דף כד - ב
ומתרצינן: אמר קרא "ולמבית לפרכת, ועבדתם עבודת מתנה". הרי התיבות "ולמבית לפרוכת" מהוות הפסק בין הכלל לפרט.
לומר לך: אל במבית לפרוכת הוא דעבודת מתנה, ולא עבודת סילוק.
רק בעבודות הנעשות מבית לפרוכת, דהיינו בקדש הקדשים, ישנו הכלל הזה שרק על עבודת מתנה חייב הזר - כגון הזאות של בין הבדים ביום הכפורים ונתינת קטורת על האש שהן נעשות מבית לפרוכת - ולא על עבודת סילוק כגון הוצאת כף ומחתה של הקטורת ביום הכפורים.
הא בחוץ, אפילו עבודת סילוק חייב עליה, כגון תרומת הדשן.
ומקשינן: אי הכי, "ועבדתם", דדרשינן מיניה שרק על עבודה תמה חייב הזר, נמי נדרוש כן:
"אל מבית לפרוכת" - הוא דעבודה תמה דוקא, כגון נתינת הקטורת על האש שהיא גמר אותה עבודה, ולא עבודה שיש אחריה עבודה, כגון הכנסת כף ומחתה לקודש הקדשים, שאינה גמר עבודה, כי לאחריה הוא מחזיר את הקטורת מהכף לתוך חפניו ומקטירה על גבי הגחלים שבמחתה.
הא בחוץ חייב הזר אפילו על עבודה שיש אחריה עבודה.
והרי בדין זה לא מצינו שנחלק לוי על רב?
ומתרצינן: הדר ערביה קרא, על ידי הוי"ו של "ועבדתם" שהוא מוסיף לענין ראשון, לאמור שהוא עולה גם על "לכל דבר המזבח". מה שאין כן "עבודת מתנה", שאין בה וי"ו, אינה עולה אלא רק על "ולמבית לפרוכת".
בעי רבא: עבודת סילוק שבהיכל, כגון דישון מזבח הפנימי והמנורה שנעשות בהיכל מחוץ לפרוכת [ב"קודש"], והן עבודות תמות - מהו ללוי?
האם לפנים מדמינן לה, לעבודת סילוק שבקודש הקדשים שפוטר עליה לוי.
או לחוץ מדמינן לה, לעבודת סילוק שבחוץ, שמחייב עליה לוי?
הדר פשטא: מדלא כתיב "מבית לפרוכת" אלא כתיב "ולמבית לפרוכת", אנו למדין לרבות את ההיכל, שדינו כקודש הקדשים, שלוי מודה בו שהזר פטור על עבודת סילוק.
והוינן בה: מאחר ששמענו מדברי רבא שנסתפק בעבודת סילוק שבהיכל, משמע שעל עבודת מתנה ודאי חייב הזר בהיכל. [1] אלא מעתה, זר שסידר את הלחם הפנים על השולחן בהיכל - ליחייב! ואמאי לא מנה רב לעיל רק ארבע עבודות ותו לא.
ומתרצינן: איכא סידור בזיכין שנותנין שני בזיכים [כפות] של לבונה על השלחן אחר נתינת הלחם. ולכן סידור הלחם על השלחן בלבד אינה עבודה תמה [2], ואין הזר חייב עליה מיתה.
ואכתי מקשינן: סידר הזר את הבזיכין - ליחייב? שהרי בכך גמר את עבודת סידור השלחן.
ומתרצינן: עדיין איכא עוד עבודה אחריה, של סילוק הבזיכין בשבת הבאה, והקטרה של הלבונה שבבזיכים על המזבח החיצון.
והוינן בה: זר שסידר את המנורה, שבכל בקר היו מוציאין את הנרות [כמין בזיכין שנותנין בהן השמן והפתילות] מהמנורה, ומנקין אותו מהאפר, וחוזרין וקובעין אותן במנורה [3]. והרי זו עבודה תמה? [4] ומתרצינן: איכא אחריה נתינת פתילה בתוך הנרות.
ואכתי מקשינן: זר שנתן את הפתילה ליחייב?
ומתרצינן: איכא נתינת שמן בנרות.
ואכתי מקשינן: נתן שמן ליחייב?
ומתרצינן: איכא הדלקה.
ואכתי מקשינן: הדליק את המנורה ליחייב? ומתרצינן: הדלקה לאו עבודה היא! [5] ואין לחייב עליה את הזר במיתה. [6]
ומקשינן: וכי לא עבודה היא?
והתניא: כתיב "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח וערכו עצים על האש" - לימד על הצתת אליתא, הבערת אש על המזבח על ידי קיסמי עץ דקים בשעה שאחת מן המערכות עומדת להיכבות, שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת כשהוא לבוש בגדי כהונה.
דהיינו, אם הוא כהן הדיוט בארבעה בגדים ואם הוא כהן גדול בשמונה בגדים. שבכל מקום שנאמר "הכהן", שמשמע כשהוא בכיהונו, הוי בבגדי כהונה.
הרי, שהצתת אליתא הוי עבודה. ואם כן הדלקת המנורה נמי עבודה היא?
ומתרצינן: אמנם הצתת אליתא עבודה היא, [7] אבל הדלקה לא עבודה היא. [8]
והוינן בה: אלא מעתה, זר שסידר את המערכה של עצים על המזבח ליחייב? [9] ומתרצינן: איכא אחריה סידור שני גזירי עצים על גבי המערכה. ולכן סידור המערכה אינה עבודה תמה.
ואכתי מקשינן: סידר שני גזירין ליחייב?
ומתרצינן: איכא אחריה סידור אברים של קרבן התמיד על המערכה, שגם זה הוא מעבודת הסידור. [והיא אכן נזכרת בדברי רב שמנה "הקטרה" בין ארבע העבודות שהזר חייב עליהן מיתה].
ומקשינן: והא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: זר שסידר שני גזירי עצים חייב. הרי שהיא נחשבת עבודה תמה, ומדוע לא מנאה רב?
ומתרצינן: אכן בהא פליגי רב ורבי יוחנן.
דמר רבי יוחנן סבר: עבודה תמה היא סידור שני הגזירין היא גמר עבודות הסידור, וסידור האברים הוא תחילת סידור אחר.
ומר רב סבר: לאו עבודה תמה היא, אלא סידור האברים היא הגומרת את עבודות הסידור, שגם היא שם סידור עליה.
תניא כוותיה דרב. תניא כוותיה דלוי.
תניא כוותיה דרב: אלו עבודות שזר חייב עליהם מיתה:
זריקת דם מהקרבן על המזבח החיצון.
וכמו כן ההזאות בין אותן שהן לפנים בהיכל על הפרוכת. בין אותן שהן לפני ולפנים בקדש הקדשים בין הבדים ביום הכפורים.
והמזה בחטאת העוף. [10]
והממצה את הדם בעולת העוף [שהוא הזאה שלה] והמקטיר בעולת העוף. [11] והמנסך שלשה לוגין מים ושלשה לוגין יין. [12]
הרי שהברייתא לא הזכירה תרומת הדשן, וראיה לרב.
תניא כוותיה דלוי שאף תרומת הדשן חייב עליה הזר:
אלו עבודות שזר חייב עליהן מיתה:
המרים את הדשן.
ושבע הזאות שבפנים, ושבמצורע.
והמעלה על גבי המזבח בין דבר כשר להקרבה בין דבר פסול להקרבה, ובלבד שיהא פסול כזה שדינו שאם בדיעבד עלה על המזבח לא ירד [ש"פסולו בקודש"], ולכן הוא נחשב להקטרה. [13]
שנינו במשנה: ארבע פייסות היו שם.
והוינן בה: למה מפיסין? לשם מה עורכין גורל.
ותמהינן על שאלת הגמרא: וכי למה מפיסין קשה לך? והלא כדאמרן, כי לולי הפייסות היו באים לידי מחלוקת.
אלא השאלה היא: למה מפיסין וחוזרין ומפיסין?
מדוע היו צריכים להתאסף ארבע פעמים ביום לפייס, כדקתני במתניתין. והרי היו יכולין לעשות את כל הפייסות באסיפה ראשונה.
ומתרצינן: אמר רבי יוחנן: כדי להרגיש את כל העזרה! להשמיע קול המון עם רב בעזרה כמה פעמים ביום, שהוא כבוד למלך. שנאמר "אשר יחדיו נמתיק סוד, כאשר בבית אלהים נהלך ברגש".
והוינן בה: במה מפיסין? באיזה בגדים היו לבושים הכהנים כשנאספו לפייס, בבגדי קודש או בבגדי חול?
רב נחמן אמר: בבגדי חול [והזוכה בפייס היה פושטם ולובש בגדי קודש].
ורב ששת אמר: בבגדי קודש. [14]
ומבארינן: רב נחמן אמר בבגדי חול, משום דאי אמרת בבגדי קודש איכא בעלי זרועות דחמסי ועבדי, שיקפצו לעשות את העבודה בכח אעפ"י שלא זכו בגורל.
אבל אם יצטרכו להחליף את הבגדים לפני העבודה אין לחשוש לכך.
רב ששת אמר בבגדי קודש, משום דאי אמרת בבגדי חול יש לחשוש דאגב חביבותיה של העבודה מיקרו ועבדי.
יקרה שאותם כהנים שזכו בפייס ימהרו לעבודה בעודן בבגדי חול. [15]
אמר רב נחמן: מנא אמינא לה שמפייסין בבגדי חול?
דתנן: לאחר עריכת הפייס מסרון את הכהנים לחזנין שמשין. והיו מפשיטין אותן את בגדיהן, ולא היו מניחין עליהן אלא מכנסים בלבד.
הערות
[1] דאילולי דברי רבא היינו אומרים שרק על העבודות שבאותן מקומות המפורשות בפסוק חייב הזר, דהיינו שבחוץ ["לכל דבר המזבח"] ושלפני ולפנים ["ולמבית לפרוכת"] אבל על עבודות שבהיכל אינו חייב. מהרש"א.
[2] אעפ"י שאינה עבודה דלחם הפנים עצמו מ"מ סידור הלחם הוא בעצם עבודת סידור השלחן וזה לא נגמר עד סידור הבזיכין. תוספות ישנים. והריטב"א כתב שסידור הבזיכין הוא גמר עבודת הלחם כיון שהוא מכשיר את הלחם לאכילה.
[3] רש"י. במסכת מנחות [פח. ב] נחלקו תנאים בזה ויש תנא הסובר בהנרות היו קבועים במנורה והגמ' כאן אזלא למ"ד השני שלא היו מחוברים למנורה. ומלשון הגמ' דלא קאמרה "זר שדישן את המנורה" משמע לרש"י לפרש אליבא דהך מ"ד. אבל באמת גם למ"ד שהיו מחוברין תיקשי שאם קינח אפרה ליחייב דהו"ל עבודה תמה. שיח יצחק.
[4] לעיל באיבעיא דרבא כתב רש"י דעבודת סילוק בהיכל הוא דישון המנורה והיא עבודה תמה וכאן משמע שסידור המנורה הוא עבודת מתנה שדאל"כ מאי פריך ולתירוץ הגמ' הוי עבודה שאינה תמה. וצריך לומר ששני ענינים הם. למעלה מדובר בהסרת הפתילות שאינה תחילת עבודת ההדלקה אלא עבודת סילוק כמו תרומת הדשן במזבח החיצון וכאן מדובר בקביעת הנרות שוב במנורה לאחר ניקויין מהפתילות והאפר וזה הוי תחילת עבודת ההדלקה ואינה עבודת סילוק. שפת אמת. וחזון איש מנחות סי' ל"ו סק"י. והגרי"ז הוכיח מרש"י בזבחים שגם הדישון עצמו הוא עבודה שאינה תמה ואילו כאן כתב רש"י [לעיל] שהדישון הוא עבודה תמה. ומבאר דבדישון המנורה יש שני דינים. דין עריכת הנרות, שהיא מצוה המתקיימת במנורה, שצריך לדשנה ולנקותה מהשמן והפתילות. ומלבד זה יש בה עוד מצוה, בדשן המנורה עצמו, להסירו כמו הרמת הדשן במזבח החיצון, שיש מצוה של הרמה והוצאה בדשן עצמו ולא במזבח. ודברי רש"י בזבחים קיימי לענין עבודת הדישון שבמנורה, דלא הוי עבודה תמה כיון שיש אחריה נתינת שמן והדלקה. ודברי רש"י אצלנו קיימי לענין עבודת הדישון שבדשן עצמו, שלענין הדשן כבר נגמרה מצותו בדישון לבד, ואף אם לא תהיה הטבה והדלקה ג"כ יש על הדשן עצמו חובת דישון, כמו בדשן המזבח, ואינו שייך כלל לעריכת הנרות והדלקתן, ושפיר חשיב עבודה תמה. חי' מרן רי"ז הלוי ריש הל' תמידין ומוספין.
[5] לכאורה א"כ הו"ל נתינת השמן עבודה תמה שהרי העבודה שאחריה אין נחשבת עבודה ומדוע לא יתחייב עליה. אלא שמאחר שההדלקה היא מעשה הנצרך בענין המנורה הרי היא בכל זאת מפקיעה את נתינת השמן מליקרא עבודה תמה. מאירי. ובתו' הרא"ש כתב שמאחר שההדלקה אינה עבודה גם סידור המנורה ונתינת הפתילה והשמן בשאים לצורך ההדלקה אינם עבודה.
[6] הקשו הראשונים דהא בהדיא כתיב בה "דבר אל אהרן ואל בניו לאמור בהעלותך את הנרות", ומשמע שצריכה כהן. ותירץ הריטב"א דלכן לא כתבה התורה בלשון חיוב רק "בהעלותך" או "ובהעלות אהרן את הנרות" לומר דלאו עבודה היא לחייב עליה מיתה בזר כשם שאין חיוב מיתה בעבודה שאינה תמה. ומשמע מדבריו שרק לענין חיוב מיתה אמרינן דהדלקה לאו עבודה ולא שיהא הזר כשר לה לכתחילה. אולם דעת הרמב"ם שאף לכתחילה מותר לזר להדליק את המנורה [באופן שהוציאו את המנורה מחוץ להיכל והדליק שם הזר]. וביאר הגר"ח שדעת הרמב"ם שעיקר המצוה בהדלקת המנורה אינה בעצם מעשה ההדלקה אלא שהמצוה היא שיהיו הנרות דלוקים תמיד ובזה שהנרות דלוקים הוא דהוי יסוד קיום מצוה זו. וזה הפירוש דהדלקה לאו עבודה כי לא שייך עבודה רק במקום שעצם המעשה הוא הכשר דין קיומה משא"כ בהדלקה דמעשה ההדלקה אינו מוסיף כלל בדין קיומה ע"כ לאו עבודה היא וממילא לא שייך בה פסול זרות ומותר אף לכתחילה לזר להדליקה שהרי ההדלקה אינה עיקר המצוה. חי' רח"ה הל' ביאת המקדש פ"ט ה"ז. וכעי"ז כתב החזו"א שרק הדלקה ראשונה כשמחנכים את המנורה היא המצוה ולאחר מכן עיקר המצוה שתהא דלוקה, והדלקה שבכל יום היא המשך הדלקה הראשונה ויתכן שאפילו הדליקה הקוף כשרה. וכתב עוד דלפי"ז אם הדליק זר בפעם ראשונה חייב עליה והוא דבר חדש וצ"ע. חזו"א מנחות סי' ל' סק"ח. והמשך חכמה כתב ג"כ כדברי החזו"א ובזה יישב שמה שנאמר "דבר אל אהרן בהעלותך את הנרות" היינו לחנך את המנורה בפעם ראשונה אבל לדורות כתיב "יערך אותו אהרן" שרק הסידור וההטבה ע"י כהן ולא ההדלקה. ריש פ' בהעלותך.
[7] ומ"מ אין הזר חייב עליה מיתה כי יש אחריה עבודה של סידור שני גזירי עצים. תוספות ישנים.
[8] כי בהדלקה השלהבת עולה מאליה והמדליק אינו אלא גורם משא"כ הצתת אליתא עבודה שיש בה טורח היא שצריך להצית האור בעצי המערכה. ריטב"א. והמאירי כתב שבהדלקה השלהבת שהוא נותן הוא דבר שאין בו ממש משא"כ בהצתת אליתא הוא נותן את קסמי העץ.
[9] הקשו תו' דאיזה "בשלמא" יש כאן [שכאן אי אפשר לפרש כדלעיל שהרי סידור המערכה היה על המזבח החיצון]. ותירצו דקושית הגמרא מוסבת על דברי רב שאמר לעיל דחייב על זריקה אעפ"י שיש אחריה הקטרה, כיון שבדם עצמו נשלמה העבודה א"כ ליחייב נמי על סידור המערכה אעפ"י שיש אחריה הקטרה כיון שבעצים עצמם אין עוד עבודה. וכן כל הקושיות דלעיל הם על דרך זו. תוד"ה אלא.
[10] בכלל זריקה היא ונקט לה לחוד משום דלא דמיא לכל הזריקות שאינה מתוך כלי אלא אוחז בראשה ובגופה ומזה. תוד"ה והמזה.
[11] והוא הדין הקטרת כל הקרבנות אלא נקט עולת העוף שאעפ"י שיש חטאת העוף שאין בה הקטרה מ"מ בעולת העוף הוא חייב. תוד"ה והמקטיר.
[12] ויש כאן ארבע עבודות. זריקות הדם והמזה והממצה, חדא. מקטיר בעולת העוף, תרתי. וניסוך המים והיין, ארבע. תוד"ה זריקת.
[13] יש בכלל זה כל הזריקות וההזאות וההקטרות וניסוך המים והיין שהרי כולן עולין על גבי המזבח. תוד"ה והמעלה.
[14] משמע שכל ארבעה בגדי כהונה היו לובשים בשעת הפייס. וקשה דהא אחד מהבגדים היה האבנט ויש מ"ד [לעיל כג. ב] שהוא עשוי מכלאים ומבואר בגמרא דרק בשעת עבודה הותרו ללבוש כלאיים ואיך לבשו הכהנים כלאיים בשעת הפייס שאינו עבודה. גבורת ארי.
[15] ומהאי טעמא היו צריכים גם לקדש ידיהם ורגליהם קודם הפייס. גבורת ארי.
אמר קרא ולמבית לפרוכת. פרש״י ז״ל דמבית לפרוכת הפסיק בנתים וכי כתיב עבודת מתנה אמבית לפרוכת בלחוד קאי. ופרכי׳ דא״כ נימא דלא בעי׳ עבודה תמה אלא מבית לפרוכת דסמיך ליה ופרקי׳ ועבדתם הדר ערביה דאלו כתי׳ ולמבית לפרוכת עבדתם עבודת מתנה שפיר אבל כיון דכתי׳ ועבדתם ודאי דועבדתם ערביה למזבח החצון עם מבית לפרוכת דלבעי בתרוי׳ עבודת תמה.
עבודת סלוק בהיכל. פי׳ כגון דישון מזבח ודישון מתנות (נ״ל שצ״ל מנורה) ללוי לפנים מהן מדמי׳ ליה ופטור או לחוץ מדמי׳ ליה וחייב.
איכא סידור בזיכין. פי׳ דאע״ג דעבודת לחם הפנים עצמה כבר גמרה מ״מ סדור הבזיכין הכשר הלחם הוא:
סדור בזיכין ליחייב ופרקי׳ דאכתי איכא אחריה סלוק והקטרה דבזיכין דלשבת הבאה ואלו הקטרה כבר תני לה:
זר שסידר את המנורה. פרש״י ז״ל כי בדישון המנורה היו מסלקין אותן ממקומן לקנחם ולדשנם יפה ואחרי כן חוזר ומסדרן במקומן. והא דפרכי׳ לרב ומכולהו אידך דפרכי׳ בסמוך משום דרב מני ד׳ עבודות ותו לא משמע דבכולהו אידך פטר.
הדלקה לאו עבודה היא. תמיהא מילתא דהא כתיב בה אהרן ובניו דבר אל אהרן ואל בניו לאמר בהעלו׳ את הנרות וכתי׳ ובהעלות אהרן את הנרות וי״ל דלהכי לא אפקיה בלשון חיוב ואמר בהעלות או בהעלותך לומר דלאו עבודה היא לחייב עליה מיתה בזר כשם שאין חיוב מיתה בעבודה שאינה תמה ובשם הרב ז״ל מצאתי דכולה סוגיין לענין כהן העובד שלא בבגדי כהונה דהוה ליה זר כדאמרי׳ בעלמ׳ כיון שאין כהונתם עליהם הוו להו זרים וקרא דדרשי׳ לעי׳ אתה ובניך תשמרו את כהונתכם היינו דקאמר שישמרו לעבוד בכיהונם. והזר הקרב מהם שלא בכיהונו יומת והיינו דאמרי׳ הכא הדלקה לאו עבודה היא לחייב עליה מיתה לכהן העובד שלא בבגדי כהונה ונראין דברים שלא אמרה רבינו ז״ל אלא דסוגיין אף לענין כהן העובד מחוסר בגדים שאף הוא אינו חייב אלא על עבודה תמה דכי אין כהנתם אליהם הוו להו זרים וכיון שכן אין חייבין אלא על עבודה תמה וה״ה דזר העובד אינו חייב אלא על עבודה תמה כפשטה דסוגיין וכדמוכח בסנהדרין:
על הצתת אליתא. פי׳ הדלקת המערכה בקיסמין של זנבות העצים שלא תהא אלא בכהן כשר. ובכלי שרת בבגדי כהונה והיינו דכתיב בין הכהנים וכתיב בה נמי ונתנו לשון אזהרה אלמא הדלקה עבודה חשובה היא ופרקי׳ הצתת אליתא עבודה והדלקה לאו עבודה פרש״י ז״ל הצתת אליתא עבודה שיש בה טורח שצריך להצית האור בעצי המערכה אבל הדלקת נרות לאו עבודה היא דלאו כלום עביד דהא מכיון שהדליק ברוב היוצא השלהבת עולה מאיליה:
והאמר ר׳ אסי אמר ר׳ יוחנן זר שסידר שני גזירי עצים חייב. וא״ת מאי הקשה מדר׳ יוחנן לרב ולוי וכי גברא אגברא קא רמית וליכא למימר דקסבר דההיא לא פליג בה רב דהא בהדיא פליג וסבי׳ ליה דלא מחייב עלה וכדפרכי׳ שני גזירין ליחייב וי״ל דקס״ד דלא פליגי לענין אם היא עבודה תמה אם לאו אלא דפליגי במילתא אחריתי דמר חשיב לה עבודה ומר לא חשיב לה עבודה לחייב עליה מיתה. והיינו דפרקי׳ דודאי בהא פליגי מר סבר עבודה תמה היא ומר סבר לאו עבודה תמה היא.
תניא כוותיה דרב עבודות שזר חייבין עליהם מיתה אלו הן זריקת דם בין לפנים ובין לפני לפנים זריקת דם בחוץ או לפנים בהיכל או לפני לפנים על הכפורת וכן פרש״י ז״ל ותדע דהא מודה רבי בהזאות שבפנים כדאי׳ לעיל:
והמזה בחטאת העוף והממציא והמקטיר בעולת העוף ולא נקט הזאה בעולת העוף מפני שלא הטעין בה הכתוב אלא מיצוי. אבל בחטאת איכא הזאה ומיצוי והא דלא קתני בהדיא המזה והממצה בחטאת העוף משום דפלוגתא היא בפר׳ שני דמעילה אם מיצוי מעכב בחטאת העוף אם לאו הלכך שדייה הכא לממיצה בנתים שיהא נדרש או לשניהם או לעולת העוף בלבד לפום פלוגתא דתנאי דהתם והיינו דתניא כוותיה דרב משום דלא אדכר תרומת הדשן אלא מאי דשייך בד׳ עבודות דרב אבל באידך מתנית׳ דתניא כוותיה דלוי אדכר תרומת הדשן:
והמעלה על גבי המזבח בין דבר כשר בין דבר פסול. פרש״י ז״ל דדוקא דבר פסול שפסולו בקדש שאם עלה לא ירד דאלו מה שאין פסולו בקדש כיון שאם עלה ירד לא חשיבא עבודה לחייב עליה ואינה בכלל כל דבר המזבח וכן עיקר.
איכא בעלי זרועות דחמסי ועבדי. כלומר איכא בעלי זרועות דחמסי לעבוד בלא גורל כלל או כשיהא ספק בגורל:
אגב חביבותא מקרי ועביד. פי׳ מקרי ועביד מי שיעלה לו הגורל בבגדי חול דהא לאו בגדי חול ממש נינהו אלא כדרב שימי בר יהודה שהן ראויין לעבודת יחיד כדאיתא בסמוך וקפידא משום שאר עבודות דאלו שחיטה שכשרה בזר כשרה בבגדי חול ומיהו לא היו מחלקין בפייסות ואף שוחט לבוש כמו שאר המפייסין:
222ימים לסיום הש״ס