יומא כו ע"ב

דף כו - ב

ואי משכחת תנא אם ימצא תנא דתני חמש  שסובר שהיו חמש פייסות בכל יום, ההוא תנא דלא כרבי אליעזר בן יעקב ודלא כרבי יהודה, אלא הוא סובר שהיה גם פייס למחתה וגם להעלאת אברים מהכבש למזבח. ^[1]

מתניתין:

קרבן התמיד קרב לפעמים בתשעה כהנים. לפעמים בעשרה. לפעמים באחד עשר. לפעמים בשנים עשר.

לעולם לא פחות מתשעה ולא יותר משנים עשר.

כיצד?

הוא עצמו היה קרב בכל יום בשחרית בתשעה כהנים כמפורט לעיל במשנה [כה א] מהולכת אברים לכבש ואילך. ^[2]

בחג הסוכות נוסף עוד כהן, שהיה מעלה למזבח ביד אחד צלוחית של מים כדי לנסכם על המזבח בשעת הקרבת התמיד של שחר.

הרי כאן עשרה כהנים.

בין הערבים שבכל יום, היה התמיד קרב באחד עשר כהנים.

הוא עצמו בתשעה כמו בתמיד של שחר, ושנים נוספים שמעלים בידם שני גזירי עצים להוסיף על עצי המערכה.

שכך היא המצוה להוסיף שני גזירי עצים בין בתמיד של שחר בין בתמיד של בין הערביים. אולם בעוד שבתמיד של שחר די בכהן אחד שיעלם על המערכה הרי בתמיד של בין הערבים צריך שני כהנים לכך. ובגמרא יליף לה מקרא. ^[3] בשבת היה קרב התמיד של שחר גם כן באחד עשר כהנים.

הוא עצמו בתשעה כביום חול. ושנים נוספים שבידם שני בזיכי [כפות] לבונה של לחם הפנים, להקטירם על גבי המזבח. ^[4]

ובשבת שבתוך החג הסוכות נוסף עוד כהן, שנושא ביד אחד צלוחית של מים לניסוך.

הרי כאן שנים עשר כהנים.

גמרא:

אמר רבי אבא, ואיתימא רמי בר חמא, ואיתימא רבי יוחנן:

אין מנסכין מים בחג הסוכות אלא בתמיד של שחר.

ממאי, היכן שנינו זאת?

מדקתני מתניתין: ובשבת שבתוך החג ביד אחד צלוחית של מים, ובכך נשלם המנין של שנים עשר כהנים.

ומשמע שדוקא בשבת. אבל בימות החול שבתוך החג לא יתכן שיגיע מספר הכהנים לשנים עשר.

ואי סלקא דעתך דבתמיד של בין הערבים נמי מנסכין מים, אם כן, בחול של חג הסוכות נמי משכחת לה שנים עשר בתמיד של בין הערביים, שהרי בכל יום היה קרב באחד עשר, והיום נוסף עוד כהן לניסוך המים.

אלא, ודאי, שלא היה ניסוך המים בתמיד של בין הערבים.

אמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא כן במשנה במסכת סוכה: ולכהן המנסך את המים אומר לו: הגבה ידך! כדי שנראה שאתה נותן את המים לתוך הספל המיועד לכך בראש המזבח, ולא יחשדוך לצדוקי.

שפעם אחד נסך הכהן את המים על גבי רגליו, שהיה מכת הצדוקים שאינם מודים במצות ניסוך המים, ורגמוהו כל העם באתרוגיהן.

ולמה היתה צריכה המשנה להשמיענו שרגמוהו באתרוגים, אם לא כדי ללמדנו שניסוך המים אינו אלא בשעת נטילת לולב, דהיינו בתמיד של שחר. ^[5]

ומסקינן: שמע מינה.

תניא: רבי שמעון בן יוחאי אומר: מנין לתמיד של בין הערבים שטעון שני גזירי עצים בשני כהנים? שנאמר "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח וערכו עצים על האש", דהיינו סידור שני גזירי עצים על המערכה.

אם אינו ענין לתמיד של שחר, דכבר כתיב ביה סידור שני גזירי עצים "ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העולה" - תניהו ענין לתמיד של בין הערבים.

ומכאן למדנו גם ששני כהנים צריכים לסדר את שני הגזירים של בין הערביים, שהרי כתיב "וערכו" בלשון רבים.

ומקשינן: ואימא אידי ואידי שני הכתובים מדברים בתמיד של שחר, ואמר רחמנא עביד, והדר עביד. שצריך לסדר פעמיים שני גזירי עצים בזה אחר זה?

ומתרצינן: אם כן, נימא קרא "ובער" "ובער". שבשני הפסוקים היה צריך לכתוב בלשון שווה.

אלא ודאי שניהם אינם מדברים בענין אחד. אלא פסוק אחד מדבר בתמיד של שחר, והשני בתמיד של בין הערביים.

ואכתי מקשינן: לעולם שני הפסוקים מדברים בתמיד של שחר. ולכך שינה בלשונו, משום דאי כתב רחמנא גם בפסוק השני "ובער" - הוה אמינא: חד, אין, כן. תרי לא.

והיינו, שאת שני הסידורים יעשה כהן אחד בלבד.

קמשמע לן בהא דשינה הכתוב לשונו וכתב בפעם השניה "וערכו" בלשון רבים - דנעביד חד. שאת הסידור ראשון יעשה כהן אחד בלבד. ונעביד תרי. שאת הסידור השני יעשו שני כהנים!?

ומתרצינן: אם כן, נימא קרא בפסוק אחד "ובער" בלשון יחיד, ובפסוק השני "ובערו" בלשון רבים.

אי נמי, יכתוב בפסוק אחד "וערך", ובפסוק השני "וערכו", שזה באותו לשון.

מאי "ובער" "וערכו", למה שינה הכתוב בלשונו?

אלא, שמע מינה כדקא אמרינן, שהפסוק השני מדבר בענין אחר לגמרי, בתמיד של בין הערביים, ולכן שינה בלשונו.

תני רבי חייא: הפייס שעשו על עבודת התמיד.

פעמים - זכו בו שלשה עשר כהנים. כאמור במשנה דלעיל [כה א] בפייס השני שבכל יום. ^[6]

פעמים - זכו בו ארבעה עשר כהנים. בחג הסוכות, שנוסף עוד כהן שמנסך את המים כאמור במשנתנו.

פעמים - זכו בו חמשה עשר כהנים. בשבת, שנוספו שני כהנים לבזיכי לחם הפנים. ^[7]

פעמים - זכו בו ששה עשר כהנים. בשבת שבתוך החג, שנוסף כהן לניסוך המים, ושני כהנים לבזיכי לחם הפנים.

ומקשינן: והתניא: פעמים שזכו בו שבעה עשר כהנים?

ומתרצינן: ההיא ברייתא - דלא כרבי אליעזר בן יעקב, שאמר לא היה פייס נפרד להעלאת אברים מן הכבש למזבח.

אלא כרבי יהודה, הסובר שלא היה פייס למחתה, וממילא הוא מוכרח לסבור שהיה פייס להעלאת אברים מן הכבש למזבח [כדי שלא יחסר מארבע הפייסות שבכל יום]. וכדעת משנתנו [לעיל כו, א] שזה היה הפייס הרביעי.

ולדעתו הרי שבכל יום זכו ארבעה עשר כהנים בעבודת התמיד, שכן נוסף עוד כהן להעלאת האברים מהכבש למזבח.

ואם כן, בשבת שבתוך החג, זכו שבעה עשר כהנים.

ואילו הברייתא דרבי חייא סוברת כרבי אליעזר בן יעקב, שהכהן שזכה בהעלאת האיבר לכבש הוא מעלהו אח"כ למזבח. ולכן לא מנה אלא שלשה עשר בכל יום. ולכל היותר יתכנו ששה עשר כהנים.

מתניתין:

המשנה הקודמת מדברת בקרבן תמיד, שבא רק מהכבשים בני שנתם.

אבל איל, שהוא בן שתי שנים, אם הוא קרבן עולה - היה קרב באחד עשר כהנים.

כיצד?

הבשר, כלומר, האברים השונים בחמשה כהנים כמו בכבש [א. הראש והרגל. ב. שתי הידיים. ג. העוקץ והרגל. ד. החזה והגרה. ה. שתי הדפנות].

הקרביים שהם כבדים באיל מבכבש, ^[8] והסולת והיין של המנחה הבאה עם הקרבן, שאף הם היו מרובים באיל מבכבש, שהסולת בכבש עשרון אחד ובאיל שני עשרונים, והיין בכבש רביעית ההין ובאיל שלישית ההין - בשנים שנים.

שני כהנים היו מעלים כל אחד מהם למזבח. הרי כאן ששה כהנים, וביחד אחד עשר כהנים. ^[9]

פר עולה היה קרב בעשרים וארבעה כהנים, לפי שאבריו כבדים ביותר. ואף הסולת והיין היו מרובים בו מבאיל.

כיצד?

הראש והרגל היו טעונים שלשה כהנים. הראש באחד והרגל בשנים. ^[10]

העוקץ והרגל טעונים ארבעה. העוקץ בשנים והרגל בשנים. החזה והגרה בארבעה. החזה באחד והגרה בשלשה.

שתי ידים - בשנים.

ושתי דפנות - בשנים. ^[11]

הקרביים והסולת והיין - בשלשה שלשה כהנים, כל אחד. ^[12]

במה דברים אמורים שהיו צריכים כל כך הרבה כהנים לכל בהמה ושעבודתם נקבעה על ידי פייס - בקרבנות ציבור, כגון כבשים בקרבן תמיד ופרים ואלים בקרבן מוסף.

אבל בקרבן יחיד - אם רצה כהן אחד להקריב את כל הבהמה ובלא פייס ^[13] מקריב.

הפשיטן וניתוחן של אלו ואלו, של קרבנות ציבור ושל קרבנות יחיד, שוין בכך שהם כשרים בזר.

גמרא:

תנא בברייתא: הפשיטן וניתוחן של קרבנות צבור ושל קרבנות יחיד, שוין בכך שהם כשרים בזר.

אמר חזקיה: מנין להפשט וניתוח ששוה.

שנאמר "והפשיט את העולה, ונתח אותה לנתחיה. ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח".

ודייקינן מכך שלא נזכר "בני אהרן הכהן" אלא בנתינת האש, שרק נתינת אש בעיא כהונה, אבל הפשט וניתוח שכתוב לפני כן לא בעיא כהונה, אלא כשרין אפילו בזר.

ואם תמצא תנא ששנה ה' פייסות ואומר היה פייס למחתה ופייס לאיברין שע"ג הכבש אותו התנא חולק על ר' יהודה ועל ר' אליעזר בן יעקב שזה אומר לא היה פייס למחתה וזה אומר לא היה פייס לאברים שעל הכבש:

תמיד קרב בט' בי' בי"א בי"ב לא פחות ולא יותר:
מדתנינן ובשבת שבתוך החג ביד אחד צלוחית של מים שמעת מינה שאין מנסכין מים אלא בתמיד של שחר. דאי ס"ד מנסכין בתמיד של בין הערבים בחול נמי משכחת י"ב בתמיד של בין הערבים. כיצד עצמו בט' וב' בשני גזירי עצים. ואחד בצלוחית של מים הרי י"ב בתמיד של בין הערבים. אלא ש"מ אין מנסכין ש"מ. מנא לן שתמיד של בין הערבים טעון ב' גזירין שנאמר וערכו עצים על האש. ודרשינן ליה בתמיד של בין הערבים ומשמע וערכו שנים. ושאר השמועה פשוטה היא:

תני ר' חייא פעמים י"ג פעמים י"ד כו'. פי' פעמים שאתה מוצא בפייס בתמיד של שחר י"ג כדתנן י"ג זכין בו. וכבר פירשנום למעלה. ובחג מוסיפין בתמיד של שחר אחד בצלוחית של מים הרי י"ד. ובכל שבת י"ג הידועין בתמיד של שחר ושנים בידם ב' בזיכי לבונה של לחם הפנים הרי ט"ו ואם הוא שבת שבתוך החג י"ג הידועין וב' בשני בזיכי לבונה וא' בצלוחית של מים הרי י"ו. ומקשינן והתניא פעמים י"ז. ודחי' האי מתניתא תני ומוסיף ואחד במחתה הרי י"ז. והאי תנא לא כר' יהודה ולא כר' אליעזר.

מתני׳ תמיד קרב בתשעה. פי׳ בתשעה כהנים מהעלאת איברים ואילך ולא חשיב הכא המעלה מן הכבש למזבח ופרש״י ז״ל דהאי תנא ר׳ אליעזר היא דסבי׳ ליה שהמעלה לכבש הוא המעלה מן הכבש למזבח ולא נהיר דהא אוקי׳ מתני׳ דלא כר׳ אליעזר ולפירושו רישא רבנן וסיפא ר׳ אליעזר וכל כי האי גוונא הוה מפרש לה בגמרא כדפריך ומתרץ בעלמא בכי האי גוונא וממה שכתב כאן רש״י ז״ל הא כר׳ אליעזר דלית ליה חד להעלות מן הכבש ולמזבח נראה מדבריו שהוא סובר דלרבנן כהן אחד מעלה הכל מן הכבש למזבח וכבר דחינו פירושו והנכון דהאי סיפא דברי הכל היא ואפילו לרבנן ולא נחית השתא תנא למימני אלא כהנים שיש בהעלאה ראשונה ושאר דברים אבל כהנים דהעלאה שנייה כיון דפלוגתא דר׳ אליעזר ורבנן היא לא מני להו:

ושנים בידם שני גזירי עצים. פי׳ חתיכות של עץ ארוכות ככל רחב המערכה וכן פרש״י ז״ל במס׳ תמיד אבל בקרבן שחרית לא היה בו אלא כהן א׳ כדאי׳ בגמרא וזוכה שחרית לתרומת הדשן הוא הזוכה לסידור מערכה ולשני גזירי עצים כדאיתא לעיל וכהן שזכה בו שחרית זוכה בו ערבית ואו׳ לכהן שבימינו זכה עמי לערב בגזיר השני למאי דקימא לן שאין חוזרי׳ ומפיסין לערב כדאי׳ בגמ'.

ושנים בידם שני בזיכי לבונה. וא״ת מי היה זוכה בהן פי׳ בתוס׳ שזוכה בהן אותן שאחר האחרון של מוליכי איברים לכבש א״נ אותן שהיו אחרוני׳ אחר הי״ג שזכו בתמיד וזה נר׳ נכון יותר:

ובשבת שבתוך החג ביד אחד צלוחית של מים. פי׳ בקרבן תמיד של שחר דבתמיד של בין הערבים לא היו עושין ניסוך המים כדאיתא בגמ׳ וסדר ניסוך המים מפורש בפרק החליל.

בחול נמי משכחת לה. פי׳ בחול של חג נמי משכחת שנים עשר כהנים תשעה כדרכו ושנים לשני גזירי עצים ואחד לצלוחית של מים:

שפעם אחת נסך על רגליו. פי׳ שעשה עצמו כאלו הוא עושה שלא במתכוין והכירו שעשה במתכוין שהיה צדוקי שאינו מודה בניסוך המים ולפי׳ רגמוהו כל העם באתרוגיהן פרש״י ז״ל ולמה לי למיתני באתרוגיהן אלא ודאי לאשמועי׳ שאין הניסוך המים אלא בשעת נטילת לולב ואתרוג דהיינו בשחרית וא״ת והלא אנשי ירושלם נוטלין היו לולביהן כל היום כדאיתא התם תירצו בתוספות לא היו כולם מקובצים בעזרה בשעת תמיד של בין הערבים שלא היה זמן תפלה וא״ת ודילמ׳ נקט אתרוגיהן שלא חשו לכבוד מצות האתרוג ורגמוהו בהם. וי״ל דהא פשי׳ דכיון שהכירו בו שהוא צדוקי זהו כבודו של אתרוג לקדש בו השם לענין כזה: (הגהה לאחד קדוש ז״ל וכל זה איננו שוה לכך נראה לי דרב אשי מגופא דתקנתא דהגבה ימינך דייק לה דבשלמא אי בשחרית דוקא סאגי בהכי דחזו בני העזרה את הכהן המנסך משום דהשמש במזרח ונופל אורו במערב אבל בין הערבים השמש במערב ונופל אורו בין עיני בני העזרה ולא חזו בדוק׳ את הכהן המנסך אפי׳ אם יגביה ימינו ויכול הוא לשפוך המים חוץ למקום נסוכם והילכך הוה להו לרבנן לתקוני שמשביעין אותו כדרך שתקנו ביום הכפורים וכי תימא והלא הכהנים העומדים בין אולם ולמזבח חזו ליה בדוק׳ לא היא דהא המנסך אחורי כלפי פניהם שהרי הניסוך לצד מערב הוא):

שנאמר וערכו עצים על האש ואע״ג דהאי קרא בעולת נדבה כתיב וגבי בן בקר הא פריש ר׳ אליעזר לקמן דדרשי׳ ליה אף לתמיד מדכתיב ביה על העצים אשר על האש אשר על המזבח:

קמ״ל דעביד חד ונעביד תרי דעביד חד גזיר חד והדר ליעבדו תרי שני גזירי עצים. ה״ג א״כ לימא קרא ובער ובערו אי נמי וערך וערכו מאי ובער וערכו: אלא מדשני בלישניה ש״מ כדאמרן דחד לשני גזירי עצים בכהן חד לתמיד של שחר כדכתיב ביה בבוקר בבוקר וחד לשני גזירי עצים לתמיד של בין הערבים בשני כהנים:

תני ר׳ חייא פעמים שלשה עשר וכו' פי׳ דבחול זוכין בתמיד י״ג כדאיתא במתני׳ ובחג בחול י״ד מפני ניסוך המים. ובשבת דעלמא חמשה עשר מפני שני בזיכין ובשבת שבתוך החג י״ו מפני ניסוך המים ופרכי׳ והא תניא שבעה עשר ג״ה ההיא דלא כר׳ אליעזר ודלא כר׳ יהודה אבל רש״י ז״ל גורס ההיא דלא כר׳ אליעזר אלא כר׳ יהודה ופי׳ ז״ל דההיא מתניתא מוסיף חדא גברא להעלות איברים מן הכבש למזבח ודלא כר׳ אליעזר דסבר שהמעלה לכבש הוא המעלה למזבח אלא כר׳ יהודה דלית ליה דר׳ אליעזר כדאי׳ לעיל. וכתב רבינו ז״ל דלא גרסי׳ ודלא כר״י דנהי דאשכחן ליה דאין פייס למחתה שאין כהן להעלות מן הכבש למזבח מי שמעי׳ ליה עד כאן פי׳ לדבריו דודאי לא אשכחן ליה הכי בשום מתני׳ ומתני׳ ואי בתר שמעתא וסוגיא דתלמודא אזלי׳ אדרבא אמר רבא לעיל דרבי יהודה לית ליה דר״א בן יעקב וא״ת ודילמא להכי אמרי׳ דלא כר׳ יהודה משום דדי׳ גברא דמוסיף ההוא תנא הוא במחתה דקסבר יש פייס למחתה ודלא כר׳ יהודה י״ל דהא ליתא חדא דמה ענין מחתה אצל הזוכין בתמיד שבפייס השני ועוד דאי מני גברא דמחתה לימני נמי דקטרת גופיה והוו להו שמנה עשר אלא ודאי דלא חשיב אלא המעלה מן הכבש למזבח כך יש לפרש לפי שטתו ז״ל ומיהו אינה מחוורת חדא דבכולהו נוסחי גרסי׳ ודלא כר׳ יהודה. ועוד מה צריך לומר אלא כר׳ יהודה לימ׳ דלא כר׳ אליעזר בלחוד דהא כולי עלמא לית להו דר׳ אליעזר ומתני׳ פליגא עליה ועוד קשה לדבריו דאי מני המעלה מן הכבש למזבח דלא כרבי אליעזר בן יעקב א״כ ששה גברי הוה להו לאוסופי כדברירנא לעיל ובתוספות פי׳ כגרסת הספרים והיא גר״ח ז״ל והתניא שבעה עשר ופרקי׳ דההוא תנא מוסיף חד גברא למחתה ומפייס ליה בפייס השני ואתיא דלא כר׳ אליעזר בן יעקב דלדידיה אע״ג דאיכא פייס במחתה כדאיתא לעיל מ״מ פייס רביעי עביד ליה ואתיא נמי דלא כר׳ יהודה דלדידיה הזוכה בקטורת בפייס שלישי הוא הזוכה במחתה וכי תימא והאי תנא היכי מני מחתה בפייס שני של תמיד י״ל דסבי׳ ליה דמחתה לא מעתרא ואיתא בין בחדשים בין בישנים וכיון דכך ליכא לצרופה לקטורת שהיא בחדשים דוקא וליכא למעבדה פייס באנפי נפשיה כיון דלא חשיבא כקטורת והיא פלגא עבודה: וליכא לאוקומה בפייס של תרומת הדשן דלא חשיבא כותיה הלכך אוקמה בפייס של תמיד דחשיב ואיתיה בין בחדשים בין בישנים:

מתני׳ איל קרב בי״א הבשר בחמשה כדין הכבש. והקרבי׳ והיין והסולת בשנים שנים ושאלו בתוס׳ דבשלמא ביין ובסלת ניחא להוסיף בהם כהנים יותר מן הכבש שהרי היין והסולת של איל מרובין משל כבש אלא בקרבים למה מוסיפי׳ כהן ותירצו כי הקרבים כבדים היו ומוליכי׳ אותן בכלי ושורת הדין היה שאף בכבש יהיו שנים אלא שכבר אמ׳ הפסוק ששה לטלה אבל באיל דליכא מנין כהני׳ בכתוב הוסיפו בם כהן מפני כבדם:

פר קרב בכ״ד כדמפ׳ ואזיל ולא ידענא אמאי לא קתני האיברים בכאן כדרך ששנאם בטלה. ובתוספות נסתפקו בדבר:

בד״א בקרבנות עולות צבור אבל קרבנות יחיד דהיינו עולת יחיד אם רצו להקריב איבריה בפחות מכן או ביותר מכן מקריבין והפשטן ונתוחן של אלו ואלו שוין פרי׳ בגמרא לענין הפשט וניתוח שכשרין בזר:

כשהיה הכהן מנסך את המים בחג היו אחיו הכהנים צווחין ואומרים לו הגבה ידיך כלומר כשתתן את המים בספל מפני שהצדוקים אינן מודים בניסוך המים אחר שלא נכתב בתורה בהדיא אלא דרך רמז כמו שאמרו במסכת תענית ב' ב' מ"ם יו"ד מ"ם הרי כאן מים והיו חושדין אותו בכך מפני שפעם אחת אירע שאותו כהן שנזדמן לנסך היה צדוקי לענין זה ועשה עצמו כמנסך את המים בספל ולא עירן לתוכו אלא ששפכן על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן ומשם ואילך היו אומרים לו שיגביה את ידיו בשעת ניסוכו עד שיראה לכל שלתוך הספל הוא נותנן:

תמיד קרב בט' כו'. סדר הולכת אברי תמיד קתני ולא חשיב עבודות הדם ודישון שהיו לפני זה:

ושנים בידם ב' בזיכי לבונה כו'. האי תנא סבר בזיכין קודמין למוספין דאי הוה מוספין קודמין לבזיכין לא הוו שייכי מידי בזיכין למילי דפייס השני ובגמרא חשיב ליה בהדי מילי דפייס השני דקתני פעמים ששה עשר ועוד דלמאן דאמר מוספין קודמין לבזיכין משמר היוצא מקריב תמיד של שחר ומוספין משמר הנכנס מקטיר בזיכין כדמוכח בסוף החליל וא"כ אין ענינם לתמיד של שחר כלום ואין יכולין להיות בפייס השני כלל אבל למאן דאמר בזיכין קודמין למוספין אתי שפיר דאע"ג דתמיד קרב בשחרית ובזיכין בחמש כדמוכח בריש תמיד נשחט משום דהוו בזיכין בפייס השני חשיב להו בתמיד של שחר ועוד כי נראה שמותר לעשותן לאלתר שחרית אחר התמיד דהא לקמן בפרק הממונה (דף לד.) משמע שהיה להם להיות בין חביתין לנסכים משום דגמרינן חוקה חוקה מחביתין אי לאו דכתב ביום ביום לאחר ואהני להקדים נסכים לבזיכין אלמא סמוך לנסכים לאלתר מותר לעשותם קודם חמש והא דאמרינן בזיכין בחמש היינו שלא יתעכבו יותר אבל לכתחילה יכול להקריבן שחרית אחר נסכי תמיד וכן מוספין בשש דאמרינן בתמיד נשחט (דף נח.) נראה לפרש שלכתחילה אין לעכבם יותר אבל קודם לכן מותר להקריבם לכתחילה מדמצלינן צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא לכתחילה. לשון רבי. ואם תאמר למה היו עושין אותן בפייס שני כיון שהיו אחר הקטרת אברי התמיד שהיה בבקר והבזיכין אח"כ אפילו למאן דאמר בזיכין קודמין למוספין כדמשמע לקמן בפרק הממונה יש לומר שכל עניני הקטרות והעלאות היו בפייס אחד וגם יכולין להקטיר בזיכי שחרית כדפירש רבי:

שני בזיכי לבונה. וא"ת מי היה הזוכה בהן י"ל אותו שאחר אחרון של מוליכי אברים לכבש אך מספקא לרבי במוסף של שבת אם היו עושין פייסות או אותם של שחרית היו עושין זה אחר זה ולא תיקשי דאם כן נפישו להו פייסות דד' פייסות דמתני' בכל יום מיירי אבל בשבת איכא טפי כדאמרינן לעיל (ע"א) וכשם שמפיסין לה שחרית כך מפיסין כו' דמיירי בשבת ואפילו אם תמצא לומר שאין פייס למוסף לא תיקשי מהא דתנן (סוכה נה:) בשמיני חוזרין לפייס כברגלים אלמא מפיסין על מוסף דנהי דמפיסין כולהו המשמרות איזהו משמר יעבוד מ"מ אנשים שזכו במוסף לא היו מפיסין מי שוחט מי זורק:

ושנים בידם ב' גיזרי עצים. אבל של שחרית לא קחשיב שהן היו בפייסות של קרות הגבר עם תרומת הדשן כדאמרן לעיל מי שזכה בתרומת הדשן כו':

ורגמוהו העם באתרוגיהן. אלמא היה ניסוך בתמיד של שחר ואע"פ שאנשי ירושלים היו נוטלין כל היום אתרוגיהן בידיהן מסתמא לא היו בעזרה בשעה שתמיד של בין הערבים קרב שלא היה זמן תפלה:

אם אינו ענין לתמיד של שחר. וא"ת הא האי קרא לאו בתמיד של שחר כתיב אלא גבי עולת נדבה כתיב בפרשת ויקרא ובבן בקר י"ל דלקמן (דף כז.) אוקי לה רבי אלעזר בעולה:

דלא כר"א בן יעקב ודלא כרבי יהודה. ה"ג בספרים והקשה הקונטרס נהי דשמעינן ליה לר' יהודה אין פייס למחתה מה ענינה לתמיד ועוד אי מני מחתה וסבר לה דלא כר' יהודה ליחשוב נמי קטורת ונפישי להו ועוד כיון דמני מחתה ומני נמי הולכת אברים מכבש למזבח א"כ נפישי להו מי"ז ועל פירוש הקונטרס דגרס אלא כרבי יהודה קשה כי מה לן להזכיר כלל ר' יהודה ועוד תימה שחושב כאן לפירוש הקונטרס הולכת אברים מכבש למזבח שהיה בפייס רביעי דמה נפשך אי בפייס שני חשיב לה לא ליחשוב העליה למזבח אי סדר תמיד קחשיב לא ליחשוב דישון מזבח הפנימי והמנורה ועוד תימה דמשמע במשנה דתמיד שהרבה כהנים היו מעלין אברים מכבש למזבח דתנן בזמן שכהן גדול רוצה להקריב הראשון מביא לו ראש והרגל וסומך עליהן וזורקן השני כו' ועוד דאמרינן לקמן (שם) הטלה טעון ששה משמע דבהעלאה מכבש למזבח איירי ועוד דאמרינן לעיל (ע"א) טעמיה דמעלה אחר אברים למזבח משום ברוב עם הדרת מלך ואי אין מעלה אלא אחד אין זה הדרת מלך אלא טוב היה שיעלו אלו הראשונים על כן נראה כפירוש ר"ח שמיישב גירסת הספרים דלא כר"א בן יעקב ודלא כרבי יהודה וה"פ פעמים שאתה מוצא בפייס השני י"ג הנך י"ג דמתניתין שכולם בכלל פייס שני הם והא דתניא פעמים י"ז ההיא ברייתא מוספת כהן אחד במחתה והאי תנא דלא כרבי יהודה ודלא כר' אליעזר בן יעקב^א)צ"ל שר"י. (שהיה) אומר לא היה פייס למחתה אלא כהן שזכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה פירוש פייס של מחתה לא היה בפייס שני מי מוליך המחתה אלא בפייס של קטרת הן מזכין במחתה לזה שעמו ומי מוליך המחתה על ידי פייס הקטורת וברייתא זו סבירא לה שהיו מפייסין בפייס שני מי מוליך המחתה ודלא כרבי אליעזר בן יעקב דהא בהדיא מוקמינן להאי ברייתא מחתה בכלל פייס שני ואיהו מוקי פייס למחתה בפני עצמה וכן מפרש בתוספתא שמפרש אלו השלשה עשר וארבעה עשר וחמשה עשר וששה עשר ושבעה עשר בכלל פייס שני. פר"ח. ואם תאמר ולמה תהא פייס למחתה בפייס שני ולא תהא בכלל פייס הקטרת ויש לומר דסבר האי תנא דמחתה לא מעשרת וצריכין להפיס עליה חדשים וישנים וצריך לקובעה בפייס שכולם היו שוין בו ולכך הויא בפייס שני והא דחשיב בירושלמי ברך ה' חילו בקטרת ופועל ידיו תרצה במחתה האי תנא סבר דמחתה מעשרת. ה"ר יוסף וכן רבי:

פר קרב. תימה אמאי לא חשיב סדר אברי פר כסדר אברי תמיד דלעיל:

והגרה בשלשה. ואע"פ שבאיל לא היה מוסיף בה יותר מבטלה בפר מיהא צריך שלשה:

בין הערבים באחד עשר עצמו בתשעה ושנים בידם שני גזרי עצים פי' אבל שני גזרי עצים דשחרית היו קודמין קודם לאברי התמיד טובא כדבעינן למימר בפירקן דלקמן:

והתניא שבעה עשר ההיא דלא כראב"י פי' דתניא שבעה עשר הוא מונא כהן שהיה מעלה האברים מן הכבש למזבח ודלא כר' אליעזר ובהא פליגי עם תנא דידן דתנא דידן לח מני אלא אותן שהיו זכין עמו בפייס השני אבל כהן המעלה מן הכבש למזבח פייס רביעי הי' ולפיכך לא מני לי' ותנא דברייתא כיון דהוא צריך לאברי' תמיד מני לי' עם כל אותן שזכו עמו בפייס שלו ולא גרסי' ודלא כר' יהודא הכא שא"צ לקטורת ומחתה הכא אלא מפני שלמעלה בד' פייסות היו שם גרסי' ליי אשתביש וכתבו לי' נמי הכא והנכון בעיני דאל גרסי' לי' כלל:

פר קרב בעשרים וארבעה כו' עיין בפ' ויקרא בפסוק ונתח אותה לנתחי שפירשתי שאסור לנתח את הנתחים והאי דתני העוקץ בשנים והרגל בשנים שני כהנים היו מוליכין האבר שלם ולא היו רשאין לנתחו:

בפרש"י בד"ה בין הערבים כו' שני גזירין אלא בכהן א' כו' ובד"ה ואי אמר' כו' י"ב בין הערבים כו' מקלח ויוצא בו והוא הנסוך עכ"ל ובד"ה אימא כו' שני גזריהן עוד בבוקר כדכתיב וערכו שנים עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ה"ג והא תניא כו' וע"כ לית ליה דראב"י דא"כ בצרי להו פייסות כו' והוצרך לו כהן כו' עכ"ל ר"ל דהא דקאמר אלא כר' יודא לאו לענין מחתה דקאמר ר' יודא הוא דלא שייכי הכא דלא חשיב הכא פייס של קטורת אלא דקאמר אלא כר' יודא לענין דבעי כהן אחר בהעלאת אברים מכבש למזבח דע"כ דלא ס"ל לר"י כראב"י דא"כ בצרי לדידיה פייסות וכוונתו בשאר דבריו תבא על ביאורם בדברי התוס' וק"ל:

תוס' בד"ה ההיא דלא כו' והתניא י"ז פי' בכל בוקר כו' בכל הפייסות דהיינו י"ג כו' והיינו דלא כראב"י כו' עכ"ל אבל ק"ל כיון דע"כ הך ברייתא דתנא לעיל מינה פעמים י"ג ופעמים י"ד ופעמים ט"ו ופעמים ט"ז לא מתפרש בכל הפייסות אלא בפייס השייך לתמיד כפרש"י א"כ מי הכריח לתלמודא לפרש הך ברייתא דפעמים ט"ז דהיינו בכל הפייסות אימא דהך ברייתא נמי לא איירי בכל הפייסות אלא בפייס של תמיד דהוו ט"ז כהנים ואתיא דלא כראב"י וכפרש"י וי"ל כיון דלאו בכל הפייסות איירי אלא בפייס של תמיד לא ה"ל לממני בתמיד ט"ז כהנים עם אותו כהן המעלה אברים מכבש למזבח דכל הנהו ט"ז כהנים הוו בפייס אחד וכהן המעלה אברים כו' היה לו פייס אחרינא ודו"ק:

בא"ד והא תנא דהכא דאית ליה י"ז אית ליה ה' פייסות כו' עכ"ל ק"ק דאין זה מוכרח דאימא דההוא דתני י"ז ס"ל כת"ק דר' יודא דס"ל דלא הוה פייס אחר במחתה אלא בההוא פייס דקטורת העומד לימינו זכה במחתה כמ"ש התוס' לעיל דהשתא לא הוו בט"ז כהנים אלא ד' פייסות דהיינו חד דתמיד שזכו בו י"ג כהנים וחד דתרומת הדשן וחד דמעלה אברים מכבש למזבח וחד שזכו בו תרי כהנים דקטורת והמחתה וק"ל:

גמרא אר"א אף אנן נ"ת כו' ורגמוהו כה"ע באתרוגיהן. עפרש"י. וקשה דבקדושין (עג) איתא ג"כ כהאי והתם מא"ל. וי"ל דשם אשמעינן דזה הוה ברגל בשעה שהיו כולם מצויין בבהכ"נ. ועת"י שהערה מהא דאנשי ירושלים בסוכה (ס"ד מא). ול"נ דאנשי ר"ל חשובים וצדיקים כמו שפרש"י ר"פ שלח. והכא אמר כל העם:

גמ' שם ההיא דלא כראב"י ודלא כר"י. כ"ה הגי' הישנה ועת"י. ול"נ לפרש דלא כראב"י דאמר דאותן כהנים עצמן שהעלו לכבש העלו למזבח. ודלא כר"י שהיה פייס בפ"ע על העלאתן למזבח אלא דס"ל דבפייס השני זכה בו הי"ד בהעלאתן למזבח. וע"כ ס"ל דהיה פייס למחתה וזה ג"כ דלא כר"י. והנה התוי"ט הביא מהכ"מ בשם ריטב"א דהי"ד זוכה בבזך א' והט"ו בבזך הב' (וכ"כ הת"י) והוא ז"ל הוסיף דכן בחג בצלוחית של מים. וק"ל דלפ"ז מדוע לא עשה בן קטין ט"ו דדין וכדאמרינן לעיל (כה ב) ואס"ד כו' תליסר הוי. ע"כ נלע"ד דהא דתנן תמיד קרב בתשעה כו' אדסליק מינה קאי דתני והד' מי מעלה אברים כו' דהיינו להקריב ע"ז קאמר דפעמים ט' עד י"ב ודלא כפרש"י ותוס' שאחד הוא המעלה אלא כהת"י שהבאתי לעיל (בע"א) וכנגדן הוא דהתקין ב"ק י"ב דדין וכדתני שם כדי כו' העסוקין בתמיד כלישנא דהכא תמיד קרב כו'. ודיוקא דהש"ס לעיל (כה ב) הוא דה"ל לתקן י"ג כנגד הכהנים הזוכין בפייס השני. והא דתני ר"ח פייס פעמים כו' עד ט"ז אתיא כראב"י דלדידיה הנוספים ע"כ היו בפייס הב' והא דב"ק כו' כדי שיהיו י"ב אחיו כו' לא אתיא כוותיה והא דתני י"ז הוא כמו שפירשתי והפוך בה כי נכון בס"ד:

ד"ה עצמו. והא כראב"י היא כו'. כ"פ לפי גירסתו ופירושו לקמן בגמרא בההיא דלא כראב"י כו' ועי' לעיל (בע"א) בתד"ה דתנן וברש"א שם. ומכ"ש לפמש"כ בסמוך א"ש בפשיטות כרבנן:

רש"י ד"ה ולמנסך. שהוא נקוב כמין חוטם דק שהמים מקלחין ויוצאין בו כו'. כצ"ל:

במשנה ד"ה אם רצה. ובלא פייס. המל"מ בפ"ד מהל' תמידין ה"ט נסתפק בדבריו אם הדבר תלוי בדעת הבעלים לתתו לכל כהן שירצה או דכל הקודם זכה ודעתו נוטה לסברא האחרונה. ואישתמיטתיה פרש"י בתמורה (לב) במשנה שכ' דרשאי ליטול דבר מישראל חברו כדי שיתן עולתו לבן בתו כהן כו'. הרי לפניך שבדעת הבעלים תלוי. אך התוס' שם חלקו עליו דלא מצינו טה"נ זו גבי קרבן. ונ"ל ראיה מקדושין (נג) דיליף שם מקרא דאין חולקין זבחים ומנחות כנגד עופות. והרי עופות קרבן יחיד הן ותני דחולקין. ויש לדחות דשם מיירי שלא בררו הבעלים כהן מיוחד אלא הביאום סתמא:

תד"ה פר. וקתני העוקץ בהדיה כו' משום דברישא כו'. ל"י למאי הוצרכו לזה הא בפשיטות איכא למימר דלהכי תני עוקץ משום דגם הוא בשנים:

גמ' מנין להפשט ונתוח ששוה בזר כו'. נ"ב וכן מקרא מפורש (ד"ה ב לה) גבי פסח דיאשיהו והלוים מפשיטים גם כתוב (שם כט) בפסח יחזקיהו אלא דשם משמע שיש קפידא מ"מ בעולות להפשיטם כהנים לכתחלה מיהת:

גמ' אין מנסכין. עי' תענית ב ע"ב תד"ה איבעי להו:

תד"ה ההיא דלא כראב"י, ומה שהקשה רש"י ק"ל הא לשיטתם לעיל בלא"ה ניחא דכר"י ע"כ לא אתיא דהא לר"י אם רצה הכהן המקטיר לזכות גם במחתה רשאי ולא הוי בודאי י"ז כהנים:

[מלואים: מנין להפשט וניתוח ששוין בזר ואע"ג דלא כתיב בהו כהן ומהיכא תיתי דבעו כהונה י"ל משום דכתיב לעיל מיניה גבי עולת בן בקר והקריבו בני אהרן הכהנים וזרקו את הדם והפשיט את העולה ונתח ה"א דוהפשיט ונתח אכהנים דכ"ר גבי והקריבו קאי תדע דהא גבי זריקה לא כתיב כהן אע"ג דודאי בעי כהונה וזר חייב עליה מיתה כדאמר לעיל אלא ע"כ וזרקו אכהנים דכתיב לעיל מיניה גבי והקריבו קאי ה"נ אפשר לומר והפשיט ונתח נמי אכהנים דוהקריבו קאי. ויליף לה מונתנו בני אהרן הכהנים אש דכתיב אחר והפשיט ונתח ואי ס"ד דכל העבודות הכתובים אחר והקריבו אכהנים דכתיב גבי והקריבו קאי ועליה סמיך למה לן דכתב כהונה גבי נתינת אש נימא נמי דקאי אכהנים דוהקריבו אלא ע"כ דהפשט ונתוח לא בעו כהונה ואי לא כתב רחמנא כהונה גבי נתינת אש דכתיב בתר הפשט ונתוח ה"א דונתנו אש קאי אהני דהפשט ונתוח דסמיך ליה ומינייהו קסליק דכשרים אפי' בזר ה"נ נתינת אש תהא כשרה בזר קמ"ל קרא דבעו כהונה והשתא וזרקו ודאי אכהנים דלעיל דגבי והקריבו סמוך למד מהא דבעו כהונה ובדין הוא דהול"ל דוהפשיט ונתח נמי אההוא כהנים סמיך אלא מדכתיב בתרי' גבי נתינת אש כהונה גלי קרא דכהונה דוהקריבו לא קאי אוהפשיט ונתח ואילך הנאמר קודם נתינת אש מיהו זריקה דכתיבא לפני פניו דנתינת אש אין לך להוציאו מכלל כהונה דוהקריבו דכיון דאיכא למימר דכהונה דגבי נתינת אש לא אתי אלא לאפוקי להפשט וניתוח לחוד דלפניו די לך ואין להוציא לזריקה דלפני פניו מכהונה דוהקריבו ועוד דבזריקה גלי רחמנא בהדיא במקום אחר דבעו כהונה דכתיב גבי עולת צאן וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו ובע"כ ילפינן להו מהדדי שהרי והקריבו זו קבלת דם גבי עולת צאן לא כתיב ואפי' הכי בעי קבלה ש"מ דמעולת בן בקר יליף לה ה"ה דילפינן עולת בן בקר דזריקה בעי כהונה מעולת צאן ופי' זה עיקר דאילו לפי' א' דמכהונה דנתינת אש א"א למעט דלא קאי עליה כהונה דוהקריבו אלא לפניו ולא זריקה דלפני פניו תקשה לך מנ"ל למעט מכהונה דנתינת אש לב' מילי הפשט עם נתוח די לך למעט נתוח לחוד דלפניו ולא להפשט דלפני פניו אלא ע"כ כהונה דנתינת אש גלי על כל הכתוב לפניו ולפני פניו בתר והקריבו דלא בעי כהונה וזריקה דבן בקר דבעי כהונה מבן צאן נפקא ליה דכתיב ביה כהונה בהדיא. א"נ י"ל דהא דצריך מיעוטא להפשט וניתוח דלא בעי כהונה משום דה"ל בכלל דבר המזבח ומשום לתא דתשמרו את כהונתכם דמה"ט ר"ל בברייתא בסמוך דשחיטה בזר פסולה אי לא דגלי קרא דכשירה כדאמר בסמוך והא דפריך האי מיבעי ליה לגופיה והא למאי דפי' לגופיה ל"צ דנתינת אש בעי כהונהאי משום דהוי בכלל דבר המזבח ואי משום דהוי בכלל כהונה דוהקריבו ובע"כ נתינת אש דכ"ר גביה כהונה למעוטי הפשט ונתוח אתי י"ל דה"פ מנלן דהא כהונה דכ"ר גבי נתינת האש לא צריך כלל לגופיה אלא למעוטי מידי אחרינא לחוד אתא להפשט וניתוח דלא בעי כהונה דלמא לנתינת אש גופיה דלא בעי כהונה:

ושנים בידם שני בזיכי לבינה של לחם הפנים פי' בת"י האי תנא סבר בזיכין קודמין למוספין דאי מוספין קדמי משמר היוצא מקריב תמיד של שחר ומוספין ומשמר הנכנס מקריב בזיכין כדמוכח סוף החליל (דף נ"ו) א"כ אין ענינם לתמיד של שחר כלום וא"י להיות בפייס הב' כלל וק"ל דא"כ קשה סתמא אסתמא דהכא סתם לן תנא כמ"ד בזיכין קודמין למוספין וברפ"ה דפסחים (דף נ"ח) תנן תמיד בע"פ נשחט בז' ומחצה וקרב בח' ומחצה בין בחול בין בשבת ומאן דס"ל תמיד בע"פ שחל בשבת נשחט בז' ומחצה ס"ל מוספין קודמין לבזיכין עבד למוספים בו' ובזיכים בז' ועביד לתמיד בו' ומחצה דאלו למ"ד בזיכין קודמין בזיכין בה' ומוספים בו' ועביד לתמיד בז' ומחצה אלמא סתם לן תנא כמ"ד מוספין קודמין לבזיכין ואע"ג דתנאי היא אי מוספים קודמים לבזיכין אי בזיכין קודמין למוספין כדאיתא לקמן בפ"ג (דף ל"ד) מ"מ הו"ל להגמרא למרמי סתמא אהדדי ולשנויי הכי כדרך הגמרא בכ"מ ושם בפ"ג יתבאר עוד:

אם אינו ענין לתמיד של שחר הקשו בתו' הא האי קרא לאו בתמיד של שחר כתיב אלא גבי עולת נדבה בפ' ויקרא ובבן בקר ותי' דלקמן מוקי לה ר"א בעולת תמיד. ק"ל הא הכי אמרינן לקמן וערכו ב' ב"א ב' הכהנים ב' למדנו לטלה שטעון ו' ופריך האי בבן בקר כתיב שטעון כ"ד ומשני על העצים אשר על האש אשר על המזבח איזה דבר שנאמר בו עצים אש ומזבח הוי אומר זה טלה ופירש"י על העצים קרא יתירא הוא דהא כתיב ונתנו אש וערכו עצים וערכו נתחים ל"ל תו על העצים אשר על האש למידרש ביה דהני ו' כהנים הוצרכו לדבר שנאמר בו אש ועצים ומזבח והיינו טלה של תמיד שצריך למערכה חדשה. הרי הא לא אתיא לן דוערכו איירי בתמיד אלא משום דסיפא דקרא דאשר על האש מיותר דהא כבר כתיב ונתנו אש וערכו עצים ומ"מ האי וערכו עצים לגופיה אתי ואבן בקר דכתיב גביה קאי ולקמן אפרש ההיא דלא כראב"י ודלא כר"י ה"ג ת"י וגם תוס' אחרונים והת"י מפרשים דהא ברייתא די"ז מיירי מפייס שני והא דתניא י"ז דלא כר"י דאמר לא היה פייס למחתה אלא היה פייס לה ונכלל בתוך הפייס הב' ולא עם קטורת בפייס הג' דבשלמא קטורת לא היו מפיסין לה אלא חדשים מפני שמעשרת כדאמרינן לעיל אבל מחתה ס"ל להאי תנא שאינה מעשרת וצריך להפיס עליה חדשים וישינים וצריך לקובעה בפייס שכולן היו שווין בו ולכן היה בפייס שני ודלא כראב"י דס"ל דלא היה פייס למי מעלה אברים מן הכבש למזבח ולדידיה להשלים ד' פייסות בע"כ צריך פייס בפ"ע למחתה ואינו נכלל בתוך הפייס הב' ותמי' לי על פי' זה דא"כ פייס פעמים י"ג דתני ר"ח היכי משכחת לה דהא לעולם היה י"ד בפייס זה השני י"ג דקחשיב במשנתינו ופייס דמחתה דמוסיף ר"ח ולעולם לא משכחת לה פחות מי"ד וי"ג דר"ח המ"ל. ועק"ל דא"כ הו"ל תלתא תנאי במחתה לראב"י היה לה פייס בפ"ע להשלים ד' פייסות ולברייתא נכללה בתוך הפייס הב' של תמיד ולר"י לא היה לה פייס כלל אפי' נכללה לא אלא מי שזכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה אלא ודאי לכ"ע אינו נכללה בתוך הפייס הב' של תמיד ואין כאן אלא ב' מחלוקת לראב"י נותן פייס בפ"ע למחתה להשלים ד' פייסות ולר"י דאית ליה פייס מן הכבש ולמזבח לא היה פייס למחתה אלא מי שזכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה והתוס' שלנו פירשו הא דתניא י"ז לכל הפחות קאמר וקחשיב לכל הזוכין בכל הד' פייסות בפייס הא' א' דתה"ד ובשניה י"ג כהנים זוכין בו ובג' ב' א' דמחתה וא' דקטורת הרי י"ו זוכין ובד' א' דמן הכבש ולמזבח ודלא כראב"י דל"ל כהן [בפ"ע] דמן הכבש למזבח ודלא כר"י דל"ל דזוכה במחתה מחמת פייס אלא ברצון הזוכה בקטורת תליא אם רצה אומר לזה של ימינו זכה עמי במחתה ואם רצה אומר כן לאחר או מניחה לעצמו והא דאמרינן לעיל אי משכחת תנא דא"ל ה' והא תנא די"ז א"ל ה' פייסות י"ל דלעיל לא ידע מהא ברייתא. וזה תמוה לי לומר דלא ידע ועוד קשה סתמא דגמרא דידע להא אמאי לא מייתי לה לעיל. ולדידי א"צ לדחוק בזה נהי דס"ל להאי תנא די"ז כהנים זוכין בכל הפייסות מ"מ לא היו אלא ד' פייסות בלבד בא' ובאחרון זוכין בכ"א חד כהן ובשני י"ג כהנים זוכין בו ובשל ג' ב' א' למחתה וא' לקטורת ומ"מ פייסות אינן אלא ד' לחוד. ומ"מ ק"ל גם על פי' זה דא"כ הו"ל תלתא תנאי במחתה לראב"י הו"ל פייס בפ"ע להשלים ד' פייסות כדאמרינן לעיל ולר"י אין כהן אחר זוכה בה מחמת פייס אלא ברצון הזוכה בקטורת לחוד תליא ולהאי תנא די"ז הזוכה במחתה זוכה בה מחמת פייס ועל תוס' הישינים אנו מצטערין שמוסיפין לנו ע"י פי' במחלוקת אלא שבאו חדשים להוסיף ג"כ ועוד אם איתא להא הא ודאי לא הוי שתיק הגמ' לומר כן בהדיא ולא ע"י רמז עפ"י פי' וכ"ש במקום שיש לטעות לפ' הכי או הכי האי י"ז דקא מוסיף האי תנא אי אפייס ב' לחוד קאי כפי' ת"י ופייס למחתה להאי תנא היה בפייס ב' ואי היה בפייס ג' והא כל אפושי מחלוקת לא מפשינן ומה שדחק לתו' שלנו לפ' דלר"י דמחתה ברצון הזוכה בקטורת תליא הוא מדק"ל לעיל דרוצה לפשוט דכשהן מפיסין לעבודה א' מפיסין מדר"י דא' לא היה פייס למחתה ולידק מת"ק איפכא ותי' דע"כ לא פליגי אלא דלר"י ברצון הזוכה בקטורת תליא ולת"ק לא ליתא דלר"י לא ברצונו תליא וכבר פי' התם הא דמייתי מדר"י בענין אחר וגם התוס' עצמם בחד פי' פי' בע"א. ול"נ לפרש גי' זו ההיא דלא כראב"י ודלא כר"י כפי שהעידו התוס' שכן הגי' בכל הספרים והת"י כתבו שכן גורס ר"ח מ"מ אפרש לה ע"ד פירש"י לפי גרסתו דלא כראב"י אלא כר"י ואין כאן מחלוקת חדשה וה"פ דראב"י ס"ל לא מיבעי דלא היה פייס בפ"ע מי מעלה מכבש למזבח אלא אפי' כהן בפ"ע לא היה לזה והני תרתי משום חד טעמא הוי דמקום שכינה לאו אורח ארעא ואפי' כהן בפ"ע א"א משו"ה כ"ש שאין כאן מקום לפייס לגמרי והני תרתי א"א לא' בלא חברתה מיהו לת"ק דידיה דל"ל ה"ט מקום שכינה לאו אורח ארעא אלא אדרבא ס"ל ברוב עם הדרת מלך ומה"ט אית לן לאפושי בכהנים וצריך כהן חדש דווקא להעלות מכבש למזבח מ"מ אין טעם זה גורם לאפושי בפייסות ולהיות פייס בפ"ע למעלה מן הכבש למזבח דאפי' אם המעלה יהיה נכלל עם א' משאר פייסות הא איכא משום ברוב עם אלא משום דס"ל לת"ק דלא היה פייס למחתה בפ"ע כר"י וא"כ בצרי לה פייסות והא לא אמרינן כדא"ר לעיל לפיכך מכניס פייס דהמעלה תחת פייס דמחתה להשלים מנין ד' פייסות דא"א לפחות מהן הרי דהא דת"ק דראב"י חדא בלא חברתה אפשר דאפשר שיהיה כהן חדש בהעלאה משום ברוב עם מיהו פייס בפ"ע ל"צ ואי משום השלמת ד' פייסות הא אפשר להכניס פייס דמחתה תחת פייס דהמעלה ומיהו ת"ק דר"י בע"כ הכי ס"ל דכיון דאר"י לא היה פייס למחתה מכלל דת"ק דידיה ס"ל דהיה והשתא ה"ק והתניא י"ז ההיא דלא כראב"י פי' דס"ל שהיה כהן חדש להעלאה משום ברוב עם ודלא כראב"י דל"ל לאו אורח ארעא אלא כת"ק דידיה דחייש בהעלאה לה"ט דברוב עם מיהו בהא לא ס"ל כת"ק דראב"י שהיה פייס בפ"ע להעלאה משום דהאי ת"ק ס"ל דלא היה פייס למחתה ובע"כ צריך להכניס פייס דהעלאה תחתיה להשלים מנין ד' פייסות והאי תנא דברייתא זו די"ז ס"ל דהיה פייס למחתה ויש כאן ד' פייסות כבר והאי דהמעלה היה נכלל בתוך פייס ב' והשתא האי תנא די"ז לאו מחלוקת ג' הוא בסברא חדשה כמו לפי' ת"י ושלנו אלא הכל מיוסד על טעם א' דא"א לפחות מד' פייסות אלא דת"ק דראב"י ס"ל לא היה פייס למחתה בפ"ע ומשלימים לד' פייסות בע"כ בפייס דהעלאה והאי תנא כת"ק דר"י דהיה פייס למחתה בפ"ע מפני שהוא מעשרת וכיון דכבר נשלם לו מנין ד"פ ע"י פייס דמחתה מעתה פייסדהעלאה ליתא דהא כל הני תנאי ל"ל אלא ד"פ לחוד מיהו בהא ס"ל כת"ק דראב"י דחייש לברוב עם לפיכך מצריך כהן חדש להעלאה וכוללו בתוך פייס ב' ששם מקומו בהדי פייסות דעבודת קרבן תמיד ועוד דא"א לכלול בהדי ב' פייסות אחרונים דמחתה ודקטורת דכיון דס"ל דהיה פייס למחתה בפ"ע מפני חשיבתה שמעשרת ממילא אין מפיסין לה אלא חדשים כמו לקטורת עצמה א"א לכלול האי דהעלאה עמם וצריך לקובעה להעלאה בפייס כמותה שכולן שווין חדשים עם ישנים לכן הויא בפייס ב' והשתא האי תנא בהא ס"ל כמר ובהא כמר ואין אומרים סברא חדשה דלא ידע:

איל קרב בי"א. ק"ל מנלן הא בשלמא רישא דתמיד הוא עצמו קרב בט' נ"ל בגמ' מוערכו שנים וכו' למדנו לטלה שטעון ו' אבל הא דפר ואיל מנלן (מיהו הא דחביתין וסולת ויין דבא' א' נמי א"י מנין) וראיתי בירושלמי שא' ולמה איל קרב בי"א ופר בכ"ד כדי לעשות פומבי לדבר פי' פרהסיא והרגש לדבר ע"ש בבית אלהים נהלך ברגש מיהו בגמ' שלנו פ"ה דסוכה (דף נ"ב) משמע דה"ט משום דברוב עם הדרת מלך דאמרינן התם אמרו על בנה של מרתא בת בייתוס שהיה נוטל שתי יריכות של שור הגדול שלקוח באלף זוז ומהלך עקב בצד אגודל ולא הניחוהו אחיו הכהנים לעשות כן משום ברוב עם הדרת מלך:

אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב מקריב פירש"י אם רצה כהן יחידי להקריב את הכל ובלא פייס. וק"ל הא בע"כ אפי' בקרבן יחיד צריך מנין הכהנים בהקרבה כמנין דתנינן במשנתינו למעלה דהא אי' באגדה במדרש איכה על פסוק העיר רבתי עם מבקש את לידע כמה אוכלסין הוו בירושלים מכהניא את ידע הה"ד ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה' בקר כ"ב אלף וצאן ק"כ אלף ותנינן פר קרב בכ"ד ואיל בי"א והא התם קרבנות יחיד היו ולא של חובת ציבור ואפ"ה אין איל קרב בפחות מי"א ופר בפחות מכ"ד. ועוד ק"ל מההיא עובדא דפ"ה דסוכה דבנה של מרתא בת בייתוס שהיה נוטל ב' יריכות של שור הגדול ולא הניחוהו לעשות כן משום ברוב עם ואי בק"י אם רצה א' להקריב מקריב א"כ ההיא עובדא בע"כ בק"צ הוה מדלא הניחוהו והאיך אפשר לומר [כן הא] היה ע"י פייס וכ"ד כהנים זכו בהולכה זו דפר ע"י פייס והאיך אפשר לומר שהיה נוטל ב' יריכות לחוד מה שזכו בו ג"כ שאר כהנים והא לא מצינו ועוד מאי איריא לא הניחוהו משום ברוב עם ת"ל דא"א לו לגזול את שאר הכהנים שזכו עמו בפייס ג"כ בהולכת איברים הללו [ואין] לומר ששאר כהנים שזכו עמו מחלו לו חלקם דחלילה לומר כן דה"ל כמבזין קדשי שמים ח"ו הלכך נ"ל דהא דקאמר אם רצה להקריב מקריב היינו בלא פייס קאמר והיינו לישנא דאם רצה כלומר דברצה הדבר תלוי ולא בפייס אבל מ"מ פר קרב בכ"ד וכן כולן אפי' בק"י ואע"ג דלא תנינן פייסות גבי פר ואיל דק"צ דמוספי ר"ח ושל מועדים מ"מ ארישא דפייס דתנינן גבי טלה תמיד קאי וה"ק איל של ק"צ קרב בי"א וע"י פייס וכן פר בכ"ד נמי ע"י פייס ועלה קאמר בד"א דצריך פייס בק"צ אבל בק"י אם רצה להקריב בלא פייס מקריב. ומ"מ אגדה זו ק"ל דהא פר קרב בכ"ד וכן איל בי"א היינו בעולה שכולה כליל ומקטיר את הכל אבל הא דויזבח שלמה משלמים מיירי שאין מקריב מהם אלא חלבים ופדרים בלבד ובחד כהן סגי להו וי"ל מ"מ הא קתני סיפא דפר קרב בכ"ד הסולת והיין בג' ג' נמצא אפי' פר של שלמים צריך עכ"פ ז' כהנים וגבי איל תני הסולת והיין בב' ב' נמצא איל של שלמים אינו קרב בפחות מה' כהנים דהא שלמים טעונין נסכים דהיינו סולת ויין והא דקאמר ותנינן פר קרב בכ"ד איל בי"א ל"ד לומר דכ"כ כהנים היו צריכים לכל פר ואיל דשלמים דשלמה אלא אסיפא סמיך דהסולת והיינו דפר בג' ג' ודאיל בב' ב':

הפשטן ונתוחן של אלו ואלו שוין. בגמ' מפרש שוין בזר וק"ל מאי קמ"ל דהפשט וניתוח של ק"צ שוה לק"י להכשיר בזר פשיטא מהיכי תיתי לחלק בין של צבור לשל יחיד לענין הכשר זר והא דנ"ל בגמ' דכשירה בזר ואפ"ה לא איצטריך תנא לאשמועינן דאין לחלק בה בין ק"י לשל ציבור והא ודאי דאפילו בקרבן צבור נמי כשירה בזר כדאמרינן לעיל (דף כ"ה) גבי תמיד דק"ל הוי או דילמא זורק מקבל דא"א שוחט מקבל זימנין דשחיט זר ואע"ג דשחיטה חשובה דחייבין עליה משום שחוטי חוץ וגם היא מד' עבודות שמפגלין בהן ופוסלין במחשבת פסול כדאיתא בפ"ק דזבחים כ"ש הפשט וניתוח הקלין דפשיטא כיון דרבי רחמנא שכשירים בזר דאין לחלק בין ק"י לק"צ. ונ"ל דמלתא אגב אורחא קמ"ל דניתוח דק"י שוה לשל ציבור לכל דבר ומשום דתני לעיל טלה של תמיד איבריו קרב בה' ואיל בה' ופר בט"ו וכולן בק"צ דבעי פייס מיירי דגבי פייסות תני להו חוץ מהקרביים והיין והסולת שלהן וטעמא דמילתא משום דרחמנא א' ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחיה כדאמרינן בפ"ק דחולין לפיכך טלה ואיל שהן מן הצאן ובהמה דקה אי מנתחים לה יותר מלה' נתחים כאילו דתנינן הו"ל נתחיה לנתחיה ופר שהוא מן בהמה גסה וגדול במינו אי מחלק ליה עד ט"ו נתחים כפי המפורש במשנתינו ה"ל לנתחיה אבל לא יותר דהו"ל נתחיה לנתחיה וק"ל דק"י שוה לק"צ בהא דלא נתחיה לנתחיה ולא תימא דטלה או איל או פר עולה ש"י קרב אפי' במנין כהנים יותר ממנין המפורש לעיל ול"ל בה משום נתחיה לנתחיה בק"י קמ"ל דניתוח ש"י וש"צ שווין בהא. ומיהו מדתני נמי להפשט בהדי ניתוח בע"כ שוין בזר נמי קאמר וקמ"ל תרתי דהפשט ונתוח כשירים בזר ומיהו מש"ה ל"צ למיתנא דשוין בזר ק"צ לש"י דפשיטא אלא משום ניתוח ששוין ש"י לש"צ קמ"ל דאע"ג דכבר תנינן לה גבי פייס אפ"ה ש"י שוין להו וקמ"ל עוד מדתני הפשט דכשירין בזר וה"ה לניתוח דתני לה עם הפשט דקמ"ל כשירה בזר וזה שלא כדברי הרמב"ם שכתב בפ"ו מהל' מעה"ק אחר שכתב שמנתחין האברים של טלה ואיל ופר ע"ד ששנינו כתב ולמה לא יחלקו אבר הגדול של שור לחלקים שנאמר ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחיה בד"א בעולת הציבור אבל עולת היחיד אם רצו להוליך נתחים בפחות מאלו או ביותר מוליכין:

(כו ב) והתניא י"ז וכו'.—יש כאן ב' גירסאות וג' פירושים, וכולם דחוקים. והעיקר לגרוס: דלא כראב"י ודלא כר"י^*[וכ"ה הנוסח בכתב יד מינכן (והוגה "אלא" במקום "דלא") וכתב יד מינכן ב' ואוכספורד, ועי' ד"ס.]. והביאור כמו שכתב בהגהות הרש"ש. ויש להוסיף על דבריו דאע"ג דלעיל בראש עמוד זה איתא ג"כ כלשון דכאן "דלא כראב"י ודלא כר"י" מ"מ אין המכוון שוה. וכעין זה מצינו לקמן (לט א) "פיתחא בדרום קאי" ב' פעמים, ואין ביאורן שוה (ע"ש היטב). ויש הרבה כאלה בתלמוד כמו שכתבו התוספות בחולין סח א ד"ה אדם ובספר הצבא לרז"ה מדה ב'.

דלא כר''א בן יעקב ודלא כרבי יהודה. דחשיב פייס למחתה דלא כרבי יהודה ופייס דמן הכבש למזבח דלא כר''א בן יעקב: מתני' תמיד קרב. משעת הולכת איברים ואילך קא חשיב: עצמו. בכל יום בתשעה חמשה לאיברים ואחד לקרבים ואחד לסולת ואחד לחביתין ואחד ליין והא כר''א בן יעקב היא דלית ליה חד להעלות מכבש למזבח: בחג. שצריך שני נסכין אחד של יין ואחד של מים: ביד. כהן אחד צלוחית אחת של מים: בין הערבים. שבכל יום שנים בידם שני גזירי עצים להוסיף על עצי המערכה להרבות' ובגמרא יליף לה מקרא שבין הערבים צריך התמיד שני גזירין בשני כהנים אבל בשחרית לא בעי סידור שני גזירין אלא בכהן אחד דכתיב ובער עליה הכהן: ובשבת שבתוך החג וכו'. הרי שנים עשר: גמ' ממאי מדקתני ובשבת וכו'. מכלל דשאר ימות החג לא מצא שיטעון שנים עשר ואי אמרת אף בין הערבים מנסכין מים בחול של כל ימות החג משכחת לה י''ב בין הערבים עצמו בתשעה ושנים בידן שני גזירין ואחד בידו צלוחית של מים: ולמנסך את המים אומר לו הגבה ידך. ונראה שתערה הצלוחית לתוך ספל של כסף שעל המזבח שהוא נקוב כמין חוטם דק שהיין מקלח ויוצא בו והוא הניסוך. שפעם אחת נסך על רגליו. לא עירה הצלוחית לתוך הספל ושפך המים על רגליו לפי שהיה צדוקי ואינו מודה בניסוך המים: באתרוגיהן. למה לי למיתני באתרוגיהן אם לא בא ללמדנו שניסוך המים אינו אלא בשעת נטילת לולב: [ואימא] דנעביד [חד]. כהן אחד יסדר שני גזירין בבקר דכתיב ובער עליה הכהן ונעביד תרי שוב יביאו שני כהנים לעשות שני גזיריהן עוד בבקר כדכתיב וערכו שנים: ובער ובערו. יכתוב שניהן בלשון אחד: פעמים י''ג. כהנים עסוקין בעבודת התמיד כדתנן במתני' בפייס שני י''ג כהנים זוכין בו: פעמים י''ד. בחג ביד אחד צלוחית של מים: פעמים ט''ו. בשבת: פעמים ששה עשר. בשבת שבתוך החג: הכי גרסינן והא תניא שבעה עשר ההוא דלא כר''א בן יעקב אלא כר' יהודה. ההוא תנא אית ליה עוד כהן אחד המעלה איברים מן הכבש למזבח והרי כאן י''ז דלא כר''א בן יעקב אלא כרבי יהודה דאמר לא היה פייס למחתה ועל כרחך לית ליה דר''א בן יעקב דאם כן בצרי להו פייסות כדאמרינן לעיל והוצרך לו כהן מן הכבש למזבח ואני שמעתיה בלשונות אחרות ואי אפשר להעמידה ואי שמעינן ליה דרבי יהודה לא היה פייס למחתה לא שמעינן ליה דאמר לא היה כהן למחתה אלא הרי הוא אומר כהן שזכה בקטורת אומר לזה שעומד אצלו זכה עמי במחתה אבל ר''א בן יעקב שמעינן ליה דאמר לא היה כהן להעלות איברים מכבש למזבח אבל הן עצמם שהעלום לכבש היו מעלין למזבח: מתני' הבשר בחמשה. ככבש התמיד: הסולת. שני עשרונים היה ושני כהנים: במה דברים אמורים. דבעינן כל הני כהנים לכל בהמה ובעינן פיס: אם רצה להקריב כהן. יחיד את הכל ובלא פייס: הפשיטן וניתוחן. של ציבור ושל יחיד שוין להיות כשירין בזר והכי מפרש בגמרא:

ההיא דלא כר' אליעזר בן יעקב ודלא כרבי יהודה. כך היא הגי' בכל הספרים אבל רש''י מוחקה וגריס אלא כר''י וגירסת הספרים ודלא כר' יהודה נ''ל לפרש והתניא י''ז פי' בכל בוקר היה י''ז לכל הפחות ולא משכחת לה אא''כ חשבת כל הכהנים הזוכין בכל הפייסות דהיינו י''ג הזוכין בתמיד וחד בתרומת הדשן וחד המעלה איברים מכבש למזבח ותרי דקטורת ודמחתה הרי י''ז והיינו דלא כראב''י ודלא כר' יהודה דלראב''י בציר להו חד דמעלה איברים מכבש למזבח ולר' יהודה בציר להו חד דמחתה ומה שהקשה רש''י אמאי קאמר דלא כר' יהודה נהי דלא הוה פייס למחתה כהן מיהא הוה וא''כ איכא י''ז נ''ל דפשיטא ליה להש''ס די''ז דקאמר היינו אותם שזוכין ע''י פייס קאמר דהא אכתי טובא הוו המפשיט והמנתח והולכת עצים למערכה ואי משום דכשירין בזר לא חשיב להו והא קא חשיב שוחט אלא ע''כ לא קא חשיב אלא הנך שזוכין ע''י פייס ובמחתה לרבי יהודה לא הוה פייס כלל כדפרישית לעיל וגירסא שבספרים היא כפר''ח ואין להקשות מהא דאמר לעיל אי משכחת תנא דאית ליה חמש משמע דהש''ס לא הוה משכח תנא דאית ליה ה' פייסין והא תנא דהכא דאית ליה י''ז אית ליה ה' פייסין די''ל לעיל אכתי לא ידע להא ברייתא דהכא: פר קרב בכ''ד הראש והרגל כו'. קשה לי דהכא לא חשיב לא כדרך הילוכו ולא כדרך ניתוחו ולא כדרך עילויו ולא כדרך הפשטו ואיני יודע איזה סדר תפס לו ונ''ל משום דמיבעיא ליה למיתני הראש והרגל ברישא וקתני בהו הרגל בשנים נקט נמי הרגל של שמאל בשנים וקתני העוקץ בהדיה ואקדמיה משום דברישא נמי גבי טלה תנינהו בהדי הדדי לעוקץ ורגל שמאל וכיון דתנא להנך דלא סגי לה בחד כהן תנא נמי הגרה שהוא בג' וכיון דבעי למיתני הגרה תנא בהדיה החזה ואקדמיה כי היכי דקתני גבי טלה והדר תנא הנך דלית לכל חד וחד אלא חד כהן וקתני להו בסידרא דרישא ב' ידות וב' דפנות: