יומא כה ע"א

דף כה - א

מאי לאו, באותן כהנים שזכו לפייס, ^[1] שמפשיטין אותן את בגדי החול שלבשו בשעת הפייס, ומלבישין אותן בגדי קודש כדי לעשות את העבודה.

הרי שמפיסין בבגדי חול.

ודחינן: אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת: לא! אלא באותן שלא זכו לפייס, שהיו מפשיטין אותן את בגדי הקודש שלבשו בשעת הפייס ומלבישין אותן בבגדי חול.

הכי נמי מסתברא: דאי סלקא דעתך באותן שזכו לפייס, אם כן תיקשי, הא דקתני: לא היו מניחין עליהן אלא מכנסים בלבד, שפירושו, לפי זה, שמשאירין עליהם את מכנסי החול, ומלבישים עליהם את בגדי הקודש, ורק אח"כ היו מחליפין את מכנסי החול למכנסי קודש.

והתניא: מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים? תלמוד לומר "ומכנסי בד יהיו על בשרו"!

ועל כרחך כוונת המשנה שמשאירין על הכהנים שלא זכו בפייס את מכנסי הקודש עד שילבשו יתר בגדי החול.

ואידך, רב נחמן אמר: הא לא קשיא: כי הכי קתני:

עד שעודן עליהן בגדי חול, שלבשו בשעת הפייס, מלבישין אותן מכנסי קודש מתחת לבגדי החול, כדי שלא יעמדו ערומים כשיפשיטום את בגדי החול. ורק לאחר מכן היו מפשיטין אותן את בגדי החול, ולא היו מניחין עליהן אלא מכנסים של קודש בלבד, וממשיכים להלבישם ביתר בגדי הקודש.

ונמצא שאכן המכנסים היו קודם לכל בגדי הכהונה.

אמר רב ששת: מנא אמינא לה שמפיסין בבגדי קודש? דתניא: לשכת הגזית כמין בסילקי בית גבוה היתה. והיו עושין שם את הפייס במזרחה של אותה לשכה, ששם היו עומדים הכהנים לפייס.

וזקן אחד מחכמי הסנהדרין היה יושב במערבה כדי להורות להם סדר הפייסות.

והכהנים מוקפין ועומדין סביב בעיגול כמין בכוליאר, תכשיט עגול. והממונה על הפייסות בא ונוטל מצנפת מראשו של אחד מהן, ויודעין שממנו הפייס מתחיל. שממנו מתחילה הספירה.

ואי סלקא דעתך שמפיסין בבגדי חול, תיקשי:

וכי מצנפת בבגדי חול - מי איכא?

ודחינן: אין! יתכן שיהא לכהן מצנפת מבגדי חול.

כדתני רב יהודה ואיתימא רב שמואל בר יהודה: כהן שעשתה לו אמו כתונת כדוגמת הכתונת של בגדי כהונה - עובד בה עבודת יחיד. ^[2] כגון הוצאת כף ומחתה מקודש הקדשים ביום הכפורים, שאין בה צורך לציבור, אלא שמוטל על הכהן לפנות את המקום.

הרי, שהיו רגילין אמותיהן של כהנים לעשות לבניהם משלהן כמין בגדי כהונה כדי להראות תפארת עושרן ונוי מלאכת ידיהן, וכמה הן מהדרות את המצוות.

ויתכן, אם כן, שכהנים ילבשו מצנפת של חול. ^[3] אמר אביי: שמע מינה מהך ברייתא: לשכת הגזית היתה חציה בקודש, חצי ממנה היתה קדושה בקדושת עזרה, וחציה בחול שלא היתה קדושה בקדושת עזרה.

ושמע מינה: שני פתחים היו לה ללשכת הגזית, אחד פתוח בקודש, ואחד פתוח בחול.

אחד מהפתחים היה נפתח למקום הקודש, בקדושת עזרה. והשני נפתח למקום חול.

ההוכחה לכך שחציה בקודש וחציה בחול:

דאי סלקא דעתך כולה בקודש, תיקשי: האיך היה זקן יושב במערבה? והאמר מר: אין ישיבה בעזרה אסור לשבת בעזרה, ^[4] משום שנאמר "לעמוד לשרת" "העומדים שם לפני ה'", ^[5] אלא רק למלכי בית דוד בלבד, שמצינו בהם ישיבה, שנאמר "ויבא המלך דוד וישב לפני ה'". ^[6] ואי סלקא דעתך כולה בחול, תיקשי: איך היה פייס במזרחה? והא בעינן שהפייס יהא בקודש, כדכתיב "בבית אלהים נהלך ברגש". ולעיל דרשינן מיניה לענין הפייסות. הרי שהפייס צריך להיות בבית אלוהים. ^[7]

אלא, שמע מינה: חציה בקודש, ושם היו עושין את הפייס. וחציה בחול, ששם היה יושב הזקן.

וההוכחה לכך ששני פתחים היו לה:

דאי סלקא דעתך פתח אחד בלבד יש לה, הרי ממה נפשך:

אי האי פתח פתוח לקודש עדיין יקשה, איך היה זקן יושב במערבה? שאעפ"י שאותו מקום הוא חול, מכל מקום דינו כקודש בגלל פתחו, ואסורה בו הישיבה.

והתנן: הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש תוכן קודש? ואי סלקא דעתך שאותו פתח היה פתוח לחול עדיין יקשה איך היה פייס במזרחה?

והתנן: לשכות הבנויות בקודש ופתוחות לחול תוכן חול ואם כן לא נתקיים בו "בבית אלהים".

אלא לאו שמע מינה: שני פתחים היו לה אחד פתוח בקודש ואחד פתוח לחול ובאופן כזה הדין הוא שמה שבנוי בקודש הוא קודש ומה שבנוי בחול הוא חול.

מתניתין:

הפייס השני מתוך ארבע הפייסות שהיו בכל יום נעשה כדי לקבוע:

א. מי שוחט את קרבן התמיד. ^[8]

ב. מי זורק את דמו.

ג. מי מדשן. מוריד את האפר מעל מזבח הפנימי.

ד. ומי מדשן את המנורה. מסיר את הפתילות ושיירי השמן מהמנורה.

ומי מעלה אברים של תמיד לכבש. ^[9] ומספר כהנים זכו בהעלאת האברים לפי הסדר דלהלן:

ה. הראש והרגל האחורית הימנית.

ו. ושתי הידים הרגלים הקדמיות.

ז. העוקץ הזנב והרגל האחורית השמאלית.

ח. והחזה שומן החזה שכנגד הקרקע. והגרה מקום שהוא מעלה גרה דהיינו הצואר, ומחוברים בו הקנה והריאה והכבד והלב.

ט. ושתי הדפנות.

י. והקרביים.

יא. והסלת. עשרון סלת למנחת התמיד.

יב. והחביתין.

מנחת חביתין שהיה מקריב הכהן גדול בכל יום עשירית האיפה סלת, מחציתה בבקר ומחציתה בערב [ונקראת "חביתין" על שם שנעשתה במחבת]. ^[10]

יג. והיין לנסכים של קרבן התמיד.

נמצא שלשה עשר כהנים זכו בו בפייס השני.

אמר בן עזאי לפני רבי עקיבא משום רבי יהושע: כדרך הלוכו של הכבש בחייו כך היה קרב התמיד.

ופליג אתנא קמא בסדר ההקרבה. ובגמרא יבואר.

גמרא:

איבעיא להו: כשהן מפייסין - האם לעבודה אחת בלבד מפייסין, דהיינו לעבודה ראשונה מי שוחט. ולשאר העבודות לא עושין פייס נפרד אלא הכהנים העומדים לימין הכהן שזכה בשחיטה זוכים ביתר העבודות לפי הסדר.

או דילמא לכל עבודה ועבודה היו מפייסין, מצביעין שוב?

תא שמע מהא תנן בריש פרקין: ארבע פייסות היו שם.

ואי סלקא דעתך דלכל עבודה הן מפייסין בנפרד, אם כן טובא הוו. יש יותר מארבע פייסות בכל יום, שהרי בפייס דמשנתנו לבד היו שלשה עשר פייסות?

אלא ודאי, כל העבודות היו בפייס אחד.

ודחינן: אמר רב נחמן בר יצחק: הכי קאמר:

ארבע פעמים נכנסין מתאספין בכל יום להפיס להצביע, ולכל חדא וחדא בכל התאספות היו בה טובא פייסות.

ואע"ג דדחי לה רב נחמן כיון דאיסורא היא כרב ששת מוקמינן לה כדקיי"ל הלכתא כרב ששת באסורי ואמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא לשכת הגזית כמין בסילקי גדולה היתה פייס במזרחה וזקן יושב במערבה והכהנים מקיפין ועומדין כמין כוליאר הממונה בא ונטל מצנפתו של אחד מהן ויודעין שממנו הי' הפייס מתחיל.

ואי ס"ד בבגדי חול כו'.

אמר אביי ש"מ לשכת הגזית חציה שבמזרח בקודש היתה מפני שמפיסין בה. וחציה שבמערב בחול מפני שהזקן יושב בה. ואמר מר אין ישיבה בעזרה אלא [למלכי] בית דוד בלבד. וב' פתחין היו בה אחד במזרח לקדש ואחד במערב לחול. דתנן במעשר שני פרק ג' הלשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול.

תוכן חול כו'. הבנויות בקדש ובחול ופתוחות לקדש ולחול מכנגד הקדש ולקדש קדש. ומכנגד החול ולחול חול. איבעיא להו לכל עבודה ועבודה מפיסין כלומר מי שוחט מי זורק מי מקריב האברים. מי קומץ ומקטיר וכיוצא בהן או דילמא לעבודה אחת מפיסין ופשטנה ת"ש דתני ר' חייא לא לכל עבודה ועבודה מפיסין אלא כהן שזכה בתמיד י"ב אחיו הכהנים נמשכין עמו. ד' פייסות היו שם. הפייס הראשון הרמת הדשן.

הפייס השני מי שוחט כו'. י"ג כהנים זוכין בו השוחט הוא ראשון. שני זורק. שלישי המדשן מזבח הפנימי. רביעי המדשן המנורה. חמישי המעלה הראש והרגל. ו' המעלה ב' ידים. ז' המעלה העוקץ והרגל. ח' (המקריב) [המעלה] החזה ובגרה.

ה״ק עד שעודן עליהן וכו' פירוש שבתחלה היו מפשיטין מכנסים של חול ולובשין מכנסים של קדש והיינו דקתני שאין מניחין אחר כך עליהן אלא מכנסים בלבד:

כדתני רב הונא בר יהודה ואמרי לה רב שמי בר יהודה. פי׳ לקמן היא במכלתין דתאני שאמותיהן של כהנים היו עושות לבניהם כעין בגדי כהונה משלהן ועובדין בהן עבודת יחיד:

אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד. פרש״י ז״ל דכתי׳ בדוד ויקם וישב לפני ה׳ ואע״ג דבימי דוד לא היה שם אלא משכן שהיה בשילה או בנוב וגבעון אף שם היה מקום מקודש כעין עזרה שאין בו ישיבה לאחרים:

והא בעי׳ בבית אלקים נהלך ברגש וליכא. פי׳ והכא לא קרינן בית אלקים אלא לעזרת ישראל ואע״גב דבעלמא כל בית המקדש נקרא בית אלקים:

אלא לאו ש״מ שני פתחים היו לה. כו׳ ולעיל תניא בהדיא כי לשכה זו בצפון היא לצד העזרה ופשפשין היו לה להבדיל בין הקדש ובין החול כדאמרינן גבי בית המוקד: והחצי שבמערכה שהוא חול היה לו פתח פתוח כלפי חוץ לחיל שממנו נכנסים ויוצאין לשם. והחצי שבמזרחה שהוא קדש היה פתוח לעזרה כלפי פנים:

מתני׳ פייס שני. כו׳ הא דתנן פייס השני מי שוחט מי זורק הא פרישנא בפ״ק אמאי מפיסין על שחיטה וזריקה קודם דישון המזבח ואף על פי שדישון המזבח קודם במעשה לשחיטה וזריקה. והא דלא קתני מי מקטיר מפני שמן הסתם הזורק הוא המקטיר כדי שתעשה עבודת הדם והבשר בכהן אחד. או אפשר שכשלא היה כהן גדול מקטיר ידוע היה בכל בית אב מי הוא המקטיר בכל יום והראשון יותר נכון.

מי מעלה איברים מן השולחנות לכבש. פי׳ שנותנין אותן מחצי כבש ולמטה ולמזרח ואחרי כן חוזרין ומעלין אותן משם למזבח כדקתני בפייס הרביעי.

הראש והרגל בכהן אחר. ושתי הידים בכהן שני. העוקץ והרגל בכהן שלישי. החזה והגרה בכהן רביעי. ולשם מפרש כי הגרה הוא הצואר והניח בה שתי צלעות מכאן ומכאן והקנה והלב והריאה תלויין בה: ושתי הדפנות בכהן החמישי. והקרבים כולם בכהן ששי וזהו שאמרו לקמן ששה לטלה והא דמפייסין על השוחט משום דאעפ״י שהשחיטה כשרה בזר מצותה בכהן לכתחלה כדאיתא התם בזבחים והרגל נקרא כאן כל הירך והשוק והרגל והידים הן הכתפות:

לעבודה אחת מפייסין או לכל עבודה ועבודה מפייסין. פי׳ לעבודה אחת מפייסין בלבד בכל פייס ופייס כיצד כגון שהסכימו ביניהם להפיס על מי שוחט וכל מי שיזכה לשחוט יזכה חברו של ימינו לזרוק וכן כולם על סדר ימין או דילמא לכל עבודה ועבודה משליכין גורל על הנשארים:

המשנה השניה והכוונה בה בענין החלק השני והוא שאמר ארבעה פייסות היו שם זה הפייס הראשון הפייס השני מי שוחט מי זורק מי מדשן את המזבח הפנימי מי מדשן את המנורה מי מעלה איברים לכבש הראש והרגל ושתי הידים העוקץ והרגל והחזה והגרה ושתי דפנות הקרבים והסלת החבתים והיין שלשה עשר זכין בו אמר בן עזאי לפני ר' עקיבא משם ר' יהושע כדרך הלוכו היה קרב הפייס השלישי חדשין לקטרת באו והפיסו הרביעי חדשים ישנים מי מעלה איברים מן הכבש למזבח אמר הר"ם אלו הדברים כלם היו בפייס אחד כאשר אדמה לך והוא כי כלם היו שורה אחת או עגולה והיו מסכימים על האדם שיתחיל ממנו המנין ואחר כך היו מסכימים כי אותו שיצא אצלו המנין שיסכימו עליו כמו שביארנו הוא זורק את הדם והסמוך לו מעלה איברים לכבש ואותו שמעלה איברים לכבש הוא ושמנה בני אדם כמו שעומדין זכין בתמיד של שחר כל אחד מהם כמה שיש לו לשאת ולהעלות על הסדר שאומר הראשון הוא מעלה הראש והרגל והשני הסמוך לו שתי הידים והשלישי בעוקץ וברגל והרביעי בחזה ובגרה והחמשי בשתי דפנות והששי בקרבים והשביעי בסלת והשמיני בחבתים והם חביתי כהן גדול שיאמר השם בהן זה קרבן אהרן ובניו ונקרא חבתין לאמרו בהם ית' על מחבת בשמן תעשה והתשיעי ביין נמצא שהפייס הזה זכין בו שלשה עשר אותם תשעה שמנינו ושוחט וזורק ומדשן מזבח ומדשן מנורה והזורק הוא מקבל את הדם כמו שביאר בתלמוד והקדמנו בזה לפייס זורק על שוחט לפי שהזריקה מעולה כיון שהעקר אצלנו שחיטה כשרה בזרים והמדשן היה מסיר הדשן והטנופים ומקנח כמו שיתבאר בתלמוד וכבר ידעת כי שם האפר דשן ודרך הלוכו הוא כמו שנתבאר בבריתא הראש והרגל החזה והגרה שתי הידים ושתי דפנות העוקץ והרגל ותנא קמא חש ליפה ולטוב והקדימו ואיחר הגרוע ואין הלכה כבן עזאי פי' היו הכהני' מתברכין בהקטרת הקטרת והיו אומרים כי כל מי שמקטיר קטרת היה מתעשר וממונו יתרבה למאמר השם ית' ישימו קטורה באפך וכתי' ברך ד' חילו ופועל ידיו תרצה ולפיכך כל מי שהקטיר קטורת לא היו מניחין אותו להקטיר פעם שניה שישאר זולתו מן הכהנים שלא יקטירו ולא היו אוספין לפייס הקטורת אלא מי שלא הקטיר קטורת מימיו ולפיכך אמר חדשים לקטורת באו והפיסו:

אמר המאירי ארבע פייסות היו שם וכו' כלומר שכל העבודות שבמקדש היו נעשות על ידי פייס וארבעה פעמים היו מפייסין בכל יום והיו כוללין כל העבודות באותם ארבעה ועכשיו הוא מונה סדר הפייסות ואומר זהו פייס ראשון ר"ל זה שהזכרנו בתרומת הדשן וכבר ביארנו למעלה כ"ב א' שהזוכה בו זוכה בסידור המערכה ובשני גזירי עצים וכן הוא בעצמו זוכה להביא מחתה מלאה אש ממזבח החיצון למזבח הזהב להיותו מוכן להקטיר עליו ועכשיו הוא מתחיל בפייס שני ומפייס על שחיטת התמיד וזהו שאמרו מי שוחט כלומר שבני עזרה צווחין מי מזומן לשחיטה ומתכנסים כל כהני בית אב ומפייסין לשחיטה ואע"פ ששחיטתו כשרה בזר מ"מ מפייסין היו עליה מפני שלכתחילה צריכה כהן בקרבן התמיד אע"פ שבשאר קרבנות מותרין לכתחילה [בזר] כמו שיתבאר בפרק רביעי מ"ב א' ומכיון שנודע להם על ידי פייס מי הוא השוחט לא היו מפייסין עוד לכל אלו העבודות הנזכרות במשנה זו אלא כולם היו נכללות בפייס זה ר"ל ששלש עשרה עבודות נזכרות כאן וכשזכה האחד להיות שוחט זכה השני הסמוך לו להיות זורק את הדם ר"ל את שעומד לו לצד ימין הוא זורק ופי' בגמ' שקבלת הדם והולכתו שלא הוזכרו כאן בכלל הזריקה הם והזורק זוכה בהם והשלישי הסמוך לשני מימינו מדשן מזבח הפנימי ר"ל מזבח הקטרת מאפר של אתמול והרביעי שהוא סמוך לשלישי מדשן את המנורה והוא שמסיר את הנרות ממקומן ומקנחן ומחזירם ונותן פתילה ושמן ומדליק ואח"כ מתחילין בהעלאת אברי התמיד לכבש בחצי התחתון של כבש והוא שהחמישי [ה]סמוך לרביעי מעלה ראש התמיד והתבאר בגמ' שמכסה בית השחיטה בפדר וזהו דרך כבוד מפני שבית השחיטה מלוכלך בדם ומעלה עוד הרגל הימיני הראש בימינו והרגל בשמאלו והששי הסמוך לחמישי מעלה שתי הידים של ימין בימינו ושל שמאל בשמאלו והשביעי הסמוך לששי מעלה העוקץ והוא הזנב עם הירך והרגל השמאלי העוקץ בימינו והרגל בשמאלו והשמיני הסמוך לשביעי מעלה החזה ר"ל שומן החזה הרואה פני הקרקע שהיו חותכין אותו מכאן ומכאן בלא ראשי הצלעות והגרה והוא הצואר עם הקנה והכבד והלב החזה בימינו והגרה בשמאלו והתשיעי הסמוך לשמיני מעלה שתי הדפנות ימיני בימינו ושמאלי בשמאלו והעשירי הסמוך לתשיעי מעלה הקרבים בשתי ידיו והאחד עשר הסמוך לעשירי מעלה את הסלת למנחה שהיתה באה עם התמיד והיא עשרון סלת כדכתי' בסדר פנחס בפרשת התמיד ועשירית האיפה סלת למנחה והשנים עשר הסמוך לאחד עשר מעלה את החביתין שזהו חצי עשרון שכה"ג מקריב בכל יום עם התמיד וכדכתיב ביה בפרשת צו את אהרן זה קרבן אהרן וכו' עשירית האיפה סלת מחציתה בבקר ומחציתה בערב ועל שם שהיא מנחת מחבת היא קרויה חביתין והשלשה עשר הסמוך לשנים עשר מעלה היין של נסכים הבאים עם מנחת התמיד וכדכתיב ביה ונסכו יין רביעית ההין כל אלו היו בפייס אחד ונמצאו שלשה עשר כהנים זוכים לשלש עשרה עבודות כל אחד לעבודתו בפייס אחד:

ויש בהבאות אלו פרטים אחרים בתכונת הבאתם כגון שתאמר בראש שמביאו בימינו חוטמו כלפי זרועו וקרניו בין אצבעותיו ובית השחיטה למעלה והפדר עליה וכן בכולם כמו שהתבאר במקומו והרי למדת מ"מ שאין סדר העלאת האיברים כסדרן בבהמה בשעה שהיא מהלכת שהרי העוקץ קודם לחזה אלא סדרן לפי גודל האיברים חוץ מן הראש שצריך להקדימו מדכתי' את ראשו ואת פדרו ודרשו בו שראש ופדר קודמין לכל האיברים והרגל עמו מ"מ כמו שיתבאר בסמוך ומתוך כך חלק בן עזאי לומר שדרך הילוכו מעלין אותו ופי' בגמ' הראש והרגל הימני בראשון לאיברים החזה בשני שתי הידים בשלישי שתי הדפנות ברביעי העוקץ והרגל השמאלי בחמישי ואע"פ שהרגל מיהא אחרון והוא מקדימו עם הראש בזו פי' בגמ' שמתוך שהראש בעצמות מרובים והרגל דומה לו בכך נתחבר אצל מינו ומ"מ בתלמוד המערב אמרו עקר רישיה ופשט רגליה כלומר שהרגל הימיני קודם לתנועת ההילוך אחרי שהכינה ראשה לקום ואין הלכה כבן עזאי אלא כת"ק:

ואח"כ חוזרין ומתקבצין למקום הפייסות ומפייסים פייס שלישי והיו מתקבצים כהנים שבאותו בית אב ואומר חדשים לקטורת שכל שבאותו בית אב שלא הקטיר קטרת יבוא ויפייס ואין מפייסין בזה אלא אותם שלא הקטירו קטרת מעולם שכך היו בטוחים בעצמם שהמקטיר קטרת מתעשר למה שראו בברכת משה רבינו ישימו קטורה וכו' ברך ד' חילו ומתוך כך היו קפידים שלא להקטיר בזה אלא אותם שלא הקטירו בימיהם עד שיהו כולם שוים לזכות בו פעם אחר פעם ויחזרו חלילה וכל שהקטירו כולם אין הולכים לבית אב אחר לחזר אחר אותם שלא הקטירו אלא הם חוזרים חלילה ובגמ' העידו בשם הברייתא שמעולם לא שנה אדם בה כלומר שכל כך היו כהני בית אב מרובין שלא אירע לעולם שלא יהא שם מי שלא הקטיר מימיו ומ"מ כל שיארע כן לא היו הולכים לבית אב אחר אלא חוזרין חלילה ואח"כ מפייסין פייס רביעי להעלאת אברים מן הכבש למזבח לסדרם על המערכה ומתוך שהופקעו הישנים מפייס שלישי חוזר וקורא לפייס זה חדשים גם ישנים ומי שזכה בכך מעלה את כולם ומקטירם ומנסך ואע"פ שבהעלאתם לכבש היו רבים בזו משום ברב עם הדרת מלך אבל כל שמן הכבש למזבח הדבר יותר הדור באחד שלא ידמה כמי שהוא עליו למשא ולמדנו שבין פייס ופייס היו יוצאין מן העזרה וחוזרין ומתכנסין בלשכת הגזית לפייס ושאלו בגמ' למה יוצאין וחוזרין ונכנסין יפייסו בפעם אחת על כולם ופי' הענין כדי להרבות בהמייה דרך כבוד וחבוב מצוה והפשט וניתוח לא הוזכרו במשנה זו מפני שבאלו לא היה בהן פייס אלא כשפייסו לשחיטה כל הזוכים באיברי התמיד הולכין אחר השוחט ומפשיטין ומנתחין ומעלה כל אחד את שלו:

זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

כשהיו מפייסין כל כהני בית אב היו באים מלובשים בבגדי קדש ואותם שזכו נשארים בבגדיהם ואותם שלא זכו הולכים להם ונמסרים לשמשים שהיו שם מזומנים להפשיט ולהלביש ופושטין אותם מבגדי קדש שעליהם ואין מניחים עליהם אלא המכנסים שלא יעמדו ערומים ומלבישין אותם בגדי חול ואח"כ מפשיטים להם מכנסי הקדש ומצניעים בגדי קדש במקום המיוחד להם וכן כשמלבישים אותם בגדי קדש היו מפשיטין להם מכנסי חול ומלבישים אותם מכנסי קדש בעוד ששאר בגדי חול עליהם ואח"כ פושטים להם כל בגדי חול ונשארים עם מכנסי קדש לבד ומלבישין אותם שאר הבגדים על הסדר ונמצאו המכנסים קודמים שאין לך דבר קודם למכנסים כמו שביארנו:

פייסות אלו בלישכת הגזית היו נעשין ולשכה זו היתה כמו בסילקי גדולה ר"ל בית גבוה חציה בקודש ר"ל בתחום העזרה וחציה בחול ושני פתחים היו פתוחים לה אחד בחציו של חול שפתוח למקום חול ואחד בחציו של קדש שפתוח למקום קדש שאלו לא היה שם אלא פתח אחד הכל היה הולך אחר הפתח ואלו היתה פתוחה למקום חול כולה היתה במקום חול אפילו חציה שבקודש שהפתח דוחה את הבנין וכמו שאמרו כל הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קודש והבנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול ולא היה אפשר לעשות שם פייס שהפייסות למקום קדש הם צריכים וכדכתי' בבית אלקים נהלך ברגש ועל הדרך שאמרו למעלה למה חוזרין ומפייסין כדי להרגיש העזרה דכתי' בבית אלקי' נהלך ברגש ואם היתה פתוחה במקום קדש כולה היתה במקום קדש אפילו חציה שבחול שהפתח דוחה את הבנין ולא היו סנהדרין יכולין לישב בה שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד שנאמ' ויבא המלך דוד וישב לפני ד' וכתיב בתריה מי אנכי ומי ביתי כי הביאותני עד הלום כלומר שאין אחר רשאי לישב וכדכתי' לעמוד לשרת וא"כ לא היו הסנהדרין יכולין לישב אף בחציה של חול וכן אלו היתה כולה בנויה בקדש והיו לה שני פתחים אחד לחול ואחד לקדש כולה היתה של קדש שאין פתח הפתוח לחול דוחה פתח ובנין ואלו היתה כולה בנויה בחול והיו לה שני פתחים אחד לקדש ואחד לחול כולה היתה של חול גם כן אלא על כל פנים חציה היתה בקדש וחציה בחול ולה שני פתחים אחד לקדש ואחד לחול ומתוך כך היו יכולין להשתמש בחציה של חול לחול ובחציה של קדש לקדש וכשהיו הכהנים של בית אב מתכנסים לפייס היו מתקבצים בחציה של קדש שהיה בצד מזרחה של לשכה ועומדין שם כמין כולייר והוא תכשיט עגול ור"ל שהיו עומדים בהיקף עיגול וזקן מזקני הסנהדרין יושב בחציה של חול לצד מערבה של לשכה ואותו זקן מחשב בעצמו סך חשבון אחד אלא שהוא אינו יודע מהיכן יתחיל המנין והממונה בא ונוטל מצנפת מראשו של אחד מהם ומחזירה והכל מכירין שממנו מתחיל החשבון ואח"כ הזקן מודיעם המנין והממונה מקיף ומונה האצבעות ואותו שכלה בו המנין זכה:

ולענין ביאור מיהא יש כאן מקום עיון האיך היתה חציה של חול לצד המערב וחציה שבקדש למזרח והדין היה נותן בהיפך שכל כמה שנכנס לפנים יותר ראוי לומר יותר שהוא קדש אפשר שמצד הפתחים היה כן שחציה הבנוי במקום קדש ר"ל בצד המערב פתוח לחול וחציה שבמזרח פתוח במקום קדש והוצרכו לכך לדעתינו להיות הסנהדרין יושבים אצל המזבח וכמו שאמרו במכילתא מניין לסנהדרין שיושבין בלשכת הגזית סמוך למזבח שנאמר לא תעלה במעלות על מזבחי ואלה המשפטים וכו':

בגדי כהונה באים משל צבור ויחיד שהתנדב בהן אינן כשרים אף לעבודת יחיד אא"כ מסרם לצבור הא כל שמסרם לצבור כשרים מעתה כהן שעשתה לו אמו כתנת ולא מסרתה לצבור אין הכהן עובד בה אפי' עבודת יחיד:

מאי לאו באותם שזכו לפייס. שהיו מניחין עליהם מכנסי חול עד שילבשו בגדי קדש דאי באותם שלא זכו קאמר שהלבישום בגדי קדש לעשות פייס ואח"כ הפשיטו אותם אפילו מכנסי קדש לא היו מניחין עליהן אלא היו מפשיטין הכל ומשני באותם שלא זכו כו':

חציה בקדש וחציה בחול ושני פתחים היו לה אחד פתוח לקדש ואחד פתוח לחול. ואומר רבי דחציה בנויה בקדש וחציה בנויה בחול לפיכך פתח של חול היה מושך לחול הבנוי בחול וכן פתח של קדש מושך לקדש הבנוי בקדש אבל אם היה שליש בקדש וב' שלישים בחול אין פתח של קדש מושך לקדש אלא הבנוי בו והכי משמע הכא דקאמר חציה בחול וחציה בקדש וכן משמע נמי במסכת מעשר שני (פ"ג מ"ח) דקתני הלשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול כו' בנויות בקדש ובחול פתוחות לקדש ולחול תוכן וגגותיהן מכנגד הקדש ולקדש קדש מכנגד החול ולחול חול משמע דוקא מה שבנוי בקדש מושך פתח של קדש ולא של חול מדלא קתני בין שבנויות לקדש בין שבנויות לחול ופתוחות לקדש ולחול מכנגד הקדש ולקדש כו' ובתוספתא דמ"ש (פ"ב) קתני לשכה בנויה בקדש ופתוחה לחול כו' בנויה בקדש ופתוחה לקדש ולחול כולה קדש משמע כדפי' שאין פתח של קודש מושך אלא הבנוי בו אבל בסמוך קתני בנויה בחול ופתוחה לקדש ולחול כגון לשכת בית המוקד מכנגד הקדש לקדש כו' ונראה לרבי שחסר שם ויש לנו לגרוס בנויה בקדש ופתוחה לקדש ולחול כולה קדש וגרס בתר הכי בנויה בקדש ובחול ופתוחה לקדש ולחול כגון לשכת בית המוקד מכנגד הקדש וכן מוכח לישנא דמכנגד הקדש שחציה בנויה בקדש כדפי':

מי שוחט מי זורק ומי מדשן מזבח הפנימי כו'. תימה אמאי נקט שחיטה וזריקה מקמי דישון מזבח הפנימי והמנורה שהיה קודם לשחיטת התמיד כמו ששונה הסדר במסכת תמיד שאחר סדר הדישון בא לשנות סדר שחיטת התמיד וכן לקמן בפ"ג (דף לג.) דמסדר אביי מערכה משמיה דגמרא מקדים דישון מזבח הפנימי והמנורה לסדר התמיד ואומר רבי כיון שהן עיקר עבודת היום היו מפיסין קודם להם ורבי שמואל פירש שמתחלה נמי קודם דישון מזבח הפנימי והמנורה היו מבינין ורואין אם יש בו מום כדמפרש בתמיד שהיו רואין אותו לאור אבוקות ולכך [הן] מפיסין לו קודם:

מי שוחט מי זורק. מי מקבל לא קתני דשוחט או זורק הוא מקבל שלא תיקנו לקבלה ולהולכה כהן בפני עצמו:

הראש והרגל. הראש בימין והרגל בשמאל וכן כל סדר אברים אלו היאך מוליכין אותן מפורש בסדר תמיד:

זקן במערבה והא אמר אין ישיבה בעזרה הנה מיכן מוכיח דאפילו בלשכות אי ישיבה וקשיא לשכת פרהדרין ונ"ל לומר לעולם בלשכת יש ישיבה ושם היו אוכלין קדשי קדשים בהסיבה כדרך שהמלכים אוכלין ולשכת הגזית מפני שהית' בסילוקי גדולה ושם היו מתקבצין כל הכהנים לפייס כאויר העזרה דמיא א"נ משום דהוי סמוכה למזבח ופתוחה למזבח ולימא שגם לשכת פרהדרין הית' בנוי חצי' כרמל ופתח פתוח לה בחיל ושם הי' כהן גדול ישן אינו נ"ל דלעיל בשש לשכות היו בעזרה מוכיח דבתוך העזרה קיימא ותו אביי דדייק הכא הכי לידוק לעיל בלשכת פרהדרין הכי:

אמר ר' יוחנן אין מפייסין על תמיד של בין הערביים אלא כהן שזכה בו שחרית זכה בו ערבית פי' ושני גזרי עצים הנוהגין בתמיד של בין הערביים ואינן נוהגין בתמיד של שחר יש לומר שמי שזכה בתמיד שחרית אחד עשר כהנים נמשכין עמו וצריכין עדיין שני כהנים אחד לדישון מזבח הפנימי ואחד להדליק המנורה והלכך י"ל שלשה עשר י"ד נמשכין עמו שיהיו הכל ט"ו י"ד י"א לתמיד עם הגזרין ומי שוחט מי זורק ומי מדשן מזבח הפנימי מקטרת הבקר ומי מדליק המנורה הרי ט"ו:

בפרש"י בד"ה דאי ס"ד כו' אלא מכנסי חול אלמא כו' פושטין מכנסי חול ולובשין למכנסי קודש כו' ובד"ה מלבישין אותו מכנסי קודש כו' ובד"ה כדקתני כו' בפרק שלישי שהיו כו' וכמה הן וכו' הד"א כו' ובד"ה החזה כו' ומכאן בלא ראשי צלעות ובד"ה והגרה הוא הצואר ובו מחובר כו' ובד"ה והיין שלש לוגין כו' ובד"ה שלשה עשר כו' בפייס זה הראשון כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה אין ישיבה כו' דהא בשמעתין משמע דלישב נמי הוי כעזרה עצמה כו' עכ"ל והיינו ממאי דקאמר ואי ס"ד פתח א' כו' זקן יושב במערבה והתנן כו' מיהו ראייה גמורה ליכא דאימא דהכא בפתוחות לקודש דאסור לישב היינו משום דאיכא נמי חציה בקודש משא"כ התם דאיכא לאוקמא ביושב לאכול בכולה בחול ואפילו פתוח לקודש וק"ל:

גמרא והתניא מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים ת"ל ומכנסי בד יהיו על בשרו. נ"ל דצ"ל ילבש על בשרו והוא הכתוב ר"פ צו בהרמת הדשן עי' לעיל (כג ב) ובתוס' שם ובמש"כ שם. ועתה ראיתי בת"כ שם דדריש ילבש על בשרו לענין חציצה. ומיהיו על בשרו לענין שלא יהא דבר קודם להם וע"ש בק"א ובמחכ"ת לא דקדק יפה בגמרא דלעיל דמבואר שם להדיא דדריש מן ילבש ע"ב ופליגא אהת"כ:

רש"י ד"ה אין ישיבה בעזרה. שנאמר לעמוד לשרת. מזה אין ראיה דהא כתיב לשרת ומיניה ילפינן דיושב פסול לעבודה (זבחים כג ב). ולקמן (סט ב) מסיים ולא מצינו בה ישיבה. ובחלק פי' דהוא הל"מ. ועמש"כ במ"ר נשא פי"א אות (יג) במ"ת:

[תד"ה מאי לאו. וי"ל משום דלעיל מינה איירי בזוכין לעבודה כו'. לכאורה אדרבה שם משמע איפכא מדקתני לה אחר גמר הפייסות וכבר היו נעשות עבודת תה"ד בפייס הא'. ודישון מזבח הפנימי והמנורה וקבלת הדם וזריקתו והולכת אברים לכבש. ושם לא תני לה להא דמסרן לחזנים כו'] :

תוס' שם ד"ה אין ישיבה (בסופו). דהא בשמעתין משמע דלישב נמי כו'. עי' מהרש"א. והגרע"א בחדושיו כתב דראיה גמורה היא דאל"כ מנלן דחציו בקודש דילמא כולה בחול ופתוחה לקודש דמותר לישב ומקויים ג"כ בבית אלהים דהא מקרי ב"א בקודש לכל מילי. ותימה דהא אינן כקודש לטומאה ולשחיטה ולכן אפשר דגם לענין פייס אינן כקודש. אבל ל"נ ראיה מדקא מייתי מהא דבנויות בחול ופתוחות לקודש לענין ישיבה דהכא מוכח דפסיקא ליה דגם לזה הוי כקודש:

במשנה מי שוחט מי זורק. הרמב"ם בפי' כתב דהראשון הוא הזוכה לזרוק והסמוך לו הוא השוחט ונתן טעם לדבר לפי שהזריקה מעולה כו'. ונמשך אחריו גם הרע"ב. ול"י מנ"ל הא להוציא מתניתין מפשטה בסברא בעלמא. ולא כן משמע מפי' רש"י בגמרא בסמוך וכן בחבורו חזר בו וכ"כ המפרש רפ"ג דתמיד. שוב התבוננתי בפירוש הרמב"ם שם בתמיד דנראה שהיה גירסתו כאן במשנה מי זורק מי שוחט:

רש"י ד"ה והגרה. והכבד. עתוי"ט:

גמ' בכוליאר. נ"ב במשנה דפב״א (שבת סב א') משמע דהבי"ת שמושית:

תוס' ד"ה נוטל מצנפת וכו' וי"ל דלשון תורה לחוד. חולין קלז ע"ב:

תד"ה אין ישיבה, עיין במהרש"א שכתב מיהו ראיה גמורה ליכא.
ולענ"ד ראיה גמורה היא, דא"כ היא גופא תיקשי, מנ"ל דהי' חציה בנויה בקודש, דלמא הי' כולה בנויה בחול, ופתוח לקודש דמותר לישב, ומ"מ נתקיים בבית אלקים נהלך ברגש, דהא מקרי בית אלקים בקודש לכל מילי:

תוס' ד"ה תא שמע כו', והשתא מייתי שפיר מדר"י.
קשה לי, דשאני דר"י דליכא במחתה זכיי' פייס וההקטרה והולכת מחתה הכל חד וזכה בהן אחד, משא"כ הנך דזכייתם ע"י פייס י"ל דכל שע"י פייס עושים לו פייס בפני עצמו.
גם קשה לי במה דאמרו א"ד דוקא מחתה כו' הא באמת מחתה דוקא שאין בו זכיית פייס כלל, אבל השאר הוא ע"י זכיית פייס, אבל אין הכרע שצריך פייס בפ"ע:

והאמר מר אין ישיבה בעזרה פירש"י שנאמר לעמוד ולשרת העומדים שם לפני ה' מפירושו משמע דמה"ת אין ישיבה בעזרה ומהני קראי נפקא ליה. וק"ל הא הני קראי בשעת עבודה מיירי ומהכא נפקא ליה בפ"ב דזבחים (דף כ"ג) דיושב מחלל עבודה דאמרינן יושב מנלן א' ר"נ אמר רב אמר קרא לעמוד לשרת לעמידה בחרתיו ולא לישיבה ואמרינן עוד שם ת"ר לעמוד לשרת מצוה כשהוא אומר העומדים [בבית ה'] שנה עליו הכתוב לעכב פי' שאם עבד חילל ואדרבה מהתם משמע דישיבה מה"ת שרי בעזרה דאי אסור האיך קאמר לעמוד לשרת מצוה פי' אי לא כתיב קרא ב' העומדים שם ה"א דיושב אם עבד [לא] חילל בדיעבד ואי משום דכתיב לעמוד ולשרת דמשמע דשירות הוא בעמידה אינו אלא לכתחלה ולמצוה ואי ישיבה בלא עבודה נמי אסורה מה"ת בעזרה בע"כ לעמוד ולשרת דתלה רחמנא העמידה מחמת שירות הוא לעכב דאי למצוה הא בלא שירות נמי אסור וכ"ת דמ"מ ה"א לעמוד לשרת אינו אלא למצוה וכ"ת למצוה ת"ל דבלא"ה אסור אפילו בלא עבודה דהא אין ישיבה בעזרה נ"מ דיושב ועובד אפילו בבמה נמי אסור דבעינן דווקא לעמוד ולשרת הא ליתא דהא אמרינן רפ"ב דזבחים (דף ט"ז) דיושב כשר בבמה דאמר קרא לעמוד לפני ה' לשרתו לפני ה' ולא לפני במה ובפ"ז דסוטה (דף מ') ברש"י ואין כבוד שמים בכך ואפילו מלאכי השרת אין להם שם ישיבה דכתיב עומדים ממעל לו על חד מן קמיא. ומכל מקום אם נאמר הא דאין ישיבה בעזרה הוי מן התורה ובעי דווקא עמידה אכתי תקשה הא דאמרן וגם אם נימא דהא דאין ישיבה בעזרה אינו אלא מדרבנן נמי אי אפשר משום דק"ל הא אמרינן בפ"ד דקדושין (דף ע"ח) דכתיב נר אלקים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה' והלא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד לבד אלא נר אלקים טרם יכבה בהיכל ה' ושמואל שוכב במקומו והשתא סכינא חריפא מפסקי לקרא משום האי קושיא דאין ישיבה בעזרה ואי אינו אלא מדרבנן מאי קושיא דילמא בימי עלי ושמואל אכתי לא גזרו עלה ועוד אפ"ת דקים להו להגמרא דכבר גזרו אהא דאין ישיבה בעזרה מ"מ ל"ל להקשות מהא דאין ישיבה דאינו אלא מדרבנן עדיפא מיניה ה"ל להקשות אי ס"ד קרא כדכתיב ושמואל שוכב בהיכל ה' הא עביד איסור של תורה הא שמואל זר היה ואין זר נכנס להיכל וזה הו"ל איסור של תורה ועוד אפילו כהן הנכנס בהיכל שלא לצורך עבודה בארבעים כדכתיב ואל יבוא בכל עת אל הקודש כדאמרינן בפ"ג דמנחות (דף כ"ז) וכ"ש שינה בהיכל דאי אפשר והשתא אי אמרת בשלמא דהא דאין ישיבה בעזרה נמי מה"ת אסור אע"ג דהוה מצי להקשות הא דאמרן י"ל חדא מתרי ותלת נקט וכיון דאקשי חדא לא חש לאקשויי טפי וכן דרך הגמ' בכ"מ אבל אי אמרת דהא דאין ישיבה בעזרה אינו אלא מדרבנן שביק איסורא רבא של תורה ומותיב מאיסורא זוטא דרבנן הא ודאי אי אפשר לומר כן וכ"ש דאי אמרת הא דאין ישיבה בעזרה אינו אלא מדרבנן אין כאן קושיא כלל דמנ"ל דכבר גזרו רבנן עלה אלא ודאי מה"ת הוא ובפ' חלק (דף ק"א) אר"נ גסות הרוח שהיה בו בירבעם טרדתו מן העולם שנאמר אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלים כו' ושבו אל רחבעם אמר גמירי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב"ד בלבד וכיון דחזו ליה לרחבעם דיתיב ואנא קאימנא סברי הא מלכא והא עבדא ואי יתיבנא מורד במלכות הואי וקטלין לי ואזלין אבתריה מיד ויועץ המלך ויעש ב' עגלי זהב ויאמר אליהם רב לכם מעלות ירושלים ומדקאמר גמירי משמע דהלכה למשה מסיני הוא דרובא דגמירי בכולה גמרא היינו הלכה למ"מ וכן פירש"י גופיה התם גמירי דאין ישיבה בעזרה הלכה למ"מ ולא מקרא זהו הנכון והא דקאמר ואי יתיבנא ואע"ג דאסור מה"ת לא היה חושש לזה אי לאו שירא דלמא קטלין ליה דהא גסות רוחא הביאו לגדולה מזה לעשות עגלי זהב וחטא והחטיא את הרבים וכ"ת אי הא דאין ישיבה בעזרה אסור מה"ת והלכה למ"מ היא אכתי תקשה העומדים שם דשנה הכתובלעכב דיושב מחלל ל"ל ת"ל מלעמוד ולשרת וכ"ת ה"א למצוה ת"ל הא בלא עבודה נמי ישיבה אסורה מה"ת לק"מ דכה"ג אמרינן בפ"ד דנזיר (דף כ"ה) דמייתי לה התם מקרא דרק קדשיך אשר יהי' לך דוולדי קדשים ותמורתם קריבין וקאמר יכול אף וולד חטאת ותמורת אשם כן ת"ל רק ופריך ל"ל קרא הלכת' גמירי לה דולד חטאת למיתה אזיל ומסיק אי אהלכתא ה"א אי אקריב לא ליחייב עלי' כלום קמ"ל קרא דאי מקריב לי' קאים עליה בעשה וה"נ אי לאו דשנה העומדים ה"א דלעמוד ולשרת אינו אלא למצוה ואי משום דבלא שירות נמי הלכתא גמירי לה דאין ישיבה בעזרה מ"מ אי עבר וישב שלא בשעת עבודה אינו עובר בעשה קמ"ל קרא דלעמוד ולשרת דאי עבר ועביד בישיבה קאים עלה בעשה ולעולם אפ"ה אינו מחלל עבודה להכי כ"ר העומדים שם שנה עליו הכתוב לעכב ולומר שמחלל. עוד אני אומר דבלא"ה נמי אתי שפיר דאע"ג דהלכתא ג"ל דא"י בעזרה אפ"ה צ"ל לעמוד ולשרת למצוה דקמ"ל קרא דבשעת עבודה בעי עמידה דווקא ולמעוטי סמיכה דנפיק מכלל עמידה ולכלל ישיבה לא הגיעו דמשום א"י בעזרה בסמיכה ל"ל בה דלאו יושב מיקרי וקמ"ל קרא לעמוד ולשרת דבשעת עבודה בעי עמידה דוקא ולא סגי בסמיכה דנהי דנפיק מכלל ישיבה מ"מ לכלל עמידה לא הגיעו ועבודה בעי עמידה דווקא והא דפירשתי דסמיכה אינו בכלל עמידה הוא מהא דאמרינן בפ"ב דזבחים (דף י"ט) כיצד מקדש מניח ידו הימנית ע"ג רגלו הימנית וידו השמאלית ע"ג רגלו השמאלית ומקדש ר"י בר"י אומר מניח שתי ידיו זו ע"ג זו וע"ג ב' רגליו זו ע"ג זו א"ל הפלגתה א"א לעשות כן ואמרינן אר"י וחבירו מסייעו ועמידה מן הצד איכא בינייהו פי' ע"י סמיכה שחבירו סומכו לר"י הוי עמידה ולרבנן לא הוי עמידה וקידוש בעי מעומד דאמר קרא לשרת ושירות מעומד הוא כדא' התם אלמא לרבנן סמיכה לאו בכלל עמידה הוא ומ"מ בכלל ישיבה נמי ליתא הלכך משום א"י בעזרה ל"ל בה דהא לאו ישיבה היא ומ"מ משום עמידה דעבודה לא סגי דסמיכה לאו עמידה היא ותדע לך דלרבנן אע"ג דסמיכה אינה בכלל עמידה אפ"ה בכלל ישיבה נמי ליתא דהא פריך התם וליתב מיתיב ולקדש ופירשו התוס' לאו ישיבה ממש דאין ישיבה בעזרה אלא סמיכה והשתא אליבא דמאן פריך לה אי אדר"י הא לדידיה קידוש הוי ע"י סמיכה דהא בע"א א"א למאי דס"ל מניח ב' ידיו זו ע"ג זו בע"כ חבירו מסייעו ואי אליבא דרבנן פריך לה דס"ל עמידה ע"י סמיכה לאו עמידה היא א"כ אכתי מאי ק"ל וליתב מיתיב ולקדש הא אין ישיבה בעזרה אלא ודאי סמיכה לרבנן אע"ג דנפיק מכלל עמידה דלאו עמידה היא מ"מ לכלל ישיבה לא באה ומשום א"י בעזרה בסמיכה ל"ל בה כיון דלאו ישיבה מיקרי והשתא פריך שפיר וליתב מיתיב ולאו דוקא ליתב קאמר אלא סמיכה ומשני א"ק לעמוד וסמיכה נהי דלאו בכלל ישיבה היא לכ"ע מ"מ לאו בכלל עמידה היא לרבנן ושירות מעומד הוא דוקא מיהו תי' זה אינו אלא לרבנן אבל לר"י אינו דהא ס"ל דסמיכה עמידה מיקרי:

מי מדשן מזבח הפנימי אע"ג דדישון קדים לשחיטת התמיד וזריקתו כדאמרינן לקמן בפ"ג (דף ל"ג) כיון דתמיד עיקר עבודת היום קדים בפייס ת"י וצ"ל דמה"ט לא הקדימו לפייס התמיד אלא שחיטתו וזריקתו שהן עיקר ומעכבין כפרה אבל לא הולכת איברין והקטרתן דלא מעכב דהוא עצמו שלא הוקטרו איבריו כשר מש"ה לא הקדימן בפייס לדישון דעבודתו קדים להו. ובשם ר"ש פי' שקודם דישון היו מכינים לתמיד ורואין אם יש בו מום כדמפ' במס' תמיד שהיו רואין אותו לאור האבוקות לכן מפיסין לו קודם ולה"ט צ"ל נמי כדפרישית דדווקא שחיטת התמיד וזריקתו היו מקדימין לדישון מש"ה אבל לא הקטרת איברים והולכתן הואיל ולא מעכבי. ולי אפשר עוד להוסיף טעם כיון דאמרי' לקמן אין מפיסין על תמיד של בין הערבים אלא כהן שזוכה בו שחרית זוכה בו ערבית והא בערבית היה תמיד קודם לקטורת וקטורת לנרות והא לא מצינו בערבית שיהא דישון מזבח הפנימי והקטרת קטורת נחלק לב' זמנים כמו בשחרית שיהא הדישון קודם לעבודת התמיד והקטרת הקטורת לאחריו דאפ"ת דצריך נמי דישון בערבית קודם הקטרת קטורת כמו בשחרית מן הדשן של הקטרת שחרית אפ"ה בשעת הקטרה מדשן והוא מאוחר לתמיד. ואפשר עוד לומר דלא צריך כלל בערבית קודם הקטרתו דדישון הפנימי דמי לדישון החיצון שאין צריך אלא בבוקר ולא בין הערבים וכיון שכן שחיטת התמיד וזריקתו עדיף טפי דהזוכה זוכה בו נמי בערבית אבל בדישון מערבית אפילו את"ל דאיכא הוא נעשה ע"י כהן המקטיר קטורת בין הערבים והא פייס לקטורת של בין הערבים לא היה בשחרית כדאמ' לקמן דפייס לקטורת בערבית היה בפני עצמו מש"ה הקדימו לשוחט וזורק של תמיד למדשן דעדיפי שזוכין בהם נמי בערבית משא"כ במדשן ומיהו המעלה איברי תמיד והמקטירם לא קדמו למדשן אע"ג דבהני נמי הזוכה בשחרית זוכה בה"ע הואיל ואינן עיקר דל"מ כפרה ומ"מ מדשן את המנורה הזוכה בו שחרית זוכה בהדלקת הנרות בערבית שהיה כנגד הטבה זו דשחרית דבשחרית היה הטבה ולא הדלקה ובערבית היה הדלקה ולא הטבה לא סגי בהאי טעמא דאמאי הקדימו לשוחט וזורק דתמיד קודם למטיב כיון דזוכה נמי בהדלקה של ערבית עם הטבה זו דשחרית מיהו י"ל דשאני הכא דהטבה והדלקה תרי מילי נינהו ותרי ענינא הן אבל שחיטת התמיד וזריקתו חד ענינא הוא והזוכה בשחיטת התמיד בשחרית זוכה נמי בערבית בשחיטה עצמה וכן בזריקה אותה עבודה גופה שזוכה בשחרית זוכה בערבית ולא דמי לנרות דבשחרית זוכה בהטבה ובערבית בהדלקה שהוא דבר אחר עדיפי טפי לפיכך קדמו ואע"ג דאמ' לקמן בשבת היה פייס בערבית בפ"ע הואיל ומשמרות מתחדשת והזוכה בשחיטת התמיד וזריקתו שחרית אינו זוכה בו ערבית מ"מ לא רצה לשנות סדר הגרלה דשבת מבחול להקדים דישון והטבה לשחיטת התמיד וזריקתו והא דדייק בפ"ק דדישון המנורה קדמה מעשיה לשל קטורת מדקדים בפייס ולא אמר ה"ט דהקדימוה משום דהזוכה שחרית בהטבה זוכה נמי ערבית בהדלקה משא"כ בקטורת שהיה בערבית פייס חדש י"ל כיון דזכיה זה דדישון המנורה שחרית וערבית תרי ענינא נינהו אם איתא שקדמה הקטרת קטורת אין טעם זה מספיק להקדימו בהגרלה:

מי מדשן את המנורה בפ"ק (דף ט"ו) פי' דלאביי הטבה זו היא של ה' נרות וס"ל לתנא דידן דבקטורת מפסיק והיינו דקתני אח"כ הפייס הג' חדשים לקטורת ולפ"ז היה הפייס דדישון המנורה נקראת ע"ש דישון ה' נרות וזוכה המדשן בפייס בסדר עשייתן שהן נגד הטבה אחרונה של ב' נרות מפני שבהן נעשה רוב ההטבה ועוד שהן תחלת עשייתן. ולר"פ הטבה זו משל ב' נרות מיירי וס"ל לתנא דידן דבדם התמיד מפסיק להו ומדקדים שוחט וזורק דם התמיד להטבה אלמא דהטבה נקראת ע"ש ב' נרות שהן גמר מצוה דהטבה מש"ה מפייס לזוכה בהטבה במקום סדר עשייתן אחר שחיטת התמיד וזריקתו:

הראש והרגל כו' למאי דחשיב הכא היו מנתחים שה התמיד לעשרה נתחים דהא ה' כהנים זכו בו חוץ מקרביים וביד כל אחד שתי נתחים הא' בראש ורגל וכן כולם כדפרש"י. ונ'"ל משום דגבי עולה כתיב ונתח אותה לנתחיה ודרשינן אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחיה כדאיתא בפ"ק דחולין (דף ט') וקים להו לרבנן דכה"ג הוי לנתחיה ואי מנתח לה לחלקים יותר הו"ל נתחיה לנתחיה נ"ל:

והאמר מר אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. מסוגיא זו קשה לי הצעיר על מ"ש תוספות כ"י על קדושין דף ע"ח וז"ל והא דכתיב ועלי יושב על מזוזת היכל ה' סמוך לו קאמר בעזרת נשים וא"ת הקדשים היאך נאכלים מיושב הא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב"ד ותירץ הר"ר וויבו"ש הזקן זצ"ל אין ישיבה בעזרה לזרים אלא למלכי בית דוד עכ"ל וק"ל דהא בשמעתין פריך אכהן דקתני וזקן יושב במערבה להורות סדר הפייס. ולא עוד אלא דלקמן דף ס"ט פריך אכהן גדול היאך יושב דאין ישיבה בעזרה וכו' ע"ש. והתוס' בסוגיין הקשו קושיא הנז' דהיכי אכלי והא אין ישיבה וכו' ותירצו ע"ש וראיתי במכתב להר' המו' גדול בדורו כמהר"ר יהוסף קונקי זלה"ה שהקשה על התוס' דלקמן דף ס"ט אמרו דבעזרת נשים יש ישיבה וא"כ אוכל יושב בעזרת נשים ששם יכול לישב וקדשים נאכלים שם כדאיתא בזבחים דף יו"ד עכ"ל ושם בזבחים דף י' לא חזינא כי האי סימנא אך עיין דף נ"ג והרמב"ם פרק ז' דמעשה הקרבנות ובפי' הרשב"ץ לפרק איזהו מקומן. ובענין זה דאין ישיבה בעזרה עמ"ש הרב משנה למלך פ"ז דבית הבחירה ובס' ארעא דרבנן אות ג' בתחילתו. ועיין מ"ש הראב"ד בפי' לתמיד דף ו' מדפוס חדש ע"ש:

שלא זכו לפייס. היו מפשיטין בגדי קדש שהפיסו בהן: דאי סלקא דעתך באותן שזכו. והפשטה זו בגדי חול ולהלבישן בגדי קדש וקתני לא היו מניחין עליהן אלא מכנסי חול אלמא מלבישין אותן בגדי קדש על מכנסי חול ואח''כ פושטין מכנסי חול ולובשין למכנסי קדש והתניא כו': מלבישין אותן מכנסי קדש. כדי שלא יעמדו ערומים כשהפשיטום: לשכת הגזית. ששם היו מפיסין: בסילקי. בית גבוה שעל עלייה: פייס במזרחה. קבוצת היקף המפייסין במזרחה היתה: וזקן. של ב''ד המורה להן סדר הפייסין יושב במערבה: בכוליאר. עגול שקורין נושק''א: שממנו מתחיל. מנין חשבון הפייס כמו שפירשתי בראש הפרק: כדקתני רב שמואל בר יהודה. לקמן בפרק ג' (דף לה:) שהיו אמותיהן של כהנים עושות לבניהם משלהם כמין בגדי כהונה להראות תפארת עושרן ונוי מלאכתן וכמה הן מהדרות מצות דקתני כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד: אין ישיבה בעזרה. שנאמר (דברים יח) לעמוד לשרת העומדים שם לפני ה': אלא למלכי בית דוד. שמצינו בהן ישיבה שנאמר (שמואל ב ז) ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר מי אנכי ומי ביתי וגו': והא בעינן בית אלהים נהלך ברגש. אלמא פייס צריך להיות בבית אלהים: מתני' מי שוחט. את התמיד: הראש והרגל. של ימין בכהן אחד ושני הידים בכהן שני: העוקץ. הוא הזנב והרגל של שמאל בכהן שלישי: החזה. הוא השומן הרואה את הקרקע וחותכין אותו מכאן ומכאן בלא ראשי צלעות: והגרה. הוא הצואר ובו מחובר הקנה והכבד והלב והחזה והגרה בכהן רביעי: ושני הדפנות. בחמישי: והקרבים. בששי: והסולת. עשרון למנחת נסכו של תמיד: והחביתים. חצי עשרונו של כ''ג שקרב עם התמידין בכל יום שנאמר (ויקרא ו) מחציתה בבקר ומחציתה בערב וסמיך ליה על מחבת בשמן תעשה לכך קרוי חביתין: והיין. שלש לוגין של ניסוך לכבש התמיד: י''ג כהנים זוכין בו. בפייס זה [האחד] שלש עשרה עבודות כהנים מנויות כאן: כדרך הילוכו. בחייו היה קרב התמיד ובגמרא מפרש לה: גמ' לעבודה אחת מפייסין. כגון מי שוחט ולכשיזכה מי שזכה לשחיטה שוב אין פייס לשאר י''ב עבודות אלא כהנים שמוקפין לימינו נמשכין אחריו כפי סדר משנתנו שני לזריקה שלישי לדישון מזבח הפנימי רביעי למנורה וכן כולן: או דילמא לכל עבודה ועבודה. היו חוזרין ומוציאין אצבעותיהן למנין והזוכה זוכה:

מאי לאו באותן שזכו לפייס. תימה הוא מאי מייתי רב נחמן מהכא כיון דרב ששת מצי דחי לה ואדרבה טפי יש ראיה לרב ששת מכאן כדקאמר הכי נמי מסתברא ורב נחמן איצטריך לשנויי בדוחק וי''ל משום דלעיל מינה איירי בזוכין בעבודה דקתני ראב''י אומר המעלה אברים לכבש הוא מעלה על גב המזבח והדר קתני מסרון לחזנים והיינו נמי דקאמר רב ששת בסמוך מנא אמינא לה ולא מייתי מהא דהכא דקאמר איהו גופיה ה''נ מסתברא אלא מהא ליכא למשמע מינא דדייקא כמר וכמר: נוטל מצנפת של אחד מהם. מכאן קשה לפירוש ריב''א דפירוש דשל כהן הדיוט קרויה מגבעת לפי שהיא רחבה ושל כ''ג מצנפת שהיא קצרה לפי שהיה צורך להניח תפילין וציץ וי''ל לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד דבלשון תורה קרי לשל כ''ג מצנפת בכל דוכתא וכי ההיא דאמרינן בפ' קמא דגיטין (דף ז.) הסר המצנפת והרם העטרה בזמן שמצנפת בראש כ''ג ישנה לעטרה בראש כל אדם נסתלקה מצנפת מראש כ''ג נסתלקה עטרה מראש כל אדם: אין ישיבה בעזרה. תימה דאמר בפ''ב דזבחים (דף טז.) ומה יושב שאוכל אם עבד חילל וכו' והיכי אכיל והא אין ישיבה בעזרה וי''ל שאוכל בקדשים קלים הנאכלין בכל העיר אי נמי אור''י בר אברהם דאף על גב דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד הנ''מ לדברים דלאו צורך עבודה אבל אכילה צורך עבודה היא דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים מישרא שרי ואתי שפיר נמי הא דפריך בפרק שני דזבחים (דף יט:) גבי קידוש ידים ורגלים מן הכיור דפריך וליתיב מיתב אע''ג דבעזרה הוה צורך עבודה שרי אבל פייס דהכא לא חשיב צורך עבודה דאפשר בלא פייס אי נמי י''ל היינו טעמא דמותר לישב ולאכול קדשים דבאכילת קדשים כתיב בהו למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין והיינו מיושב אבל אין לתרץ דמותר לאכול מיושב בלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש שהן כעזרה לאכילת קדשי קדשים דהתורה ריבתה חצרות הרבה ולישב שם מותר כמו שאינן חשובין כעזרה להתחייב עליהם משום טומאה כדאיתא באיזהו מקומן (זבחים דף נו.) דהא בשמעתין משמע דלישב נמי הוי כעזרה עצמה ואסור לישב בה: והא בעינן בית אלהים נהלך ברגש. תימה כיון דבעינן פייס בקודש אמאי לא היו מפייסין בעזרה עצמה דקדיש טפי ואור''ת כיון דנוטל מצנפתו של אחד מהן גנאי היה לעמוד בלא מצנפת בעזרה והר''ר יצחק בר ברוך פי' משום דהוי קיימי כבכולייאר ואם היו מפייסים בעזרה היה אחוריהם אל היכל ה':