יומא כט ע"א

הרהורי עבירה קשו [קשים, גרועים] מעבירה עצמה וסימניך [סימנך]: ריחא דבישרא [ריח של בשר], שריח הבשר מגרה יותר מאשר הוא עצמו. שילהי דקייטא קשיא מקייטא [סוף הקיץ קשה בחומו מהקיץ עצמו]. וסימניך [סימנך]: תנורא שגירא [תנור שהוסק] שלאחר שהוסק כמה פעמים ביום ונתחמם כבר למדי, הסקה נוספק ולו הקלה ביותר, גורמת לחממו ביותר. וכן הוא בסוף הקיץ, שמאחר שהכל חם מכבר, חומו קשה יותר.

אישתא דסיתוא קשיא מדקייטא [קדחת בחורף קשה מזו של הקיץ]. וסימניך [וסימנך]: תנורא קרירא [תנור קר], כי כדי לחמם תנור קר יש צורך בהיסק רב יותר, וכמו כן קדחת המחממת את הגוף בחורף למרות הצינה ודאי קשה היא מזו שבקיץ. מיגמר בעתיקתא קשיא מחדתא [ללמוד דבר ישן, שלמד ושכח, קשה מללמוד דבר חדש]. וסימניך [וסימנך] טינא בר טינא [טיט בן טיט] כי קשה מאד לגבל טיט שנעשה מחרס שגיבלו פעם אחת והתפורר.

א לענין ראשון של תימור הלבנה והחמה אמר ר' אבהו: מאי טעמיה [מה טעמו], כלומר: מהיכן הביא רבי ראיה לדבריו כי קרני החמה מפציעות ובכך אינו דומה תימור הלבנה לתימור החמה? — דכתיב [שנאמר]: "למנצח על אילת השחר" (תהלים כב, א), לומר: מה אילה זו קרניה מפצילות לכאן ולכאן — אף שחר זה מפציע אורו לכאן ולכאן וכדברי רבי.

במסכת מגילה (ז, א) נאמר, כי מזמור זה נאמר בשעתו על ידי אסתר המלכה כדברי נבואה על עצמה ועל מצבה בעת ההיא. אמר ר' זירא: למה נמשלה אסתר לאילה — לומר לך: מה אילה רחמה צר וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה, אף אסתר היתה חביבה על אחשורוש כל שעה ושעה כשעה ראשונה. אמר ר' אסי: למה נמשלה אסתר לשחר — לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הנסים שהיו לכלל ישראל.

ומקשים: והא איכא [והרי יש] את נס חנוכה שאירע שנים רבות לאחר מכן! ומשיבים: ניתנה לכתוב קא אמרינן [אומרים אנו] שאומנם היו ניסים גם לאחר נס פורים, אבל זה היה הנס האחרון שניתן ליכתב בתוך ספרי המקרא. ומקשים: הניחא למאן דאמר [תירוץ זה נוח לשיטת מי שאומר] כי מגילת אסתר ניתנה לכתוב והיא חלק מהותי מספרי המקרא. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי אסתר לא ניתנה לכתוב ומגילת אסתר הכתובה אין קדושתה כקדושת שאר ספרי המקרא, מאי איכא למימר [מה יש לומר] לפי שיטתו?

ומשיבים: מוקים לה [מעמיד אותה] מסביר את הדימוי לאילת השחר כדברי ר' בנימין בר יפת אמר ר' אלעזר. שאמר ר' בנימין בר יפת אמר ר' אלעזר: למה נמשלו תפלתן של צדיקים כאילת — לומר לך מה אילה זו כל זמן שמגדלת כלומר כל שנה ושנה — קרניה מפצילות, שמוסיפות פיצול נוסף אף צדיקים כן, כל זמן שמרבין בתפלה — תפלתן נשמעת.

ב במשנה מסופר כי פעם אירע שטעו ושחטו את התמיד לפני זמן עלות השחר, לאחר שהחליפו את מאור החמה במאור הלבנה. ושואלים: אימת [אימתי היה] מעשה זה? אילימא [אם תאמר] שהיה מעשה זה בשאר ימות השנה, לא סגיא דלאו [לא די שלא] כהן גדול הוא שעושה עבודה זו? שהרי מסופר שם שהורידו כהן גדול לבית הטבילה, והרי בשאר ימות השנה אין הכהן הגדול צריך להשכים לעבודה זו, שהרי יכולה היא שתיעשה בכל כהן שהוא. אלא חייב אתה לפרש שמעשה זה היה ביום הכפורים שרק הוא יכול לעשותה, אולם אז מאור הלבנה מי איכא [האם יש]? כי לפי חוקי הבריאה, לעולם לא יעלה הירח במזרח סמוך לעלות השחר ביום הכיפורים!

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין: הטעות שאירעה היתה בשאר ימות השנה, ומאז תיקנו תקנה זו שיכריזו על עלות השחר. ואילו ביום הכפורים כי אמר [כאשר אומר] האיש "ברק ברקאי" מיד הורידו את הכהן הגדול לבית הטבילה.

בקשר להלכה היסודית תני אבוה [שנה אביו] של ר' אבין ברייתא זו: לא זו בלבד אמרו שקרבן התמיד שנשחט לפני עלות השחר פסול וצריך לשורפו, אלא אף מליקת העוף, וקמיצת מנחה אם נעשתה בלילה — תשרף. ומעיינים בלשון הברייתא: בשלמא [נניח] לענין עולת העוף, מאי דהוה הוה [מה שהיה היה] שכיון שנמלק העוף שלא בזמן הראוי לו, ואי אפשר לתקן את המעשה — הרי הוא פסול, ונשרף, אלא קומץ המנחה מה טעם יישרף?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כט - א

ובדרך אגב, מביאה הגמרא דברים נוספים שהטפל בהם קשה מעצם הדבר.

הרהורי עבירה תאות נשים - קשו, קשים שמכחישים את גופו, יותר מעבירה. ^[1]

וסימניך: ריחא דבישרא. המריח בשר צלי הריח מזיק לו מאוד משום שמתאוה לו [יותר מן המריחו ואוכלו. תוספות ישנים].

שילהי דקייטא, חום הקיץ בחודש אלול, שהוא בסוף הקיץ - קשיא מקייטא. קשה יותר מחום תמוז שהוא אמצע הקיץ. שהיות והאויר כבר התחמם במשך כל הקיץ, הרי כשמגיע חודש אלול, אפילו חום קל מחמם מאוד את האויר.

וכן גופו של האדם כבר חם מאוד מהקיץ, וכל חום קל מחמם אותו מאוד ומזיקו.

וסימניך: תנורא שגירא. תנור שהתחמם כמה פעמים בו ביום, מאחר שהוא חם אפשר להסיקו בעצים מועטים.

אישתא דסיתווא קדחת [חום גבוה] שבימות החורף, קשיא מדקייטא. הוא סימן למחלה קשה יותר מאשר חום שאדם לוקה בו בקיץ.

וסימניך: תנורא קרירא, תנור קר קשה לחמם אותו יותר מאשר תנור חם. וכיוצא בזה גוף האדם, שהוא צונן בחורף, קשה לחמם אותו. ואם האדם לוקה בחום בחורף, סימן שחולי קשה מחממו.

מיגמר בעתיקא לחזור וללמוד דבר עתיק, שלמד אותו ושכח - קשיא מחדתא. קשה יותר מאשר ללמוד דבר חדש שלא למד מעולם.

וסימניך: טינא בר טינא. טיט בן טיט.

כלומר, טיט שגובלים אותו מטחינת טיט שהיה בכותל ישן, קשה לגבלו יותר מטיט של עפר חדש.

שנינוו בברייתא לעיל: רבי אומר: אינו דומה תימור של לבנה לתימור של חמה. תימור של לבנה מתמר ועולה כמקל, תימור של חמה מפציע לכאן ולכאן.

אמר רבי אבהו: מאי טעמא דרבי?

דכתיב: [בתהלים כב] "למנצח על אילת השחר". כינה הכתוב את השחר "אילה":

מה אילה זו קרניה מפצילות [מתפצלות] לכאן ולכאן - אף שחר זה, מפציע לכאן ולכאן.

הגמרא במסכת מגילה [טו ב] אומרת שכאשר אסתר הגיעה לבית הצלמים של אחשורוש אמרה את מזמור כב בתהילים: "אלי אלי - למה עזבתני", וכל המשך המזמור.

ומזמור זה פותח: "למנצח על אילת השחר", שהוא כינוי לאסתר.

אמר רבי זירא: למה נמשלה אסתר לאילה?

לומר לך: מה אילה רחמה צר, וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה, שהיא בתולה.

אף אסתר, היתה חביבה על אחשורוש כל שעה ושעה, כשעה ראשונה.

אמר רב אסי: למה נמשלה אסתר לשחר [אילת "השחר"]?

לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה - אף נס פורים שהיה בימי אסתר סוף כל הנסים. ^[2]

ומקשינן: והא איכא נס חנוכה, שהיה אחרי אסתר!

ומתרצינן: אסתר סוף כל הניסים, שניתנה לכתוב בכתבי הקודש במגילה קא אמרינן. אבל הניסים שהיו אחריה לא נכתבו בכתבי הקודש.

ומקשינן: הניחא התירוץ שתירצנו למאן דאמר "אסתר ניתנה לכתוב על ידי רוח הקודש ".

אלא למאן דאמר "אסתר לא ניתנה לכתוב ^[3] על ידי רוח הקודש" - מאי איכא למימר? הרי נס אסתר אינו הנס האחרון שניתן להכתב, ולמה נמשלה ישראל לשחר?

ומתרצינן: מאן דאמר שאסתר לא ניתנה להכתב - מוקים לה מעמיד את הפסוק לדרשא אחרת, כרבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר:

דאמר רבי בנימין בת יפת אמר רבי אלעזר: "שחר" שבפסוק הוא מלשון תפילה כמו שנאמר [בישעיה כו ט] "רוחי בקרבי אשחרך". וכך כוונת הפסוק: למנצח על התפלה, שנמשלה לאילת השחר.

ולמה נמשלו תפלתן של צדיקים כ"אילת"?

לומר לך: מה אילה זו [האיל, כי לאילה נקבה אין קרניים], כל זמן שמגדלת - קרניה מפצילות, מגדלות פיצולים חדשים - אף צדיקים, כל זמן שמרבין בתפלה, תפלתן נשמעת. ^[4]

שנינו במשנה: פעם אחת עלה מאור הלבנה ודימו שהאיר מזרח, ושחטו את התמיד והוציאוהו לבית השריפה. וממשיכה המשנה: הורידו כהן גדול לבית הטבילה.

והניחה הגמרא שהאמור בסיפא "הורידו כהן גדול לבית הטבילה" הוא חלק מהמעשה, שבאותו היום שארעה הטעות ששחטו את התמיד בלילה, בו ביום הורידו כהן גדול לבית הטבילה לטבול ולשחוט תמיד אחר.

והוינן בה: אימתי היה המעשה המוזכר במשנה?

אילימא אם נאמר שהיה בשאר ימות השנה, אם כן קשה: וכי לא סגיא דלאו כהן גדול!? וכי לא די בעבודת שאר ימות השנה בכהן אחר שאינו כהן גדול?! ומדוע הורידו דוקא את הכהן הגדול לבית הטבילה?

אלא מה תתרץ? שמדובר ביום הכיפורים, שכל העבודות נעשו בכהן גדול, הרי גם זה קשה:

ביום הכיפורים מאור הלבנה סמוך לעלות השחר - מי איכא?

הרי יום הכיפורים הוא סמוך לתחילת החודש, ואין הלבנה נראית בסוף הלילה אלא בסוף כל חודש! [כי בתחילת החודש הלבנה נראית בסוף היום, ובתחילת הלילה בלבד].

ומתרצינן: המעשה שבמשנה היה בשאר ימות השנה.

ומה ששנינו: "ושחטו את התמיד והוציאוהו לבית השריפה" הוא סיום המעשה. ואחר כך הוא ענין בפני עצמו.

והכי קאמר, כך אמר התנא במשנתנו:

וביום הכיפורים, כי [כאשר] אמר הרואה "ברק ברקאי" - אז הורידו כהן גדול לבית הטבילה.

שנינו במשנה מעשה בתמיד שנשחט בלילה, שהוציאוהו לבית השריפה. משום שנאמר [ויקרא יט] בענין הקרבנות: "ביום זבחכם". וזבח הוא לשון שחיטה. ולמדנו מכאן ששחיטת הקרבן נעשית ביום בלבד.

תני אבוה דרבי אבין: לא רק זו בלבד, בקרבן שנשחט בלילה, אמרו שישרף. אלא, אף מליקת העוף וקמיצת מנחה אם נעשו בלילה, ^[5] - תשרף!

ואף על פי שבכתוב נאמר "זבחכם", שפירושו שחיטה, מכל מקום, מליקה בעופות וכן קמיצה במנחות - במקום שחיטת זבחים הם [רש"י]. ^[6]

והוינן בה: בשלמא עולת העוף שנמלקה בלילה, ונפסלה בכך, שפיר תשרף, ואין לה תקנה, אלא - מאי דהוה הוה! שהיות ומלק אותה בלילה, שוב אינו יכול לחזור ולמולקה ביום, שהרי היא כבר מתה.

אלא קומץ של מנחה שעשאו בלילה, מדוע תשרף המנחה והקומץ? והרי יש לה תקנה:

הערות

^[1] כך פירש רש"י. ונאמרו בזה עוד פירושים רבים. עיין מהר"ץ חיות בשם הרמב"ם במורה נבוכים. תוספות רי"ד. ושפת אמת.

^[2] הקשה המהרש"א למה נמשלו הניסים ללילה? הרי אדרבה יש להמשילם לאור! ותירץ המהרש"א שהניסים המפורסמים נעשו בלילה כמו שיסד הפייטן בפיוט "אז רוב ניסים הפלאת בלילה". והפיוט מסיים בנס אסתר: "שנאה נטר אגגי וכתב ספרים בלילה". וזה כוונת הגמרא שאסתר היא סוף כל הניסים המפורסמים שנעשו בלילה. והגמרא מקשה על זה מנס חנוכה שנעשה בלילה.

^[3] כתב בתוספות ישנים שלדברי הכל מדרבנן המגילה צריכה להכתב בספר. ובתוספות מגילה ו א ד"ה נאמרה מבואר שנחלקו אם נאמרה ברוח הקודש להכתב או שחכמים תיקנו זאת מדעתם. ועיין בריטב"א כאן ובמגילה ז א. והמהרש"א מפרש בדברי התוספות במגילה ו א שהגמרא כאן שואלת למאן דאמר שמגילה לא ניתנה להכתב אפילו מדרבנן. ותמה הרש"ש שם שלא מצינו כזו שיטה בש"ס.

^[4] המהרש"א תמה: הרי הגמרא שאלה למה נמשלה ישראל לשחר. ואילו רבי בנימין בר יפת מסביר למה נמשלה ישראל לאילה ! ותירץ המהרש"א: כשם שאמר רבי בנימין שתפילתן של צדיקים נמשלה לאילה, שכל זמן שמגדלת קרניה מפצילות. כך יש לומר שתפילת הצדיקים נמשלה לשחר שבכל יום מתחדש ומפציל לכאן ולכאן. ובפנים ביארנו כפי הנראה מדברי רש"י. ולכאורה קושית המהרש"א אינה קשה לפי זה.

^[5] הקשו בתוספות ישנים: הרי במנחות מד ב ובתענית ב ב הגמרא דורשת בפסוק "ומנחתם ונסכיהם" שכשרים אפילו בלילה ! ותירצו על פי הגמרא בתמורה יד ב שמנחת נסכים הבאה עם הזבח כשרה רק ביום. ואך ורק מנחת נסכים הבאה בפני עצמה כשרה גם בלילה. וכ"כ הריטב"א.

^[6] א. התוספות במנחות ק א [ד"ה אלא] פירשו ששחיטת הזבח נלמדת מ"ביום זבחכם", ואילו קמיצה ומליקה נלמדות מהפסוק "ביום צוותו להקריב". כדברי הגמרא במגילה כ ב. ועיין ריטב"א. וכתבו התוספות במגילה [כ ב ד"ה לקמיצה] ששחיטה אינה נלמדת מ"ביום צוותו" מפני שאינה בגדר עבודה. ובריטב"א כאן [כח א ד"ה צאו] פירש ששחיטה כשרה בזר, ולכן אינה נלמדת מהפסוק "ביום צוותו להקריב". ב. הקשו בתוספות: מדוע הוצרך תני אבוה דרבי אבין לחדש לנו שמליקת עופות בלילה פסולה. הרי יש לפסלה משני טעמים אחרים: א. אפילו ביום אסור להקריב שום קרבן לפני התמיד [כדלקמן לד א]. ב. הגמרא בעירובין [דף ב א] אומרת "שלמים שהקריבן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולים, ואפילו ביום" ! ? ותירצו על השאלה הראשונה, כי רק הקטרה על המזבח אסרה תורה לפני תמיד של שחר. ועוד, אומר ר"י, כי מה שאמרו שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר, היינו למצוה בעלמא, ואינו מעכב. ועל השאלה השניה תירצו: רק שחיטה פסולה לפני דלתות ההיכל, שדרשו זאת מ"ושחטו", ולא מליקה וקמיצה. ותוספות האריכו בזה מאוד. ועיין תירוצים אחרים בתוספות ישנים, תוספות הרא"ש, והריטב"א.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Thoughts of transgression are worse than transgression itself, and your mnemonic is the odor of meat. The smell of roasting meat is more appetizing than actually eating the meat. The heat of the end of summer is more oppressive than the heat of the summer itself, and your mnemonic is a heated oven. After an oven has been heated several times in the course of a day, lighting it again, even slightly, will produce powerful heat. So too, at the end of the summer, since everything is hot, the heat is more oppressive.

A fever in the winter is more powerful than a fever in the summer, and your mnemonic is a cold oven. Heating a cold oven requires greater heat than heating a hot oven. A fever that succeeds in raising the body temperature in the winter must be more powerful than a fever that raises the body temperature in the summer. Relearning old material that was known and forgotten is more difficult than learning from new material. And your mnemonic is mixing mortar from mortar. It is harder to take hardened mortar, crush it, and mix new mortar than it is to simply mix new mortar.

Apropos moonlight and sunlight discussed previously, Rabbi Abbahu said: What is the rationale for the statement of Rabbi Yehuda HaNasi that sunlight diffuses and in that sense is dissimilar to moonlight? It is as it is written: “For the leader, about the morning hind” (Psalms 22:1); just as the antlers of a hind branch out to here and to there, so too, the light of dawn diffuses to here and to there.

In tractate Megilla, the Gemara states that Queen Esther prophetically recited this Psalm in reference to her situation as she was about to come before King Ahasuerus without being summoned. Rabbi Zeira said: Why is Esther likened to a hind? It is to tell you: Just as in the case of a hind its womb is narrow and it is desirable to its mate at each and every hour like it is at the first hour, so too, Esther was desirable to Ahasuerus at each and every hour like she was at the first hour. Rabbi Asi said: Why was Esther likened to the dawn? It is to tell you: Just as the dawn is the conclusion of the entire night, so too, Esther was the conclusion of all miracles performed for the entire Jewish people.

The Gemara asks: But isn’t there the miracle of Hanukkah, which was performed many years later? The Gemara answers: It is true that additional miracles were performed after the miracle of Purim; however, it is with regard to miracles for which permission was granted to write them in the Bible that we are saying that the miracle of Purim was the last one. The Gemara asks: That works out well according to the one who said: Permission was granted to write the Scroll of Esther in the Bible as a book whose sanctity equals that of the other books of the Bible. However, according to the one who said: Permission was not granted to write the Scroll of Esther in the Bible, and its sanctity does not reach the level of the other books of the Bible, what can be said?

The Gemara answers: Actually, Purim was not the conclusion of all miracles performed for the entire Jewish people, and the one who holds that permission was not granted for the Scroll of Esther to be written establishes the analogy between Esther and the hind in accordance with the statement that Rabbi Binyamin bar Yefet said that Rabbi Elazar said; as Rabbi Binyamin bar Yefet said that Rabbi Elazar said: Why are the prayers of the righteous likened to a hind? It is to tell you: Just as with regard to a hind, as long as it grows its antlers they continue to branch out; so too, with regard to the righteous, as long as they engage more in prayer their prayer is heard.

§ The mishna relates that as a result of the confusion, they slaughtered the daily offering before dawn. The Gemara asks: When did this incident occur? If we say it occurred during the rest of the days of the year, is there no alternative to having the service performed by the High Priest? The mishna states that after slaughtering the daily offering, they led the High Priest down to the Hall of Immersion. On all the other days of the year, the High Priest need not perform the service and it may be performed by a common priest. Rather, it must be that this incident occurred on Yom Kippur, when the service is performed exclusively by the High Priest. However, in that case, is there moonlight? According to the lunar cycle, the moon never rises in the east adjacent to dawn on Yom Kippur.

The Gemara answers that this is what the mishna is saying: The incident occurred during the rest of the year, at which point they instituted that the appointed priest announce the arrival of dawn in the Temple. And on Yom Kippur, when the appointed priest said: The light flashed, they immediately led the High Priest down to the Hall of Immersion.

Apropos this fundamental halakha, the father of Rabbi Avin taught a baraita: Not only this, that a daily offering slaughtered before dawn is disqualified and burned, did they say; rather, even in the case of the pinching of the neck of a bird and the taking of the handful of a meal-offering that are performed at night, these items must be burned. The Gemara analyzes the baraita: Granted, a bird sacrificed as a burnt-offering is disqualified if pinched before dawn; what was, was. The situation can no longer be remedied, and the bird must be burned. However, why should the handful of a meal-offering be burned?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וא' ליה הך דקאי בארעא הין כלומר בתימה כלומר הבט וראה בטוב שלא תטעה:
ירושלמי ועד אחד נאמן שנייא היא הכא שאת יכול לעמוד עליו. כלומר כיון שאתה יכול לעבו' עליו הדבר עכשיו אינו משקר. אמר עד אחד נולד בן לפלוני בשבת מלין אותו על פיו. חשכה מוצאי שבת מטלטלין על פיו. ולמה עד שבחברון כדי להזכיר זכות אבות שהן ישנים בחברון. ולמה הוצרכו לכך. פעם אחת עלה מאור הלבנה כו':
ירושלמי ומי מחלף מאור הלבנה מתמר ועולה כמקל. ותימור של חמה פוסה על פני כל המזרח. ואוקימנא למתניתין יום המעונן הוה והיה אור הלבנה מפצע לכאן ולכאן כלומר היה פוסה על פני כל המזרח. ש"מ מדקתני כי היה אור הלבנה מפצע בכל מקום כך השמש ביום המעונן אורו וכוחו בכל מקום ואפילו במקום שאילו היתה החמה בעולם בזה המקום זו העת צל הוא ואין בו חמה עכשיו ביום המעונן אפילו במקום הצל כח חמה וחמות גם באותו המקום היא. ואסור ללוש ביום המעונן בכל מקום ואפילו במקום הצל. זוהמא דשימשא. פי' חמות השמש אחרי שכבר עבר השמש מאותו מקום. וסימ' דנא דחלא כלומר אחרי שתריק החומץ ממנו ריחו חזק יותר מריח חומץ עצמו. שברירי דשימשא. פי' שמש הנכנס מן החור וכיוצא בו כו'. שילהי דקייטא. פי' אחרית הקיץ כלומר העולם כולו חם ואפילו תוסיף עכשו חמות שורף.

אישתא דסיתוא פי' חמות של סתיו אילולי שהיא חזקה [לא היתה] מתגברת על הקרות שיש בעולם. כמין התנור הצונן אילולי שתבעירהו בעצים הרבה ואש חזקה אינו מתחמם:
מנא ליה שתימור החמה מפצע לכאן ולכאן שנאמר למנצח על אילת השחר נמשל השחר כאילה מה אילה קרניה מפצילין לכאן ולכאן כך השחר מפצע לכאן ולכאן:
ירושלמי א"ר חנינא מאילת השחר עד שיאיר המזרח אדם מהלך ד' מילין. ומשיאיר המזרח עד הנץ החמה אדם מהלך ד' מילין שנאמר השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה וא' לדידי חזי לי ההוא אתרא והוי ד' מילין וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים. היה לו לומר כמו השחר עלה וכתב וכמו מלה דדמיא לחברתה כשם שמשיאיר המזרח מהלך ד' מיל שחטו את התמיד והוציאו לבית השרפה פי' טעו ראו תימור של לבנה ודימו שהאיר המזרח ושחטו את התמיד והיה לילה וכתיב את הכבש אחד תעשה בבקר לפיכך נפסל. והוציאוה לבית השרפה. ואוקימנא למתני' זולתי יוה"כ כי לא תמצא הלבנה עולה למזרח קרוב ליום אלא [בסוף] החדש אלא ביוה"כ הלבנה שוקעת שתי שעות קודם השחר.

אלא למ״ד לא נתנה ליכתב מאי איכא למימר והקשו בתוספות ומי איכא מאן דאמר לא נתנה ליכתב והא בעי׳ שתהא כתובה על הספר ובדיו ותנן קראה על פה לא יצא ותירצו דההיא מדרבנן בעלמא אבל לא מתקנת אנשי כנסת הגדולה והנכון דלכולי עלמא ניתנה ליכתב לקרות בה ולצאת בה ידי חובה. ומ״ד שלא ניתנה ליכתב היינו שלא ניתנה ליכתב בכלל כתבי הקדש לענין שכתי׳ קדושה לענין לטמא את הידים דהא מ״ד לא נתנה ליכתב ה״ק לה דאסתר אינה מטמאה את הידים וכדפרש״י ז״ל ובמקומה פירשתיה בסד״י:

מה אילה זו כל זמן שמגדלת קרניה מפצילות. פירוש מוספת כח וגבורה אף תפילתן של צדיקים וכו'. ואילה נקבה לאו דוקא דהא נקבה אין לה קרנים אלא מין אילה קאמר ומפני כנסת ישראל:

לא סגיא בלאו כהן גדול. וא״ת נהי דאפשר בלא כ״ג מ״מ אפשר בכהן גדול ומעשה שהיה כך היה. י״ל שאין דרך התנא לתפוס כהן גדול אפילו על ידי מעשה שהיה אלא ללמדנו שום חדוש:

מאור הלבנה מי איכא. פי׳ סמוך לעמוד השחר הא אין זה אלא בסוף החדש ויום הכפורים הוא בעשרה לחדש:

ה״ק וביום הכפורים כי אמ׳ ברק ברקאי הורידו כהן גדול לבית הטבילה. פי׳ האי והורידו כ״ג לבית הטבילה מילתא באנפי נפש׳ היא וארישא קאי כי התנא הכניס בנתים המעשה שאירע שהוצרכו לראות אם הגיע זמן השחיטה ואחר כך חוזר התנא להשלים מה שהתחיל בדיני יום הכפורים:

לא זו בלבד אמרו. פירוש לענין שחיטת קדשים שפסולה בלילה אלא אף עולת העוף שנמלקה ומנחה שנקמצה בלילה תצא לבית השריפה פרש״י ז״ל דגמר משחיטה דמליקה בעוף וקמיצה במנחות במקום שחיטת הזבח הן ואחרים פי׳ דנפקא לו מדכתיב ביום צוותו להקריב את קרבנהם והאי נמי קרבן הוא ופי׳ רש״י ז״ל יותר נכון דכיון דעל שחיטה מייתי לה סתמא משחיטה גמרי׳ לה דכתיב ביום זבחכם וא״ת וקמיצה בלילה היאך תפסל והא קיימא לן מנחתם ונסכיהם אפילו בלילה והא ליתא שכבר הקשו כן בגמרא דתמורה ותירצו דההיא במנחת נסכים הבאה עם הזבח והכא במנחה הבאה בפני עצמה והקשו בתוספות למה לי׳ למפסלה למליקה בלילה משום מליקת לילה תיפוק לי שנמלקת קודם פתיחת דלתות ההכל שאפילו ביום פסולה כדאמרי׳ התם שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות פסולין ותירצו דהכא פסלינן אפילו בשהיו דלתות ההיכל פתוחות דאע״ג דתנן לא היה שוחט את התמיד עד ששומע קול השער הגדול שנפתח ההיא מדרבנן היא ואורעא למילתא הכא שפתחוהו קודם לכן עוד תירצו דהתם דוקא בשחיטת שלמים משום דכתיב ביה ושחטו פתח אוהל מועד בזמן שפתוח ולא בזמן שנעול מה שאין כן בזה דלא כתיב ביה פתח אוהל מועד וזה יותר נכון עוד הקשו ותיפוק לי מפני שמלק קודם הקרבת התמיד וקיימא לן וערך עליה העולה שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר וכי תימא דההיא למצוה בעלמא והתניא בתוספתא קדשים שהקריבו קודם תמיד של שחר או לאחר תמיד של בין הערבים פסולין ותו דהא בפסח שני תניא ניטמאו הבעלים או שמתו או שמשכו ידיהם ממנו ישרף מיד והוינן בה ש״מ פסח בעי עקירה דאי ס״ד לא בעי עקירה הא פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא משום מאי מפסיל משום שנשחט אחר התמיד של בין הערבים עבור צורה בעי אלמא קרבן שנשחט אחר תמיד של בין הערבים פסול דלא קשיא לן אלא דבעו עבור צורה אלמא הא דדרשי׳ וערך עליה השלם כל הקרבנות כולן אינו למצוה בלחוד וה״ה לענין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר דמחד קראי נפקי תרויהו כדאיתא לקמן בפירקין וי״ל דההוא מדרבנן אבל מדאורייתא לא פסיל הקרבן אי נמי דאפילו מדאורייתא פסול וה״מ כשהקריבו אבל משום שחיטה בעלמא לא מיפסיל כשקדם לתמיד של שחר אבל כששחטו אחר תמיד של בין הערבים כיון שאסור להקריבו מן התורה נפסל על כל פנים מפני שהוא מחוסר זמן אלא שצריך עבור צורה להשרף הלכך ליכא למיפסלה אלא משום דנמלקה בלילה דאי משום דקדם לתמיד של שחר לא מפסיל מדאורייתא אלא ימתין עד לאחר תמיד ותקרב. ואי משום שנמלקה אחר תמיד של בין הערבים הא לא חשיב אלא כשנמלקה ביום לאחר התמיד. וא״ת מ״מ תפסל מפני שאינו יכול להקריבה עד למחר והוי פסול לינה בעמוד השחר וי״ל דאהני פסול לילה שתשרף מיד בלא לינה. כל זה פלפלו בתוספות וכי מעיינת בה שפיר לא קשיא כולי האי דלא שייך למיפסל משום דבר הקרב קודם לתמיד של שחר אלא כשהגיע זמן התמיד אבל זו שנמלקה מבעוד לילה לא שייך בה ההוא טעמא ואין לנו לפוסלה אלא מטעם פסול מליקת לילה:

ומנחה שנקמצה תצא לבית השרפה הקשו בתוספות למה לי למימר שנקמצה אפילו לא נקמצה נמי פי׳ כיון שנתקדשה בכלי כדמסקי׳ בסוגיין תצא לבית השריפה בפסול לינה דהא תנן בפ״ב דמעיל׳ קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים וביוצא ובלינה והכא הא איכא לינה ותירצו דאי מההוא טעמא אין לינה פוסלת אלא בעמוד השחר אבל השתא שנקמצה נפסלת מפני שקיעת חמה שאפילו נקמץ ביום אם שקעה עליו חמה נפסל מיד בלינה דשקיעת החמה וכ״ש כשנקמץ בלילה ממש. תדע דתנן בפ״ב דמעילה בתר׳ מתני׳ דלעיל הקומץ והלבונה הוכשרו ליפסל בטבול יום וכו׳ ובלינה ואמאי תנא הקומץ כיון דהא קתני מנחה אלא ודאי דמנחה בכלי שרת אינה נפסלת אלא בעמוד השחר אבל קומץ נפסל בשקיעת החמה וטעמא דמילתא משום דקומץ דמנחה כדם דזבח שנפסל בשקיעת החמה כדאיתא בזבחים. ובההיא בבא דקומץ תנא דם:

בשלמא עולת העוף מאי דהוה הוה אלא קומץ נהדרה ונהדר וליקמצה. איכא למידק אע״ג דסבי׳ ליה למקשה שאין כלי שרת מקדשין שלא בזמנן מ״מ כיון שנתנה בכלי שרת מבעוד יום למה לא תפסל בקמיצת לילה לרבנן דפליגי עליה דבן בתירא בפרק ב׳ דזבחים ובפ״ק דמנחות דפ״ו יע״ש וסבי׳ להו קמץ זר או קמץ בשמאל לא יחזיר ויש מתרצי׳ דהכא פרכי׳ בלא נתקדשה בכלי מבעוד יום דהויא כאלו נקמצה בעודה חולין דכולי עלמא יחזיר. ועוד י״ל שאפילו נתקדשה מבעוד יום שאני התם דעבד קמיצה בשעתא וקמיצה בשמאל או בזר פסלה בה ולית לה תקנה אבל הכא כיון דסבי׳ לן שאין כלי שרת מקדשין שלא בזמנם הרי הוא כאלו היתה בכלי חול לגמרי וקמיצה דעבד כמאן דליתה דמיא:

לעולם יהא אדם זריז ללמוד בעת שיהא למודו מצליח וחקוק בדמיונו והוא בעת הילדות כמו שאמרו גרסא דינקותא מעליא והחכם אמר למוד החכמה בימי הנעורים כפתוח על האבן ובימי הזקנה כתו על החול ואף כשלמד אל יתייאש ממה שלמד שהשכחה מצויה הרבה יפה אמרו באבות של ר' נתן יכול אדם ללמוד תורה בעשר שנים ולשכחה בשתי שנים ואל יהא נשען שמאחר שכבר למדה אם תשכח ממנו נקל הוא לחזור עליה אדרבא כל שלמד ושכח ורוצה לחזור וללמוד אותו ענין אחר ששכחו קשה הוא לו משילמוד דבר מחודש שלא ראהו מעולם וזהו שאמרו בסוגיא זו מגמר עתיקא קשה מחדתא סימן לדבר טינא בר טינא ר"ל שהבא לגבל עפר שכבר נתגבל והיה טיט קשה הוא להתגבל יותר מעפר חדש:

וכן לעולם יהא אדם נזהר בתפלה ולהאריך בה ביותר ואפילו רואה עצמו שאין תפלתו נשמעת אל יתייאש הימנה כי ברוב הימים ימצאנה וכן אל יחזיק עצמו במכביד ומטריח דרך הערה אמרו למנצח על אילת השחר למה נמשלו צדיקים לאילה לומר לך מה אילה כל זמן שמגדלת קרניה מפצילות שבכל שנה ושנה מתחדש פיצול אחד בקרניה כך צדיקים כל זמן שמרבין בתפלה תפלתן נשמעת:

זה שביארנו במשנתנו שהתמיד שנשחט בלילה פסול לא סוף דבר בקרבנות הנשחטין ומדכתיב ביום זבחכם אלא אף עופות הנמלקים אם מלקן בלילה פסולים וכן מנחה שנקמצה בלילה פסולה דרך כלל נאמר בכל הקרבנות ביום צותו ומה שאמרו מנחות מ"ד ב' מנחתם ונסכיהם אפילו בלילה פירושו במנחה ונסכים הבאים מחמת עצמן לא מחמת הזבח ולא קדשו בקדושת הזבח אבל הבאים עם הזבח פסולים בלילה כזבח ושמא תאמר בקומץ מיהא למה נפסל הקומץ או השירי' הרי יש לו תקנ' בשיחזיר הקומץ לשם ויקמצנו ביום אינו כן שכל הטעונין מתן כלי כשניתנו לתוכו אע"פ שנתנו בתוכן שלא בזמנן נתינתן בכלי מקדשן ליפסל ואף קומץ זה כשנתן בתוך הכלי ואע"פ שנתן שלא בזמנו קדשו הכלי להיות חל עליו שם קומץ מנחה ליפסל ואע"פ שלא קדשן ליקרב הקומץ ולאכול השירים מ"מ קדשן לפסול בעשיית לילה זה הכלל כל הקרב ביום מן הדברים הטעונים כלי כגון קטורת וקומץ ולבונה ומנחה שאינה נקמצת כגון מנחה הנשרפת אין כלי שרת מקדשן ליקרב אלא ביום וכל הקרב בלילה כגון שמן לנר של מנורה אין המנורה מקדשתו אלא בלילה והקרב ביום ובלילה כגון מנחה ונסכים הבאים מחמת עצמן ולא מחמת הזבח קדשו בין ביום ובין בלילה וכולן אע"פ שלא קדשו להכשירן ליקרב מ"מ קדשו ליפסל בטבול יום ומחוסר כפורים אם נגעו בהם ובעשיית לילה על הדרך שביארנו:

ריחא דבישרא. בשר שמן שקשה להמריח בו ואינו אוכלו יותר מדאכלו:

אלא למ"ד לא ניתנה ליכתב כו'. מיהא כולי עלמא מודו דניתנה ליכתב מדרבנן וצריכה ליכתב כולה ותנן נמי קראה על פה לא יצא אלמא מדרבנן צריכה ליכתב ובעינן נמי תפירת חוטין בגידין משולשין כדאיתא במגילה (דף יט.):

תצא לבית השריפה. והקשה ריב"א למה לי טעמא משום פסול לילה תיפוק ליה שנעשית לפני שחיטת תמיד דדרשינן העולה עולה ראשונה שלא יקדים דבר לתמיד של שחר ואומר רבי דדילמא לא מיירי אלא בהקטרה שצריך להקדים הקטרת התמיד אי נמי למצוה כדאמרינן בפרק התכלת (דף מט.) גבי אין התמידין מעכבין המוספין ואם תאמר תיפוק לי שנמלקה קודם פתיחת ההיכל ואמרינן בפרק קמא דעירובין (דף ב.) שלמים ששחטן קודם פתיחת ההיכל פסולין כו' ויש לומר שנפתחו כבר קודם שחיטת התמיד אי נמי לא פסלינן אלא שלמים דוקא דכתיב בהו פתח אהל מועד ולא עולת העוף ואף על גב דתנן אין השוחט את התמיד שוחט עד ששומע קול שער הגדול שנפתח י"ל מדרבנן:

ומנחה שנקמצה תצא לבית השריפה. וא"ת מאי איריא נקמצה אפילו לא נקמצה נמי כיון שקידשה בכלי נמי תצא לבית השריפה דתנן פרק שני דמעילה (דף ט.) קדשו בכלי הוכשר ליפסול בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה י"ל דלינה דהתם מיירי בעמוד השחר אבל לינה דהכא מיירי בשקיעת החמה דכיון ששקעה החמה על הקומץ נפסלה בלינה תדע דתנן בפ"ב דמעילה בתר הכי הקומץ והלבונה והקטורת הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה אמאי תנא קומץ כיון דתנא לעיל גבי מנחה אלא ש"מ דאשמועינן גבי קומץ דבשקיעת החמה נפסל הקומץ אי לא תימא דתניי' משום סיפא דקתני וחייבין עליו משום נותר כו' וסברא היא דהוי נפסל בשקיעת החמה דהא קומץ המנחה דומיא דדם דנפסל בשקיעת החמה כדאמרינן בזבחים (דף נו.) ובכמה דוכתי וכההיא בהא דקומץ נמי תנא דם:

ומנחה שנקמצה. וא"ת הא אמרינן במנחות (דף מד:) ובריש תענית ומנחתם ונסכיהם בלילה כי האי גוונא פרכינן בפרק שני דתמורה (דף יד.) ומפליג בין מנחת נסכים הבאה עם הזבח לבאה בפני עצמה:

הרהור עבירה קשה מעבירה פי' יותר מתאוה אדם על העבירה כשמהרהר עלי' מעבירה עצמה כשהעבירה לפניו ועוסק בה וסימנך ריחא דבשרא כשאדם מריח הצלי יותר אדם מתאוה לריחו ממה שהי' מתאוה אם הי' הבשר לפניו:

וביוה"כ כי אמר ברק ברקאי הורידו כהן גדול לבית הטבילה פי' לא הי' מתחיל כה"ג לעבוד ביוה"כ אלא משחיטת התמיד ואילך אבל הרמת הדשן וסידור המערכה ושני גזרי עצים ודישון מזבח הפנימי והמנורה היו נעשין בכהן הדיוט:

אלא קומץ ניהדרי' ונהדר וניקמצי' ביממא הוא תני לה והוא אמר לה כלי שרת מקדשין שלא בזמנן קשיא לי טובא דמהכא משמע דוקא מפני ששם הקומץ בכלי שרת קדש ליפסול ואינו יכול להחזירו לטובלו ולחזור ולקמוץ ביום אבל אם לא שם הקומץ בכלי שרת יכול להחזירו לטבלו ולחזור ולקמוץ ביום והא פלוגתא דרבנן ובן בתירא היא בפ"ק דמנחות דתנן התם אחד מנחת חוטא ואחד כל המנחות שקמצן זר אונן טבול יום מחוסר בגדים ומחוסר כיפורים ושלא רחוץ ידים ורגלים ערל טמא יושב עומד ע"ג כלים וע"ג בהמה וע"ג רגלי חבירו פסל קמץ בשמאל פסל בן בתירא אומר יחזור ויחזור ויקמוץ בימין ואמרי' בגמרא דכי היכי דמכשר בן בתירא בשמאל הכי מכשר נמי בכל הפסולין ודוקא בן בתירא מכשיר בחזרה אבל רבנן פוסלין לעולם ולא איפשר בחזרה וא"כ היאך מקשה ניהדרי' וניהדר וניקמצי' ושביק רבנן ומקשה מבן בתירא:

תוס' בד"ה אלא אפילו כו' משלמים גמרי דלא לשחוט ליה אלא כו' עכ"ל מיהו האי קרא בשלמים לא אצטריך למיכתביה דפסול משום פתיחת דלת כיון דבלא"ה פסול משום שהוא קודם תמיד אבל בתמיד ודאי דהוה אצטריך למכתב ההיא פסול דפתיחת דלת ודו"ק:

בא"ד וקאמר התם דמלינה בראשו של מזבח כו' עד שעשאום כמי שנטמאו כו' עכ"ל ק"ק לפי סברת קושייתם דמדמו הך דהכא לדהתם ל"ל למימר התם דס"ל מלינה בראשו של מזבח דהא א"נ דס"ל כמ"ד לינה מועלת בראשו של מזבח ואסור להקטיר האימורים מ"מ מתאכיל הבשר משום דעשאום כמי שנטמאו כו' כדבעו למימר בהך דהכא דנשתרי הבשר בזריקת דם כו' ודו"ק:

בא"ד כל הקדשים שהקריבו קודם תמיד של שחר או שעכבן אחר כו' כצ"ל:

הרהורי עבירה קשים מעבירה כו'. רש"י פירש בזה דהרהור עבירה הוא קשה לגוף אדם שאינו ממלא תאותו יותר מאותו מעשה העבירה ועי' במפרשים דרכים אחרים ועי"ל ע"פ מ"ש בהוריות ובנזיר משל לוט וב' בנותיו הם שנתכוונו לשם מצוה צדיקים ילכו בם לוט שנתכוין לשם עבירה ופושעים יכשלו גו' ואפי' הרהור בלא עבירה כגון נתכוין להעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון סליחה וכפרה כדקאמר התם במס' נזיר וק"ל:

מה אילה זו קרניה מפצילות כו'. ר"ל שמתחדשין קרניה בכל שנה ומפצילות כפרש"י לקמן כך השחר מתחדש בכל יום ומפציל לכאן ולכאן:

מה אילה זו רחמה צר כו'. כדאיתא במדרשות מפני שרחמה צר מצטערת הרבה בעת לידתה והקב"ה מזמן לה נחש ומכישה כו' ע"ש:

אף אסתר סוף כל הנסים כו'. לכאורה דהצרות נמשלו בכ"מ ללילה והגאולה ליום וא"כ בהיפך הל"ל דאסתר נמשלה לערב מה ערב סוף כל היום אף אסתר סוף כל הנסים שנמשלו ליום וי"ל כלפי מ"ש דהנסים המפורסמים בעוה"ז התחילו בחצות לילה כמו שייסד הפייט אז רוב נסים הפלאת בלילה כו' ומסיים בו שנאה נטר אגגי וכתב ספרים בלילה כו' והשתא ניחא דקאמר דאסתר סוף כל הנסים שבעוה"ז הנעשים בלילה גם שהנסים נמשלו ליום. ומקשה

והאיכא חנוכה שהנס ההוא בנרות דחנוכה היה נמי בלילה ומשני לא ניתן ליכתב כו' ולכך הפייט נמי לא הזכירו:

למה נמשלה תפלתן של צדיקים לאילה כו'. לכאורה קשה דהא למה נמשלה לשחר קאמר ואהא פריך למ"ד לא ניתן ליכתב הא איכא חנוכה וא"כ מאי משני ליה כדר' בנימין כו' למה נמשלה כו' לאילה כו' דאכתי תקשי לך למה נמשלה לשחר וי"ל דה"ק דמה"ט דנמשלה לאילה לענין תפלה כדר' בנימין דכל זמן שמגדלת קרניה מפצילות כו' ה"נ נמשלה לשחר דבכל יום מתחדש ומפציל לכאן ולכאן:

גמרא מה אילה זו קרניה מפצילות כו'. משמע דאיל הוא מה שאנו קורין צבי דקרניו מפוצלין עי' פרש"י בחולין (נט ב) ועמש"כ בפ"א דכלאים מ"ו:

גמ' שם אלא אף מליקת העוף כו'. במנחות הגי' עולת העוף שנמלקה כו' וכבסמוך בשלמא עולת העוף כו' וכמו שהוא בתוס':

רש"י ד"ה וסימנך תנורא קרירא. והגוף צונן והחולי מבעירו. כצ"ל:

תד"ה אלא. והא דל"פ בשמעתין משום דהוי קודם פתיחת דלתות ההיכל. לכאורה בפשוט י"ל דמיירי קודם שסוגרו דלתים. ואי משום דהוי אחר תמיד של בה"ע יתורץ בהנך שנויי שכ' על קושייתם בהא דלא מיפסלי משום קודם לתמיד של שחר ששוין הן כדלקמן:

בא"ד וקאמר התם דמלינה בראשו של מזבח. קושיית המהרש"א בכאן תמוה דאיך ישחוט לכתחלה לעבור על לאו דלא ילין משום עשה דאכילת קדשים. וכה"ג תמה המל"מ על פרש"י דפסחים שם בפ"א מהל' תומ"ס ה"ג ע"ש. ועי' בט"א ר"ה (ל ב) בד"ה ונתקלקלו:

בא"ד ופריך מכדי כ"כ דלא איתקטרי אימורים כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אילה זו ל"ד נקט שהרי כו'. נ"ב דומה כשגגה שייצא מלפני השליט כסבור שהאילה היא נקבת האיל מן הצאן (ואם יש לה מום הוי) ואינו כי היא קרויה רחל אבל זו היא נקנת איל בא מן חיה היא. כמו איל וצבי. ונקבתו אילה והן שוין בקרנים כמ"ש בלח״ש ריש כלאים במהדורא בס״ד:

שִׁלְהֵי דְּקַיְטָא קָשֶׁה מִדְּקַיְטָא. נראה לי בס"ד שיש לאדם בשנות חייו שני זמנים חלוקים, האחד הוא זמן שנות הבחרות, והשני זמן הזקנה וידוע דחכמי המוסר המשילו שנות הבחרות לימי הקיץ שהם מזומנים לטיולים ותענוגים ומצוי בהם כל מיני פירות טובים ומתוקים, וימי הזקנה לימות החורף, כי בחורף האדם עצור בביתו ואינו יוצא לטייל בשדות וכרמים והאילנות יבשים, וכן הזקן מצד טבעו יכבד וישב במקומו ואין לבו נמשך אחר הטיולים ותענוגים.
והנה נודע כי כח התאוה מתנוצץ באדם מתחילת ימי הבחרות, אך טבע כח התאוה הוא שעולה ומתגבר יום על יום והוא מתאחז באדם כל ימי הבחרות, אך בימי הזקנה נחלש מאליו מצד הטבע, ולכן אמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיג:) 'זקן ומנאף אין הדעת סובלו' ואמר מאחר כי כח התאוה טבעו עולה ומתגבר לכן שִׁלְהֵי דְּקַיְטָא רוצה לומר סוף זמן הבחרות הוא קשה לאדם מצד רבוי תאותו, יותר מתוקף ימי הבחרות שאינו יכול לכבוש תאותו מאחר שהוא מתגבר ועולה אף על פי דודאי כח גופו הוא יותר חזק בתוקף הבחרות מן סוף ימי הבחרות! ונפקא מינה למבעי רחמי וגם לעשות לו המצאות והכנות להצלתו מתגבורת התאוה.
ואמר עוד אֶשְׁתָּא דְּסִיתְוָא קָשֶׁה מִדְּקַיְטָא וְסִימָנִיךְ 'תַּנּוּרָא קְרִירָא' רמז בזה על חום אש התאוה של ניאוף הבא לאדם בימי הזקנה עונשו קשה עליו יותר משל ימי הבחרות יען כי מצד הטבע צריך שיחלש ויתבטל כח התאוה של ניאוף בימי הזקנה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיג:) שלשה אין הדעת סובלתן וחד מנייהו זקן מנאף ולכן ענשו יותר קשה שלא יש עליו התנצלות מצד הטבע.

מִגְּמַר בְּעַתִּיקָא קָשֶׁה מֵחַדְתָּא וְסִימָנִיךְ, טִינָא בַּר טִינָא. נראה לי בס"ד לפעמים יהיה חכם אחד מבאר איזה פסוק או מאמר רבותינו ז"ל סתום וכותב ביאור שלו בלשון קצר וסתום אשר קשה לאדם למעיין לעשות ביאור לזה הביאור יותר מלעשות ביאור חדש לאותו פסוק או מאמר רבותינו ז"ל הסתום אשר ביאר אותו המבאר.

"לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר" (תהלים כב, א) מָה אַיָּלָה זוֹ קַרְנֶיהָ מְפֻצָּלוֹת לְכָאן וּלְכָאן. פירש רש"י 'לאו דוקא נקט שהרי אין קרנים לנקבה אלא מין אילה קאמר' ויש להקשות באמת למה הוכרח הכתוב למנקט 'אַיֶּלֶת' והוה ליה למימר אַיָּל הַשַּׁחַר שהוא זכר?
ונראה לי בס"ד דאם היה אומר אַיָּל הַשַּׁחַר היו טועין לקרות אַיִל בחיר"ק שהוא מין בהמה כמו אלים וכבשים ולא היו קורין אַיָּל בקמ"ץ תחת היו"ד שהוא מין חיה אַיָּלָה. ובאמת הָאַיִל שהוא מין בהמה אין לו קרניים מפוצלות לכאן ולכאן, ולהכי נקיט אַיֶּלֶת דהשתא ליכא למטעי דודאי במין אילה שהוא מין חיה קא משתעי. והנה בזוהר הקדוש (זהר חלק ב' פרשת ויקהל דף ריח:) איתא פתח רבי שמעון ואמר (תהלים מב, ב) 'כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם' בקדמיתא כתיב כְּאַיָּל ולא כתיב כְּאַיֶּלֶת ולבתר תַּעֲרֹג ולא כתיב יערוג אבל רזא דא דכר ונוקבא תרווייהו כחדא והאי נוקבא תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם וכו'. וכתב בספר אור החמה בשם רבינו מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל וזה לשונו יובן במה שאמר אחר כך (בראשית ג, טז) 'וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ' כמה דאת אמר (תהלים מב, ב) 'עַל אֲפִיקֵי מָיִם' פירוש נצח והוד הם נקראים אפיקי מים כנזכר בפרשת אחרי דף ס"ח ולכן כל תשוקתה אל בעלה הוא באלו האפיקים לפי שהם נוטלים כל כנישו דמיין עלאין כנודע כי לכך נקראים 'שְׁחָקִים' שוחקים ומערבים כל ימין עלאין דתמן אתכנישו כולא עד כאן לשונו ולפי זה מובן שפיר הטעם שאמר אילת השחר ולא אמר איל שבאמת הם נכללים זה בזה תמיד דכר ונוקבא תרווייהו כחדא וכאמור.
ואמר קַרְנֶיהָ מְפֻצָּלוֹת לְכָאן וּלְכָאן הוא דרך משל ומליצה על נצח והוד שהם נקראים 'אֲפִיקֵי מָיִם' אשר תערוג האילת עליהם, וידוע דנצח והוד נקראים בשם קרנים בסוד הכתוב (דניאל ח, ג) 'וְהַקְּרָנַיִם גְּבֹהוֹת וְהָאַחַת גְּבֹהָה מִן הַשֵּׁנִית' דקאי זה על נצח והוד וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל.

אַף שַׁחַר זֶה מַפְצִיל לְכָאן וּלְכָאן. נראה לי בס"ד רמז בלשון זה לפי דרכו דבר אחד לענין דינא והוא דקיימא לן בשולחן ערוך אורח חיים סימן נ"ח דזמן קריאת שמע הוא מעט קודם הנץ החמה אבל בשעת הדחק כגון יוצא בשיירה יוכל לקרותה עם ברכותיה משעלה עמוד השחר דכיון שעלה עמוד השחר שפיר קרינן ביה (דברים ו, ז) 'וּבְקוּמֶךָ' וגם מקרי יוֹצֵר אוֹר עיין שם. ואיתא עוד שם אם נאנס ולא קרא קריאת שמע ערבית אפילו עלה עמוד השחר כיון שעדיין לא הניץ החמה קורא קריאת שמע ויוצא בה ידי חובתו של ערבית עיין שם. נמצא עמוד השחר מפציל לכאן ולכאן דנחשב לפעמים עם חלק הלילה ונחשב לפעמים עם חלק היום.

מָה אַיָּלָה זוֹ, רַחְמָהּ צַר וַחֲבִיבָה עַל בַּעְלָהּ כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה כְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה. נראה לי לכך נקראת 'אַיֶּלֶת' שהוא לשון מעוז כמו (תהלים כב, כ) 'אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה' שתמיד נמצא בה תוקף ומעוז ההנאה לבעלה. ונראה סמך להא דרבי זירא עם מאמר פיצול קרנים לכאן ולכאן לרמוז בזה טעם אחר שנקראת אֶסְתֵּר 'אַיֶּלֶת' כי מגילתה נקראת קודם ביאת המשיח ואחר ביאת המשיח.

אַף אֶסְתֵּר סוֹף כָּל הַנִּסִּים. נראה לי בס"ד כי נס האחרון האמיתי הוא גאולת ישראל מאדום וביטול קליפת עמלק וידוע כי על ידי קריאת מגילת אסתר ושאר מצות שעושין בפורים יהיה ביטול מחודש בכל שנה במקצת מקליפת עמלק כי המן הוא זרע עמלק, ונמצא נס של אסתר יוצא ממנו תועלת תמיד לנס הגדול שהוא סוֹף כָּל הַנִּסִּים.
ובזה יובן מה שאמר בילקוט תהלים (סימן כ"ב) אמר רבי יהודה בר רבי סימון בית שיש בו נחשים מביאין קרן של אילת ומעשנין בתוכו ומיד הנחשים בורחין כך כשבאה אסתר ברח המן עד כאן לשונו. והכונה דהמשל הזה הוא שייך בכל דור ודור ולאו דוקא על אותו הדור שנצלב בו המן כי באמת בכל שנה בזכרון נס אסתר בורחין הנחשים שהם גונדא דקליפת עמלק שהוא נחש הקדמוני וגבר ישראל.

וְהָא אִיכָּא חֲנֻכָּה? נִתְּנָה לִכָּתֵב קָא אֲמִינָא. כתב הגאון חיד"א ז"ל (בדברים אחדים דף קס"ו) דמקשים הא גופא קשיא למה לא נכתבה חנוכה? ומה הפרש בין זה לזה? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דאין זו קושיא כי בזמן אסתר היו בעלי רוח הקודש שהם שניים לנביאים וכתבו המגילה ברוח הקודש על דרך מקראות נביאים וכתובים שהיתה רוח הקודש אומרת להכותב הלשון והדברים שהוא כותב ואינו מסדר הדברים מדעתו ולכך נעשית כשאר מקראות נביאים וכתובים שניתנו מקראות שלה להדרש בכמה פנים מחמת כי רוח הקודש אמרה אותם, אבל בזמן נס חנוכה לא היה בהם בעלי רוח הקודש שהם קרובים לנביאים שתהיה רוח הקודש אומרת להכותב את נוסח הלשון והוא כותבו, אלא צריך שהכתוב יסדר הלשון מדעתו ואיך יהיה לדברים אלו משפט המקראות כדי שיהיו נכתבים עם הכתובים כי הכותב לא כיון בדברים אלו שכותב אלא רק משמעות אחת.

מָה אַיָּלָה זוֹ, כָּל זְמַן שֶׁמַּגְדֶּלֶת, קַרְנֶיהָ מַפְצִילוֹת, אַף צַדִּיקִים כָּל זְמַן שֶׁמַּרְבִּים בִּתְפִלָּתָן, תְּפִלָּתָן נִשְׁמַעַת. נראה לי בס"ד הכונה בתפילת חובה שהם שמונה עשרה נעשה זווג עליון למעלה, וגדול כח הצדיקים כָּל זְמַן שֶׁמַּרְבִּים בִּתְפִלָּתָן ביום שמתפללין נדבה מלבד החובה גם כן תְּפִלָּתָן נִשְׁמַעַת למעלה שיהיה על ידה זווג עליון כמו בתפלת חובה.

תד"ה אלא, סוף ע"א ועוד תנן בפ' תמיד נשחט (אב"ה עי' מ"ש לעיל בפסחים דף סד בגמרא):

אלא אפי' עולת העוף שנמלקה בלילה ומנחה שנקמצה פרש"י בפי"א דמנחות (דף ק') אפי' עולה ומנחה דלאו קרבן חשוב הוא דאין באין בצבור וק"ל א"כ הול"ל אפי' אשם דנמי אינו בצבור וכן בכור ומעשר ושמא הני כיון דמין בהמה הן וישנו במינן בצבור אינו רבותא כ"כ כמו עולת העוף ומנחה דאין במינן בציבור לגמרי וקק"ל דהא עולת העוף דישנו בציבור כדא' לקמן בפ"ד (דף מ"א) אי עולה זבן עולה אזלא לנדבה והיינו נדבת צבור וכבר פי' התוס' בפ"ק דשבועות (דף י"ב) דאע"ג דאין עולת עוף בציבור היינו דאין לקנות עוף במעות שניתותרו אבל אם כבר בא עוף לפנינו מקיצין בו דמה יעשו ממנו והשתא הוי רבותא באשם בכור ומעשר יותר מעולת העוף דאע"ג דישנו בציבור במינו מ"מ אינהו גופייהו ליתנייהו בצבור משא"כ עולת העוף דאיהו גופיה משכחת לה בציבור אבל כאן פירש"י לא זבח בלבד שנשחט בלילה אמרו ישרף אלא אף מליקת העוף וקמיצת מנחה בלילה תישרף דגמרי להו משחיטה דמליקת עוף וקמיצת מנחה במקום שחיטת זבחים הן והתו' שם בפי"א דזבחים ביארו יותר דרבותא דהני אע"ג דלאו בכלל יום זבחכם נינהו קמ"ל דנפקא לי' מביום צותו כדמ' בפ"ב דמגילה (דף כ'):

אלא אפי' עולת העוף ה"ג התם בפי"א דמנחות וה"ג רש"י ותוס' שם ומשמעתין בקצת ספרים גרסי אף מליקת העוף סתמא מ"מ מוכח מתוכה שמשובשת היא דמיד בסמוך גרסי בשלמא עולת העוף מאי דהוי הוי ומ"מ ק"ל אמאי פרט לעולת עוף יותר מחטאת העוף דהא כל הרבותא דאיכא בעולת העוף איכא נמי בחטאת העוף לכל הפי' דהא שניהם שוין בהא דאינן מין זבח וליתנן בציבור ואדרבא לפירש"י בפי"א דמנחות הוי רבותא בחה"ע יותר מעולת העוף דאילו עולת העוף מ"ל לפעמים דאיתנהו בנדבת צבור כדפי' בסמוך ואילו חה"ע לא משכחת לה בציבור כל עיקר והול"ל אלא אפי' מליקת עוף סתמא דהכל במשמע בין עולת העוף בין חטאת העוף:

אלא אף עולת עוף וכו' משום דנעשה בלילה והק' התוס' ת"ל משום דקרבי קודם לתש"ש ואמ' לקמן (דף ל"ד) מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר דכתיב היא העולה עולה ראשונה ואני תמה על התוס' דמה ענין למליקה וקמיצה בלילה לקודם תמיד של שחר דהאי עולה ראשונה דקרא לא משמע אלא ביום לאחר האיר המזרח דאז זמן תמיד אין להקדים קודם לתמיד אבל בלילה דאין זמן תמיד ל"ל בה תדע דבלילה ל"ל בה משום קודם לתש"ש דאמר' רפ"ה דפסחים (דף נ"ט) ר"כ רמי כתיב לא ילין ח"ח עד בוקר ע"ב הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין וכתיב והקטיר עלי' חלבי השלמים ע"ה כה"כ ומ"ל בשניתותרו הרי דלק"ל אהא דכל הלילה ילין אלא מעלי' השלם דתשבה"ע אבל משום קודם לתש"ש ל"ל בה מטעמא דפי' אלא הכי הו"ל לאקשויי ת"ל משום דאי ק"ק אחר תשבה"ע משום עלי' השלם אבל הא נמי לק"מ למאי דפי' התוס' עצמם דהא דנקט מנחה שנקמצה בלילה דת"ל בלא נקמצה ומשום קידוש המנחה בכלי קודם קמיצה נפסלת בעה"ש בלינה משום דאי ל"נ ל"ת לבית השריפה עד עה"ש אבל השתא משום קמיצת לילה נשרפת לאלתר בלילה ולא בעי ע"צ והשתא הא דנקט קמיצה ומליקה משום פסולה דלילה ולא משום לאחר תשבה"ע למאי דפי' או קודם תש"ש לדעת התוס' נ"מ לשרפו בלילה מיד דאילו מחמת פסולן של תמידין שהקדים או שאיחר להם הו"ל פסולה מחמת דבר אחר ולא פסול דגופו כדאמר' בספ"ו דפסחים (דף ע"א) ואי אמרת לא בעי עקירה פסולו מחמת מאי הוי משום דשחטו אחר תמיד של בה"ע והתנן כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים טעון עיבור צורה ויצא לבית השריפה וה"ה לקודם תמיד של שחר נמי הוי כמו פסול מחמת ד"א ולא היה נשרף אלא עד לאחר עה"ש משום עיבור צורה אבל משום פסול קמיצה ומליקה בלילה הו"ל פסול בגופו וא"צ עיבור צורה אלא נשרף בלילה מיד דהא מה"ט נקט גבי מנחה גופה שנקמצה בלילה אע"ג דבלא קמיצה נפסלה בקידוש בכלי נ"מ לישרף מיד בלילה קודם עיבור צורה מיהו כ"ז לשיטת התוס' אבל לפי מה שאפרש בסמוך דכל פסול שאירע בקדשים אין נשרף בלילה אפי' פסול הגוף אכתי תקשה ת"ל משום פסול דלאחר תמיד של בין הערביים למאי דפי' או קודם תש"ש לדעת התוס' מיהו בלא"ה אין זה קושיא דהמחוור דבדיעבד משום העולה עולה ראשונה או משום עליה השלם אינו מעכב בדיעבד וכההיא דפ"ד דמנחות גבי עולה ראשונה דאמ' בהדיא דאינו אלא למצוה ומשם יש ללמוד דה"ה עליה השלם אינו אלא למצוה ואינו מעכב בדיעבד וכן תי' התוס' ותי' זה עיקר וכבר כתבנו בזה הרבה:

למה נמשלה אסתר לשחר וכו' עיין מה שכתבתי בעניותי בספרי הקטן דברים אחדים דף קס"ה ע"ד:

תוס' ד"ה אלא תירצו התוס' דה' דהעולה מיירי בהקטרה ותימא דלקמן דף ל"ד כתבו התוס' עצמן ד"ה העולה דתרי קראי כתיבי חד לשחיטה וחד להקטרה והדרא קושיא לדוכתא לפי תירוץ ראשון של תוספות. הרב מהר"ר יהוסף קונקי ז"ל בכ"י:

הרהורי עבירה. תאות נשים קשים להכחיש את בשרו יותר מגופו של מעשה: ריחא דבישרא. המריח בשר צלי קשה לו ריח מאד שמתאוה לו: שילהי דקייטא. אלול שהוא סוף הקיץ קשה מקייטא קשה חומו מחום הקיץ של תמוז לפי שכבר נתחמם כל האויר וגוף הבריות בחום הקיץ שעבר עליו תמיד מתחמם הוא עתה בחום קל ומזיקו: וסימניך תנורא שגירא. תנורא שהוסק ביום פעמים ושלש חם הוא ונוח להסיקו בעצים מועטים: אישתא דסיתווא. קדחת של ימות החורף מחממות את החולה בידוע שהוא קשה מאד יותר מקדחת המבערתו בימות הקיץ: וסימניך תנורא קרירא. צריך עצים מרובים להסיקו אף זה שהאויר צונן והגוף צונן והחולי מבעירו בידוע שהוא חולי קשה: מיגמר בעתיקתא קשה מחדתא. מי שלמד והסיח דעתו ושכח קשה לחזור וללמוד מה ששכח יותר ממה שלא למד: וסימניך טינא בר טינא. טיט שגובלים אותו מטיט חומר כותל ישן קשה לגבלו יותר מטיט של עפר חדש: מאי טעמא דרבי. דאמר תימור של חמה מפצע: אילה זו. לאו דווקא נקט שהרי אין קרנים לנקיבה: למה נמשלה אסתר כאילת. במס' מגילה (ד' טו:) אמרינן דאסתר אמרה מזמור זה כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה אמרה אלי אלי למה עזבתני: הניחא למ''ד. פלוגתא במסכת מגילה (דף ז.) איכא למאן דאמר מטמאה את הידים ואיכא למ''ד דאינה מטמאה את הידים דלאו ספר היא: מוקים לה כרבי בנימין בר יפת. כלומר דריש להאי שחר כר' בנימין בר יפת: למה נמשלה תפלתן של צדיקים כו'. דהאי שחר לשון תפלה הוא דריש ליה כמו רוחי בקרבי אשחרך (ישעיה כו) למנצח על התפלה שהיא כאילת שכ''ז שמגדלת קרניה מפצילות בכל שנה ושנה נוסף בה פיצול אחד: אימת אילימא כו'. קא סלקא דעתיה הורידו כהן גדול לבית הטבילה סיפא דמתניתין הוא וביום שטעו לשחוט את התמיד בלילה קאמר הורידו כ''ג לבית הטבילה לשחוט תמיד אחרי הטבילה אימת הוה האי טעות: אי נימא בשאר ימות השנה. דלאו יוה''כ ובסוף אחד מן החדשים כשהלבנה צומחת סמוך לעלות השחר: לא סגי דלאו כהן גדול. לא דיי עבודת שאר ימים דלאו בכהן גדול: מאור הלבנה מי איכא. לצמוח סמוך לשחר: ה''ק וביום הכפורים כי אמר ברק ברקאי כו'. והוציאוהו לבית השריפה מסקנא דמילתא הוא והורידו כ''ג מילתא באפיה נפשיה היא ומהדר לאורויי בסדר עבודה דיוה''כ והכי קאמר כשהרואה אומר ברקאי היו מורידין כ''ג ביוה''כ לבית הטבילה שחרית: לא זו בלבד. לא זבח לבדו שנשחט בלילה אמרו ישרף: אלא אף מליקת העוף וקמיצת המנחה בלילה תשרף. דגמרי להו משחיטה דמליקת העוף וקמיצת מנחה במקום שחיטת הזבחים הם: מאי דהוה הוה. אי אפשר להחזירה:

אלא אפילו עולת העוף שנמלקה ומנחה שנקמצה תצא לבית השריפה. משמע דמשום דנעשו בלילה ותימה תיפוק ליה משום דקרבו קודם לתמיד של שחר ואמרינן (לקמן דף לד.) מניין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר דכתיב העולה עולה ראשונה וכן בפ''ק דעירובין (דף ב.) דאמר שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין שנאמר ושחטו פתח אהל מועד ולמה לי קרא תיפוק ליה דקודם תמיד שחטן דכיון דלא נפתחו דלתות היכל א''כ לא נשחט התמיד דאע''ג דלא כתיב ביה ושחטו פתח אהל מועד משלמים גמרי' דלא לשחוט ליה אלא בזמן שהוא פתוח כדתנן בתמיד (דף ל:) לא היה השוחט שוחט עד שהיה שומע קול שער הגדול שנפתח מיהו יש לדחות ההיא כשנפתחו הדלתות ונשחט התמיד ושוב סוגרו דלתיים וי''ל דאיצטריך קרא למיפסל משום שחיטה דאי משום קודם התמיד ההוא בהקטרה דווקא איירי כדמוכח בר''פ תמיד נשחט (פסחים דף נט.) ועוד דכוליה קרא דוערך עליה העולה איירי בהקטרה ועוד אור''י דהא דאמר שלא יהא דבר קודם לתמיד היינו למצוה והכי איתא בהדיא בפ' התכלת (מנחות דף מט:) והא דלא פסלינן בשמעתא משום דהוי קודם פתיחת דלתות ההיכל י''ל דלא מיפסל אלא בשחיטה כדכתיב ושחטו אבל במליקה וקמיצה לא והשתא למאי דאמרינן דהעולה עולה ראשונה אינו אלא למצוה א''כ עליה השלם כל הקרבנות נמי לא הוה אלא למצוה ותימה דאמר בס''פ אלו דברים (פסחים דף עג:) שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם יצא לבית השריפה ואי אמרת לא בעי עקירה פסולו מחמת מאי קא הוי משום דשחטו אחר תמיד של בין הערבים וכו' הא אמרינן דלמצוה בעלמא וי''ל אם הקריבו כשר אבל אסור להקריב האימורים אחר התמיד ולהכי יצא הבשר לבית השריפה וא''ת ויעלה וילין אותו בראשו של מזבח ויש לומר דסבר כמ''ד לינה מועלת בראשו של מזבח דפלוגתא דאמוראי היא בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פז.) ודילמא ההוא אמורא דאמר התם לא בעי עקירה סבר כוותיה ואם תאמר אכתי אמאי יצא לבית השריפה נשתרי בשר בזריקת דם בלא הקטרת אימורים דכיון דלא אפשר להקטירם נימא עשאום כמי שנטמאו או שאבדו וכי האי גוונא קאמר בר''פ תמיד נשחט (פסחים דף נט.) לר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא דאמר מחוסר כפורים כל ימות השנה טובל ומייתי כפרתו . אחר התמיד ואוכל בקדשים לערב וקאמר התם דמלינה בראשו של מזבח ופריך מכדי כל כמה דלא אתקטרי איברים לא מתאכיל בשר וכו' עד שעשאום כמי שנטמאו אימורים או שאבדו וי''ל שאני הכא דכיון דמשכו הבעלים את ידם לא חזו מעיקרא אימורים להקרבה הלכך לא משתרי בשר בזריקת דם לחודיה אבל התם כיון דהוה חזי להקריבו קודם התמיד אע''פ שהמתין עד אחר התמיד והשתא לא מצי לקרוביה אמרינן שפיר עשאום כמי שנטמאו או שאבדו אי נמי התם דשחטו ונודע שמשכו הבעלים ידם אסור לזרוק הדם מדרבנן גזירה דילמא אתו להקטיר אחר התמיד ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא לית ליה ההיא גזירה ולפי תירוץ זה דכל הקרבן פסול מחמת שאסור לזרוק הדם לכתחילה משום גזירה ניחא מה שמקשה ריב''א דבפרק התכלת (מנחות דף מט:) משמע דאינו אלא למצוה ובתוספתא [פ''ד] דפסחים תניא כל הקדשים שהקריבן קודם תמיד של שחר או שעכבן אחר תמיד של בין הערבים פסולין והשתא אי אמרינן דההוא פסול דרבנן ניחא ועוד תנן בפרק תמיד נשחט (פסחים דף סג.) דקאמר ר''ש ושאר כל הזבחים ששחטן על החמץ בזמן

יומא כט ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף כט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד