יומא כז ע"ב

הוי אומר זה טלה של קרבן תמיד של שחר, שהצריך הכתוב לסדר לצורכו בכל יום מערכה חדשה של עצים, ולהביא אש על המזבח בכל בוקר מחדש.

א אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: זר שסידר את המערכה חייב מיתה, משום שעשה עבודה המותרת רק לכהן. כיצד הוא עושה כדי להכשיר את המערכה — פורקה וחוזר וסודרה. ותוהים: מאי אהני ליה [מה הועיל לו]? הרי אותו זר שפירק הוא החוזר וסודרה, ואם כן הריהי שוב מסודרת בידי זר! אלא כך יש לומר: פורקה זר וחוזר וסודרה הכהן.

מתקיף לה [מקשה עליה] על עיקר ההלכה ר' זירא: וכי יש לך עבודה שכשירה בלילה ופסולה בזר? וסידור המערכה יכול הרי להיעשות גם בלילה, הרי שאין זו עבודה מובהקת.

ותוהים על שאלתו: ולא [וכי אין] עבודה כזו נחשבת כעבודה גמורה שיהיה זר חייב עליה? והרי הקטרת אברים ופדרים על המזבח שנמשכת כל הלילה, ושנינו שלדעת הכל זר שעשאה חייב עליה? ודוחים: מזו אין להקשות, כי הקטרת איברים ופדרים אינה נחשבת כעבודת לילה, אלא סוף עבודה דיממא [של היום] היא.

ומקשים עוד: והרי תרומת הדשן שהיא עבודת לילה ופסולה בזר! ודוחים: גם מזו אין להקשות, כיון שתחלת עבודה דיממא [של היום] היא. שאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: כהן שקידש ידיו לתרומת הדשן, למחר, כלומר: לכשיאיר היום אינו צריך לקדש את ידיו בשנית לעבודה אחרת, כיון שכבר קידש מתחלת עבודה משמע שתרומת הדשן שייכת וראשונה היא לעבודות היום. כיון שלא נדחתה קושיית ר' זירא, אומרים: ואלא קשיא [קשה] לדברי ר' יוחנן, לענין זר שסידר את המערכה!

אלא עלינו לומר כי לא כך אמר ר' יוחנן, וכי איתמר הכי איתמר [כאשר נאמר כך נאמר]: אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: זר שסידר שני גזירי עצים — חייב, הואיל ועבודת יום היא. מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: אלא מעתה אם סידור שני גזירי העצים עבודת כהונה חשובה היא, אם כן תיבעי [שתצטרך] פייס והרי לא שנינו שעשו לה פייס מיוחד! ומעירים: אשתמיטתיה [נשמט ממנו] כלומר שכח רבא, הא דתניא [הלכה זו ששנינו בברייתא]: מי שזכה בפייס בתרומת הדשן — זכה אף בסדור המערכה ובסדור שני גזירי עצים. ואם כן הרי שהיה פייס לעבודה זו.

ושואלים מצד אחר על רבא: למימרא [האם לומר] מכל האמור שעבודת יום בעיא [צריכה] פייס ואילו עבודת לילה לא בעיא [צריכה] פייס? והרי הקטרת אברים ופדרים על המזבח שנעשית בלילה ובכל אופן צריכים לכך פייס! ומשיבים: זו אינה קושיה כי הקטרת איברים ופדרים סוף עבודה דיממא [של היום] היא. ומקשים: והרי תרומת הדשן שהיא עבודת לילה והצריכו לה פייס! ומשיבים: לא הצריכו בה פייס אלא משום מעשה שהיה, שבאו בה לידי סכנה.

ושואלים עוד: למימרא [האם נאמר] כי מסקנת הדברים היא שכל עבודה שהיא עבודת יום ושזר חייב עליה מיתה בעיא [צריכה] פייס, ואילו עבודה שאין זר חייב עליה מיתה לא בעיא [צריכה] פייס? והרי שחיטה שכשירה בזר וצריכה פייס! ודוחים: שאני [שונה] שחיטה שתחלת עבודה היא ולכן היא חשובה בעיני הכהנים וצריכה אף היא לפייס.

אמר מר זוטרא, ואיתימא [ויש אומרים] רב אשי: והא אנן לא תנן הכי [והרי אנו לא כך שנינו] שסידור הגזירים הוא עבודת יום דווקא, שהרי שנינו: אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה. ואילו "אם הגיע זמן שני גזירי עצים" לא קתני [שנה], והרי זו ראיה שעבודה זו אינה דווקא עבודת יום, ויכולה להיעשות גם בלילה.

ודוחים: מכאן אין להוכיח כי רק הך דלית לה תקנתא קתני [זו, שחיטה בלילה, שאין לה תקנה — שנה] כי אם נשחט הקרבן שלא בזמנו, בלילה, אין כל תיקון לדבר, והקרבן נפסל. אבל הך דאית לה תקנתא [זו, סידור גזירי העצים, שיש לה תקנה] שהרי אפשר להסירם ולחזור ולהניחם — לא קתני [שנה] אך לכתחילה זמנם ביום.

ואיכא דאמרי [ויש אומרים] סוגיה זו בלשון אחרת, מתקיף לה [מקשה עליה], על דברי ר' יוחנן בענין זר שסידר את המערכה ר' זירא: וכי יש לך עבודה שיש אחריה עבודה אחרת (כמו סידור שני גיזרי עצים) ופסולה בזר?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כז - ב

הוי אומר: זה טלה של תמיד של שחר, שחייבה התורה לסדר בשבילו מערכת עצים חדשה בכל בקר. ^[1] אבל שאר הקרבנות, אין צריך לחדש בשבילם את המערכה. ^[2]

אמר רבי אסי אמר רב: זר שסידר את עצי המערכה - חייב מיתה בידי שמים.

כיצד הוא עושה להכשיר את המערכה לאחר שנפסלה בסידורו של הזר?

פורקה, וחוזר וסודרה. ^[3]

וקא סלקא דעתין שהזר עצמו חוזר וסודרה.

ותמהינן: מאי אהני ליה פירוק הזר וסידורו מחדש? והרי גם בפעם השניה סידרה הזר.

ומשנינן: אלא, פורקה זר, שאין צריך שכהן דוקא יפרק את המערכה.

וסודרה כהן. ^[4]

מתקיף לה רבי זירא: וכי יש לך עבודה שכשירה בלילה ופסולה בזר?! וסידור המערכה הלא כשר בלילה, ומדוע הוא פסול בזר. ^[5]

ומקשינן על רבי זירא:

וכי לא מצינו עבודה שכשירה בלילה ובכל זאת פסולה בזר?

והרי הקטר אברים ופדרים, שהוא עבודה הכשירה כל הלילה, ואמרינן לעיל [כד א] שהזר חייב עליה מיתה?

ומתרצינן: שאני אברים ופדרים, לפי שסוף עבודה דיממא הוא. שההקטרה היא גמר עבודת הקרבן, שנשחט ונזרק דמו ביום. הלכך, חשובה היא כעבודת יום, ולכן היא פסולה בזר.

ומקשינן: והרי תרומת הדשן, שכשירה בלילה, ואף על פי כן אינה כשירה אלא בכהן, כדכתיב בתורה "ולבש הכהן מדו בד, והרים את הדשן"!? ומתרצינן: שאני תרומת הדשן, שתחלת עבודה דיממא היא. ^[6]

ודאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: כהן שקידש ידיו בלילה מהכיור לתרומת הדשן - למחר, בעלות השחר, אינו צריך לקדש ידיו שנית לצורך עבודות היום, הואיל שכבר קידש אותן מתחלת עבודה.

הרי שתרומת הדשן נחשבת לתחלת עבודות היום, ולכן היא פסולה בזר.

מה שאין כן סידור המערכה, שהיא עבודת לילה, אין לה להיות פסולה בזר, וכדעת רבי זירא.

ואלא, מעתה, חוזרת הגמרא להקשות על רבי יוחנן:

קשיא על רבי יוחנן קושית רבי זירא, מדוע זר שסידר את המערכה חייב מיתה, והרי סידור המערכה כשר בלילה, וכי יש לך עבודה שכשרה בלילה ופסולה בזר!?

ומתרצינן שרבי יוחנן אמר את דבריו בצורה אחרת: אלא כי איתמר דברי רבי יוחנן - הכי איתמר:

אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: זר שסידר שני גזירי עצים חייב, הואיל ועבודת יום היא. כדכתיב [ו ה]: "ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר" [ומכאן ילפינן לסידור שני גזירי עצים בבקר, לעיל כו ב].

מתקיף לה רבא: אלא מעתה, שסידור שני גזירי עצים חשוב כל כך "עבודת יום" ולא לילה, עד כדי כך שזר חייב עליה מיתה, תיבעי עבודת סידור המערכה פייס!?

ומשנינן: אישתמיטתיה נעלם מרבא הא דתניא:

מי שזכה בפייס הראשון בתרומת הדשן - זכה גם בסדור מערכה, ובסדור שני גזירי עצים.

ונמצא, שאכן היה פייס לתרומת הדשן.

ומקשינן על דברי רבא: למימרא, כפי המשתמע מקושייתו של רבא על דברי רבי יוחנן, שרק מפני שסידור שני גזירי עצים היא עבודת יום היה מן הראוי שיפייסו עליה, דרק עבודת יום בעיא פייס. ואילו עבודת לילה - לא בעיא פייס!

ותיקשי: והרי אברים ופדרים, שמפייסין על העלאתם מהכבש למזבח להקטירם [בפייס הרביעי, כדתנן לעיל כו א], על אף שהקטרה כשירה בלילה?

ומשנינן: שאני אברים ופדרים דסוף עבודה דיממא היא.

ומקשינן: והרי תרומת הדשן, שהיא עבודת לילה, ובכל זאת היו מפייסין עליה [הפייס הראשון בריש פרקין]?

ומשנינן: התם תיקנוה משום מעשה שהיה, שהיו רצין שני כהנים, לעיל בריש פרקין. ולכן תיקנו לה פייס על אף שבאמת לא היה ראוי לעשות כן, כיון שהיא עבודת לילה. ^[7]

ומקשינן על התנאי השני המשתמע מדברי רבא, שרק עבודות שזר חייב עליהם מיתה מפייסין עליהן: למימרא, דרק עבודת יום, ורק עבודה שזר חייב עליה מיתה - בעיא פייס.

אבל עבודה שאין זר חייב עליה מיתה - לא בעיא פייס?

ותיקשי, והרי שחיטה, שהיא כשירה בזר, ובכל זאת היה עליה פייס [בפייס השני במשנה לעיל כהא]!?

ומתרצינן: שאני שחיטה, דתחילת עבודה של הקרבן היא. ולכן מפייסין עליה, למרות שכשירה בזר. ^[8]

אמר הקשה מר זוטרא, ואיתימא רב אשי הקשה זאת:

והא אנן לא תנן הכי שסידור שני גזירי עצים הוא עבודת יום, כדברי רבי יוחנן!

דתנן: אמר להם הממונה לכהנים בבית המקדש: צאו וראו אם כבר האיר היום, והגיע זמן השחיטה של תמיד של שחר. לפי ששחיטת הקרבן פסולה בלילה, שנאמר "ביום זבחכם יאכל".

ואילו "צאו וראו אם הגיע זמןסידור שני גזירי עצים" - לא קתני. אף על פי שהסידור היה עוד לפני שחיטת התמיד. ומשמע מכך שלא הקפידו בו על אור היום שסידור גזירי העצים כשר אף בלילה? ^[9]

ומתרצינן: לעולם גם סידור שני גזירים כשר רק ביום.

אלא שלכך לא קתני לה, משום דרק הך עבודה דלית לה תקנתא, שאין לה תקנה אם נעשית בלילה, כמו שחיטה, קתני לה.

ואילו הך עבודה דאית לה תקנתא, כמו סידור שני גזירי עצים, שגם אם יעשוה בלילה אפשר לפורקן ולחזור ולסדרן ביום - לא קתני לה.

לפי שלא הטריחו בשל כך את הכהנים לעלות לגג ולראות אם אכן כבר האיר המזרח, כי גם אם תארע טעות, ויסדרו את העצים בעוד לילה, אפשר עדיין לתקנם, על ידי פירוקם ועריכתם מחדש.

ואיכא דאמרי: קושיית רבי זירא לרבי יוחנן שאמר זר שסידר את המערכה חייב מיתה, היתה בלשון אחרת:

וכך מתקיף לה רבי זירא: וכי יש לך עבודה שיש אחריה עבודה, ופסולה בזר, להתחייב עליה הזר מיתה!? ^[10] והלא כלל בידינו [לעיל כד א] כי רק בעבודה תמה חייב הזר מיתה, דהיינו עבודה המסיימת ומשלימה את הדבר, ולא עבודה שיש אחריה עבודה נוספת כדי להשלים.

הערות

^[1] עיין רש"י מהיכן ילפינן לה.

^[2] ומה שכתבה התורה כאן בבן בקר עצים ואש, לא בשביל עצמו, אלא משום שעדיין לא נאמרה פרשת סידור המערכה שבכל יום הכתובה בפרשת "צו". וכאן התחיל הכתוב לדבר בסדר הקרבת העולה, והוצרך לפרש היכן תוקרב. לכך כתב כאן ענין המערכה שסודרה בבקר לצורך התמיד, ואשר עליה מקריבים גם את בן הבקר הזה. רש"י.

^[3] אבל ממיתה לא נפטר, כיון שעשה העבודה. או שמא לאו עבודה גמורה היא, כל זמן שלא הקטירו עליה, ופטור אף ממיתה. תוס' הרא"ש.

^[4] כתב השפת אמת שדוקא בסידור המערכה הדין כן, שאינה אלא מצוה להכין כדי לסדר ולהעביר אח"כ. אבל העלאת האברים, שהיא גוף המצוה אין עצה לחזור ולסדרן אם סידרן הזר.

^[5] מרש"י להלן ד"ה והרי תרומת הדשן, משמע שמפרש כפשוטו, שסידור המערכה כשרה בזר. ליקוטי הלכות דף ח ב מדפי הספר. ושם בעין משפט אות צ. אולם בתוס' ישנים מפרשים שבודאי צריך כהן לסידור המערכה, כדכתיב "צו את אהרן - היא העולה על מוקדה על המזבח". ולעיל אמרינן שסידור שני גזירי עצים צריך כהונה. אלא, כוונת הגמרא לומר שזר אינו חייב עליה מיתה. ואף שלא נזכר בכתוב שדוקא על עבודת יום חייב הזר מיתה, בכל זאת פשיטא לגמרא שאין עבודה חשובה אלא של יום, דכתיב "ביום צוותו". ועל יסוד דברי התו"י כתב החזו"א ליישב קושיית הגבורת ארי, למה זר חייב על ניסוך המים [לעיל כד א], והרי כשר לעשותו בלילה. כי מה שאמרו עבודה שכשרה בלילה אין זר חייב עליה, אינו אלא אם הכשר הלילה הוא משום שאינו עבודה חשובה, כגון סידור המערכה. אבל מה שהכשירה תורה עבודה חשובה בלילה אינו שולל את חיוב הזר. ומה שאמרו כי הקטר חלבים ואברים שאני היות וסוף עבודה דיממא הוא, הכונה היא לא משום שיש גריעות בחשיבות העבודה, אלא שכך הוא הדין שגומרים בלילה. וכן בתרומת הדשן אמרו "תחלת עבודה דיממא היא. " והכי נמי בניסוך המים, אעפ"י שהוא כשר בלילה, זהו משום שהחשיבתו תורה כעין הקטרת אברים, כיון שהם חובת קרבן. אבל לא משום גרעון בחשיבותם, אלא שבעבודה זו אין עשייתה בלילה פוגמת. או"ח סי' קכ"ו סקי"ט.

^[6] הקשו הראשונים: אם כן, גם סידור המערכה יחשב מעבודות היום, שהרי הוא לאחר תרומת הדשן. ותירצו, דשאני סידור המערכה, שלפעמים צריך לסדר המערכה בלילה, כשכבו הגחלים. הלכך, לא חשיב כתחלת עבודות היום. אבל תרומת הדשן, שלעולם אינה נעשית אלא לצורך עבודות היום, ובתחלתו, והיא מכשרת המערכה להקטרת היום כמו שתרומה מכשרת השיריים, הלכך חשיבא תחלת עבודה דיממא. ריטב"א ותוס' הרא"ש.

^[7] הגמרא לא מתרצת כדלעיל, שתחילת עבודה ביממא הוא. כי לעיל בריש פרקין נחלקו שתי לשונות בכך, ורוצה הגמרא ליישב כאן גם לפי הלשון הסובר שאינה תחילת עבודות היום אלא עבודות לילה היא. ולעיל נוקטת הגמרא כלשון השני, שבכך מתיישבים דברי רבי זירא, וממילא קשה ממנו על רבי יוחנן. והגמרא מבקשת להעמיד דברי רבי יוחנן גם לפי אותו הלשון. תוד"ה למימרא, ולעיל בע"א ד"ה תחלת. ובתוס' הרא"ש מיישב, שלעיל, ביחס לסידור המערכה שהיה בלילה, נחשבת תרומת הדשן לעבודת יום. אבל כאן, לעומת סידור שני גזירי עצים שהיה ביום, לא מספיק הטעם שהוא תחלת עבודת היום כדי שיחשב בגלל זה לעבודת יום ממש.

^[8] ובזה מיושב גם למה מפייסין על דישון מזבח הפנימי והמנורה והולכת אברים לכבש, למרות שאין הזר חייב עליהם. כי דישון המזבח הוא תחלת עבודת ההקטרה, ודישוו המנורה תחילת ההדלקה, וכן הולכת אברים לכבש היא תחלת ההקטרה. תוס' ד"ה אין, ותוס' הרא"ש.

^[9] והא דכתיב "בבקר בבקר" יש לפרש את פעמיים "בקר", שהוא הבקר שלפני הבקר, דהיינו מחצות הלילה. לקמן כח. א. בתוד"ה אף וריטב"א כאן.

^[10] עיין בהערה 5, וכאן גם רש"י יודה שהקושיא אינה רק לענין חיוב מיתה. שהרי גם עבודה שאינה תמה פסולה בזר. ליקוטי הלכות הנ"ל. ועיי"ש שכתב להלכה, שהדבר תלוי בין שתי הלשונות. ללישנא קמא סידור מערכה כשר בזר, ולאיכא דאמרי פסול בזר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

You must say that this is the lamb of the morning daily offering, concerning which the Torah commands that a new woodpile be prepared every day and that the altar must be lit anew each morning. Therefore, although the verse is ostensibly speaking of a bull, it also alludes to the lamb of the daily offering and to the fact that it should be brought by six priests.

§ Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said: A non-priest who set up the arrangement of wood on the altar is liable to receive the death penalty by God’s hand for having performed an act that is restricted to priests, and the woodpile that he placed is invalid. What should he do to repair the woodpile? He should dismantle it and then rearrange it. The Gemara is surprised at this: What good would this do for the woodpile? How would it help for the non-priest himself to rearrange the wood? It would be just as invalid as it was the first time. Rather, one must say that the non-priest should dismantle it, as there is nothing wrong with a non-priest dismantling the woodpile, and a priest then rearranges it.

Rabbi Zeira strongly objects to Rabbi Yoḥanan’s teaching: And do you have any service that is valid if performed at night and yet is invalid if performed by a non-priest? A bona fide Temple service must be performed during the day. That the wood on the altar may be arranged while it is still nighttime shows that it is not a bona fide service, and therefore it should be permitted for non-priests to perform it.

The Gemara expresses wonder at Rabbi Zeira’s equation of the two issues: And is there really no such thing as a service that may be performed at night but which is prohibited for a non-priest to perform? Isn’t there the burning of the limbs and the fats of offerings on the altar, which continues throughout the night, and yet it was taught earlier in this chapter that a non-priest who participates in that service incurs the death penalty? The Gemara rejects this objection: The burning of sacrificial limbs and fats, though it may be done at night, is not considered a nighttime service but the end of the daytime service, as it is merely the culmination of the sacrificial service that began during the day.

The Gemara asks further: But isn’t there the removal of the ashes from the altar, which may be performed at night, and yet may not be done by a non-priest? The Gemara rejects this too: The removal of ashes is also not considered a nighttime service but the start of the daytime service. And the proof for this is that Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said: If a priest has sanctified his hands at night by washing them for the removal of the ashes, the next day, i.e., after daybreak, he need not sanctify his hands again, as he already sanctified them at the start of the service. Rabbi Zeira’s equation between services performed at night and services that may be performed by non-priests therefore remains intact. If so, the objection that he raised to the opinion of Rabbi Yoḥanan remains difficult.

Rather, Rabbi Yoḥanan’s statement must be revised, and one must posit that when it was stated, this is how it was stated. Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said: A non-priest who arranges the two logs on the altar is liable to receive the death penalty by God’s hand, since it is a daytime service. Rava strongly objects to this: But if that is so, if arranging the two logs is a bona fide daytime service and is prohibited to non-priests on pain of death, it should require a lottery; and yet in practice this service is not assigned by a lottery. The Gemara comments that it must have escaped Rava’s mind that which is taught explicitly in a baraita: The priest who was privileged to perform the removal of the ashes was also privileged with setting up the arrangement of wood on the altar and with placing the two logs.

Another difficulty is raised with regard to Rava’s statement: Is that to say that a daytime service requires a lottery and, conversely, a nighttime service does not require a lottery? Isn’t there the burning of the limbs and the fats on the altar, which is done at night and yet is assigned through a lottery? The Gemara responds: That is not difficult, since the burning of the limbs and the fats is the end of the daytime service, as explained above. The Gemara asks: But isn’t there the removal of the ashes from the altar, which is a nighttime service and yet requires a lottery? The Gemara answers: Indeed, a lottery should not have been required for that service, but one was instituted due to the incident that occurred, when the priests came to danger, as related in the mishna.

The Gemara asks further: Is that to say that any service that is a daytime service and for which a non-priest would be liable to receive the death penalty requires a lottery, and conversely, a daytime service for which a non-priest would not be liable to receive the death penalty does not require a lottery? But isn’t there the slaughtering of the daily offering, which may be performed by a non-priest and yet requires a lottery? The Gemara rejects this point: Slaughtering is different, because it is the beginning of the service of the daily offering and is therefore considered important enough to warrant a lottery.

The Gemara asks with regard to the revised version of Rabbi Yoḥanan’s statement: Mar Zutra, and some say Rav Ashi, said: But didn’t we learn that it is not so that arranging the logs must be done during the day, as it was taught in a mishna: The appointed priest said to them: Go out and see if the time for slaughtering has arrived. The mishna does not teach that the appointee said: Go and see if the time for arranging the two logs has arrived. This shows that the logs need not be placed after daybreak but may be arranged while it is still night.

The Gemara rejects this argument: The reason the mishna mentions slaughtering is that it prefers to teach this statement with regard to that which has no rectification if it is done at night, such as slaughtering the offering, which is rendered irreparably invalid if done before daybreak. It does not want to teach something that has rectification if done at night, such as arranging the two logs, which can always be removed and replaced properly. However, the proper time for arranging the logs is indeed daytime.

And some say a different version of Rabbi Zeira’s objection: Rabbi Zeira strongly objects to Rabbi Yoḥanan’s statement that a non-priest who arranged the woodpile incurs the death penalty: And do you have any service that is not complete on its own but is followed by a different service, such as the arrangement of the two logs, and yet is invalid and is punishable by death if performed by a non-priest? It was taught earlier in the chapter that a non-priest incurs the death penalty only for performing a service that is complete, i.e., a service that is not followed by other services that complete the task being performed.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכיון שלא מצינו זה הדבר אלא בטלה לבדו ידעינן דהאי קרא בטלה נאמר.

א"ר יוחנן זר שסידר המערכה חייב. כיצד עושה פורקה זר. וסודרה כהן. ואקשינן והלא סדור בלילה הוא.

וכי יש עבודה כשרה בלילה ופסולה בזר. ופרקינן הנה אברין ופדרין שפקעו מע"ג המזבח שמחזירין עד חצי הלילה ופסולה בזר.

ודחינן סוף עבודה דיממא הוא כלומר כבר העלום ע"ג המזבח ביום וזה סוף אותה העבודה הוא.

והנה תרומת הדשן שהיא בלילה ופסולה בזר תחלת עבודה דיממא היא. דא"ר יוחנן קידש ידיו לתרומת הדשן למחר אין צריך לקדש שכבר קדש מתחלת עבודה. ואמאי לא דחי אימ' שכבר קדש מתחלה לעבודה כמו שדחה בתחלת הפרק. נאמר לפי שלא עמד אלא א' איבעית אימא לעולם עבודת יום היא מעיקרא סבור זו השנויא דשני ועלתה בקושי'. ותריצנא להא דר"י הכי זר שסידר שני גזירין חייב הואיל ועבודת יום היא.

אלא מעתה כיון שעבודת יום תיבעי פייס. אשתמיטתיה הא דתניא כו'.

למימרא דעבודת יום בעיא פייס עבודת לילה לא. והרי אברים ופדרים דעבודת לילה הוא. ותניא כשם שמפיסין לו לתמיד שחרית כך מפיסין לו ערבית.

ואע"ג דאוקימנא בשבת הואיל ומשמרות מתחלפות בשבת מיהא מפיסין. ואפי' למ"ד אין מפיסין לא אמר אלא אין מפיסין בפ"ע. אלא הם שזכו בכלל הפייס של תמיד של שחר הן הן הזוכין בתמיד של בין הערבים ואפילו באברים ופדרים שעבודה אחת היא מ"מ בפייס [היה] הן הזוכים בתמיד של בין הערבים הן הזוכין בהחזרת אברים ופדרים כי עבודה אחת היא ודחינן ההיא סוף עבודה דיממא היא.

כיצד הוא עושה. פי׳ להכשיר המערכה מיהת דאלו במיתה כבר נתחייב ופרכי׳ מאי אהני להכשר מערכה אם הוא עצמו סודרה:

וכי יש לך עבודה כשרה בלילה. ופסולה. פי׳ ופסול׳ כולי האי לחייב עליה מיתה גבי זר דאלו לאיפסולי ליכא מאן דפליג דהא כתיב בה כהן בהדיא דכתיב צו את אהרן היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה אלא ודאי כדאמר׳ דעל חיוב מיתה הוא דמתמה דמשמע ליה דכיון דכשרה בלילה ליכא למחשבה עבודה כולי האי לחייב מיתה ואע״ג דגבי הזר הקרב יומת לא כתיב יום כיון דעיקר קרבנות אינו אלא ביום כדכתיב ביום צוותו את בני וגו':

והרי תרומת הדשן. פי׳ ולוי מחייב עליה מיתה ואפי׳ לרב נמי הוה מחייב אי לאו דכתיב עבודת מתנה ולא עבודת סילוק למעוטה ופרקי׳ תחלת עבודה דיממא פי׳ וכיון דכן עבודת יום חשיבא. וא״ת והלא תרומת הדשן קודמת לסדור מערכה והיכי הויא תרומת הדשן עבודת יום וסדור מערכה עבודת לילה וי״ל דשאני סדור מערכה שפעמים רבים צריך לסדר המערכה בלילה כשכבו הגחלים לצורך עבודת לילה ממש מה שאין כן בתרומת הדשן שאינו נעשה לעולם אלא לצורך עבודת היום ובהתחלתו שנתנה לו תורה בוקר לבקרו:

שכבר קדש מתחלת עבודה. פי׳ אלמא עבודת יום היא והא דלא משני דה״ק שכבר קדש מתחלה לעבודה כדמתרצי׳ בריש פירקי משום דההוא שינויא דחיקא הוא וליתיה אלא ללישנא קמא כדכתיב׳ התם:

אלא מעתה תיבעי פייס. פרש״י ז״ל כיון דעבודת יום שחייבין עליה מיתה תיבעי פייס ועיקר פירכא משום חיוב מיתה הוא ועלה קאמר אלא מעתה דמשמע לפי דבריך דאלו משום דהויא עבודת יום הא מסתמא כולהו מודו בה וכדכתיב׳ בה ובער עליה עצים בבוקר בבוקר:

אשתמיטתיה הא דתניא מי שזכה וכו׳. ולא ניחא לן לשנויי השתא כדמשנינן לקמן דהא פריך פייסו לה בפני עצמה דלישנא דתיבעי פייס לא משמע הכין השתא:

משום מעשה שהיה ובדין הוא דמצי לשנויי כדלעיל דתחלת עבודה דיממא הוא אלא דהא עדיפא ליה אבל לעיל דלא מצי לשנויי כי הכא תריץ דתחלת עבודה דיממא הוא:

שאני שחיטה דתחלת עבודה דיממא. פי׳ ואע״ג דכשרה בזר כיון דתחלת כל העבודות היא וביום ראויה היא לעשות לה פייס כשהיא בכהן וא״ת ואמאי לא פריך והרי דישון מזבח הפנימי ומנורה והולכת איברים לכבש דאין זר חייב עליהן מיתה כדאיתא לעיל בפלוגתא דרב ולוי ואפילו הכי בעו פייס וי״ל דמצי מדחי ליה דשאני דישון מזבח שהיא תחלה לעבודת קטורת ודישון מנורה תחלת לעבודת נרות ועבודת פנים והולכת איברים לכבש תחלת ההקטרה:

ואילו זמן שני גזירי עצים לא קתני. פי׳ אלמא עבודת לילה היא ומאי דכתיב בבוקר בבוקר היינו לתת בוקר לבקרו ולמהוי אפילו בחצות. דלית ליה תקנתא קתני פי׳ שאם טעו לשחוט התמיד ביום לית ליה תקנתא ומשום הכי דייקי בה אם האיר מזרח מה שאין כן בסידור עצים שאם טעו באור הלבנה וסדרוה בלילה אית ליה תקנתא לפרקה ולחזור ולסדרה:

וזר שסידר את המערכה אע"פ שאינו כשר בה יש בו תקנה והוא שיהא פורקה אף הוא בעצמו או זר אחר ויהא כהן חוזר וסודרה ומה שאמרו כאן שאם קדש לתרומת הדשן למחר אינו צריך לקדש ושהזוכה בתרומת הדשן זוכה בסידור המערכה ושני גזירין כבר ביארנו הכל למעלה:

התמידין צריכין מערכה מחודשת בכל יום ולהדליק בה אש אבל שאר קרבנות כל שעצי המזבח ודליקה שבהן מספקת להן אין צריך לחדש בהן מערכה וסידור מערכה כשרה אף בלילה שאף היא תחלת עבודת היום אבל שני גזירין טעונין יום אלא שאם הונחו בלילה יש להם תקנה בפריקה ויחזור ויסדיר אבל השחיטה טעונה יום ר"ל עמוד השחר דכתי' ביום זבחכם יאכל וכמו שאמרו אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן שחיטה ואם נשחט מקודם נפסל: ונשלם הפרק תהלה לאל:

וכי יש לך עבודה שכשרה בלילה ופסולה בזר. מיהא זר ודאי מוזהר עליה דכתיב צו את אהרן וגו' היא העולה על מוקדה וגו' ולעיל נמי אמרינן דסידור גיזרין בעי כהונה אבל הכא איירינן בפסול מיתה ואם תאמר מנין לנו שאין כאן פסול מיתה לפי שהיא [כשרה] בלילה הא גבי זר הקרב יומת לא כתיב יום ולא ממעטינן לילה י"ל דפשיטא ליה שאין עבודה חשובה אלא של יום וביום צוותו כתיב לחייב עליה מיתה:

שכבר קידש מתחלת עבודה. תימה אמאי לא משני כדמשני בריש פירקין שכבר קידש מתחלה לעבודה י"ל לית ליה^א)צ"ל לר' זירא. לרבי יהודה דהכא ההיא שינויא דס"ל כאידך טעמא לעיל מיהו הוה מצי למיפרך על מילתיה דר' יוחנן דהא לאו עבודה תמה היא ולקמן לאיכא דאמרי פריך לה מיהו הך פירכא דתרומת הדשן איתא לכ"ע דאפילו לרב דפטר לעיל ממיתה לא פטר אלא מקרא דעבודת מתנה ולא מטעם שכשרה בלילה אך קשה מאי טעם דחשיב תרומת הדשן תחילת עבודה דיממא כלל י"ל כיון שהלילה מיום שאחריו ותרומת הדשן הוי תחילת עבודת אותו היום ועל כרחך כשקדש אז קדש לכל היום כולו שהרי גם בלילה צריך לסדרה כמה פעמים ואין בה גם חשיבת עבודה כל כך כמו בתרומת הדשן דחשיב לה עבודה דיממא. ה"ר יוסף:

אישתמיטתיה הא דתניא מי שזכה כו'. ולקמן קאמר דה"ק אלא מעתה יפייסו לה בפני עצמה אבל האי לישנא לית ליה הכי^ב)הוא סוף דבור ואח"כ מה"ד למימרא דעבודת וכו' כן הגיה בש"י. [אלא] למימרא דעבודת יום בעיא פייס ועבודת לילה לא בעיא פייס אבל אין נראה לפרש דדייק מפשטא דמילתא דפריך אלא מעתה דקאמרת הואיל אעבודת יום תיבעי פייס אלמא תלי טעמא בעבודת יום דא"כ הוה משמע שיש לחלוק אהא דקרי ליה עבודת יום והא כתיב בהדיא ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר ואוקימנא לעיל לשני גיזרין ואין נראה לפרש דלא שמיע ליה ועוד מנא ליה לתלמודא דקאי אההיא ועבודת יום הוא דילמא אעיקר מילתא דחייב בה זר מיתה קאי:

משום מעשה שהיה. והוה מצי למימר משום שתחילת עבודה דיממא היא אלא דעדיפא מינה קא מיבעיא ועוד דהכא לא אתי שפיר כמו לעיל משום דלעיל קאמר לאחשובה ממערכה שהיא בלילה אבל כאן אינו חשיבות להחשיבו מסידור שני גיזרין שהן ביום:

למימרא שעבודת יום ושזר חייב מיתה בעיא פייס. דהא פשיטא^ג)מדפריך. (מדלא פריך) ליה לעיל על לישנא קמא כדפי' לעיל:

שאני שחיטה דתחילת עבודה דיממא הוא. ואע"ג שכשרה בזר ואפילו שחיטת פרו איכא דמכשר לקמן בפרק טרף בקלפי (דף מב.) מכל מקום תחילת עבודה דתמיד היא ואכתי הוה מצי לאקשויי והרי דישון מזבח הפנימי והמנורה והולכת אברים לכבש דאין זר חייב עליהן מיתה דלאו עבודה תמה היא ובעי פייס ואיכא למימר דדישון מזבח הפנימי תחילת עריכת נרות עבודת פנים והולכת אברים לכבש תחילת הקטרה:

ואיכא דאמרי מתקיף לה רבי זירא. והיה כתוב בספרים והרי אברים ופדרים כו' והרי תרומת הדשן כו' ומחקו הקונטרס דודאי עבודה תמה היא וכדפרישית לעיל:

זר שסידר שני גיזרי עצים חייב הואיל ועבודה תמה היא. ולית ליה הא דאמרן לעיל זר שסידר שני גיזרין לחייב איכא סידור אברים דלא חשיב ליה אחריה עבודה דלא שייך מידי לסידור שני גיזרין ורב ולוי לעיל דפטרי מדלא חשיבי ליה פליגי אדרבי יוחנן דהכא:

הדרן עלך בראשונה

מתקיף לה ר' זירא וכי יש לך עבודה שכשרה בלילה וזר חייב עלי' מיתה גרסי':

בפרש"י בד"ה הוי אומר וכו' ואמר מר העולה עולה ראשונה וכו' עצים ואש דכתיבי בבן בקר לאו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה למימרא וכו' והדר פריך מתרומת הדשן אי ס"ל כרב דלא כו' בירושלמי יש זר שתרם ר' יוחנן כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אין זר חייב כו' ודישון מנורה תחלת הדלקה היא וכו' עכ"ל כצ"ל צ"ע ומה בכך דהוי תחלת הדלקה כיון דהדלקה גופא אין זר חייב עליה מיתה דהכי מסיק לעיל הדליק זר ליחייב הדלקה לאו עבודה היא ודו"ק:

בד"ה איכא כו' אטו כל כי האי גוונא כו' וגמר עבודת עיכול אברים כו' וסידור ב' גזירי עצים לא הויא אלא ביממא כו' ומשני סוף עבודה כו' עכ"ל כצ"ל וק"ק דמשמע להאי לישנא סבר ר"י דסידור ב' גזרי עצים עבודת לילה הוא כדמייתי סייעתא אף אנן נמי תנינא כו' וא"כ אמאי לא קאמר בפשיטות דסדר מערכה לא הויא עבודה תמה כיון דיש אחריה עבודה בלילה סדור ב' גזרי עצים ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד דחשיבא עבודה לר' יוחנן גופיה אליבא דת"ק כו' כל זה מאיכא דאמרי דלעיל איכא דאמרי לישנא כו' כיון דחשובה כ"כ יפיסו לה כו' דקא פריך למימרא דעבודה תמה כו' דזמנין שנעשה בלילה יש אחריהן כו' מת"י כצ"ל:

גמרא והרי תה"ד תחילת עבודה דיממא היא כו'. ר"ל מפני שהיא ראשונה לעבודת היום דומיא דאמרינן לקמן שאני שחיטה דתחלת עבודה היא. משא"כ סדור המערכה דכבר קדמתו תה"ד:

גמ' שם אלא כו' הכי איתמר אר"א אר"י זר שסידר כו'. לעיל כד ב:

רש"י ד"ה הוי אומר (בסופו). ואסידור מערכת דשחרית קאי. כצ"ל:

רש"י ד"ה דאית ליה תקנתא. אבל סידור גזירין סידורו משהאיר המזרח בקרקע עזרה. כצ"ל. ור"ל דא"צ לעלות על הגג לראות אם האיר המזרח אלא רואין מקרקע העזרה:

תד"ה איכא. לריו"ח גופיה אליבא דת"ק כו'. הוא לעיל (כג ב):

תוס' ד"ה למימרא. דהא בירושלמי יש. תמוה לי דלמאי צ"ל דפרכינן אי ס"ל לר"י כרב. הא כפשוטו ניחא דפרכינן לרבא דס"ל דפייס תלי בחיוב זר א"כ לרב דבהרמה אין זר חייב עליה אמאי יהיה פייס ומה בכך דר"י לא ס"ל כרב מ"מ ק' לרב למה היה פייס. גם תמוה לי על תירוצם לל"ק מ"מ יקשה איך אמר ר"י דזר שתרם חייב הא הוי עבודת לילה וצ"ע:

ד"ה איכא דאמרי כו'. כ"ש סידור מערכה דהוא בליליא דוקא דעבודה תמה היא. ע"ל דף לג ע"א תד"ה אביי:

תד"ה למימרא כו' דהא בירושלמי כו' דפריך ללישנא קמא.
קשה לי על תירוצם, דמ"מ יקשה על שנויי דהתם משום מעשה שהיה דמ"מ איך אמרינן דדוקא על עבודת היום זר חייב מיתה עליו, הא הרמת דשן דהוי עבודת לילה, ואעפ"כ סובר ר' יוחנן בירושלמי דזר חייב מיתה עליו.
וע"כ נראה לי דקושייתם לא קשה כלל, משום דמ"מ פרכינן שפיר על הברייתא דת"כ דרב לעיל, דבהרמת דשן ליכא מיתה ואעפ"כ הי' פייס לה דלא מצינו פלוגתא בזה, ונסתר הכלל דפייס הוא רק בעבודה שזר חייב עליו מיתה:

(כז ב) והרי תרומת הדשן תחילת עבודה דיממא היא וכו' ואלא קשיא.—אינו מובן, דמאחר דתרומת הדשן היא תחילת עבודת היום כל שכן דסדור המערכה שהיא לאחר תרומת הדשן^*כדמשמע בתמיד פ"א ופ"ב. דעבודת יום היא^*ומ"ש ע"ז בהגהות רש"ש אינו מחוור (ע"ש).. וראיתי בתוס' ישנים (ד"ה שכבר), שהשתדלו ליישב זה, אבל יש ט"ס בדבריהם. והעולה מהם הוא דמש"ה אין סידור המערכה נחשב לתחילת עבודת היום בשביל שגם בלילה פעמים מסדרים את האברים המתפזרים וגם היו מסדרים עצים להקטיר האיברים והפדרים, שעדיין לא נתעכלו כדכתיב "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה" (ויק' ו ב).

הוי אומר זה טלה. תמיד של שחר הזקיקך הכתוב בו למערכת עצים חדשה בכל בקר ואש על המזבח תוקד בו והך מוקדה סידור המערכה היא כדתניא לקמן בפ''ג ובער עליה הכהן עצים בבקר וערך עליה העולה ואמר מר העולה עולה ראשונה אבל שאר קרבנות לא הוזקקו לחידוש מערכה והנך עצים ואש דכתיבי בבן בקר לאו לאצרוכי סידרי עצמו אלא משום דעדיין לא נאמרה פרשת סידור המערכה הכתובה בצו את אהרן וכאן התחיל לדבר בצרכי עולה והוצרך לומר האיך תינתן כתב לן כאן ונתנו אש וערכו עצים דאסידור מערכה דשחרית קאי: חייב. מיתה: פורקה. הזר אין צריך כהן לסתור סידורה אלא הזר בעצמו: והרי אברים ופדרים. הקטר חלבים שהוא כל הלילה ושווינהו לעיל [כד.] מארבע עבודות שהזר חייב עליהן מיתה: והרי תרומת הדשן. דכתיב כהונה: אלא קשיא. וכי יש לך עבודה שכשירה בלילה שפסולה בזר: ועבודת יום היא. דכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר: אלא מעתה. דחשיבא כולי האי שהיא עבודת יום וזר חייב עליה: למימרא דעבודת יום בעי פייס. מדאתקיף רבא אלא מעתה תבעי פייס מכלל הך עבודה היא בעיא: והא אנן לא תנן. שיהא סידור שני גזירין עבודת יום: אם הגיע זמן השחיטה. אם האיר המזרח ועת לשחוט את התמידין שהשחיטה פסולה בלילה דכתיב (ויקרא יט) ביום זבחכם: דלית ליה תקנתא. אם נשחט בלילה: דאית ליה תקנתא. אם סידרן בלילה פורקן וחוזר וסודרן ביום לכך לא הטריחו לעלות לגג ולראות אם הגיע שאותו הטורח לא הטריחו אלא שבפעם אחת עלה מאור הלבנה ודימו שהאיר המזרח ושחטו את התמיד כדקתני לה בפ''ג [דף כח.] אבל סידר גזירין סידורו בקרקע עזרה משהאיר המזרח ואם טעה במאור הלבנה לא איכפת להו שהרי יש תקנה בדבר: שיש אחריה. סידור עבודה סידור שני גזירין ופסולה בזר להתחייב מיתה:

למימרא דעבודת יום בעי פייס וכו' עד והרי תרומת הדשן. תימה לי מאי קפריך אמאי לא משני תחילת עבודת יום היא כדשנינן לעיל וי''ל דהכא אתי למימר דבעינן תרוייהו עבודת יום ומיתה בזר דלכאורה משמע ליה דרבא דפריך אלא מעתה ה''ק אלא מעתה דקמחייבת בזר תיבעי פייס ומשמע נמי אלא מעתה דקרית לה עבודת יום אלמא דבעינן תרוייהו לענין פייס הרי אברים ופדרים דנהי דזר חייב עליהם מ''מ עבודת לילה היא והדר פריך מתרומת הדשן אי ס''ל כרב דלא מיחייב זר אעבודת סילוק אלמא אע''ג דלא מיחייב זר עלה בעי פייס וכן פרש''י למימרא דעבודת יום וחיוב מיתה בזר בעיא פייס ולא נהירא מה שפי' דבדרך את''ל דסבר כרב דהא בירושלמי יש זר שתרם רבי יוחנן אמר חייב אלא י''ל דפריך ללישנא קמא דלעיל דקאמר עבודת לילה היא: אין זר חייב מיתה לא בעיא פייס. וא''ת הרי דישון מזבח הפנימי והמנורה י''ל כדמשני דשחיטה תחילת עבודה היא ה''נ נימא דישון מזבח הפנימי תחילת עבודה דהקטרה היא ודישון מנורה תחילת הדלקה היא וא''ת לרבנן דר''א בן יעקב דאמרי המעלה אברים לכבש אין מעלה אותם למזבח א''כ אין זר חייב עליהן מיתה כיון דיש אחריה עבודה וא''כ למה מפיסין וי''מ דהא דאמר דהיכא דאין זר חייב עליה דאין מפיסין היינו פייס בפני עצמו אבל הני עיקר פייס היינו בשביל השחיטה וי''ב אחיו הכהנים נמשכים עמו ולא נהירא וי''ל כיון דאין אחריהן עבודה אלא מענין גמר הולכת אברים לא גריעא בכך לענין פייס: איכא דאמרי מתקיף לה רבי זירא וכו'. נ''ל לפרש דאדלעיל קאי דא''ר יוחנן זר שסידר את המערכה חייב וכו' ואקשי ליה רבי זירא וכי יש לך עבודה שכשירה בלילה ופסולה בזר והשתא קאמר איכא דאמרי דהכי אקשי ליה רבי זירא וכי יש לך עבודה שיש אחריה עבודה כי הא שיש אחריה סידור שני גזירין ופסולה בזר ומתמה הגמ' אאתקפתא דר' זירא ולא והרי אברים כו' פי' אטו כל כהאי גוונא לאו עבודה תמה היא הרי אברים ופדרים דאע''ג דיש אחריהם תרומת הדשן שהיא זקוקה לעיכול איברים ופדרים כדכתיב (ויקרא ו) היא העולה על מוקדה דהיינו איברים ופדרים וכתיב בתריה והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה אלמא אף על גב דתרומת הדשן זקוקה לה וגמר עבודת עיכול איברים היא אפ''ה חשיבא עבודה תמה וזר חייב עליה כיון דאברים ופדרים זמנם מתחיל מבעוד יום ואי בעי מקטר להו אתמול אי בעי מקטר להו בלילה ותרומת הדשן זמנה אינה אלא בלילה כדאמר לעיל [כ.] כל הלילה והרים כ''ש סידור מערכה כיון דזמנה רק בלילה כדכתיב על מוקדה על המזבח כל הלילה ומינה נפקא לן לקמן בפ''ג (דף לג.) סידור מערכה וסידור שני גזירי עצים לא הויא אלא ביממא כדכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר ומינה נפקא לן לקמן בפ''ג (שם) סידור שני גזירין דדוקא עבודת יום שיש אחריה עבודת יום לא חשיב תמה כגון קבלה והולכה שיש אחריה זריקה ואידי ואידי עבודת יום נינהו אבל חדא בלילה וחדא ביום נימא שפיר דעבודה תמה היא. ומשני סוף עבודה דיממא לעולם סידור מערכה לאו עבודה תמה כיון שיש אחריה סידור שני גזירין דהוו גמר הסידור ואע''ג דהא הויא בליליא והא הויא ביממא ודקשיא לן מאברים ופדרים שאני התם דתרומת הדשן לא שייכא לה ואינה גמר עבודתה וטפילה לה דאדרבה העלאת אברים עצמה טפילה לגמר עבודת יום שלפניה היא והרי תרומת הדשן שיש אחריה עבודה הוצאת הדשן דחשיבא עבודה לר' יוחנן גופיה אליבא דת''ק דר''א דפסיל בה בעלי מומין ואפ''ה זר חייב עליה ללוי ואפילו רב לא פטר אלא משום דעבודת סילוק היא אבל עבודה תמה מיקרי ואמאי הא יש אחריה הוצאה אלא על כרחך כיון דתרומת הדשן דוקא בלילה והוצאה אי בעי ביממא אי בעי בליליא איקרי שפיר עבודה תמה כ''ש סידור מערכה דהוא בליליא דווקא דעבודה תמה היא אע''ג דיש אחריה סידור ב' גזירין כיון דהא דוקא בליליא והא דוקא ביממא ומשני תחילת עבודה דיממא היא כלומר הוצאה לא שייכא לה ולא גמר עבודתה היא דתרומת הדשן היא תחילת עבודת יום דאי בעי לא עביד שום עבודה אחריה אלא עבודת יום דהוצאת דשן אינה עבודה בכל יום אלא כשהיו צריכים דאמר בפ''ב דתמיד וברגלים לא היו מדשנין אותו מפני שהוא נוי למזבח מתקיף לה רבא ותיבעי פייס כל זה מאיכא דאמרי דלעיל איכא דאמרי לישנא אחרינא באתקפתא דרבא והא דללישנא קמא לא פריך כי הכא יפיסו לה בפני עצמה היינו משום דהכא משמע לן דקאמר מפני שהיא עבודה תמה שאין אחריה עבודה לעולם וקס''ד דוקא עבודה הדומה לה שאין אחריה עבודה בשום פעם בו ביום ולהכי פריך כיון דחשובה כל כך יפיסו לה בפני עצמה והיינו דקא פריך למימרא דעבודה תמה שמעולם אין עבודה אחריה בעי פייס הא לאו הכי לא והרי אברים ופדרים דזמנין כשנעשין בלילה יש אחריהן תרומת

יומא כז ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף כז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד