין: תרומת הדשן שיעורה בכמה? מהו השיעור שיש להרים מן הדשן כדי לצאת ידי מצוות הרמה? האם מתרומת מעשר ילפינן לה [לומדים אנו אותה] ולכך יש להרים כמותה אחד ממאה, או מתרומת מלקוח השבי ששבו במדין (במדבר ל״א:כ״ו) ילפינן לה [לומדים אנו אותה] שהיא אחד מחמש מאות? תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר, דתני [ששנה] ר' חייא: נאמר כאן: "והרים את הדשן" (ויקרא ו, ג) ונאמר להלן במנחה: "והרים ממנו בקומצו מסולת המנחה" (ויקרא ו, ח) מה להלן מרים בקומצו — אף כאן מרים בקומצו. ששיעור הרמה הינו קבוע ואינו ניטל כאחוז מסויים מכמות הדשן שעל גבי המזבח.

באמר רב: אף שכל עבודות הקודש שהיו במקדש, אסור לזר (מי שאינו כהן) לעשות אותן, מכל מקום רק ארבע עבודות מהן, זר שעשה אותן חייב עליהן מיתה בידי שמים. ואלו הן: זריקה של הדם, והקטרה של קטורת ואיברים וניסוך המים בחג הסוכות וניסוך היין על המזבח. ולוי אמר: אף תרומת הדשן. וכן תנא [שנה] לוי במתניתיה [בקובץ המשניות שלו]: אף תרומת הדשן.

ומסבירים: מאי טעמא [מה טעמו] של רב — שנאמר: "ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבדת מתנה אתן את כהנתכם והזר הקרב יומת" (במדבר יח, ז) וכך הוא למד: "עבודת מתנה" — עבודה שיש בה נתינה ולא עבודת סילוק, ולכן תרומת הדשן אינה בכלל. "ועבדתם" נדרש כמו עבד-תם עבודה תמה גמורה ומשלימה כמו זריקה, ולא עבודה שיש אחריה עבודה אחרת כמו שחיטה וקבלת הדם והולכתו.

ולוי סבור — כי רבי רחמנא [ריבתה התורה] ממה שנאמר: "לכל דבר המזבח", ללמד שכל עבודה שעושים על המזבח חשובה היא, ואסורה איסור מיתה לזר, ובכלל זה גם תרומת הדשן. ושואלים: ורב מה לומד הוא מ"לכל דבר המזבח"? ומשיבים: כי לדעתו ההוא [אותו] ביטוי בא לאתויי [להביא] שבע הזאות שבפנים שמזה הכהן מפר העלם דבר של ציבור ומפר כהן המשיח ומפר יום הכיפורים על פרוכת קודש הקדשים, ושבע הזאות שבמצורע שיהא הזר חייב עליהן אף שאינן על המזבח.

ושואלים: ולוי מהיכן למד הוא הלכות אלה? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו, למד] מריבוי הכתוב שהרי נאמר: "דבר המזבח "ומלשון הריבוי "וכל דבר" למד הוא גם את אלה. ושואלים: ורב מה לומד הוא מכאן? ומשיבים: כי הוא את הריבוי "דבר" "וכל דבר" לא דריש [אינו דורש] ואינו מוצא שיש ללמוד משינוי זה לימוד מיוחד.

ומקשים על לוי: ואימא [ואמור] שכך יש ללמוד את הכתוב: "לכל דבר המזבח" — הרי זה כלל, "עבודת מתנה" — הרי הוא פרט, אם כן לפנינו כלל ופרט. ולפי כללי מדרש ההלכה אין בכלל אלא מה שבפרט, ויש ללמוד מכאן: עבודת מתנה — אין [כן], עבודת סילוק — לא, וקשה אם כן לדעת לוי! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כד - א

לרבות את השחקים בגדים שחוקים שכשרין לכל עבודת הכהנים ובלבד שאינם קרועים.

בגמר ^[1] עבודת הכהן גדול ביום הכפורים נאמר: "ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבאו אל הקדש והניחם שם".

מלמד שטעונין גניזה. שלא ישתמש בהן הכהן גדול ביום כפור אחר, ולא הכהן הדיוט בכל השנה.

רבי דוסא אומר: ראויין הן לכהן הדיוט לכל השנה.

ומה תלמוד לומר "והניחם שם"?

שלא ישתמש בהן הכהן גדול ביום הכפורים אחר.

ומסיקה הגמרא את השאלה דנימא כתנאי:

מאי לאו, רבי יהודה ורבי דוסא - בהא קא מיפלגי: דמר רבי יהודה סבר: תרומת הדשן עבודה היא, ולכך הוא מצריך ללבוש את כל הארבעה בגדים בשעת עשייתה.

ומר רבי דוסא סבר: לאו עבודה היא. ולכן הוא אינו דורש מ"ילבש" לרבות מצנפת ואבנט, אלא די בכתונת ומכנסים בלבד?

ומתרצינן: לא! דכולי עלמא עבודה היא.

והכא, בהא קא מיפלגי:

דמר רבי יהודה סבר: צריכא קרא לרבויי את המצנפת והאבנט כדי שלא נאמר שלאו עבודה היא, ודי בכתונת ומכנסים בלבד.

ומר רבי דוסא סבר: לא צריך קרא לרבויי. דכיון דגלי קרא שצריך דוקא כתונת ומכנסים מבגדי כהונה ולא בגדי חול, כבר ידענו שעבודה היא וצריך את כל הארבעה בגדים. ^[2]

וממילא מיותר הפסוק ד"ילבש", לרבות בגדי כהן גדול ביום הכפורים שכשרין לכהן הדיוט.

בעי רבי אבין: תרומת הדשן - בכמה?

כמה אפר צריך הכהן להרים מעל המזבח.

האם מתרומת מעשר ילפינן לה ששיעורה אחד מעשרה, ואף כאן צריך הכהן לשער עשירית מהדשן שעל המזבח.

שהרי בשניהם כתיב לשון "הרמה", בתרומת הדשן נאמר "והרים את הדשן", ובתרומת מעשר נאמר "והרומתם ממנו".

או מתרומת מדין, ^[3] שתרמו אנשי הצבא שחזרו ממלחמת מדין מהביזה לה' ילפינן לה. שנאמר שם "והרמות מכס לה' ... אחד מחמש המאות. ^[4]

תא שמע: דתני רבי חייא: נאמר כאן בתרומת הדשן "והרים", ונאמר להלן בקרבן מנחה "והרים ממנו בקומצו מסלת המנחה ומשמנה".

מה להלן בקומצו - אף כאן בקומצו! שצריך הכהן לשער שיהא לפחות שיעור זה של מלא קומצו, ואם רצה להוסיף יוסיף [שהרי אין לומר שצריך מלא קומצו בדיוק. כי אי אפשר להכניס ידיו לתוך הגחלים הרותחות ולקמוץ. רש"י].

אמר רב: ארבע עבודות בלבד זר חייב עליהן מיתה בידי שמים, אם עשאן במקדש. ועל השאר אינו חייב מיתה אלא מוזהר עליהן בלאו.

ואלו הן: זריקה והקטרה, וניסוך המים על המזבח בחג הסוכות, וניסוך היין על המזבח בכל ימות השנה.

ולוי אמר: אף תרומת הדשן אם עשאה זר הוא חייב מיתה.

וכן תני לוי במתניתיה בברייתא שלו: אף תרומת הדשן חייב עליה הזר מיתה.

ומבארינן: מאי טעמיה דרב?

דכתיב "ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרוכת ועבדתם, עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת".

ודרשינן: "עבודת מתנה". דוקא עבודה כזאת שאתה נותן על המזבח חייבין עליה מיתה, ולא עבודת סילוק, שאתה מסלק ומסיר מהמזבח, כגון תרומת הדשן, אין חייבין עליה מיתה.

ועוד אנו דורשין "ועבדתם" - עבודה תמה שגומרת ומתממת [משלימה] את הדבר, ולא עבודה שיש אחריה עבודה. כגון שחיטה, ^[5] וקבלת הדם, והולכת הדם, שיש אחריהן עבודה של זריקת הדם.

אבל הזריקה היא העבודה האחרונה שבדם.

וכן הקטרה של האיברים או של קומץ המנחה, וכן ניסוך היין וניסוך המים, הם עבודות שאין אחריהן עבודה.

ולוי סבר: רבי רחמנא ריבתה התורה אף עבודת סילוק מ"לכל דבר המזבח" [ובלבד שתהא עבודה תמה], ^[6] כגון תרומת הדשן. ^[7]

ורב אמר לך: ההוא קרא ד"לכל דבר המזבח" - לאתויי שבע הזאות שבפנים של דם חטאות הפנימיות שמזה בתוך ההיכל על הפרוכת, ^[8] ושבמצורע, שמזה מלוג שמן של המצורע שבע הזאות בהיכל, ^[9] שאעפ"י שהם אינם "דבר המזבח", מכל מקום נתרבו מ"לכל", שגם עליהם חייב הזר מיתה. ^[10]

ולוי: נפקא ליה שתי הדרשות מ"דבר" ו"כל דבר". שגם המלה "דבר" מיותרת, לפי שהיה יכול לכתוב "למזבח" בלבד, ודרשינן מ"דבר" לרבות תרומת הדשן, ומ"לכל" מרבינן שבע הזאות שבפנים.

ורב: "דבר" ו"כל דבר" - לא דריש כשתי דרשות, אלא כדרשה אחת, לרבות שבע הזאות שבפנים. ^[11]

ומקשינן ללוי: ואימא כך נדרוש את הפסוק:

"לכל דבר המזבח" - כלל. "עבודת מתנה" - פרט.

כלל ופרט - אין בכלל אלא מה שבפרט, דהיינו: עבודת מתנה, אין, כן. עבודת סילוק, לא.

ונמעט תרומת הדשן?

הערות

^[1] מרש"י משמע שלא גורס מכאן עד "מאי לאו". רש"ש. ובגמרא לעיל יב ב מובא הקטע הזה כברייתא נפרדת, והגמרא מקדימה לפני כן "ואזדא רבי דוסא לטעמיה".

^[2] ומה דנקטה הגמרא לעיל בדעת רבי יוחנן כן, לא משום דסגי באמת כרבי דוסא דהא רבי דוסא לא כהלכתא דלדידיה כשרין בגדי כה"ג לכהן הדיוט ואנן פסקינן דטעונין גניזה אלא דהגמרא נקטה הטעם הקצר. שיח יצחק.

^[3] הקשו התוס': למה לא נסתפקו גם כן אי ילפינן מתרומה גדולה וחלה שאין להם שיעור כלל. ותירצו דבתרומה גדולה לא כתיב לשון הרמה אלא לשון נתינה, ובחלה כתיב "תרימו" ואינו דומה ממש ללשון "והרים" דכתיב בתרומת הדשן. ואילו בתרומת מעשר ובתרומת מדין כתיב לשון "והרמותם" "והרמות". ועוד תירצו דילפינן סתום מן המפורש. ואילו בתרומה גדולה וחלה אין להם שיעור מפורש בתורה. וכתבו עוד שאין להקשות היא גופא, למה לא נילף שיהא בהם שיעור מגזירה שוה כמו בתרומת הדשן. ותירצו דכיון דכתיב דהו "ראשית דגנך" ו"ראשדית עריסותכם" משמע אפילו כל שהוא. ועוד הקשו למה לכתחילה לא נסתפקה הגמרא למילף מהרמת הקומץ שהוא דומה ממש לתרומת הדשן דבשניהם כתיב "והרים". ותירצו כיון שאי אפשר ללמוד משם לגמרי שיעשה קמיצה בידו פן יכוה. ואעפי"כ מסיק ללמוד משם כיון ששוין לגמרי בלשון הכתוב. תוד"ה מתרומת. ובריטב"א כתב שלכן הכריעה הגמרא ללמוד מקומץ כיון ששניהם עבודות של מזבח.

^[4] רש"י. וביארו התוס' שלכך לא פירש מתרומת העדה שהיתה אחד מחמשים כי לשון "והרמות" כתיב רק אצל תרומת אנשי הצבא. ועוד כתבו להקשות, אמאי נסתפקה הגמרא? שהרי ודאי עדיף ללמוד תרומת הדשן מתרומת מעשר ששניהם מצוה לדורות מאשר מתרומת מדין שהיתה רק לפי שעה. ותירצו לפי שבתרומת מדין כתיב לשון יחיד "והרמות" כמו "והרים" דתרומת הדשן משא"כ בתרומת מעשר כתיב "והרמותם" לשון רבים. ועוד תירצו דניחא להו ללמוד ממדין ששניהם מצוה שמוטלת על כלל ישראל משא"כ תרומת מעשר שמוטלת רק על הלויים. תוד"ה מתרומת.

^[5] רש"י. והרש"ש תמה ע"ז דהא שחיטה כשירה אפילו לכתחילה בזר.

^[6] הקשו הראשונים דנימא איפכא, לרבות עבודה שאינה תמה ובלבד שתהא עבודת מתנה. ותירצו התוס' דתרומת הדשן עדיפא לרבות כי היא קודמת לכל העבודות. תוד"ה ולוי. ובתוס' הרא"ש תירץ שאם נרבה עבודה שאינה תמה, "ועבדתם" למאי אתא. אבל אי מרבינן עבודת סילוק, איכא לאוקמי "עבודת מתנה" בשאר עבודות סילוק כגון הוצאת הדשן שהיא פחותה מתרומת הדשן. משא"כ בעבודה שאינה תמה כולן עבודות חשובות הן שכולן באות לצורך עבודה שאחריהן. ועוד כתבו שם, שלכן לא מרבה לוי הוצאת כף ומחתה ודישון מזבח הפנימי כי הם אינם עבודות גמורות וחשובות, שתכליתם הוא לנקות המקום שיהא ראוי לעבודה אחרת. משא"כ תרומת הדשן, שאינה באה לשם ניקוי המקום אלא מצות ה' היא.

^[7] ותרומת הדשן הוי עבודה תמה אע"ג שיש אחריה הוצאת הדשן מ"מ בדשן זה שהרים לא היה עושה בו עבודות אחרות וכמו זריקה שנחשבת עבודה תמה אע"ג שיש אחריה שפיכת שירים כי בדם הזה שזרק תמה העבודה שלה. תוספות ישנים.

^[8] וכגון שהיה שוגג על כניסתו להיכל שאל"כ הרי חייב מיתה על עצם הכניסה. תוספות ישנים.

^[9] והן בכלל "זריקה" שהזכיר רב. תוד"ה לאתויי. ועוד כתבו התו' שם שלכן מנה רב את ניסוך היין והמים לתרתי ואילו הזאות הדם והשמן נמנו לאחד כי ניסוך היין והמים הם חשובות שלפעמים הן באות בגלל עצמן [שניסוך המים הוא חובת החג ולא חובת הקרבן וגם ניסוך היין אפשר לנדב יין בפני עצמו] משא"כ שמן של מצרע לעולם בא בגלל הקרבן שיש עמו זריקת דם ולכן הוא בכלל זריקה.

^[10] רש"י. ויש מפרשים שהחידוש הוא דס"ד דלאו עבודות תמות נינהו שהרי לאחר הזאה על הפרוכת צריך עוד ליתן מהדם על קרנות מזבח הפנימי וכן לאחר שבע הזאות מהשמן של מצורע נותן מיתר השמן על תנוך המצורע קמ"ל דהוי עבודות תמות לפי שמהדם הזה שהזה על הפרוכת לא יעשה עוד עבודה ולא דמי להולכה וקבלה שבאותו הדם שהוליך וקיבל יזרוק לאחר מכן. וכן השמן שנותן על התנוך הוא שמן אחר. תוספות ישנים.

^[11] הקשה בגבורת ארי דר"ל דסבר לעיל דתרומת הדשן לאו עבודה הוא דלא כמאן דכרב לא אתי דא"כ לא צריך קרא לפטור זר דמהיכא תיתי לחייבו כיון דלאו עבודה היא וכלוי נמי לא אתע דא"א לרבות חיוב מ"לכל דבר המזבח" כיון דלא עבודה היא וקרא כתיב "ועבדתם עבודת מתנה" משמע דאין זר חייב מיתה אלא על דבר שהוא עבודה. ועיי"ש מה שתירץ.

לרבות את השחקים בגדים שחוקים במקצת, שכשרים לעבודה כל עוד אינם קרועים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The phrase comes to include worn out garments, teaching that as long as they have not become tattered they may be used for Temple services.

The Gemara continues with another baraita connected to this debate. With regard to the garments of the High Priest, the Torah states: “And Aaron shall go into the tent of meeting, and he shall take off the linen garments that he had put on when he went into the Sanctuary, and shall leave them there” (Leviticus 16:23). This verse teaches that the linen garments worn by the High Priest during the Yom Kippur service require storing away, i.e., they may not be used again. Rabbi Dosa says: They do not have to be stored away, because although they may not be used again by the High Priest on a subsequent Yom Kippur, they are acceptable for use for a common priest. And what, then, is the meaning when the verse states: “And shall leave them there,” which implies that they are not to be used again? It means that the High Priest himself may not use them on a subsequent Yom Kippur for service in the Holy of Holies; it does not mean that they may not be used at all.

The Gemara returns to the question of whether or not the removal of the ashes is considered a bona fide Temple service, requiring all four priestly garments, and whether or not this is the subject of debate between tanna’im. What, is it not with regard to this that Rabbi Yehuda and Rabbi Dosa disagree: One Sage, Rabbi Yehuda, who derives from the phrase “he shall wear” that all four garments are required, holds that the removal of the ashes is a bona fide service; and one Sage, Rabbi Dosa, who derives a different teaching from “he shall wear,” holds that it is not a bona fide service, and consequently only two of the four garments are required? Their dispute would therefore be identical to the dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish.

The Gemara rejects this suggestion: It is possible to say that this is not the subject of debate between these two tanna’im. Rather, everyone agrees that the removal of ashes is a bona fide Temple service requiring all four garments, and here they disagree about a different point, which is this: One Sage, Rabbi Yehuda, holds that a derivation from the verse is necessary to include the mitre and belt, which are not mentioned explicitly in the verse. And one Sage, Rabbi Dosa, holds that since the removal of the ash is a bona fide Temple service it is obvious that all four garments are required, so a derivation from a verse to include the other two garments is not necessary. Accordingly, both tanna’im are in agreement that the removal of ash is a bona fide service and requires all four priestly garments.

§ Rabbi Avin raised a dilemma: How much ash must be removed in order to fulfill the mitzva of removal of the ashes? Do we derive it from the teruma of the tithe, the portion that the Levite sets aside for the priest, in which case one hundredth of the total is separated, or do we derive it from the donations that were set aside from the spoils of the war with Midian, where one five-hundredth was taken from the spoils of war (see Numbers 31:28)? Come and hear a teaching with regard to this dilemma. As Rabbi Ḥiyya taught in a baraita that it is stated here: “And he shall take up the ashes” (Leviticus 6:3), and it is said elsewhere, with regard to a meal-offering: “And he shall take up a handful of the choice flour of the meal-offering” (Leviticus 6:8). Just as there, the amount he removes is a handful of flour, so too, here, he removes a handful of ash. The amount of ashes removed from the altar is therefore not a fixed percentage of the total ash.

§ Rav said: Although a non-priest may not perform any Temple service, there are only four Temple services for which a non-priest is liable to receive the punishment of death by God’s hand for doing so. They are: Sprinkling sacrificial blood on the altar, and burning incense or parts of sacrificial animals on the altar, and pouring out the water libation on the altar on the festival of Sukkot, and pouring out the wine libation on the altar. And Levi said: This is true also for the removal of the ashes. And similarly, Levi taught in his collection of baraitot: The removal of ashes is also included among those services for which a non-priest incurs the death penalty if he performs them.

The Gemara explains: What is the reason for Rav’s opinion? As it is written: “And you and your sons with you shall keep your priesthood in everything pertaining to the altar and to that within the veil; and you shall serve; I give you the priesthood as a service of gift; and the common man that draws near shall be put to death” (Numbers 18:7). Rav interprets this verse as follows: “A service of gift” indicates a service that involves giving, i.e., placing something on the altar, and not a service that involves removal from the altar, to the exclusion of removing the ashes. “And you shall serve [va’avadtem]” is interpreted as referring to a service that is complete [avoda tamma] on its own, such as sprinkling the blood, and not a service that is not complete, i.e., a service that is only a preparatory step and has another service after it that completes its purpose, such as slaughtering the animal or collecting its blood, which are only preparatory steps leading up to the sprinkling of the blood on the altar.

And what is the reason for the opinion of Levi? Why does he include the removal of ashes? According to him, the Merciful One includes this service by adding “in everything pertaining to the altar,” which teaches that all actions performed on the altar, including the removal of ashes, are significant and are prohibited to a non-priest on pain of death. The Gemara asks: And what does Rav learn from the phrase “in everything pertaining to the altar”? The Gemara answers: According to him, the word “everything” in that phrase comes to include the seven sprinklings that are performed inside the Sanctuary, when the blood of certain offerings is sprinkled on the veil of the Holy of Holies, and the seven sprinklings of oil of the leper, which are also performed inside the Sanctuary. Rav learns from the word “everything” that if a non-priest were to perform any of these actions he would be liable to receive the death penalty, despite the fact that they are not performed on the altar.

The Gemara asks: And from where does Levi derive these cases? The Gemara answers: He derives them from the superfluous wording of the text. As the entire phrase “pertaining to the altar” is superfluous, he derives from this the inclusion of the removal of the ashes. Additionally, the expression “everything pertaining” implies a further inclusion, from which he derives the internal sprinklings mentioned above. And what does Rav learn from this superfluous wording? Rav does not derive anything particular from the distinction between the expressions “pertaining to the altar” and “everything pertaining to the altar.”

The Gemara asks about Levi’s position: But say that the verse should be interpreted as follows: “In everything pertaining” is a generalization, and “a service of gift” is a specification, indicating a case of a generalization followed by a specification. One of the principles of hermeneutics states that in such cases, the generalization includes only what is mentioned explicitly in the specification. Following that rule, one would conclude: A service of giving, i.e., placing on the altar, yes, this is included, but a service of removal is not included. This presents a difficulty for Levi. The Gemara responds that the verse states:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ור' דוסא סבר לא צריך קרא לרבויי.

בעי ר' אבין תרומת הדשן בכמה מתרומת מעשר ילפינן לה והוא חלק אחד מעשרה כדכתיב והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר. או מתרומת מדין כדכתיב אחד אחוז מן החמשים. ופשטנא לא מזה ולא מזה ילפינן אלא מתרומת המנחה וזו תרומת קומץ.

אמר רב ד' עבודות זר חייב עליהן מיתה. ואלו הן זריקה הקטר נסוך המים ונסוך היין. שנאמר ואתה ובניך אתך תשמרו וגו' ועבדתם עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה. עבודת מתנה ולא עבודת סילוק על זה כתיב והזר הקרב יומת. הילכך בעינן עבודת (סילוק) [מתנה]. ועבודה תמה שאין אחריה עבודה. ולוי אמר אף זה שהרים תרומת הדשן חייב מיתה שנא' דבר המזבח. ואפי' זה. ורב כתב רחמנא דבר המזבח ואפילו לרבויי ז' הזאות שבפנים ושמצורע כו'. ופשוטה היא בעיא דרבא לטעמיה דלוי היא דרב לא שנא בפנים ול"ש בחוץ עבודת מתנה היא דחייב מיתה אבל עבודת סילוק לא.

דכולי עלמא עבודה מר סבר צריכה קרא לרבויי. פי׳ דמקרא הוא דשמעי׳ שהיא עבודה ומר סבר דבלאו קרא ידעי׳ שהיא עבודה:

בעי ר׳ אבין תרומת הדשן בכמה. כלו׳ בכמה שיעורא לכל הפחות מתרומת מעשר ילפי׳ לה פי׳ שהיא אחת מעשר. או מתרומת מדין ילפי׳ לה שהיא חלק אחת מחמש מאות:

וא״ת ואמאי לא אמרי׳ תפסת מועט תפסת מרובה לא תפסת כדאמרי׳ בפ״ק דקדושין גבי הענקה ותו אמאי לא מספקא ליה נמי אי ילפי׳ לה מתרומה גדולה דסגי לה בכל שהוא מן התורה וי״ל דלא כתב רחמנא התם לשון הרמה כדכתיב בדשן וגבי תרומת מעשר ותרומת מדין דבתרומה גדולה נתינה בלחוד כתיבא תתן לו אבל בתרומת מעשר כתיב והרמותם ממנו ואע״ג דבתר הכי כתיב תתנו תרומה מ״מ כבר אמר בה בתחלה לשון הרמה ובתרומת מדין כתיב והרמות מכס:

תא שמע דתאני רב חנניה נאמר כאן והרים ונאמר להלן והרים ממנו בקומצו וכו'. אפשר דגמ׳ גמי׳ לה דמהרמת קומץ ילפי׳ לה אי נמי דמידי דמזבח ממידי דמזבח אית ליה למילף והדר אמרינן מה להלן בקומצו אף כאן בקומצו פרש״י ז״ל שלא יפחות מאומד מלא קומצו ואם רצה להוסיף מוסיף אבל אין לומר בקומצו ממש כי היאך יקמוץ רמץ גחלים דהא בקומצו ממש פשיטא שלא בא ללמד כאן אלא על השיעור וכן פירשו בבירור:

ארבע עבודות זר חייב עליהן מיתה ודוקא לענין חיוב מיתה אבל אזהרה בכל עבודה איכא ואפילו בעבודת סילוק ויש [ואין] אחריה עבודה וקרא דנקטיה לדרשא מיתה כתיב ביה והזר הקרב יומת וכן פרש״י ז״ל:

זריקה והקטרה. פי׳ יש בכלל זריקה בין זריקת דם ובין הזאות שבפנים כדלקמן ויש בכלל הקטרה בין הקטרת בשר על המזבח בין הקטרת מנחה או הקטרת קטורת דבפנים דשם הקטרה אחת היא והקשו בתוספו׳ מאי שנא דהני חשיב בחדא ואלו נסוך המים וניסוך היין חשיב תרתי ולא אמרי׳ שם ניסוך אחת הוא ותירצו דכיון דניסוך היין איתיה בכל יום וניסוך המים ליתיה אלא פעם אחת בשנה לא בעי למחשבינהו בחדא עוד י״ל משום דניסוך היין הכשר הזבח ואלו ניסוך המים חובת היום דינא הוא דקאי באנפי נפשיה והא דחשיב זריקת הדם עבודה שאין אחריה עבודה ואע״ג דאיכא בתרה הולכת איברים וסדורם והקטרתם: משום דעבודת הדם לחוד ועבודת הבשר לחוד והזריקה סוף עבודת הדם וההקטרה סוף עבודת הבשר וכדפרש״י ז״ל:

ולוי אמר אף תרומת הדשן. פי׳ שאף היא עבודה שאין אחרי׳ עבודה בענינה דאלו הוצאת הדשן מלתא אחריתי היא דלא חשיבא עבודה כולי האי והיינו דלא פליגי רב ולוי בתרומת הדשן אלא משום דהויא עבודת סלוק הא לאו הכי דכולי עלמא עבודה תמה היא וכן פרש״י ז״ל:

עבודת מתנה ולא עבודת סילוק. פי׳ עבודת מתנה מיותר הוא לדרוש עבודה שאתה נותן דבר במקום קדש ולא עבודה שאתה מסלק משם כגון עבודת תרומת הדשן או הוצאת כף ומחתה וכיוצא בהם:

ולוי רבי רחמ׳ לכל דבר המזבח. פי׳ לרבות עבודת סלוק וכי כתיב עבודת מתנה מוקמי׳ ליה לעבודת סילוק דלמבית לפרוכת דוקא כדמפר׳ ואזיל וא״ת ואמאי לא אמר איפכא דלירבי מדבר המזבח אפי׳ עבודה שאינה תמה ויוציא עבודת סלוק וכי כתיב ועבדתם עבודה תמה היינו מבית לפרוכת. י״ל דהא ליתא כיון דכתיב ועבדתם סמוך לדבר המזבח ולמבית לפרוכת ודאי אתרויהו קאי אבל עבודת מתנה דכתיב בתר הכי בלא ו״ו איכא למדרש דלא קאי אלא או למבית לפרוכת דסמיך ליה ואפשר דלהכי איכא אתנחתא במלת ועבדתם:

ורב דבר לכל דבר לא דריש. פי׳ לאו למימרא דלא דריש ליה כלל דהא ליכא בתלמודא מאן דלא דריש לכל או לכללא או לרבוייא אלא דסבי׳ ליה דלהזאות אתא אי נמי דלכללא אתא למעבד כלל ופרט והיינו דפרכי׳ בסמוך ללוי ואימא לכל דבר המזבח כלל וכו':

כבר ביארנו שבגדי כהונה צריך שיהו נעשים על מדת הלובשים ר"ל שאם היו ארוכים או קצרים יותר מדאי נפסלו מלעבוד בהן וכן ביארנו בסדר לבישתם שאין דבר קודם למכנסים ובגדי כהן גדול טעונין גניזה ואותן ששימש בהן ביום הכפורים טעונין גניזה ואסורים בהנאה וכן ביארנו בשיעור תרומת הדשן שהיא מלא כף מתתה בכל יום ומדכתיב במנחה והרים ממנה מלא קמצו וכאן כתיב והרים את הדשן מה להלן מלא קמצו אף כאן מלא קמצו וקמצו ממש אי אפשר שהרי הגחלים בתוכה אלא במדת קמצו מרווחת אלא שאם בא להוסיף מוסיף והוא מלא מחתה:

הזר והוא כל שאינו מזכרי כהונה שעבד במקדש חלל עבודתו ולוקה על איזו עבודה [שעבד] שנאמר וזר לא יקרב אליכם ולא עוד אלא שבקצתם חייב מיתה בידי שמים שנ' והזר הקרב יומת ומ"מ אינו חייב מיתה בכל העבודות אלא בעבודה שיש בה ב' דברים אחד שעובד עבודה שהיא גמר עניינה ואין אחריה עבודת אחרת באותו ענין והאחר שתהא עבודה שאותו ענין שהוא עובד הוא נתינת דבר על המזבח אבל סלוק דבר ממנו או מאיזה מקום שבמקדש כגון הרמת הדשן או דישון מנורה וכיוצא באלו אע"פ שלוקה הוא בכולן אינו חייב מיתה והוא שנאמר בפרשת קרח ואתה ובניך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרוכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת ודרשו ועבדתם עבודה תמה ולא שיש אחריה עבודה עבודת מתנה ולא עבודת סילוק מכאן אמרו שאין הזר חייב מיתה אלא בד' עבודות והם זריקה והקטרה ניסוך היין שבכל יום וניסוך המים בחג וענין הזריקה הוא שזרק את הדם בין בזריקה בין בהזאה בין בהזאות שבפנים כגון שבעה הזאות שעל הכפרת בפר העלם דבר של צבור ופר כהן משיח בין לפני לפנים ר"ל בפר יוה"כ שמזה ממנו על בין הבדים בין בהזאות שבחוץ הן הזאות של מצורע אע"פ שאינן במזבח אלא כנגד בית קדשי הקדשים כדכתיב לפני ד' שהרי הזריקה נתינת דבר על המזבח הוא וכן שלענין הדמים היא עבודה שהיא גמר הענין ואין אחריה עבודה לענין הדמים שהרי הקבלה וההולכה נעשו קודם הזריקה והוא הדין למזה בחטאת העוף שכתוב בה והזה מדם החטאת על קיר המזבח וכן הממצה והמקטיר בעולת העוף נאמר בה מיצוי והקטרה דכתיב והקטיר המזבחה ונמצה דמו ר"ל שאחר ההזאה ממצה ומתוך כך יש לפרש שאם הזה בעולת העוף פטור הואיל ויש אחריה מצוי וענין ההקטרה כגון שהקטיר איברי עולה או קומץ המנחה על המזבח או הפך באיברים שלא נתעכלו וקרב שריפתן כל שהקטיר כזית מאלו חייב מיתה אפילו הקטרת דברים הפסולים למזבח כל שהן מאותן שאם עלו לא ירדו כגון שהיה פסולן בקדש ר"ל שנפסלו משבאו לעזרה וכן אם הקטיר על מזבח הזהב קטרת בכזית וביום הכפורים בשיעור מלא חפני' וכל אלו גמר עבודה בעניינו וכן ניסוך היין שבכל השנה בשלשת לוגין שהוא רביעית ההין שהוא פחות שבנסכים וניסוך המים בחג אבל היוצק שמן למנחות והבולל והפותת והמולח את הקרבן או המניף או המגיש אינו במיתה שהרי יש אחריהן הקטרה והמסדר את לחם הפנים או בזיכי לבונה שבו על השולחן ג"כ פטור שהרי יש אחריהן סילוק והקטרת בזיכין לשבת הבאה שהלבונה נקטרת בשבת שהלחם מסתלק כדכתיב והיתה ללחם לאזכרה שאין מן הלחם לגבוה כלום אלא הלבונה נקטרת בשעת סילוק הלחם וכן אם סידר את המנורה ר"ל שהטיב את נרותי' פטור מן המיתה שהרי יש אחריהן נתינת פתילה ושמן ואפילו נתן פתילה ושמן מ"מ יש אחריהן הדלקה ואף בהדלקה אינו חייב שהדלקה אינה עבודה שאינו נותן דבר שיש בו ממש ואע"פ שמ"מ חייב משום ביאה מקדש אם שגג בביאה מיהא פטור ולא עוד אלא [שאם] (ש) הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן אף לכתחלה כשחיטת קדשים שכשרה בזר אף בקדשי קדשים ואף בקדשי צבור ואע"פ שנאמר ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה ומדכתיב בה אהרן משמע שעבודה היא לא נאמר אלא משום יקטירנה ואע"פ שאינה עבודה מ"מ הואיל ומעשה הצריך הוא הרי הוא מפקיע נתינת פתילה ושמן שלא ליקרא עבודה תמה:

מתרומת מעשר ילפינן לה כו'. תימה אמאי לא קמיבעיא ליה אי מתרומה גדולה אי מחלה דכתיב בה כן תרימו גם אתם ילפינן לה דאין להם שיעור מן התורה י"ל דאין הכי נמי אלא דלא חשיב אלא אלו אבל תימה לרבי אלחנן דמכל מקום אמאי לא תיפשוט להו מסתמא דלא בעי שיעור כיון דלא כתיב בה שמא הוה ס"ד משום דרשה או משום פסוק שצריך שיעור:

מה להלן בקומצו כו'. ואינו פושט מכדי בעייתו כלום ומכאן ראיה לשאר מקומות בתלמוד שאינו פושט לא זה ולא זה ממה ששואל:

אף כאן בקומצו. ומ"מ לא דמי למנחה ממש שכאן כשר יותר מקומצו שאי אפשר לו לחפון הרמץ ולקמוץ כדפי' בקונטרס:

וניסוך היין והמים. תימה מאי שנא דחשיב ניסוך יין ומים תרי והקטרה חד אדרבה הוה ליה למיחשב הקטרה תרי שהוא על המזבח החיצון ומזבח הקטורת אבל שני [ניסוכין] הן במזבח החיצון וי"ל דכיון שאין ניסוך המים אלא פעם אחת בשנה וניסוך היין יום יום מחשיב להו תרתי. ה"ר יוסף. אבל אין נראה לומר דלא חשיב אלא הני דעל המזבח החיצון ואם היה בהני דברים של מזבח הפנימי הוה חשיב נמי ה' דברים דהא לקמן פריך ולחייב נמי זר שסידר את השלחן אלמא היה לו למנותן אי מחייב אע"ג דבהיכל הוה:

רבי רחמנא לכל דבר לרבות עבודת סילוק. וא"ת לרבות עבודה שיש אחריה עבודה י"ל א"כ^א)צ"ל ועבדתם. (עבודת מתנה) למאי אתא אבל איכא לאוקמי^ב)צ"ל עבודת מתנה. (ועבדתם) בשאר עבודת סילוק כגון הוצאת הדשן וא"ת אמאי לא מוקי ליה לקרא לרבות הוצאת כף ומחתה ודישון מזבח הפנימי והמנורה י"ל שאינן עבודות [חמורות] ואינן חשובות סילוק כתרומת הדשן שהיא על המזבח:

לרבות עבודת סילוק. מכאן קשה לגירסת הספר בסוף פירקין גבי הא דבעי עבודה תמה ליחייב עליה זר והרי תרומת הדשן דלאו עבודה תמה היא וחייב עליה זר ואילו הכא משמע שעבודה תמה היא מדלא מרבינן הכא קבלה והולכה דליחייב בהן זר ואע"פ שיש אחריהם עבודה אלא ש"מ דבעינן דוקא עבודת סילוק שהיא עבודה תמה מיהו יש לדחות דלא בעי לרבויי אלא עבודות חמורות וחשובות שיהו על המזבח כדפי' לעיל וכי האי גוונא מפרש בסוף פירקין דפשיטא ליה לתלמוד דאין זר חייב אלא על עבודות שאין נעשות בלילה ואע"ג דלא אשכחן מיעוטא אבל מ"מ קשיא אמאי לא מרבי זר שסידר את השלחן ובזיכין ומערכה כדפריך לקמן אלא ש"מ דלא מרבי אלא שאין אחריהן עבודה אלא תרומת הדשן עבודה תמה היא וה"נ מוכח לקמן^ג)בסמוך דפריך ואימא לכל כו' כצ"ל והד"א. בסמוך:

ואימא לכל דבר כלל כו' עבודת מתנה אין עבודת סילוק לא. משמע דעבודה תמה בעינן מדלא קאמר ולא עבודה שיש אחריה עבודה דלא ממעטינן לה לתרומת הדשן מעבודה שיש אחריה עבודה ופריך נמי בסמוך אי הכי ועבדתם נמי כו' הא בחוץ אפילו עבודה שיש אחריה עבודה ואי תרומת הדשן לאו עבודה תמה היא מאי קא פריך אין ודאי ה"נ דמאי דמרבינן בעבודת סילוק תרומת הדשן ה"נ מרבינן בעבודה שיש אחריה עבודה תרומת הדשן אלא ש"מ דעבודה תמה היא וכן פי' בקונטרס לקמן בסוף דעבודה תמה היא אך זו הקושיא דועבדתם יש לדחות דהכי פריך דבשלמא מעבודת סילוק ליכא לרבויי אלא תרומת הדשן דעדיפא מכולהו שהיא על המזבח והוצאת הדשן פחותה משאר עבודות אע"פ שהיא על המזבח שהיא בבגדים פחותים אבל עבודה שיש אחריה עבודה הוה לן לרבויי כל עבודות חשובות כעין תרומת הדשן כגון סידור מערכה ושני גיזרי עצים ואמאי לא מרבינן ביה אלא תרומת הדשן אבל מכל מקום נראה כדפרי' ואם תאמר לגירסת הספרים על כרחך תמה היא שאין אחריה עבודה והא דהוצאת הדשן היתה אחריה והרי דשן שהיה מרים לא היה עושה בו עבודות אחרות דהכי נמי זריקה חשובה עבודה תמה ואף על גב דאיכא שפיכת שיריים וכן שבע הזאות שבפנים ואף על פי שאחר כך היה עושה מתן דמים על מזבח החיצון וכן מזה בחטאת דלקמן ואע"פ שהיה אחריו מיצוי ואיכא מאן דאמר בפרק שני דמעילה (דף ח.) דמעכבי יש לומר שההנחה היתה ההרמה דכתיב ושמו וא"ת לפי' הקונטרס נמי אינה עבודה תמה שההנחה היתה אח"כ י"ל שזהו הכל עבודה אחת א"נ הנחה היתה כשרה בזר וא"ת ואם צריך על המזבח בכהן למה חושבה עבודת סילוק כיון שיש הנחה אחריה י"ל כי העיקר הוא הסילוק:

לאתויי שבע הזאות שבפנים. וא"ת פשיטא דזר חייב עליהן מיתה משום ביאה ריקנית י"ל כגון ששגג בביאה:

לאתויי שבע הזאות שבפנים ושבמצורע. דס"ד דלאו עבודות תמות הן שאחר שהזה ז"פ מן הדם כתיב ונתן מן הדם על קרנות המזבח קטרת הסמים לפני ה' וא"כ אין זו עבודה תמה שבאותה שעה עושה עבודה מן הדם קמ"ל דעבודה תמה היא שמאותו דם שהזה אין אחריה עבודה דלא דמי להולכה ולקבלה שמאותו דם שקיבל ושזרק והוליך יש אחריו עבודת זריקה ולא דמי נמי לזר שסידר לחם הפנים דלא נגמרה המלאכה עד סידור הבזיכין דכתיב ונתן על המערכת לבונה זכה ולא דמי נמי לסידור בזיכין שעדיין חסרין הקטרה ובהזאות של מצורע נמי כתיב והזה מן השמן באצבעו ז' פעמים וגו' ומיתר השמן אשר על כפו יתן הכהן על תנוך אוזן וגו' הלכך איצטריך לאשמועינן דעבודות תמות נינהו ולהכי לא ממעט להו מועבדתם עבודת מתנה פרט עבודת מתנה אין עבודה שיש אחריה עבודה לא אלא ש"מ דעבודות תמות נינהו. ה"ר יוסף. ועוד י"ל שלזה לא הוצרך הפסוק דפשיטא דעבודות תמות הן אלא בא להשמיענו דאע"ג דלא שייכי כולי האי למזבח אפ"ה חשובות הן עבודות כיון שצורך מזבח הן:

לאתויי ז' הזאות. ורב לא חשיב להו דכלל זריקה הן:

עבודת מתנה אין עבודת סילוק לא. ותימה א"כ לכל למה לי דהא תרי ריבויי איתא מדבר לכל דבר לרבות עבודת סילוק וז' הזאות מדהוה ליה למכתב לישנא אחרינא דלא הוה מרבי מידי אבל השתא דדרשת כלל ופרט חד אתא לז' הזאות אבל אידך למאי אתא ושמא השתא אינו דורש מדבר לכל דבר שני ריבויין:

עבודת סילוק לא. בלא כלל ופרט לא מצי לאקשויי מידי עבודת מתנה למאי אתא דאיכא למימר דאתא למעוטי הוצאת הדשן ועבודת סילוק בהיכל דממעט לקמן:

אמר קרא ולמבית לפרוכת כו'. תימה לר' אלחנן לרב אמאי איצטריך למבית לפרוכת י"ל דס"ד כיון שעבד לפני ולפנים יהא חייב דאפי' בביאה ריקנית יש לו לזר להתחייב אם היה מזיד וכן פי' ה"ר יוסף:

מה להלן בקימצו אף כאן בקימצי עיין מה שהקשיתי על זה בפרשת צו בפסוק והרים את הדשן אלא מעתה זר שסידר את השלחן ניחייב מיתה ואמאי אמר לעיל ד' עבודת ותו לא ואינו נ"ל פתרון זה דאלא מעתה לאו אעבודת מתנה קאי דליכא אן דפליג בהא וקרא הוא והכי הו"ל למימר זר שסידר את השלחן ניחייב בלאו אלא מעתה ותו מאי דאמר אמאי אמר ד' אבודות ותו לא ה"נ איכא לאקשוי על שבע הזאות שבפנים ושבמצורע אלא רב דמזבח החיצון קא חשיב ונ"ל דה"פ אלא מעתה כיון דאמרת לכל דבר המזבח לאתויי ז' הזאות שבפנים גם סידר את השלחן ניחייב ואלמה תנן בשלהי זבחים המסדר את השלחן והמטיב את הנרות אין חייבין עליו לא משום זרות ואל מושם טומאה ולא משום מחוסר בגדים ולא מושם רחוץ ידים ורגלים:

בפרש"י בד"ה מאי לאו ר' יודא ור' דוסא בהא פליגי דר' יודא דדריש ילבש להביא מצנפת ואבנט דסבר עבודה היא ור' דוסא סבר כו' ובד"ה ד' עבודות כו' מוזהר עליהן זר אין חייב כו' ובד"ה ולוי כו' ומרבויא דלכל דריש כו' כצ"ל מפי' ישן:

תוס' בד"ה ולוי רבי כו' דהא עבודת מזבח נמי היא ומה ראית למעט אותה כו' עכ"ל ר"ל למעט אותה משום דלאו תמה היא אימא אדרבה למעט תרומת הדשן משום דסילוק הוא וק"ל:

בד"ה אין בכלל וכו' כדקאמר דבר לכל דבר ואפילו את"ל דלכל מרבה הזאות שבפנים ושבמצורע מ"מ קשיא כיון דלכל משמע כללא אימא אדרבה כדפריך לאידך גיסא הוה לן וכו' וכה"ג אמרינן בריש פ"ק דזבחים אימא יעשה כלל זבח פרט כו' כצ"ל ובתוס' שלפנינו נתערבו הדברים ודו"ק:

בא"ד או שה פרט וכל כלל בהמה חזר ופרט כו' עכ"ל בכל ספרים שלפנינו בנזיר ליתא הכי אלא דה"ג או שה פרט וכל בהמה כלל לשמור חזר ופרט כו' דהשתא הוי שפיר שום תיבה מפורש אצלו מאותו ענין והוי ממש כההיא דוכל בהמתך ותו לא מידי ודו"ק:

גמרא והניחם שם מלמד כו' עד יוה"כ אחר. מפרש"י נראה דל"ג כ"ז:

רש"י ד"ה ת"ש. דהא ל"ל דוקא קאמר דהא לא אפשר כו'. ק"ל אלמה לא יעשה מדה לקומצו כדלקמן ר"פ הוציאו לו. אך בפי"ז דכלים מי"א מבואר דקומץ המנחה הוא לפי מה שהוא וא"כ היה צריך להכין כמה כלים שיהיה לפי מדת כל כהן שיזכה בהרמה. ובפ"א דתמיד מ"ד משמע דבמחתה אחת היו כל הכהנים תורמין:

רש"י ד"ה עבודה תמה. ולא כו' כגון שחיטה כו'. הב"א תמה מה זו שחיטה הא אפילו לכתחלה כשרה בזר. וניחא ליה דרש"י קאי אליבא דרב ולדידיה יש שחיטה דפסולה בזר דהיינו שחיטת פרה לקמן (מב) ואשמעינן כו' ע"ש. ושגה בזה במכח"ת דבעבודת פרה כיון דחוץ היא לא מחייב עלה זר מיתה בשום עבודה דא"ח אלא בעבודת פנים וכדאמרינן ס"פ הנשרפין זר ששמש במקדש. וכן בקרא לא כתיב אלא לכל דבר המזבח כו'. ותדע דלא חשיב ז' הזאות דפרה ודצפרים לקמן בהדי ז' הזאות שבפנים ושבמצורע. ונראה עוד דאף דאמרי' בזבחים (סג) שלמים ששחטן בהיכל כשרים כו' ולא יהא טפל חמור מן העיקר. פרה דקדשי ב"ה היא דמיא לאכילה דאיתא שם דל"א בה הק"ו. ועוד דאפילו בפנים לא מחייב זר עלה כיון דעבודת חוץ היא:

רש"י ד"ה שבע הזאות. שמזה מלוג שמן בהיכל כו'. והר"ש והרע"ב בפי"ד דנגעים מ"י כתבו דלא היה מזה אלא בעזרה ע"ש. ועי' לשון רש"י במנחות (כז ב) ד"ה ושבמצורע. והתוס' שם (עד ב) ד"ה איכא העירו בזה. אמנם לקמן (סא) משמע להדיא דהיה מזה בהיכל ממש ע"ש:

רש"י ד"ה מתרומת כו' א' מעשרה. נ"ב נוסח הדפוס נכון שכן הוא במשנה דתרומות פ"ד (כ"ה במנחות עז ע"ב):

ד"ה ת"ש. לפשוט ידיו ברמץ גחלים רותחות לקמוץ כצ"ל:

תוס' ד"ה מתרומת מעשר וכו' דיותר סברא הוא ללמוד מתרומת מעשר. עי' מנחות דף עז ע"ב:

גמרא מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס עבודה היא וכו' לא דכ"ע עבודה היא וכו'. יש לי מקום עיון דהיכי ס"ד דהמקשן דלכ"ע מצנפת ואבנט בעיא ריבוי' ופלוגתייהו אם הוא עבודה והוא בד' בגדים. או דהוא רק בב' בגדים ולאו עבודה היא. תיקשה לר' דקאמר אלא מה ת"ל ילבש לרבות את השחקים ולא מוקי לה לרבות מצנפת ואבנט. ואיהו ע"כ סבר דהיה בד' בגדים דהרי קאמר חדא דהא אבנטו של כה"ג לא זהו אבנטו של כהן הדיוט. וע"כ דמסברא בעי' ד' בגדים. וא"כ מאי אולמיה דר' דוסא מדר'. וצע"ג:

מתרומת מעשר ילפינן לה או מתרומת מדין הקשו התוס' אמאי לא מיבעי ליה אי נמי מתרומה גדולה ילפינן לה. ונ"ל דלק"מ דהכי איתא בפ' התודה (דף ע"ז) גבי תרומת לחמי תודה דכתיב א' מכל קרבן לה' איני יודע מכמה היא הריני דן נאמר כאן תרומה ונאמר בתרומת מעשר תרומה מה להלן א' מעשרה אף כאן אחד מעשרה או כלך לדרך זו נאמר כאן תרומה ונאמר בביכורים תרומה מה להלן אין לו שיעור אף כאן אין לו שיעור נראה למי דומה דנין תרומה שאין אחריה תרומה מתרומה שאין אחריהתרומה ואל יוכיח ביכורים שיש א"ת או כלך לדרך זו דנין תרומה הנאכלת במקום קדוש מתרומה הנאכלת במ"ק ואל יוכיח תרומת מעשר שנאכלת בכל מקום ת"ל ממנו תרומה לה' וכתיב בת"מ ממנו תרומה לגז"ש. וה"נ ה"ט דלא מיבעי ליה אי מת"ג ילפינן לתה"ד משום דדנין תה"ד שהיא תרומה שאין אחריה תרומה מת"מ או של מדין שאין א"ת לאפוקי ת"ג שיש א"ת שהיא תרומת מעשר. וה"ג פירשו התוס' שם גבי תרומת תודה דמה"ט נמי ליכא למילף מת"ג ומה"ט דאמרן נמי לא מב"ל לר"א הכא אי תה"ד גמרינן לה מביכורים דהא יש א"ת ואע"ג דביכורים מקדשי מקדש הוא ליכא למימר דדנין תה"ד מינה שהוא נמי דבר שבמקדש דהא לאו מלתא היא דהא התם כשר"ל נילף מביכורים לא תלה טעמא בהכי אלא משום שנאכלת במ"ק והאי טעמא בתה"ד ליתא דלא שייך בה אכילה כלל. וה"ט דלא תלה לה בהא דאמרן דהא ביכורים אע"ג דקדשי מקדש הוא לא דמי לתה"ד שנעשית תרומה במקדש דהא הרמתה מע"ג המזבח משא"כ בביכורים דנעשים תרומה ע"י קריאת שם עלי' בחוץ וכדתנן אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה רימון שביכר קושרו בגמי ואומר ה"ז ביכורים ואפי' לר"ש דאמר אעפ"כ חוזר וקורא שם בתלוש כדתנן בפ"ג דמס' ביכורים אפ"ה ק"ש זה הוא בחוץ משא"כ תרומת לחמי תודה ק"ש שלה הוא בקודש ואפי' אי מפריש בלישה כדאמר' בפ"ק דנדרים (דף י"ב) ודנדה:

עוד הקשו התוס' אמאי לא מבע"ל אי ילפינן מחלה ותירצו דילפינן תרומה קמייתא מת"ק דנהי דת"מ יש ת"ג קודם לה מ"מ בלוים דמשתעי קרא זו היא ת"ק דחייבינהו קרא לאפוקי חלה שיש ת"ג קודמת לה. ונ"ל שנעלם מהם הא דפ' התודה דפריך התם ונילף מתרומת חלה ומשני דנין דבר שנאמר בו תרומת ה' מדבר שנאמר בו תרומת ה' לאפוקי תרומת חלה שלא נאמר בו ת"ה ול"ק ה"ט דנין תרומת תודה שהיא תרומה קמייתא [מת"מ שהוא ת"ק] לאפוקי חלה שיש ת"ג קודם לה אלא ודאי ת"מ נמי לאו ת"ק היא כיון דמ"מ ת"ג קודמת לה ועוד דגבי דר"ל נילף מביכורים קאמר דנין תרומה שאין אחריה תרומה וכו' והדר קאמר או כלך לדרך זו דנין תרומה הנאכלת במקום קדוש ולא קאמר דנין תרומת תודה שהיא ת"ק מביכורים שהיא ת"ק לאפוקי ת"מ שת"ג וביכורים קודמים לה אלא ודאי האי סברא דת"ק לאו מלתא היא לגמרי מיהו הא יש לדחות דה"ט דת"ק חשיבתא היא וכיון שכן כ"ש דת"ק יהא לה שיעור מש"ה לא הוי מצי למימר אין דנין תרומת לחמי תודה שהיא ת"ק מת"מ שאינה ת"ק לפיכך דנין אותה מביכורים דאין לה שיעור דא"כ הו"ל כלפי לייא דאדרבה כ"ש דנילף מת"מ מה ת"מ שאינה ת"ק אפ"ה יש לה שיעור תרומת לחמי תודה שהיא ת"ק אינו דין שיהא לה שיעור מש"ה קאמר אל יוכיח ת"מ שנאכל בכ"מ וזה אפשר שעדיפותא היא הא דנאכל בכ"מ מ"מ זה דוחק שיהא הא עדיפותא אלא ודאי אע"ג דגריעותא היא אפ"ה כיון דלא דמי לה לא גמרינן מינה אפי' להחמיר כמותה בהא ענינא כן מוכרח לפרש לפי שיטה זו מ"מ מהא דפריך התם ונילף מתרומת חלה הא ודאי קשיא לפי' התוס' דהו"ל למימר דנין ת"ק תרומת לחמי תודה דחשיבא להחמיר ויהא לה שיעור מת"מ שהיא ת"ק ולא להקל מחלה דאין לה שיעור שכן גריע דאינה ת"ק כדאמ' גבי תה"ד דדיינינן לה מה"ט מת"מ ולא מת"ח:

עוד תירצו התוס' כיון דת"ג וחלה אין להם שיעור מפורש ילמוד סתום מן המפורש דהיינו מת"מ או מתרומת מדין. ואני אומר שגרם להתוס' לתרץ כן מפני שנעלם מהם ההוא סוגיא דפ' התודה ואילו ראו אותה לא פירשו כן דא"כ גז"ש דתרומת ה' ל"ל למילף, תרומת לחמי תודה מתרומת מעשר ולא מביכורים דאין לו שיעור ת"ל בלא"ה מת"מ גמרינן לתרומת ל"ת משום האי טעמא דילמוד סתום מהמפורש וגז"ש ל"ל וגם מאי פריך ונילף מחלה ול"ל לשנויי עלה דנין דבר שנאמר בו תרומת ה' תיפוק ליה מהאי טעמא דילמוד סתום מהמפורש אלא ודאי ליתא להאי סברא כלל:

או מתרומת מדין ילפינן לה. פירש"י מתרומת מדין דכתיב והרמות מכס לה' א' מחמש מאות. וק"ל דידיה אדידיה דשם בפ' התודה גבי תרומת ל"ת פריך הגמרא ונילף מתרומת מדין פירש"י דהוי א' מחמשים ואמאי לא פירש שניהם בחדא שיטה או א' מת"ק או א' מנ' מ"מ לפי מה שפי' התוס' ניחא הא דהכא שפירש אע"ג דהוי נמי התם א' מנ' נראה לרש"י דמה' מאות ילפינן משום דכתיב אצל והרמות משא"כ גבי תרומת ל"ת דלא כתיב והרמות א"ל דהא דפריך ונילף מתרומת מדין אאותו תרומה דהוי א' מנ' קאי. מ"מ נ"ל דבחנם דחק התם לפרש דאתרומה דא' מנ' פריך לה אדרבה אתרומה דא' מה' מאות קאי דהא אי לאו דנפקא ליה מקרא דמתרומת מעשר נילף דהוי א' מעשרה ה"א דנילף לקולא מביכורים או מחלה דאין לו שיעור ואמאי הוי אזלינן לקולא אלא ודאי משום דתפשת מרובה ל"ת ה"נ את"ל דיליף מתמ"ד מהתרומה המועטת שהיה שם נילף שהיא א' מת"ק ולא מהמרובה דהתם שהיא א' מנ' והתוס' פירשו דאי מתרומת מדין ילפינן הוי א' מנ' כדדרשינן בירושלמי גבי תרומה בינונית א' מנ' מדכתיב א' אחוז מן החמשים כל שאתה אוחז ממקום אחר יהא כזה וק"ל על פירושם הא האי קרא אסמכתא בעלמא היא דהאמר שמואל מה"ת חטה אחת פוטרת את הכרי בספ"ב דקדושין (דף נ"ח) ובכ"מ הלכך המחוור כדפירשתי דאי מתרומת מדין ילפינן הוי א' מת"ק דתפשת מרובה לא תפשת מיהו התוס' הקשו מאי מיבעי ליה הא ודאי מתרומת מעשר עדיף למילף דהו"ל דורות מדורות ולא משל מדין דהו"ל דורות משעה ומסיימי למאי דפי' דמא' אחוז מנ' גמרינן ניחא דמשמע כל שאתה אוחז ממקום אחר יהא כזה מיהו כבר פירשתי דהא לאו דרשה גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא [וא"כ] תי' זה ליתא כלל. עוד תירצו תרומת הדשן שהיתה מצות עבודת ציבור מתרומת מדין דשייכא בכל ישראל גמרינן אבל תרומת מעשר בלוים נאמר וגם על תי' זה אני תמה דא"כ הא בעיא דר"א תליא בפלוגתא דב"ש וב"ה בפ"ק דחגיגה דתנן ב"ש אומרים הראיה ב' כסף והחגיגה מעה כסף וב"ה אומרים הראיה מעה כסף והחגיגה ב' כסף ואמרינן בגמרא דה"ט דב"ש יליף לה מעצרת שריבה הכתוב בעולות יותר מבשלמים ולא יליף מנשיאים שריבה בשלמים יותר דדורות מדורות עדיף למילף וב"ה ילפי מנשיאים אע"ג דהוי לשעה ולא מעצרת דעדיף למילף קרבן יחיד חגיגה וראיה מקרבן יחיד דנשיאים ולא מעצרת אע"ג דשל דורות הוא הואיל והוי קרבן צבור ואין דנין ק"י מק"צ והשתא ה"נ לב"ש דורות שהוא תרומת הדשן מדורות שהוא תרומת מעשר עדיף למילף אע"ג דהו"ל של צבור משל יחיד ולא מתרומת מדין אע"ג דהו"ל של צבור משל צבור דדורות מדורות עדיף כדס"ל התם גבי ראיה וחגיגה ולב"ה מתרומת מדין עדיף למילף אע"ג דהוי של דורות משל שעה אפ"ה הא עדיף מלמילף מתרומת מעשר דהו"ל ש"צ מש"י אע"ג דהו"ל של דורות משל דורות וכיון דקיי"ל ב"ש במקום ב"ה אינה משנה הא ודאי מתרומת מדין ילפינן ומאי מיבעי ליה לר"א אבל עוד תירצו התוס' דוהרים שהוא לשון יחיד מוהרמות שהוא ג"כ לשון יחיד גמרינן אבל מוהרמותם שמא לא ניחא ליה למילף וזה יתכן:

מה להלן בקומצו א"כ בקומצו פי' כשיעור מלא קומצו ומשמע ודאי דבתר קומץ התורם אזלינן הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו דאל"כ באיזה מלא קומץ משערינן ועוד כיון דיליף לה בגז"ש מקומץ דמנחה דומיא דהתם בעינן וק"ל דא"כ הו"ל למחשב הא דתרומת הדשן גבי יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם בפ' י"ז דכלים דחשיב הקומץ את המנחה והחופן את הקטרת וכה"ג פריך בפ"ד דעירובין גבי ד' אמות שנתנו חכמים ליוצא חוץ לתחום דאי אמרת באמה דידיה יהבינן ליה הו"ל למיתני גבי יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם וכ"ת שאני האי דמש"ה לא חשבו התם משום דלא הוי דומיא דהני דהתם דקמיצה וחפינה שהן הכל לפמש"א דווקא שלא לפחות ושלא להוסיף ע"ז השיעור אבל גבי תרומת הדשן נהי דאין פחות ממלא קומץ מ"מ אם רצה להוסיף מוסיף וכדפירש"י דליכא למימר דווקא קאמר דהא א"א לפשוט ברמץ גחלים רותחות ידיו לקמוץ הא ליתא דהא חשיב התם פ' י"ז דכלים וכמזון ב' סעודות לעירוב והתם ודאי היינו שלא לפחות מהא שיעורא אבל ודאי אם רצה להוסיף מוסיף ואפ"ה חשיב ליה בהדי הני וא"כ הו"ל למחשב נמי הא דתה"ד בהדייהו:

ניסוך המים וניסוך היין בס"פ (דף כ"ז) אפרש לה להא דנה"י:

[מלואים: וניסוך המים וניסוך היין ק"ל בשלמא ניסוך היין זר חייב עליו מיתה אע"ג דדרשינן ברפ"ב דתמורה (דף י"ד) ומנחתם ונסכיהם אפי' בלילה אלמא ניסוך היין כשר בלילה והא לקמן בפרקין א' ר"י זר שסידר את המערכה חייב ואקשה ר"ז עלה וכי יש לך עבודה שכשרה בלילה ופסולה בזר פי' שיחייב עלי' זר מיתה ולא דמי לאברים ופדרים דסוף עבודה דיממא הוא ולתרומת הדשן דתחילת עבודה דיממא הוא כדאמר התם ומשום קושיא זו משבש להא דר"י ומסיק והכי איתמר זר שסידר ב' גזרי עצים חייב הואיל ועבודת יום הוא וש"מ דעבודת לילה אין זר חייב עליה מיתה הא מסיק התם דנסכים הבאים בפני עצמן כגון שהקריב הזבח היום והנסכים לאחר זמן דא' ומנחתם ונסכיהם אפי' למחר כשירים אפי' בלילה אבל נסכים הבאים עם הזבח אינם כשירים אלא ביום דנפקא ליה התם מדכתב רחמנא ולנסכיכם ולשלמיכם מה שלמים ביום אף נסכים ביום והשתא הא דזר חייב מיתה על ניסוך היין משכחת לה בבאים עם הזבח דאינן כשירים אלא ביום אבל לא בבאים בפני עצמן דהא ליכא למימר דאפי' באים בפני עצמן נמי אע"ג דכשרים בלילה מ"מ חשיב ליה סוף עבודה דיממא הואיל ובאים בגלל הזבח ולא בגלל עצמן ודמי לאיברים ופדרים דאע"ג דכשירים בלילה חשיב ליה סוף עבודה דיממא דודאי לא דמי דאיברים ופדרים מגוף הזבח הן וזריקת דם הזבח מכשירן להקטרה והא בלא הא א"א אבל ניסוך היין אינו מגוף הזבח ואפשר להו בלא זריקת הקרבן דהא אפשר להביאן לאחר זמן אע"ג דלא קדשי בשעת זריקה הילכך ודאי נסכים הבאים בפני עצמן לאו עבודת יום חשיבא ואין זר חייב עליה מ"מ משכחת לה לניסוך היין דהוה ליה עבודת יום לחייב עליה זר מיתה בבאים עם הזבח דפסולין בלילה הואיל ונתקדשו בשחיטת הזבח אבל הא ודאי קשה אמאי חייב זר מיתה אניסוך המים הא עבודת לילה לגמרי היא ולא שייך לזבח כלל כדמוכח להדיא רפ"ק דתענית גבי הא דאר"א מזכירין גבורות גשמים ביו"ט ראשון של חג ור"ל בגמ' דמניסוך המים גמר לה ומזכיר מאורתא ליל יו"ט ראשון דמה ניסוך המים מאורתא דאמר מר ומנחתם ונסכיהם אפי' מאורתא אלמא ניסוך המים כשר בלילה וגם לא שייך כלל לזבח דהא ניסוך המים חובת החג ועדיין לא הקריבו בליל יוט"ר שום קרבן מחובת החג ש"מ דאינו בא בגלל זבח כיון דקדים לכל הקרבת קרבנות החג וכ"ש למאי דפי' ניסוך היין הבא בפ"ע לאו עבודת היום חשיב ליה מטעמא דפי' בסמוך דודאי ניסוך המים לא חשיב עבודת היום מה"ט ואע"ג דאמר לקמן בפרקין אין מנסכים מים בחג אלא בתמיד של שחר הא ודאי לא דמי לניסוך היין הבאים עם הזבח דשחיטת הזבח מקדשן אבל ניסוך המים לא קידשן שחיטת התמיד אפי' אם נסכן בשעת התמיד כדמוכח בספ"ד דסוכה (דף מ"ח) אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת מיהו מפירש"י משמע שם רפ"ק דתענית דלא גרסינן להא דאמר ומנחתם ונסכיהם אפי' בלילה דפי' מה ניסוך המים מאורתא כדאשכחן במס' סוכה שממלאים הכלי מים לניסוך המים בלילה ויש ספרים דגרסי בהו דאמר מר ומנחתם ונסכיהם בלילה כו' ולספרים דלא גרסי לה ניחא די"ל דאין ניסוך המים אלא ביום דוקא ושם בחידושי יתבאר עוד יותר:]

עבודת מתנה ולא עבודת סילוק ועבדתם עבודה תמה קק"ל. אמאי מהפך לקרא ודריש ליה הא ועבדתם כתיב קודם לעבודת מתנה והוא דריש לעבודת מתנה קודם:

(כד א רש"י) ד"ה או מתרומת מדין וכו' א' מת"ק.—כעין זה יש במנחות עז ב, ושם פי' רש"י א' מחמשים (ועי' בתוס' כאן).

לרבות שחקים. שכשירין לכל עבודה ובלבד שלא יהו מקורעין והכי קאמר בזבחים (דף יח.) ואזדא רבי דוסא לטעמיה לא שייך הכא למימר דהא כולה מלתא אגב גררא נסבה: מאי לאו. רבי יהודה ורבי דוסא בהא פליגי דר''י דדריש ילבש להביא מצנפת ואבנט סבר עבודה היא ובעי מצנפת ואבנט ור' דוסא סבר לאו עבודה היא ולא בעי מצנפת ואבנט: צריכא קרא לרבויי. דלא תימא הני דווקא ולמימרא דלאו עבודה: ומר סבר לא צריכא לרבויי לה מקראי. דכיון דגלי בה כתונת בד קדש ומכנסי קדש אשמעינן דעבודה היא ובעיא כולהו וכי אתא קרא לרבויי לבגדי יוה''כ אתא: מתרומת מעשר ילפינן לה. דהא והרים כתיב לשון והרמותם ממנו (במדבר יח) והויא באומד אחד מעשרה בדשן המערכה: או מתרומת מדין. דכתיב (שם לא) והרמות מכס לה' וגו' אחד נפש מחמש המאות: תא שמע. דמהרמת קומץ ילפינן לה לא יפחות מאומד מלא הקומץ ואם רצה להוסיף יוסיף דהא ליכא למימר דווקא קאמר דהא לא אפשר לפשוט ברמץ גחלים רותחות ידיו לקמוץ: ארבע עבודות כו'. אע''פ שכולן מוזהר עליהן זר אין חיוב מיתה אלא בארבע האלו כדמפרש ואזיל: ואתה ובניך אתך וגו'. סיפיה דקרא והזר הקרב יומת: עבודת מתנה. שאתה נותן על המזבח ולא עבודת סילוק שאתה מסלק וסר מעל המזבח כגון תרומת הדשן: עבודה תמה. עבודה שהיא גומרת ומתממת את הדבר ולא שיש אחריה עבודה כגון שחיטה וקבלה והולכה שיש אחריה זריקה אבל זריקה עבודה אחרונה שבדם וכן הקטרה בקומץ מנחה ובאברים ופדרים וכן ניסוך היין בכל השנה וכן המים בחג: לכל דבר המזבח. לרבות עבודת סילוק אם עבודה תמה היא כגון תרומת הדשן: שבע הזאות שבפנים. שמזה על הפרוכת מפר העלם דבר ופר משיח ושל יוה''כ ושבמצורע שמזה מלוג שמן בהיכל כדכתיב (ויקרא יד) והזה מן השמן באצבעו וגו' דסלקא דעתך אמינא לאו דבר המזבח הוא להכי רבי לכל: ולוי נפקא להו. כולהו מיניה מדבר לכל דבר דהא דבר המזבח גופיה יתירה הוא ונגמר מיניה תרומת הדשן ומריבויא דלכל דריש ביה הזאה הפנימית:

מתרומת מעשר ילפינן לה כו'. תימה לי אמאי לא מספקא ליה נמי אי מתרומה גדולה ילפינן לה ויש לומר משום דבתרומת הדשן כתיב והרים ובתרומת מעשר נמי כתיב והרמותם ובתרומת מדין נמי כתיב והרמות מכס אבל בתרומה גדולה לא כתיב במצות צוויה לשון הרמה אלא כתיב. ראשית דגנך וגו' עד תתן לו והא דכתיב (במדבר טו) כתרומת גורן כן תרימו אותה תרימו דכתיב בחלה כתיב וא''ת ואמאי לא מבעיא ליה אי ילפינן מחלה יש לומר דוהרים מהרמותם או מוהרמות ילפינן אבל והרים מתרימו לא ילפינן דלא דמו כולי האי להדדי אי נמי יש לומר דילפינן תרומה קמייתא מתרומה קמייתא דנהי דתרומת מעשר יש תרומה גדולה קודם לה מ''מ בלוים דמשתעי קרא זו היא תרומה קמייתא דחייבינהו קרא לאפוקי חלה שיש תרומה גדולה קודמת אי נמי יש לומר כיון דתרומה גדולה וחלה אין להם שיעור מפורש ילמד סתום מן המפורש דהיינו מתרומת מעשר או מתרומת מדין ואין להקשות תרומה גדולה וחלה גופייהו אמאי לא גמרינן בהאי גזירה שוה דיהא להם שיעור דיש לומר כיון דכתיב בהו ראשית דגנך ואפילו דגן אחד וכן בחלה נמי כתיב ראשית עריסותיכם ומה שפירש רש''י מתרומת מדין אחד מחמש מאות אע''ג דהוה נמי התם אחד מחמשים נראה לו מחמש מאות ילפינן משום דכתיב אצל. והרימו ולי היה נראה יותר ללמד ממדין אחד מנ' כדדרשינן . בירושלמי בינונית אחד מחמשים דכתיב אחד אחוז מן החמשים כל שאתה אוחז ממקום אחר יהא כזה ותימה לי מאי מספקא ליה אי גמרינן מתרומת מעשר או ממדין פשיטא דיותר סברא הוא ללמוד מתרומת מעשר דורות מדורות מללמוד ממדין דורות משעה ולפי מה שפירש דמאחד אחוז מן החמשים גמרינן ניחא דמשמע כל שאתה אוחז ממקום אחר יהא כזה ואפילו לפרש''י ז''ל דוהרים שהוא מלשון יחיד מוהרמות שגם הוא לשון יחיד גמרינן אבל מוהרמותם שמא לא ניחא ליה למילף אי נמי תרומת הדשן שהיא מצות עבודת ציבור מתרומת מדין דשייכא בכל ישראל גמרינן אבל תרומת מעשר בלוים נאמרה אבל תימה לי מאי שנא דלא נסתפק אי מוהרים ממנו בקומצו גמרינן דדמיא ליה טפי מכולהו דבאידי ואידי כתיב והרים וי''ל משום דלא מצינו למיגמר לגמרי כי התם שיתרום תרומת הדשן בקומצו פן יכוה כמו שפרש''י להכי לא הוה ס''ד למילף מיניה ואפילו הכי פשיט דגמרינן מיניה כיון דדמי ליה דבאידי ואידי והרים כתיב: ולוי רבי רחמנא לכל דבר המזבח. הכא לא הוה מצי למיפרך ומה ראית לרבות עבודת סילוק ולמעוטי עבודה שאינה תמה דיש לומר דעבודת סילוק דבר המזבח היא אבל עבודה שאין תמה אינה במזבח אבל קשה לי אם כן ליחייב אסידור מערכה נמי דהא עבודת מזבח נמי היא ומה ראית למעט אותה ולרבות עבודת סילוק אלא יש לומר תרומת הדשן עדיפא שקודמת לכל: לאתויי שבע הזאות שבפנים ושבמצורע. תימה הוא דקא חשיב ארבע עבודות שזר חייב עליהם וקא חשיב ניסוך היין וניסוך המים בתרתי ולא חשיב הזאת דם והזאות דשמן לפנים נמי בתרתי וי''ל דניסוך המים והיין חשיבי ומשכחת להו שהן באין בגלל עצמן להכי חשבינהו באנפי נפשייהו אבל הזאות דשמן באות בגלל זבח שיש עמהן מיני דמים ולהכי הוה בכלל זריקה: אין בכלל. אלא מה שבפרט. תימה לי א''כ לכל דבר המזבח למה לי כדקאמר דבר לכל דבר [ואפילו אם תמצא לומר דלכל מרבה הזאות שבפנים ושבמצורע מ''מ קשיא כיון דלכל משמע כללא] אדרבה לפרוך לאידך גיסא דהוה לן למימר דלכל דבר המזבח הוה להו שני כללות הסמוכין זה לזה והטל פרט ביניהם ועבדתם עבודת מתנה ודונם בכלל ופרט וכלל ולכל חשיב כלל כמו בכל כדדרשינן בכל אשר תשאלך נפשך כלל והכי אמרינן בפ' שור שנגח את הפרה (ב''ק דף נד:) ובר''פ מרובה (שם דף סד.) בכל כללא וא''כ נרבי מכעין הפרט אפילו דבר שאין עבודה תמה ואפילו עבודת סילוק ואע''ג דלא דמי כללא בתרא לכללא קמא הא דיינינן באלו טריפות (חולין דף סז.) כי האי גוונא ונראה דשמא בכל ולכל לחודיה לא חשיב כללא אלא כשיש שום תיבה מפורשת מאותו ענין אצלו כמו התם דכתיב בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר וכן בדברות דכתיב וכל בהמתך וההיא דפרק שלשה מינין (נזיר דף לה.). חמור או שור או שה פרט וכל כלל בהמה חזר ופרט י''ל ההיא ר''א היא אי נמי שאני התם דכתיב ברישא חמור או שור והדר וכל אבל הכא דכתיב ברישא דענינא לכל הוה ליה כלל שאינו מלא ואין דנין אותו בכלל ופרט וכי האי גוונא אמרינן בריש פ''ק דזבחים (דף ד:) אימא יעשה כלל זבח פרט ומשני אי הוה כתיב יעשה שלמים זבח כדקאמרת השתא דכתיב יעשה זבח שלמים הוה ליה כלל שאין מלא וכו':

יומא כד ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף כד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד