יומא ל ע"ב

דף ל - ב

ומשנינן: באחולי עבודה קא מיפלגי. בכהן שעבד בלא טבילה נחלקו בן זומא ורבי יהודה אם עבודתו כשרה בדיעבד או שעבודתו מחוללת, והקרבן נפסל.

לבן זומא, שדרש בקל וחומר שהנכנס לעזרה חייב לטבול, אם כן חיוב טבילה זו הוא מן התורה. ולכן מחיל עבודה, עבודתו מחוללת.

ואילו לרבי יהודה שאין חיוב טבילה זו אלא מדרבנן, לא מחיל [מחלל] עבודה.

ותמהינן: ולבן זומא: מי מחיל? וכי עבודתו מחוללת?!

והתניא: והרי שנו בברייתא: כהן גדול שלא טבל ולא קידש בין החלפת בגד זהב לבגד לבן, ובין החלפת עבודה [שבפנים] לעבודה [שבחוץ], עבודתו כשרה.

אחד כהן גדול, ואחד כהן הדיוט, שלא קידש ידיו ורגליו שחרית ועבד עבודה - עבודתו פסולה.

ומוכח כי רק רחיצת ידים ורגלים בשחרית לפני שמתחיל לעבוד היא בלבד מעכבת, שאם לא רחץ עבודתו פסולה [ולמדו זאת מדרשת הפסוק בזבחים יט ב].

ומבואר בברייתא, שכהן גדול שלא טבל ולא קידש ביום הכיפורים כשמחליף מעבודה לעבודה, עבודתו כשרה.

והרי בן זומא למד קל וחומר מכהן גדול המשנה מעבודת פנים לעבודת חוץ. וכהן גדול עצמו אם לא טבל ולא קידש ביום הכיפורים, עבודתו כשרה!

ואם כן, איך יתכן לומר שטבילה של שחרית, הנלמדת מטבילת כהן גדול, תפסול בדיעבד? ^[1]

אלא, ודאי לדברי הכל אם לא טבל בשחרית ועבד, עבודתו כשרה. ובמה נחלקו בן זומא ורבי יהודה?

למיקם בעשה קמיפלגי. האם טבילת שחרית היא מצות עשה דאורייתא נחלקו:

לבן זומא שלמד קל וחומר מכהן גדול - קאי הרי הוא עומד בציווי של מצות עשה. שנאמר [ויקרא טז] בענין עבודת כהן גדול: "ורחץ את בשרו במים במקום קדוש, ולבש את בגדיו, ויצא ועשה את עולתו" [ר"ח. ועיין רש"י והגהת הב"ח].

ואילו לרבי יהודה שטבילה זו היא משום סייג והרחקה - לא קאי בעשה [אינו מצווה ועומד ב"עשה"].

ותמהינן: ומי אית ליה לרבי יהודה האי סברא? וכי סובר רבי יהודה שגזרו שכל הנכנס לעזרה יטבול?!

והתניא הרי שנינו בברייתא בהלכות מצורע, שלדעת רבי יהודה מצורע הנכנס לעזרה להקריב קרבנותיו אינו חייב טבילה, כדלהלן:

מצורע שנרפא מצרעתו, מביא שתי ציפורים ועץ ארז ושני תולעת ואזוב, כמבואר בפרשת מצורע [ויקרא יד], וטובל.

ואחרי שטבל עדיין הוא טמא בטומאת "אב הטומאה", וסופר שבעה ימים, וביום השביעי מגלח את שערו ומכבס את בגדיו, וטובל פעם שניה מבעוד יום.

וביום השמיני מביא את הקרבנות שחייבתו תורה בהם [כמבואר בויקרא שם].

וביום השביעי, כל זמן שהמצורע לא הביא את קרבנותיו, הוא נקרא "מחוסר כפרה" ואסור לו להכנס לעזרת ישראל [שיש לה קדושת "מחנה שכינה"] ^[2]

ושנינו בברייתא: מצורע שכבר ספר שבעת ימים וטבל ביום השביעי, טובל שוב ביום השמיני לפני שמביא קרבנותיו, כדין כל הנכנס לעזרת ישראל שצריך לטבול. ועומד בשער ניקנור, היות שהחלל של שער ניקנור לא נתקדש בקדושת עזרת ישראל, ומותר למחוסר כיפורים לעמוד שם.

והמצורע היה עומד שם כדי שיוכל להכניס את בהונות ידיו ורגליו בפנים, והכהן נותן עליהם מדם האשם ומלוג השמן. ^[3]

רבי יהודה חולק ואומר: מצורע ביום השמיני אינו צריך טבילה, לפי שכבר טבל מבערב שלפניו, ביום השביעי.

ולמדנו מדברי הברייתא הזאת, שאף על פי שהמצורע מכניס את בהונות ידיו ורגליו לעזרת ישראל, אינו חייב לטבול באותו היום. ואילו בברייתא דלעיל למדנו שרבי יהודה מחייב טבילה את כל הנכנס לעזרה, כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו, ויפרוש.

הרי, שיש לפנינו סתירה בדעת רבי יהודה! ^[4]

ומתרצינן: לעולם כל הנכנס לעזרה חייב לטבול.

וההוא, מה שאמר רבי יהודה שמצורע אינו חייב לטבול ביום השמיני, כדתני טעמא, משום הטעם ששנו בו: "שכבר טבל מבערב".

כיון שהטבילה היתה סמוכה ליום שנכנס למקדש, שהרי טבל אתמול, אין לחשוש ל"טומאה ישנה", אלא רק לטומאה חדשה. ולא חששו שמא ישכחנה אם נטמא. ולכן לא הצריכוהו לטבול [ריטב"א]. ^[5]

ומקשינן: ודקארי לה, מי שהביא את הברייתא ^[6] הדנה במצורע ביום השמיני [שדעת רבי יהודה שאינו צריך טבילה] - מאי קארי לה!? לאיזה צורך הביא את הברייתא? הרי מפורש בה טעמו של רבי יהודה שפוטר את המצורע מטבילה משום שטבל מבערב, וברור שאין מכאן קושיא על דברי רבי יהודה שמחייב את כל הנכנסים לעזרה בטבילה!

ומתרצינן: מי שהביא את הברייתא הזו, מהטעם הזה הביאה: משום דקא בעי למרמא אחריתי עליה, שרצה להקשות עליה סתירה מברייתא אחרת:

שכך שנו בברייתא: אמרו חכמים: לשכת המצורעין היתה בהר הבית, ששם מצורעין טובלין לפני שמקריבין קרבנותיהם.

רבי יהודה אומר: לא עבור מצורעין בלבד אמרו חכמים שתיקנו את הלשכה הזאת לטבול שם, אלא עבור טבילת כל אדם הנכנס לעזרה להקריב קרבנותיו.

ומלשון רבי יהודה שאמר: לא מצורעין "בלבד", משמע שמסכים לדעת חכמים שמצורעין חייבים לטבול ביום השמיני לפני שמביאים קרבנותיהם, אלא שהוסיף שגם כל אדם חייבים לטבול.

וקשה, שהרי בברייתא דלעיל אמר רבי יהודה שמצורע אינו צריך טבילה שכבר טבל מבערב! והרי שהברייתות סותרות זו את זו!

ומתרצינן: לא קשיא.

הא, הברייתא דלעיל, שרבי יהודה אומר שמצורע אינו צריך טבילה, מדובר דטביל, שהמצורע טבל ביום השביעי.

ואילו הא בברייתא הזאת שמבואר מדברי רבי יהודה שמצורע צריך לטבול, מדובר דלא טביל. שהמצורע לא טבל ביום השביעי, ולכן הוא חייב לטבול ביום השמיני.

ומקשינן: אי אם מדובר בברייתא באופן דלא טביל [שהמצורע לא טבל מאתמול] קשה: הרי אינו יכול להביא את קרבנותיו באותו היום, שהרי הערב שמש בעי צריך לחכות עד שתשקע השמש [ויצאו הכוכבים] ביום שטבל, ורק למחרת יכול להביא את קרבנותיו.

וכיון שאינו יכול להביא את קרבנותיו באותו היום, למה לו לטבול בהר הבית, הרי הוא יכול לטבול סמוך לביתו, או בכל מקום שיחפוץ [תוספות בתירוץ ראשון] ^[7].

אלא, בעל כרחך, אידי ואידי, בזו ובזו [כלומר, בשתי הברייתות דלעיל] מדובר דטביל [שטבל], וצריך לומר תירוץ אחר:

הא, הברייתא האחרונה שרבי יהודה מחייב את המצורע טבילה, למרות שטבל מאתמול, מדובר בה דאסח דעתיה, שאחרי הטבילה הסיח את דעתו מלהשמר מלנגוע בדבר המטמא, ולכן אנו חוששים שמא נטמא, וחייב לטבול.

ואילו הא, הברייתא הראשונה שרבי יהודה פוטר את המצורע מלטבול, מדובר בה דלא אסח דעתיה, שלא הסיח את דעתו מלהשמר מלהיטמא. ולכן אינו צריך טבילה היום, שהרי כבר טבל מאתמול.

ומקשינן: האיך אפשר להעמיד את הברייתא האחרונה שרבי יהודה מחייב טבילה בשהסיח דעתו?

והרי אי אסח דעתיה אם הסיח את דעתו, ויש לחשוש שנכנס לאוהל המת ולא שם לב לדבר - הזאת שלישי ושביעי בעי! צריך שיזו עליו מי חטאת ביום השלישי וביום השביעי, ורק אחר כך טובל ונכנס לעזרה!

דאמר רבי דוסתאי בר מתון אמר רבי יוחנן: הסח הדעת מטומאה, צריך הזאה שלישי ושביעי לפני שנכנס לעזרה! ^[8]

אלא, בעל כרחך, אידי ואידי בזו ובזו [כלומר, בשתי הברייתות] מדובר דלא אסח דעתיה [שלא הסיח דעתו], ולכן אינו צריך הזאת שלישי ושביעי.

ואם כן חוזרת הקושיא דלעיל, שבברייתא הראשונה רבי יהודה אמר שמצורע אינו טובל ביום השמיני, ואילו בברייתא האחרונה, אמר שהמצורע טובל!

ומתרצינן: ולא קשיא.

הא, בברייתא הראשונה שרבי יהודה פוטר את המצורע מלטבול, מדובר דטביל מאתמול על דעת ביאת מקדש, שבשעת הטבילה התכוון להטהר על מנת לבוא למקדש.

ואילו הא, בברייתא האחרונה שרבי יהודה מחייב את המצורע לטבול, מדובר דלא טביל על דעת ביאת מקדש, והטובל על דעת להטהר לדבר קל אינו נטהר לחמור ממנו.

כגון, הטובל על דעת להטהר לאכילת תרומה, אינו טהור לאכילת קודש, כמבואר במסכת חגיגה [דף יח ב]. ^[9] ולכן צריך לטבול שוב ביום השמיני.

ואיבעית אימא ואם תרצה תוכל לומר תירוץ אחר:

בקושיא הנחנו שרבי יהודה אומר [בברייתא האחרונה] שמצורע צריך לטבול, מדיוק לשונו שאמר: לא מצורעין "בלבד" אמרו. ומהמלה "בלבד" משמע שרבי יהודה מסכים לדעת חכמים שגם המצורע טעון טבילה, אלא שהוסיף שגם כל אדם טובלים שם.

ומתרצינן בתירוץ הזה: תני תגרוס בדברי רבי יהודה כך:

"לא מצורעין אמרו, אלא כל אדם". ולא גורסים "בלבד".

ולפי זה יש לבאר את הברייתא כך: דעת חכמים שרק מצורעים טובלים ביום השמיני לפני שנכנסים לעזרה, וטעמם מבואר לקמן.

ואילו לרבי יהודה רק שאר כל אדם טובלים, אבל מצורע אינו טובל ביום השמיני, מפני שכבר טבל מבערב [מאתמול].

ולפי זה אין שום סתירה בדברי הברייתות, ובשתיהן מבואר שרבי יהודה אינו מחייב טבילה במצורע שטבל מבערב.

רבינא אמר תירוץ אחר ליישב את שתי הברייתות:

אמנם גורסים בברייתא האחרונה - לא מצורעים "בלבד". אבל רבי יהודה, לדבריהם דרבנן שאמרו שמצורעין צריכים לטבול, קאמר להו, אמר להם רבי יהודה כך:

אמנם לדידי לשיטתי מצורע אין צריך טבילה [כמבואר בברייתא הראשונה].

אבל לדידכו לשיטתכם - אודו לי איזי מיהת הודו לי חבירי לפחות בדבר זה - דלא מצורעין בלבד אמרו שצריכים לטבול לפני שנכנסים לעזרה, אלא כל אדם.

ורבנן לא הודו לו בזה. והם סוברים שרק מצורע צריך לטבול לפני שנכנס לעזרה,

וטעם הדבר: היות ומצורע - דייש בטומאה. הוא התרגל עד עכשיו לכך שהוא טמא, ולא נזהר מלנגוע בדבר המטמא, ולפיכך חששו שמא אחרי טבילה עדיין לא נזהר ונגע בטומאה. [והצריכוהו לטבול כדי שיזכור אם יש טומאה בידו ויפרוש].

אבל כל אדם - לא דיישי [התרגלו] בטומאה, ואין לחוש שישכח מטומאתו.

נמצא, שלדברי רבינא בזה נחלקו רבי יהודה ורבנן: לרבי יהודה כל אדם צריך לטבול מלבד המצורע. ולרבנן אדרבה, מצורע בלבד צריך לטבול.

וזהו כדעת התירוץ הקודם ["ואיבעית אימא"].

אמר ליה אביי לרב יוסף: למדנו בברייתא הראשונה: "מצורע טובל ועומד בשער ניקנור, רבי יהודה אומר אינו צריך טבילה". ויש להסתפק במה נחלקו חכמים על רבי יהודה:

נימא האם נאמר שרבנן, דפליגי עליה דרבי יהודה - כבן זומא סבירא להו ^[10] שמחייב טבילה לכל אדם מדאורייתא, ולכן אפילו מצורע שטבל מבערב חייב לטבול ביום השמיני לפני שנכנס לעזרה.

וחכמים הללו חולקים על חכמים שבברייתא השניה, שהרי בברייתא השניה אמרו חכמים שדוקא מצורע צריך לטבול ולא כל אדם. ^[11]

והאי דקתני שמצורע טובל, למרות שכל אדם טובל, הוא - להודיעך כוחו דרבי יהודה, שאפילו מצורע שהתרגל בטומאה אינו צריך לטבול לפני שנכנס לעזרה.

או, דילמא שמא יש לפרש באופן אחר:

חכמים שבברייתא זו, הם הם אותם החכמים המוזכרים בברייתא השניה, שסוברים שדוקא מצורע צריך לטבול לפני שנכנס לעזרה, משום ששאני מצורע דדייש בטומאה, שמצורע שונה משאר אדם, מפני שמצורע התרגל בטומאה. ולפיכך חששו שמא לא נזהר ונטמא, והצריכוהו טבילה מדרבנן, אבל שאר כל אדם אינו צריך לטבול.

אמר ענה ליה רב יוסף: חכמים שבשתי הברייתות סוברים שדוקא מצורע צריך לטבול, משום ששאני מצורע דדייש בטומאה.

אמר ליה אביי לרב יוסף יש להסתפק בטבילה זו של כל אדם הנכנס לעזרה, לרבי יהודה ^[12] שאמר "סרך טבילה היא זו", ואינה אלא מדרבנן.

ואם לא טבל ועבד ואומ' רמאי אנפשאי ולא אידכר עבודתו כשרה. ולבן זומא מי שלא טבל מחיל עבודתו. ואקשינן עליה והתניא כ"ג שלא טבל כו' עבודתו כשרה אבל קידוש שנאמר ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו. אם עבד בלא קידוש עבודתו פסולה.

ופרקינן אלא למיקם בעשה שנאמר ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו ויצא ועשה את עולתו וגו'. לבן זומא קאי בעשה. כדאמרן כל המשנה צריך טבילה לר' יהודה לא קאי בעשה. ואקשינן וכי ר' יהודה מצריך ליכנס בעזרה בטבילה משום סרך והתניא מצורע טובל ועומד בשער נקנור כדי להזות עליו.

ר' יהודה אומר אינו טובל שכבר טבל מבערב ופרק ההוא כדקתני טע' שכבר טבל מבערב כלומר אילו לא טבל בערב היה מצריכו טבילה כטעמיה. ואקשינן וכי ר' יהודה לא אצטריך טבילה למצורע.

והתניא לשכת המצורעין ששם מצורעין טובלין ור' יהודה אומ' לא מצורעין בלבד אמרו אלא כל אדם מכלל שגם המצורעין טובלין ופרקינן הא דתני כי ר' יהודה מצריך למצורע טבילה בדלא טביל עדיין כלל. ודחי להאי ולפירוק' נמי דפריק צריך טבילה בדאסח דעתיה דחייש שמא נגע בטומאה ולא ידע גם זו נדחת דהיסח הדעת הזאה שלישי ושביעי בעי.

ואמרינן אלא לעולם דלא אסח דעתיה והאי דקתני אינו טובל בשטבל בערב על דעת ביאת מקדש. והאי דקתני צריך טבילה בשלא טבל על דעת ביאת מקדש והאי דקתני דקיי"ל כי הטובל לדבר אע"פ שנטהר אינו טהור לחמור ממנו כדתנן במס' חגיגה פ"ב הטובל לתרומה והוחזק לתרומה אסור לקדש. הטובל לקדש והוחזק לקדש אסור לחטאת. איבעית אימא לא תימא בהא מתני' בלבד אלא הכי קתני ר' יהודה אומר לא מצורעים אמרו אלא כל אדם זולתי המצורעין. שהמצורעים גרידא אינו צריך טבילה שכבר טבל. איבעית אימא ר' יהודה בהא מתנית' לדברי' דרבנן קאמר להו לדידי מצורע לא בעי טבילה דהא טבל אלא לדידכו אודו לי דלא מצורעין בלבד אמרו אלא כל אדם כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו ויפרש ורבנן לא מצורע שני דדייש בטומאה. ואסיקנא דרבנן דפליגי על ר' יהודה לאו משום דסבירא להו כבן זומא דמצרכי טבילה לכל מאן דעייל מחול לקודש אלא מצורע בלבד משום דדייש בטומאה והאי דאצרכוה טבילה אע"ג דמדרבנן היא חוצץ כעין דאורייתא.

ומי מחיל עבודה אפילו לבן זומא והתניא כהן גדול שלא טבל וכו׳. פי׳ ודיו לבא מן הדין להיות כנדון וכשם שביום הכפורים לא מחיל עבודה בטבילה זו נמי לא מחיל עבודה. וטעמא דלא מחיל עבודה משום הכי ביום הכפורים נפקא לן בזבחים מדכתיב ורחצו אהרן ובניו דבר המעכב בבניו מעכב דבר שאינו מעכב בבניו אינו מעכב בו הלכך קדוש ידים ורגלים דשאר ימות השנה דאיתיה באהרן ובניו מעכב בו אבל קדוש וטבילה שבעבודות יום הכפורים שאינן כשרות אלא בו אינו מעכב בו לאחולי עבודה:

ה״ג אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט שלא קדש ידיו ורגליו שחרית ועבד עבודה פסולה. ול״ג ושלא טבל דהא אפילו לבן זומא אין טבילה זו מעכבת כדפרשי׳ דדיו לבא מן הדין להיו׳ כנדון ומאן דגריס שלא קדש ולא טבל פסולה משום חסרון קדוש בלחוד הוא ופשוט הוא.

ומי אית ליה לרבי יהודה האי סברא. פי׳ שיהא הנכנס לעזרה טעון טבילה כלל ואפי׳ מדרבנן והתניא מצורע טובל בשמיני שלו ועומד בשער ניקנור להזא׳ עליו מדם האשם ומלוג השמן. רבי יהודה אומר אין צריך טבילה בשמיני שכבר טבל והעריב שמשו מבערב. אלמא לרבי יהודה אין אדם טהור הנכנס לעזרה טעון טבילה וליכ׳ למימר דשאני הכא מפני שאינו נכנס כלו לשם וביאה במקצת לא שמה ביאה דא״כ אמאי נקט טעמא מפני שטבל מבערב אלא ודאי דלענין טבילה זו ביאה במקצ׳ שמה ביאה והכי פשטי׳ לה לקמן מהכא וא״ת לפי׳ ר״י ז״ל מאי קושיא מהכא דהא במשנתנו נכנס לעבודה תנן. וי״ל כדכתי׳ במתני׳ דלא סוף דבר לעבודת שירות אלא בכל שנכנס שם לצורך ואפילו להזאה או לשחיטה או לסמיכה:

שאני התם שכבר טבל מבערב. פי׳ ולא אמר ר׳ יהודה אלא במי שהיתה עליו טומא׳ ישנה אבל זו טומאה חדשה היא דליכא למגזר בה כיון שמבערב טבל.

רבי יהודה אומר לא מצורעין בלבד אמרו אלא כל אדם. אלמא מודה רבי יהודה דמצורע טעון טבילה ואלו לעיל קתני דמצורע אינו צריך לטבול.

מצורע דיש בטומאה. כלומר רגיל בטומאה ושמא אינו נזהר שאר כל אדם לא דישי בטומאה וכיון שהם טהורים אינם צריכין טבילה. ולית להו להני רבנן מתני׳ דאין אדם טהור נכנס לעזרה עד שיטבול והא דאמרינן נימא רבנן דפליגי עליה דרבי יהודה כבן זומא סבירא להו כבר פי׳ רש״י ז״ל דעל רבנן דמתניתא קמייתא איירי׳ דאמרי מצורע טובל ועומד בשער ניקנור דאלו אידך רבנן לית להו טבילה באדם טהור כלל וכן פרש״י ז״ל.

המצורע כשמרגיש בעצמו שנרפא מצרעתו בא לו אצל הכהן ואם הכהן מכיר שנתרפא מטהרו בעץ ארז ואזוב ושני תולעת וצפרים כסדר האמור במקראות ומגלחו ומכבס בגדיו וטובל וטהור מטומאת אהל ומשכב ומושב וליכנס בירושלים ומונה שבעת ימים והם הנקראים ימי ספירו וכל אותם השבעה הוא אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע ובשביעי לאלו מגלחו תגלחת שניה ומכבס בגדיו וטובל ונעשה כשאר טבולי יום לאכול במעשר בעלייתו ובתרומה בהערב שמשו ולמחר שהוא שמיני וטעון הבאת קרבנותיו טובל פעם (אחת) [אחרת] בעזרת נשים בלשכת המצורעים ואע"פ שלא הסיח דעתו וכל שנתאחר ולא גילח או שלא טבל בשביעי כל שגילח וטבל למחרתו של שביעי או לאחר כמה אינו מביא קרבנותיו בו ביום שצריך הוא הערב השמש לטומאתו וכמו שאמרו בסוגיא זו אי לא טביל הערב השמש בעי אלא מגלח וטובל ומעריב שמשו ולמחר טובל לצורך הבאת קרבנות ואפי' הסיח דעתו מטבילת אתמול אין מצריכין אותו בכך הזאה שלישי ושביעי מחשש שמא נכנס באוהל המת אלא בין שהסיח בין שלא הסיח טובל היום לצורך הבאת קרבנותיו ואפילו טבל מאתמול על דעת שתועילהו לביאת מקדש לא הועיל אלא צריך שיטבול היום לדעת כך שכל בקדשים צריך כוונה כמו שביארנו בחגיגה ואחר טבילה בא ועומד לו בשער ניקנור שהוא שער מזרחי חוץ לעזרת ישראל (ופניה) [ופניו] למערב ומביא אשמו לשם ומכניס שתי ידיו לעזרה וסומך ושוחטין אותו וכהן אחד מקבל רוב הדם במזרק לזרקו על המזבח וכהן שני מקבל מן הדם בידו הימנית ומערה בשמאלית להזות באצבע הימני על המצורע ואחר שזרק הראשון את שלו למזבח בא השני אצל המצורע ועומד בפנים ומצורע מבחוץ ומכניס המצורע ראשו וכהן נותן על תנוך אזנו הימנית ואח"כ מכניס ידו הימנית ונותן על בהן ידו ואח"כ מכניס רגלו הימנית ונותן על בהן רגלו ואח"כ מקריב חטאתו ועולתו ונוטל אח"כ שמן מלוג השמן הכתוב בענין ויוצק לכפו השמאלית וטובל אצבעו הימנית בשמן זה ומזה כנגד בית קדשי הקדשים עד שיטבול בכפו ויזה שבע פעמים ואח"כ נותן מן השמן על המצורע על אותן המקומות שנתן עליו מן הדם והם התנוך והבהונות ושירי שמן שבכף נותנו על ראשו ושירי הלוג מתחלק לכהנים:

ומי מחיל והתניא כהן גדול כו'. מספקא ליה לרב ארי"ה מנא ליה דמיתוקמא כבן זומא דילמא ר"י היא וי"ל דהויא פשיטא ליה דמתוקמא ככולי עלמא:

אי אסח דעתיה הזאת שלישי ושביעי בעי. היינו בטומאת המת מועיל היסח הדעת לענין הזאה אבל בטומאת שרץ ושאר טומאות לא אשכחינן שיהא צריך הזאה בשביל כך:

הא דטביל על דעת ביאת המקדש כו'. נראה דלבן זומא דיליף לה מקל וחומר לרבנן אפי' דטביל מאתמול על דעת ביאת מקדש צריך עכשיו לחזור ולטבול כמו שצריך כהן גדול ועוד דאמר לקמן לימא רבנן דאמרי מצורע עומד וטובל ואפילו טבל מבערב והוא הדין שאר כל אדם כבן זומא סבירא להו אלמא דצריך לחזור ולטבול וא"ת אמאי לא קאמר איכא בינייהו דטבל מבערב דלבן זומא צריך טבילה ולר"י לא צריך י"ל דלא אשכחן בהדיא דלבן זומא צריך טבילה שנית ואע"ג דמקל וחומר דכהן גדול נפקא אלא מסברא אמרינן הכי. ריב"א:

כבן זומא סבירא להו. הכי נמי הוה מצי למימר כרבי יהודה סבירא להו בשאר כל אדם דמצריך טבילה משום טומאה ישנה אלא רבותא נקט דאפילו כבן זומא דמחייב מן התורה סבירא להו או דילמא אפילו מדרבנן לא מצרכי טבילה אפילו בשאר כל אדם:

נימא רבנן דפליגי עליה דר"י כבן זומא סבירא להו. ואם תאמר הא לא אשכחן דמחייב בן זומא אלא בכהן גדול שלובש בגדי קדש אבל שאר כל אדם לא כדפירש' לעיל יש לומר בן זומא מחייב מדרבנן ומסברא ידע לה תלמודא:

גמרא לרבי יהודה דאמר סרך טבילה כו' מפרש"י ותוספות נראה דל"ג ליה אלא דה"ג א"ל אביי לרב יוסף טבילה זו חוצץ או כו' וק"ל:

בפרש"י בד"ה לרבי יהודה דאמר דרבנן היא כו' ובד"ה ולבן זומא כו' והוא עצמו שלא טבל כו' ובד"ה אחד כהן כו' דכשלא רחוץ ידים כו' ובד"ה נימא רבנן כו' במתניתא קמייתא כו' הלכך ל"ש טבל מבערב ול"ש לא טבל ולאו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ר' יהודה כו' ששם מצורעין טובלין כו' שנתקנה הרגילו כו' ובד"ה אי דלא טביל כו' מדנכנסו לה כו' מבעוד יום טביל התם כו' תגלחת ימי גמרו הרי הוא כשרץ ובפ"ק כו' ולשכת מצורעים היתה עומדת כו' ובד"ה היסח הדעת שלישי כו' כצ"ל:

בד"ה נימא רבנן כו' אלא צ"ל דאפי' אי ס"ל כו' אי נמי נקט מצורע להודיעך כו' עכ"ל להני תירוצי אזיל אביי למבעי להך שינויא דתלמודא ואיבעית אימא תני לא מצורעים אמרו אלא כל אדם ולאינך תירוצים שכתבו התוס' א"נ נימא דבהא פליגי כו' א"נ איכא למימר כולה ר"י כו' לא אזלא הך איבעיא דאביי אלא לשנויא קמייתא דקתני לא מצורע בלבד אמרו כו' ובתוספות ישנים לא כתבו התוס' רק תירוץ בתרא ודו"ק:

בד"ה כבן זומא כו' ס"ל דע"כ לא פליגי כו' כצ"ל:

גמרא והאי דקתני מצורע להודיעך כחו דר"י. הלשון אינו מובן דמשמע דפליג גם אשאר כל אדם וז"א דל"פ אלא במצורע והכי הל"ל להודיעך כחן דרבנן. או משום פלוגתת ר"י:

רש"י ד"ה ודקארי ליה. מי שעוסק במשנה זו. הא ברייתא היא ועמש"כ בשבת (פג ב):

תד"ה ר"י. ש"ה דפליג בהדיא במשנה. מוכח מדבריהם דפלוגתת ר"י נזכרת במשנה וכ"מ לקמן בד"ה נימא. ובמשנה שלפנינו ליתא:

תד"ה אי. בחדושי הגרע"א תמה דמשמע דמפרשי דקושיית אי לא טביל הע"ש בעי היינו דאסור ליכנס שם א"כ ה"ל להש"ס להקשות הא טמא הוא עדיין. ובקל י"ל דמקשה הא הע"ש בעי קודם שיכנס לע"נ וכש"כ שאסור קודם טבילה:

תד"ה כב"ז. ה"ה דכר"י כו'. לכאורה דוקא קאמר דאילו לר"י דמשום סרך טבילה לא היה צריך שכבר טבל מבערב וכדאמר וכ"נ מפרש"י:

גמרא הא (דקתני לשכת המצורעי' נקרא ששם מצורעין טובלין, בשביל שמכניסין בהונותיהן לעזרה) דלא טבל מבערב לצרעתו.
בתוס' תמהו, דהא הלשכה לא היתה בקודש, ובימי ספרו אינו אסור אלא לכנס במחנה שכינה.
ותימא לי על תמיהתם, איך סלקא אדעתייהו בקושייתם וכן באמת לתירוצם השני דפריך מחמת דאסור לכנוס, א"כ ל"ל להקשות הערב שמש בעי, בפשוטו הי"ל להקשות, אי דלא טבל מבערב איך יכול לכנוס ללשכה לטבול והא הוא טמא עדיין, ואסור לו לכנוס:

משום דבעי למירמא אחריתי עליה לשכות המצורעים ק"ל מאי פריך דלמא הא דאר"י דמצורע צריך טבילה מיירי בדלא הביא קרבנותיו ביום השמיני דהא לא אמר ר"י באידך מתני' דמצורע אין צריך טבילה אלא משום שכבר טבל מבערב ומשום זמן מועט דמן הלילה עד למחר שהוא מביא קרבנותיו לא חיישינן שמא נטמא בינתיים אבל במאחר יותר לא אמר דא"כ אין לדבר סוף דכי נאמר דאפי' מאחר קרבנותיו ימים רבים אחר הטבילה דא"צ טבילה הוא ודאי לא וכ"ת הא דמאחר קרבנותיו אחר ח' לא שכיחא ומש"ה אין ראוי לקרות עיקר שם הלשכה ע"ש טבילת המצורע שלא בזמנה כיון דלא שכיח ליתא שהרי משני הא דטבל הא דלא טבל בזמנו והא ודאי לא שכיח יותר לאחר הטבילה אחר ז' כיון דבימי סיפורו צריך לישב בחוץ לאהלו אין דרך לאחר וכ"ש למ"ד טבילה בזמנה מצוה דאין דרך לאחר ואפ"ה אי לאו משום קושיא דהערב שמש בעי הוי מוקי להא דלשכת מצורעים בדלא טבל בזמנו אע"ג דל"ש וי"ל מש"ה לא מוקי במאחר קרבנותיו מיום השמינו ולהלן משום דכי מביאם בזמנו א"צ טבילה דזמן מועט כזה ל"ח ר"י לשמא נטמא א"כ אין כאן משום סרך טבילה אפי' אי מביא קרבנותיו מיום ח' ולהלן ואפי' לאחר זמן ל"ל בה דאפי' אי נטמא ביום הח' או אחריו אפ"ה מותר להכניס ידיו לבהונות בטומאה דאמ' הואיל והותר לצרעתו דהא אכתי מחוסר כיפורים הוא והתירה לו התורה להכניס ידיו לעזרה לבהונות הותרה לו נמי לשאר כל הטומאות דהכי אמרינן רפ"ג דזבחים (דף ל"ב) דאמר עולא טמא שהכניס ידיו לפנים לוקה דביאה במקצת שמה ביאה ופריך עלה מהא דתניא מצורע שחל שמיני שלו בע"פ וראה קרי בו ביום וטבל אמרו חכמים אע"פ שאין טבול יום אחר נכנס זה יכנס מוטב יבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת ואי אמרת ביאה במקצת שמה ביאה היכי מעייל ידיו לבהונות אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא ומשני שאני מצורע הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו אבל בנטמא בשביעי לאחר הטבילה א"נ בליל ח' קודם היום לא אמרינן הואיל כדאמ' בפ"ק דיבמות (דף ח') מי לא מודה עולא שאם ראה קרי בליל ח' שאין מכניס ידיו לבהונות שלא יצא לשעה שהוא ראוי להביא בה קרבן אלמא ביום ח' שכבר הותר לו לצרעתו אם אירע לו טומאה אחרת אמרינן הואיל והותר הותר אבל בליל ח' כ"ש קודם לא אמרינן הואיל והותר מש"ה לר"י דס"ל טבילה זו משום סרך טומאה אי לאו טעמא שכבר טבל מבערב ולא חיישינן בזמן מועט כזה לטומאה היה צריך טבילה שמא נטמא בליל ח' או ביום ז' אחר שטבל דל"ל הואיל והותרה כיון דלא יצא בשעה שראוי להביא קרבן אבל השתא דלא חייש ר"י משעת טבילה עד שעה שהוא ראוי להביא קרבן בח' שמא נטמא בינתיים כדקאמר שכבר טבל מבערב מעתה אפי' אי נטמא בח' ומח' ולהלן אפי' לימים רבים ל"ל בה דאמרינן הואיל והותרה והשתא פריך שפיר לר"י טבילה למצורע ל"ל אפי' במאחר קרבנותיו דכיון דל"ח לשמא נטמא לאחר טבילה עד יום ח' שיצא לשעה הראוי להביא קרבנותיו אפי' אי נטמא מעתה אפי' לאחר ימים ל"ל בה וראוי להביא קרבנותיו ולהכניס ידיו לבהונות אפי' אם נטמא ואין כאן סרך טבילה מעתה ואע"ג דרבא אמר התם מצורע התירא הוא להא אישתרי ולהא לא אישתרי ול"ל דרבא לדבריו דאביי קאמר דאמר התם מצורע התירא הוא טומאה דחויה היא וכו' וא"ל רבא אם באת לחלק בין התירא לדחוי' איפכא מסתברא אבל לרבא גופיה אין חילוק דס"ל בין בהתירא בין בדחוי' אמרינן הואיל ליתא דבע"כ בהתירא ל"ל לרבא הואיל דהא התם בפ"ק דיבמות אמר רבא לאסור ערוה אין צריך קרא דאין עשה דיבום דוחה ל"ת שיש בו כרת והקשו התוס' הא איצטריך לנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דלא נימא הואיל והותר אשת אח הותר נמי אחות אשה וכההיא דעולא הואיל והותר לצרעתו ולא תירצו כלום ולי לק"מ דרבא לטעמיה דאמר בהא דעולא דבהתירא כמו מצורע לא אמרינן הואיל דלהא אישתרי ולהא לא אישתרי וה"נ גבי יבום דאשת אח דהתירא הוא אין סברא לומר הואיל והותר מש"ה קאמר רבא לאסור ערוה לא צריך קרא מ"מ ש"מ דרבא ס"ל דל"א גבי התירא הואיל והותרה מ"מ כיון דעולא ורב יוסף ואביי ס"ל התם דאמרי' בהתירא הואיל והותרה לא מצי לשנויי הכי וכ"ת אכתי הו"ל לשנויי בדלא הביא קרבנותיו בח' ואי משום דא"ל סרך טומאה משום הואיל והותרה וכההיא דעולא לא דמי דהא מדנקט וראה קרי בו ביום וטבל משמע דוקא טבל דקלישא טומאתו אמרינן הואיל והותרה למחוסר כיפורים דמצורע הותר לטבול יום דקרי ואע"ג דמחוסר כיפורים קיל מט"י דקי"ל טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים אין זה הואיל והותר מקל לחמור דמחוסר כפורים נמי יש בו חומר מט"י דמחוסר מעשה משא"כ בט"י דשמשא ממילא ערבי מש"ה שקולין הן וכדאמר רבא בפ"ב דזבחים (דף י"ח) ל"ל דכתב רחמנא ט"י ומחו"כ כו' ש"מ דאמרינן הואיל והותרה ממחו"כ לט"י דבני חדא בקתא נינהו אבל אם לא טבל הב"ק עדיין ודאי לא אמרינן הואיל והותרה למחוסר כפורים דצרעת הקל הותרה לטומאתו דמקל לחמור לא אמרינן הואיל ואכתי המ"ל דהא דמצורע טעון טבילה לר"י בהביא קרבנותיו לאחר ח' ומשום סרך טומאה דכ"ז שלא טבל לטומאתו ל"ל הואיל ממחו"כ לטמא דהו"ל מקל לחמור דמש"ה נקט התם וטבל דל"ל הא דנקט וטבל דאי לא טבל הא קיי"ל בעל קרי משתלח חוץ לב' מחנות משא"כ מחוסר כפורים דמצורע דמותר במחנה לויה והא על מחנה לויה ל"ל הואיל והותרה לצרעתו דהא משום מחוסר כפורים דצרעת לא נאסר בה מעולם ואי משוםדעל מחנה לויה י"ל יבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת הא לא תעשה נמי איכא ולא יטמאו את מחניהם ובבעל קרי פרט בי' קרא ל"ת ואל יבוא בתוך המחנה אבל השתא דטבל מה"ת מותר במחנה לויה דהא עשה שאין בו כרת עשה דרבנן קאמר דהא דאר"י ד"ת אפי' עשה אין בו לאו לאפלוגי דהא לאו תנא הוא אלא לפרושי כדפי' התוס' התם הא ליתא דהתם מוכח דלגבי פסח אמ' הואיל והותרה מאיסור מחנה א' לאיסור בב' מחנות דהא אמרינן רובן טמאי מתים בע"פ דט"מ הותר ברוב ציבור ונעשו זבין הואיל והותר לטומאתן הותר לזיבתן ומדאמר ונעשו זבין בע"כ בזבין בעלי ב' ראיות איירי דטומאת ז' דאי בעלי ראי' א' דהו"ל כבעל קרי לטומאת ערב וטובל בו ביום למה נקט ונעשו זבין הול"ל ונעשו בעל קרי דשכיח טפי מזיבה וכדנקט נמי בההיא דמצורע שחל ז' שלו בע"פ וראה קרי אע"כ בזבין של ב' ראיות איירי ובע"כ נמי שנעשו זבין בשעת שחיטת פסח שהוא לאחר חצות די"ד דכבר יצאו לשעה שהותרו לטומאתן דאלו נעשו זבין קודם חצות דעדיין לא הותרו לטומאתן בשעה שנעשו זבין בכה"ג ל"ל הואיל והותרו דהא מודה עולא בראה קרי בליל ח' שאינו מכניס ידיו לבהונות שלא יצא לשעה שראוי להביא קרבן וה"נ דכוותיה וכיון דמיירי בנעשו זבין בעלי ב' ראיות בע"כ דטומאת ז' הווין א"כ הו"ל טמאים גמורים ולא ט"י וקיי"ל דזב בעל ב' ראיות אסור במחנה לויה כדאמר בפ"ק דמגילה וט"מ קיי"ל דמותר במחנה לויה והאיך אמר הואיל והותרו מטומאתן לזיבתן נהי דבמחנה שכינה א' הואיל והותרה במחנה לויה מאי איכא למימר הא לא שייך התם הואיל והותרה דהא משום ט"מ מעולם לא נאסר במחנה לויה אע"כ ש"מ דעשה שיש בו כרת דוחה אפילו עשה ול"ת שאין בו כרת וכמש"כ התוס' גופייהו גבי הא דאמר רב אשי התם לענין מלקות אתמר ומש"ה נקט ר"י בנעשו זבין ולא ב"ק לרבותא אע"ג דבנעשו זבין א"א בלא דחית עשה ול"ת אפ"ה עשה דפסח דבכרת דוחה אותן משו"ה א"א לומר הא דנקט וטבל משום דאינו דוחה לעשה ול"ת ובע"כ הא דנקט וטבל משום דאל"כ הו"ל מקל דמחוסר כפורים לחמור ולא אמרינן בכה"ג הואיל והותרה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי פריך דר"י אדר"י לוקמי להא בהביא קרבנותיו לאחר ח' מש"ה צריך טבילה י"ל דאע"ג דהכי הוא דעשה דפסח שבכרת דוחה אפי' לעשה ול"ת של תורה כדמוכח ההיא דרובן זבין ונעשו ט"מ מ"מ נקט וטבל גבי ראה קרי בע"פ משום דקיי"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה ל"ת וה"נ כיון דבעל קרי עולה ביומו ע"י טבילה מטומאתו דשוב פקע איסור של תורה ממחנה לויה ואין בו אלא איסור דרבנן חייב לטבול משו"ה נקט וטבל ולא משום דלא אמרינן הואיל והותרה מקל לחמור ולפ"ז י"ל דמש"ה לא משני בדלא הביא קרבנותיו בח' דאפ"ה א"צ טבילה מטעם הואיל והותרה וכ"ת אכתי ניבעי טבילה משום סרך טומאה דשמא נטמא בטומאה שאסור לכנוס למחנה לויה דביה א"ל הואיל והותרה לצרעתו דהא מחו"כ דמצורע מותר במחנה לויה הא לאו מילתא היא דלא גזרינן טבילה משום סרך טומאה אלא במחנה שכינה דחמיר דבכרת אבל משום סרך טומאה דמחנה לויה דקיל לא דהא תנן אין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול לר"י הוי טעמא משום סרך טומאה ואפ"ה במחנה לויה לא גזרינן מטעמא דפי' ואל תפקפק עוד בהאי טעמא דפי' דמש"ה לא מוקי בהביא קרבנותיו לאחר ח' משום דל"ל בהא משום סרך טומאה דאמרי' הואיל הא כיון דאמר' מודה עולא בנטמא בליל ח' א"כ בתר ח' מיום ט' ולהלן כיון דקדמו לילות לימים הלילות דאינן ראויות לקרבן מפסיקות בין הימים ואכתי בעי טבילה משום סרך טומאה דל"ל הואיל והותרה דכיון שנכנסה לילה נתבטל ראיית הקרבן וכשהאיר היום דחוזר וניער השעה שראויה להביא קרבן והותר לצרעתו אינו חוזר וניער אלא מכאן ולהבא וכבר קדמה הטומאה לשעה שהותר לצרעתו דאילו טומאה בלילה שעברה נמי איתא אבל היתר צרעת לבהונות ביממא איתא בלילה שעברה ליתא וי"ל דלילה אינו מחוסר זמן:

נימא רבנן דפליגי עליה דר"י כב"ז ס"ל פי' התוס' ה"ה כר"י נמי ס"ל דע"כ לא פליגי ב"ז ור"י אלא אי דאורייתא או דרבנן אבל תרווייהו מודו דטהור הנכנס לעזרה בעי טבילה אלא נקט ב"ז משום דעיקר השאלה נשאלה ממנו והשיב דבעי טבילה משמע מדברי' דאפי' לר"י דאמר סרך טבילה היא זו מצי ס"ל להאי תנא דאפ"ה מצורע נמי צריך טבילה והיינו כדפי' לעיל גבי במאי קמיפלגי מ"מ דבריהם צריך תיקון אמאי נקט ב"ז יותר מר"י אי משום דעיקר השאלה נשאלה ממנו הא לא נשאל על עיקר הדבר אי צריך טבילה או לא אלא שאלו ממנו טעם טבילה זו למה אלמא פשיטא להו דצריך טבילה ולא שאלו אלא טעמא מאי ונ"ל דלרבותא נקט כב"ז ס"ל פי' איכא למימר דס"ל אפי' כב"ז דמחמיר דס"ל דטבילה זו מה"ת היא או דילמא שאני מצורע דדייש בטומאה פי' ומקילי ביותר ול"ל אפי' טעמא דר"י דסרך טבילה וא"צ טבילה אלא מצורע לחוד והשתא נקט לב"ז דאיכא בשני הצדדים ביותר רבותא די"ל דמחמרי רבנן ביותר כב"ז א"ד מקילי ביותר אפי' מדר"י ומ"מ הא נמי מבעי ליה דאפ"ת כר"י ס"ל דסרך טבילה בעלמא היא ואין לה עיקר מה"ת אפ"ה בהא לא ס"ל כוותיה דאמר מצורע א"צ טבילה אלא צריך טבילה אע"פ שטבל מבערב דזה כ"ש הוא כיון דמבעי להו אפי' אי כל אדם א"צ טבילה אפ"ה מצורע מגרע גרע וצריך טבילה כ"ש אי ס"ל דכל אדם צריך דמצורע נמי לא גרע וצריך טבילה וזה סיוע למאי דפי' לעיל וזה ברור: