יומא לא ע"א

האם דבר שנחשב כחציצה בשאר טבילות חוצץ אף בטבילה זו ופוסלה, או אינו חוצץ, כיון שאין טבילה זו אלא כתוספת לענין זכרון? אמר ליה [לו] רב יוסף: כל דין דתקון רבנן [שתיקנו חכמים] — כעין דאורייתא תקון [דברי תורה תיקנו] ולכן אף הלכה שאינה אלא מדברי סופרים יש לנהוג בה כבדברי תורה, ולכן יש להקפיד אף על חציצה בטבילה זו.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: ביאה במקצת כאשר אדם איננו נכנס כולו, אלא רק במקצת גופו, האם שמה ביאה ונחשבת ככניסה לאותו מקום או לא? אמר ליה [לו]: בהונות של מצורע יוכיחו; שהרי המצורע מכניס רק את בהונותיו למקדש שהן ביאה במקצת בלבד, ותניא [ושנינו בברייתא]: מצורע טובל ועומד בשער ניקנור, משמע שצריך טבילה אפילו לביאה במקצת. איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: מהו שיעשה הטמא סכין ארוכה מאד וישחוט בה את הקרבן בעזרה, כשהוא עצמו עומד חוץ לעזרה? האם עצם העבודה מצריכה טבילה, או רק הכניסה לעזרה?

ומעירים: תיבעי [שאלה זו יכולה להישאל] לשיטת בן זומא, המחמיר בטבילה, תיבעי לרבנן דפליגי עליה [תישאל השאלה אף לשיטת החכמים החולקים עליו] על ר' יהודה, שאינם מצריכים טבילה לכל אדם. ומפרטים: תיבעי [שאלה זו תישאל] לשיטת בן זומא, כי עד כאן לא שמענו שמחייב בן זומא טבילה אלא בכניסה לגואי [לפנים] העזרה, אבל לבראי [לעמידה בחוץ] לא שמענו שהוא מחייב טבילה, או דילמא [שמא] אף במקרה כזה יש לחשוש שמא אתי לאימשוכי [יבוא להימשך] תוך כדי עבודתו ויכנס בלא משים פנימה.

וכן תיבעי לרבנן דפליגי עליה [תישאל השאלה לשיטת חכמים החולקים עליו] על ר' יהודה. כיצד? עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן התם [אמרו חכמים שם] שאין צורך בטבילה, דווקא באופן שהוא לא קא עביד [עושה] עבודה, אבל הכא דקא עביד [כאן שהרי הוא עושה] עבודה — לא התירו בלא טבילה. או דילמא [שמא] לא שנא [שונה], שאדם שאינו טמא אינו צריך לטבול שוב בכל מקרה. לשאלות אלו לא נמצאה תשובה והושארו בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א שנינו במשנה כי חמש טבילות ועשרה קידושין טובל הכהן ומקדש בו ביום. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום, וכולן היו בקדש בלשכת בית הפרוה, חוץ מטבילה ראשונה שהיתה בחול על גבי שער המים, ובצד לשכתו של הכהן הגדול היתה. אמר אביי: שמע מיניה [למד ממנה] מהאמור בברייתא זו כי עין עיטם המעין שממנו היו המים באים למקדש גבוה מקרקע עזרה עשרים ושלש אמות. כיצד?

דתנן [שהרי שנינו במשנה] כל הפתחים שהיו שם במקדש גובהן עשרים אמה ורחבן עשר אמות, חוץ מפתחו של אולם שהיה כפול, שגובהו ארבעים ורחבו עשרים. ותניא [ושנינו בברייתא]: מה שנאמר: "ורחץ בשרו במים" (ויקרא טו, יג), וכן: "ורחץ במים את כל בשרו" (ויקרא טו, טז), כוונתו במים הידועים — במי מקוה, והדגשת הכתוב באומרו "כל בשרו" — לומר שצריך לטבול במים שכל גופו עולה (שוקע) בהן בבת אחת. וכמה הן מים אלה, מאי כמותם? — אמה על אמה ברום (בגובה) שלש אמות שאם טובל בהם יעלו המים ויכסו את כל קומתו, ושיערו חכמים שנפח מי מקוה הוא ארבעים סאה שהיא כמות המים שיכולה להכנס בתוך חלל כזה. וכיון שגובה השער עשרים אמה וגובה בית הטבילה שעליו לפחות שלוש אמות נוספות, כדין מקוה, נמצא כי בסך הכל היו המים צריכים לעלות לפחות עשרים ושלוש אמות מקרקע העזרה.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לא - א

כשיש על האדם חציצה בשעה שטובל, האם חוצץ ופוסל כמו בשאר טבילות.

או כיון שאין טבילה זו באה כדי לטהרו מטומאה, אלא כדי לגרום לו להזכר בטומאה ישנה שיש עליו, אינו חוצץ, אין החציצה פוסלת בה? ^[1]

אמר ליה רב יוסף תשובה: כל דתקון רבנן כל תקנות שתקנו חכמים - כעין דאורייתא תקון. וכיון שבטבילה דאורייתא חציצה פוסלת, ממילא גם בטבילה זו, חציצה פוסלת.

אמר ליה אביי לרב יוסף: יש להסתפק בענין טבילה זו:

האם ביאה במקצת, כאשר רק מקצת גופו בא לעזרה, שמכניס רק אחד מאבריו בלבד לעזרה - שמה ביאה וחייב לטבול.

או לא שמה ביאה, ואין צריך לטבול? ^[2]

אמר ליה רב יוסף:

בהונות המצורע יוכיחו, שהן ביאה במקצת שהמצורע ביום השמיני עומד בשער ניקנור ומכניס את בהונות ידיו ורגליו לעזרת ישראל ולא את כל גופו.

ותניא: מצורע טובל ועומד בשער ניקנור. ומכאן שביאה במקצת שמה ביאה וחייב לטבול. ^[3]

איבעיא להו [נשאלה שאלה לבני הישיבה]:

השוחט את הקרבן, ורוצה לפטור את עצמו מלטבול לפני שנכנס לעזרה, מהו שיעשה סכין ארוכה וישחוט? האם יכול הוא לעשות סכין ארוכה ולעמוד מחוץ לעזרה, ולשחוט את בהמת הקרבן העומדת בעזרה ^[4] בלא לטבול. ^[5]

תיבעי, יש לשאול שאלה זו בין לשיטת בן זומא, שסובר שכל הנכנס לעזרה טובל.

ותיבעי שאלה זו גם לרבנן, דפליגי עליה דרבי יהודה, וסוברים שהנכנס לעזרה אינו צריך לטבול [מלבד מצורע ביום השמיני שחייב לטבול משום שהתרגל בטומאה].

ומפרשינן את הספק: תבעי לבן זומא, כך יש להסתפק לדעת בן זומא שמחייב את הנכנס לעזרה לטבול:

שמא עד כאן לא מחייב בן זומא טבילה אלא את הנכנס לגואי לפנים העזרה, אבל זה שעשה סכין ארוכה ועומד לבראי מבחוץ לא חייב לטבול.

או, דילמא שמא גם בזה חייב טבילה, מפני שאנו חוששים שמא אתי לאימשוכי, שמא יבוא להמשך לפנים העזרה, ולכן חייב לטבול.

תיבעי לרבנן, דפליגי עליה דרבי יהודה, שכך יש להסתפק לדעת חכמים החולקים על רבי יהודה, וסוברים שהנכנס לעזרה אינו צריך לטבול: שמא עד כאן לא קאמרי רבנן התם [שם] שהנכנס לעזרה פטור מלטבול, אלא רק באדם דלא קא עביד עבודה שאינו עסוק בעבודת הקדשים.

אבל הכא כאן דקעביד עבודה שעסוק בעבודת שחיטה ^[6] לא פטרוהו חכמים מלטבול.

או, דילמא לא שנא שמא אין העובד עבודה שונה משאר הנכנסים לעזרה. וכשם שכל הנכנס לעזרה פטור מלטבול, כך גם העובד עבודה פטור מלטבול.

ומסקינן: תיקו [תעמוד שאלה זו בספק].

שנינו במשנה: חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום, וכולן בקדש, על בית הפרוה, חוץ מזו [הראשונה] בלבד.

תנו רבנן:

חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום, ^[7] וכולן בקודש בעזרה בבית הפרוה, חוץ מראשונה שהיתה בחול מחוץ לעזרה, שבנו שם לשכה ובה מקוה, והיתה צמודה לחומת העזרה על גבי שער המים. ^[8] ובצד לשכתו של הכהן הגדול ^[9] היתה לשכה זו.

ומדברי הברייתא, שמבואר בה שבנו מקוה מעל שער המים, למד אביי דבר נוסף, כדלהלן.

במסכת זבחים [דף נד ב] אמר רבא, שרצו לבנות את בית המקדש בעין עיטם ^[10] מפני שהוא המקום הגבוה ביותר בארץ ישראל, ונאמר [דברים יז] "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה'" [שהוא בית המקדש]. ולמדו מכאן שבית המקדש יהיה במקום הגבוה ביותר.

אך לא בנו את בית המקדש שם, אלא בירושלים, שהיא נמוכה מעט מעין עיטם, משום שנאמר: [דברים לג] "ובין כתפיו שכן". שהשכינה שורה בגובה הכתפיים, שהן נמוכות מעט מגובה הראש.

ומנין למדנו שעין עיטם גבוה יותר מירושלים? ^[11]

אמר אביי: שמע מינה, מדברי הברייתא שהבאנו לעיל [שבנו מקוה מעל שער המים] שעין עיטם, שהוא המעין שממנו זרמו המים ובאו למקוה שמעל שער המים שבבית המקדש, היה גבוה מקרקע העזרה.

שהרי המים לעולם אינם עולים לכיוון מעלה אלא יורדים. וכיון שהמים שבעין עיטם היו מגיעים למקוה שמעל שער המים, בהכרח שעין עיטם גבוה ממקוה זו [וכל שכן שעין עיטם גבוה יותר מקרקע העזרה].

וכמה היה עין עיטם גבוה מקרקע העזרה? עשרים ושלש אמות.

דתנן: כל הפתחים שהיו שם בעזרה, גובהן עשרים אמה, ורחבן עשר אמות, חוץ מפתחו של אולם שגבהו ארבעים ורחבו עשרים.

ולמדנו מכאן שגובה שער המים היה עשרים אמה,

ותניא: נאמר [ויקרא טו, טז] בענין טומאת בעל קרי: "ורחץ במים את כל בשרו". ודרשו את הפסוק כך: "ורחץ בשרו במים". מכך שהאות ב בתיבת "במים" נקודה בפתח, ולא בשו"א, הרי היא באה במקום ה"א הידיעה, ומשמע "מים המיוחדים" שכבר נקוו ועמדו כאן מתחילה מעצמם, והיינו במי מקוה, ולא ישאוב מים ויביא עכשיו ויטבול בהם.

ולמה נאמר "כל בשרו" [והרי המלה "כל" מיותרת]? ללמדך, שצריך שיטבול במים שכל גופו עולה [מתכסה] בהן בבת אחת.

וכמה מים הן?

אמה על אמה ברום [בגובה] שלש אמות ^[12] שבשיעור זה נכנס האדם ומתכסה כולו במים.

ושיערו חכמים [נתנו חכמים שיעור קבוע]:

מי מקוה ארבעים סאה ^[13] [בין אם הם אמה על אמה, ברום שלש. ובין אם הם אמה על אמה וחצי, ברום שתים, וכדומה].

וכיון ששיעור גובה המקוה שלש אמות, וגובה שער המים עשרים אמה, נמצא ששניהם יחד גבוהים עשרים ושלש אמות. ^[14] ומכאן שעין עיטם היה גבוה מקרקע העזרה 23 אמות [וקצת יותר, כדי שיהיה מורד מעין עיטם למקוה שבשער המים, והמים נשפכין ממנו למקוה, ר"ח].

הערות

^[1] תוספות [בד"ה חוצץ] מבארים שאביי הסתפק גם לדעת בן זומא, שאף על פי שבן זומא מחייב את כל הנכנס לעזרה לטבול, אין טבילה זו מדאורייתא אלא אם בא לעבוד, אבל כשבא שלא על מנת לעבוד אינה אלא מדרבנן. והסתפק אביי שמא לא גזרו בזה חציצה. ואף על פי שבשאר טבילות שחייבו חכמים ודאי חציצה פוסלת, מכל מקום יש לחלק, שכאן הטבילה היא בטהור גמור, ומעלה יתירה היא. מה שאין כן בשאר טבילות שיש שם טומאה מדרבנן. [דעת התוספות ישנים וריטב"א בשם ר"י לעיל בעמוד א' שלבן זומא אין חיוב טבילה אלא בנכנס לעזרה לעבודה, ומשמע שבאינו נכנס לעבודה פטור לגמרי. ולפי זה אין לומר כדברי התוספות כאן. ובאמת הריטב"א כאן כתב כרש"י].

^[2] לשון רש"י בספק של אביי: "שמה ביאה - לענין טבילה זו". כלומר, שספק אביי הוא רק לענין טבילה ולא לענין דין אחר. ועיין בזבחים [לב לג] שנחלקו אמוראים בביאה במקצת בטמא. יש מחייבים כרת, ויש שמחייבים מלקות בלבד, ויש אומרים שפטור אפילו ממלקות [ודנו האחרונים אם לשיטה זו יש איסור דרבנן. עיין כסף משנה פרק ג מביאת מקדש הי"ח. ומל"מ הי"ט]. ונראה שרש"י כאן בא לתרץ שהספק של אביי אינו תלוי במחלוקת בזבחים. שאפילו לשיטת הסוברים שביאה במקצת בטמא אסורה מדאורייתא. הסתפק אביי בטבילה דרבנן שמא לא החמירו. [אולי מטעם שהיות ולא התירו לו להכנס כולו, יזכור טומאה ישנה ויפרוש]. ואפילו לשיטת הפוטרים ביאה במקצת בטמא, הסתפק אביי שמא מכל מקום חייבו חכמים לטבול [אולי מטעם שמא ימשך ויכניס את כל גופו לעזרה]. אמנם בגבורות ארי כאן הניח את ספק אביי בקושיא, שהרי זה תלוי במחלוקת האמוראים הנ"ל [בזבחים לב-לג].

^[3] רש"י פירש לעיל שהספק של אביי היה לדברי רבי יהודה בלבד. ולפי זה תמהו התוספות: איך רב יוסף פשט את הספק של אביי מהברייתא שמצורע טובל ועומד בשער ניקנור? הרי רבי יהודה חולק ואומר שאין המצורע טובל! ותירצו התוספות: כיון שלדעת חכמים עשו מעלה במצורע אפילו בביאה במקצת [משום דדייש בטומאה], נלמד מכאן גם לדעת רבי יהודה בכל אדם [מלבד המצורע], שחייבוהו חכמים לטבול אפילו בביאה במקצת.

^[4] ולענין הכשרת הקרבן אין צורך שהשוחט יעמוד דוקא בתוך העזרה. שדרשו בזבחים [לב ב] "בן הבקר לפני ה"' ולא שוחט לפני ה'. רש"י.

^[5] לשון רש"י: "ויושיט ידו לפנים וישחוט". וזה לא יתכן. שהרי למדנו לעיל שביאה במקצת שמה ביאה. ופירש הרש"ש שכוונת רש"י לומר, שיושיט את ידו לכיוון פנים העזרה.

^[6] אף על פי שבכמה מקומות אין לשחיטה דיני עבודה, מכל מקום יש לומר שאמנם יש לה שם עבודה, אלא שאינה צריכה כהן כשאר עבודות הדם. תוספות ישנים. ועיין תוספות הרא"ש וריטב"א.

^[7] לקמן לב א מבואר מתי טבל וקידש.

^[8] שבו מכניסים צלוחית של מים של ניסוך בחג. שקלים ט ב. וגג שער המים לא נתקדש בקדושת עזרה. כיון שגגים ועליות שבעזרה לא נתקדשו בקדושת עזרה. פסחים פה ב.

^[9] היא לשכת פלהדרין, שהיא דירתו של הכהן הגדול שבא היה ישן. לעיל יט א.

^[10] כתב רש"י: נראה לי שהוא מעיין מי נפתוח האמור בספר יהושע [פרק טו] שמשם הגבול משפע ויורד למזרח ולמערב.

^[11] הריטב"א מפרש שאביי בא להוכיח בכמה היה עין עיטם גבוה מירושלים.

^[12] נחלקו הראשונים אם גובה אדם שלש אמות עם ראשו, או שגובהו שלש אמות עד כתפיו בלבד. עיין "שיעורין של תורה" סימן ד'. ודעת התוספות כאן שגובהו של אדם שלש אמות עד כתפיו בלבד, ומכל מקום כאשר נכנס למקוה של גובה שלש אמות המים עולים ומכסים את ראשו. וגם יכול לכופף את ראשו ולהכניסו לתוך המים.

^[13] תוספות ישנים הקשו: הרי מעין מטהר אפילו בפחות מארבעים סאה ! ותירצו: דוקא לטבילת כלים אין צריך ארבעים סאה. אבל לטבילת אדם צריך 40 סאה. וכן דעת הר"ש במקואות פרק ה' משנה ב והרא"ש [בהלכות מקואות סוף סימן א] בשם ר"י ועוד. אבל דעת הרמב"ם פרק ט ממקואות הלכה ח שמעין אינו צריך ארבעים סאה אף לטבילת אדם. וכן דעת הריטב"א [כאן ובמכות ד א]. ופירש הריטב"א בסוגייתנו, שמעיין מטהר בפחות מארבעים סאה רק בשעה שהוא זורם, אבל בהיותו מכונס אינו מטהר אלא בארבעים סאה. [ועיין בית יוסף יורה דעה רו ד"ה מעיין שהמשיכו שהסתפק בדעת הרמב"ם בכיוצא בזה]. אך להלכה נפסק [שם] שמעיין מטהר בפחות מארבעים סאה גם באשבורן. [וצריך לומר שמי המעיין הפסיקו את זרימתם למקוה שבשער המים].

^[14] הקשו התוספות: מנין שהמקוה של הכהן הגדול היתה אמה על אמה ברום שלש? הרי אפשר גם לעשותה אמה על שלש ברום אמה. ויטבול בשכיבה. או בגובה שתי אמות ויטבול בישיבה ! ותירצו התוספות שמשום חולשת כהן גדול ביום הכיפורים מסתמא רצו להקל עליו ועשו לו מקוה שיוכל לטבול בו בעמידה. כי כך קל יותר לטבול. [כוונתם, שאם לא היה אפשרות לעשות שם מקוה בגובה שלש, היו עושים את המקוה במקום נמוך יותר]. והריטב"א כתב בשם התוספות. שאם יעשו מקוה פחות מגובה שלש אמות יצטרך הכהן הגדול להתכופף ולא יכנסו המים יפה בקמטיו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

do items that are generally considered interpositions that invalidate an immersion interpose in this immersion, or do they not interpose, since the immersion is only ancillary and serves as a reminder? Rav Yosef said to him: All ordinances that the Sages instituted, they instituted parallel to Torah law. Therefore, this immersion by rabbinic law has the same basic parameters as immersion by Torah law. There may be no interposition.

Abaye said to Rav Yosef: Is partial entry, when one enters a certain place with only part of his body, considered entry or not? Rav Yosef said to him: The thumbs of the leper will prove this point, as the leper reaching his thumbs into the Temple constitutes partial entry, and it was taught in a baraita: A leper immerses and stands at the Gate of Nicanor, indicating that immersion is required before even partial entry. A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha; may an impure person craft a very long knife and slaughter an animal in the Temple courtyard while remaining outside the courtyard? Is it the essence of the service that requires immersion, or is it entry into the courtyard that requires immersion?

The Gemara comments: Raise the dilemma according to ben Zoma, who rules stringently with regard to immersion; and raise the dilemma according to the Rabbis who disagree with Rabbi Yehuda and do not obligate all people in this immersion. The Gemara elaborates: Raise the dilemma according to ben Zoma: Does ben Zoma require immersion only for entry inside the courtyard; however, for standing outside the courtyard, no, he does not require immersion? Or perhaps even for one standing outside the courtyard ben Zoma requires immersion, lest he inadvertently come to be drawn inside in the course of his service.

Similarly, raise the dilemma according to the Rabbis, who disagree with Rabbi Yehuda: How so? Do the Rabbis say that there is no requirement of immersion only there, where he is not performing any Temple service; however, here, where he is performing service, no, they would require immersion? Or perhaps there is no difference, and they would not require immersion under any circumstances. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

§ It was taught in the mishna: Five immersions and ten sanctifications the High Priest immerses and sanctifies his hands and feet, respectively. The Sages taught in a baraita: Five immersions and ten sanctifications the High Priest immerses and sanctifies his hands and feet, respectively, on the day of Yom Kippur. And all of these immersions and sanctifications take place in the sacred area, the Temple courtyard, in the Hall of Parva, except for this first immersion, which was in the non-sacred area on the roof of Gate of the Water, and that gate was alongside his chamber. Abaye said: Conclude from that which was taught in this baraita that Ein Eitam, the spring from which water was supplied to the Temple, was twenty-three cubits higher than the ground of the Temple courtyard.

As we learned in a mishna: All the entrances that were there in the Temple, their height is twenty cubits and their width is ten cubits, except for the entrance to the Entrance Hall of the Sanctuary, which was twice that, i.e., forty cubits high and twenty cubits wide. And it was taught in a baraita that it is stated: “And he shall wash his flesh in water” (Leviticus 15:13), and it is stated in another verse: “And he shall wash all of his flesh in water”(Leviticus 15:16). This refers to water known as the waters of a ritual bath. The verse adds the emphasis: All of his flesh, to say that immersion must be in water that one’s entire body enters at the same time. And how much water is it? It is one cubit length by one cubit width by a height of three cubits. That is sufficient water to cover a person’s height. And the Sages calculated that the volume of the waters of a ritual bath that fit into that space is forty se’a.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וביאה בעזרה במקצת שמה ביאה. מהו שיעשה זה שלא טבל סכין ארוכה וישחוט בעיא זו עלתה בתיקו:
ה' טבילות וי' קדושין.

ת"ר חמשה טבילות וי' קדושין כו' וכולן בקדש אבית הפרוה. שנאמר ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו. חוץ מן הראשונה שהיתה ע"ג שער המים כלומר מקוה היה שם עשוי ע"ג שער המים והיו מימיו נמשכין בו מעין עיטם. כדגרסינן בתלמוד א"י בגמרא דבן קטין עשה י"ב דד לכיור. אריב"ל אמת המים היתה מושכת בו מעין עיטם כו' (בו) וגם בזה המקוה היו מימיו נמשכין בו מזה המעין שהיה נקרא עין עיטם. והיה גובה השער כ' אמה ובנין המקוה עליו אמה על אמה ברום ג' נמצא עין עימם גבוה מקרקע עזרה כ"ג אמות ויותר כדי שיהא עשוי במורד שיהו המים נשפכין מעין עיטם ויורדין על המקוה שע"ג שער המים:

חוצץ או אינו חוצץ. פי׳ למאן דאמר טבילה זו דרבנן אם נמצא עליו דבר חוצץ מעכב בטבילה זו או לא כיון שאינה אלא להזכיר טומאה ישנה.

ביאה במק׳ שמה ביאה. פרש״י ז״ל לענין טבילה זו והיינו דפשטי׳ דשמה ביאה מדקתני מצורע טובל ועומד ואע״פ שאינו נכנס שם אלא לבהונות שהיא ביאה במקצת.

ה״ג תיבעי לבן זומא תיבעי לרבנן וכן גרש״י ז״ל והכי פי׳ תבעי לרבנן דמשנת מדות דסביר׳ להו שאין אדם טהור הנכנם לעזרה טעון טבילה ולא גרסי׳ תיבעי לר׳ יהודה.

אלא דלא עביד עבודה. פי׳ דלא עביד עבודה בידים דהא דומיא דמצורע קאמרי׳ שאינו עושה עבודה בידים אלא שהכהן מזה עליו מה שאין כן בזו דעביד עבודה דהיינו שחיטה ואע״ג דשחיטה כשרה בזר עבודה היא מ״מ דהא בעיא פייס או דילמא לא שנא תיקו. וא״ת ואמאי לא פשטי׳ לה מהא דתניא דטמא במוקדשין לא ישחוט כיצד יעשה מביא סכין ארוכה ושוחט בה. וי״ל דשאני התם שהוא טמא גמור ואם נכנס שם חייב כרת הילכך מזהר זהיר מה שאין כן בזו דאפילו לבן זומא אין בו חיוב כרת דליכא אלא עשה דאתי בק״ו דרחץ בשרו במים ולבשם כדאיתא לעיל.

וכולן בקדש על בית הפרוה. פי׳ דבטבילות שהן בין בגד לבגד כתיב במקום קדוש:

ש״מ עין עיטם גבוה מקרקע עזרה כ״ג אמות וכו׳. דתנן וכו׳ והתם בזבחים אמרי׳ להדיא דעין עיטם גבוה מבית המקדש ובעו למבניינה התם אלא דאמור ניחתי פורתא משום דכתיב ובין כתיפיו שכן והשתא אכרח אביי מהכא דגובהא דידה כ״ג אמות כדמפרש ואזיל שהרי היו נמשכין למקוה שעל השער ואין מים נמשכין אלא ממקום גבוה לנמוך או משוה לשוה:

והתניא ורחץ בשרו במים עד שלש אמות יש שפירשו שהם חוץ מראשו של אדם והגאו׳ פי׳ אפילו עם ראשו וכבר פי׳ בפרק בית כור בסד״י והכא אע״פ שמעין עיטם בא לשם כיון דבאשבורן היה צריך מקוה של מ׳ סאה וכדכתי׳ במסכת נזיר בס״ד וכן פי׳ רשב״ם ז״ל וא״ת ומנא לן שהמקוה הזה שעל השער היה גבהו ג׳ אמות ורחבו איזה ושהיה טובל מעומד דילמ׳ היה גבהו אמה באורך ג׳ אמות והיה טובל שוכב או בשיעור אחר שיש בו מ׳ סאה וי״ל דא״כ מיגנדר כהן גדול כבינתא ועיקר טבילה לעשותה יפה שלא בקמטין היינו מעומד כן תירצו בתוספות:

טבילה זו שהצרכנו במשנה לטהור הנכנס בעזרה אע"פ שאינה אלא סרך טבילה כמו שביארנו מ"מ דיני טבילה עליה ונפסלת בחציצה כשאר טבילות וכן לא סוף דבר אם נכנס בעזרה לעבוד אלא אף נכנס בה שלא לעבוד ואע"פ שנשארה כאן בספק בתלמוד המערב נאמרה כן להדיא וכן לא סוף דבר בכניסת כולו אלא אף לביאת מקצת כן ר"ל אם בא להכניס אחד מאיבריו לעזרה ואם בא לשחוט מבחוץ בסכין ארוכה אעפ"כ יש לחוש שמא ימשך ויכנס ולפי דרכך למדת שאפשר לשוחט לעמוד בחוץ והוא שאמרו זבחים ל"ב ב' ושחט את בן הבקר לפני ד' בן הבקר לפני ד' ולא שוחט לפני ד':

כל הטובל צריך שיהא כל גופו עולה בהן שנאמר ורחץ במים במי מקוה את בשרו מים שכל גופו עולה בהן וכמה הם אמה על אמה ברום שלש אמות ושיערו חכמים מי מקוה ארבעים סאה ואף בשיעור זה או אף ביתר הימנו צריך שלא יהו המים מרדדים ביותר אלא בכדי שיהא בהן גובה שיהא כל גופו עולה בהן כמו שביארנו במקומו:

כבר ביארנו שחמש טבילות ועשרה קדושין היה עושה כהן גדול ביום הכפורים וביארנו בטבילות אלו שהיו באות כשהיה משתנה מבגדי זהב ללבן או מלבן לזהב שחילוף זה היה חמשה פעמים ביום כמו שביארנו וכן ביארנו בקדושין אלו שסמוכים הם לטבילה אחד קודם טבילה ואחד לאחריה וכן שהראשון לכבוד הבגדים שהוא בא ופשוט והשני לכבוד הבגדים שהוא לובש ומתוך כך בשחרית כשבא לפשוט בגדי חול וללבוש בגדי קודש תחלה אין שם קדוש לכבוד אותם שהוא פושט שהרי בגדי חול הם וכן בערב כשהשלים עבודתו ובא ללבוש בגדי חול אינו צריך קדוש לכבוד הבגדים שהוא בא ללבוש שהרי בגדי חול הם ומ"מ צריך הוא קדוש לכבוד אותם שפושט ונמצא ארבעה פעמים ביום שתי קדושין לטבילה אחד לכבודן של בגדים שפושט ואחד לכבוד הבגדים שלובש שכולם בגדי קדש הם ושנים הנשארים הם אחד בשחרית כשפשט בגדי חול ולבש בגדי זהב לתמיד של שחר ואחד בערבית כשבא לפשוט בגדי זהב שלבוש מעבודת תמיד הערב ובא ללבוש בגדי חול לילך לביתו:

וסידור חמש חליפות שמלות אלו שמתחלף מבגדי זהב לבגדי לבן ומבגדי לבן לזהב וטבילות וקדושין שבהם דרך קצרה כך הם בשחרית פושט בגדי חול וטובל במקום חול ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו ועובד עבודת התמיד ורוב עבודת המוספין על סדרה כמו שיתבאר בפרק בא לו ע' א' ואח"כ בא לו לבית הפרוה לטבול טבילה שניה מקודם שיפשוט בגדי זהב מקדש לכבוד פשיטתם וטובל ולובש בגדי לבן ומקדש לכבוד לבישתם ונכנס לפני לפנים לעבודת היום להקטרת הקטרת ולמתן דם פר ושעיר ואח"כ בא לו לפשטן ומקדש קודם שיפשוט לכבוד פשיטתם ופושט וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש לכבוד לבישתם ועושה בהם אילו ואיל העם ואח"כ בא לפשטם ומקדש קודם שיפשוט לכבוד פשיטתם ופושט וטובל ולובש בגדי לבן ומקדש לכבוד לבישתם ונכנס לפנים להוציא כף ומחתה מבין הבדים ואח"כ בא לפשטם ומקדש ופושט וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ועושה בהן תמיד הערב על סדרו וכשהשלים עבודתו מקדש ופושט בגדי זהב ולובש בגדי חול והולך לו:

מהו שיעשה סכין ארוכה וישחוט כו'. תיבעי ליה לבן זומא שמצריך טבילה מן התורה לטהור הנכנס לעזרה לפי שמשנה מבגדי חול לבגדי קדש לצורך עבודה וגם ממקום שאין ענוש כרת למקום שענוש כרת ולכך מחמיר מדרבנן ואפילו למצורע לטבול בשמיני שלו להכניס ידיו לבהונות ואע"פ שאינו משנה בגדיו לבגדי קדש אין מכניס ידיו לבהונות ותנוך אוזן ורגל ותיבעי נמי לר"י דפליג אבן זומא ואינו מצריך טבילה לטהור הנכנס לעזרה לעבודה אלא מדרבנן ולכך מיקל גם במצורע בשמיני שלו כדי להכניס ידיו לבהונות כיון שטבל לטהרתו מבערב גם אינו מכניס עכשיו כל גופו:

תיבעי לבן זומא עד כאן לא מחייב בן זומא אלא לגוואי. כגון מצורע שמכניס ידיו לבהונות אבל לבראי כגון זה ששוחט בסכין ארוכה ואינו מכניס כלל מגופו לא שלא יחייב בן זומא אע"פ שעושה שחיטת הקרבן או דילמא אתי לאימשוכי לפנים ע"י שעוסק בשחיטת [הדבר] העומד בפנים ולכך צריך טבילה כאילו נכנס לפנים לשחוט שאז ודאי היה מחמיר מדרבנן כמו שמחמיר מן התורה אע"פ שגם אז לא היה טובל מן התורה לפי שאינו צריך לשנות^א)צ"ל לבגדי. מבגדי קדש וגם לא למקום שענוש כרת בשביל שחיטת הזבח ואין שייך כאן קל וחומר דבן זומא דמכל מקום מדרבנן היה צריך טבילה ואפילו שלא היה נכנס כולו אלא מכניס ידו לשחוט היה צריך טבילה כמצורע שאינו אלא מכניס ידיו וצריך טבילה מדרבנן ואע"ג דבריש שחיטת חולין לא איכפת לן בטמא השוחט במקדש אלא משום שמא יגע בבשר אבל לאימשוכי ליכנס בפנים לא חיישינן התם היינו טעמא שלפי שהוא טמא נזהר הוא היטב שלא להיכנס משום עון ענוש כרת ולהכי לא אתי לאימשוכי כי הכא. תיבעי לר"י דלא מצריך טבילה למצורע להכנסת ידיו לבהונות דעד כאן לא קאמר ר"י התם אלא דלא עביד עבודה ולכך אין לחוש כלל לאימשוכי שאינו צריך כלל להימשך לפנים אבל הכא דקעביד עבודה שחיטת הזבח העומד בפנים לא יתיר בלא טבילה דחיישינן בהכי דילמא אתי לאימשוכי ויכנס בפנים כל גופו ואורכו ואע"ג דהתם בשחיטת חולין לא חיישינן בהכי דילמא אתי לאימשוכי דהתם הוי טעם כדפיר' ועוד היינו יכולין לומר לפי שבכאן ביומא מספקא לן אי חיישינן לאימשוכי אי לא לבן זומא ולר"י נמי מספקא לן אי חמיר טפי בשוחט הזבח מבמצורע דמשום דהאי עביד עבודה והאי לא עביד עבודה להכי לא נקט התם בשחיטת חולין טעמא שבכאן שהוא ספק אלא טעם שמא יגע בבשר שהוא ברור דודאי הוא שיש לחוש לכך אי נמי משום דבעי לאסוקי אם שחט ואמר ברי לי כו' כדי ליישב ושחיטתן כשרה דיעבד נקט התם טעם דנגיעת בשר ולא נקט טעמא דהכא אבל אין אנו צריכין כאן לטעמים אחרונים הללו כי הטעם הראשון נכון ועיקר ולשמא יגע בבשר ליכא למיחש הכא ביומא כי התם בשחיטת חולין דהתם טמא והכא טהור. לשון רבי. תמיה רבי דבכל דוכתי דאמרינן מכניס ידיו לבהונות למה לו להכניס היד שמאל כלל וזהו שמא כמ"ד נותן על שמאל ויוצא כשאין לו ימין וידיו דקאמר או זו או זו:

תיבעי לר' יהודה כו'. ויש ספרים דגרסי תיבעי לרבנן דפליגי עליה דר"י עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דלא עביד עבודה ומכאן קשה למאן דפירש לעיל דכל אדם הנכנס לעזרה כו' דלצורך עבודה מיירי וי"ל כדפי' לעיל וה"ר יוסף פירש כאן עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דלא עביד עבודה כלומר שאינו עושה עבודה מיד בשעה שנכנס ולכך לא יחייבו קודם כניסה לטבול אבל הכא שעובד לאלתר שמא צריך לטבול אבל לא נראה דהא פשיטא אי אין מצריכין טבילה בנכנס לעזרה לעבודה שלא יצריכו עוד כלל אפי' כשירצה לעבוד:

אבל הכא דעביד עבודה כו'. האי דקרי הכא לשחיטה עבודה לא תיקשי אמאי דאמר בכמה דוכתי שחיטה לאו עבודה היא די"ל דלא חשיב עבודה להצטרך כהן כשאר עבודת הדם^ב)ומ"מ עבודה היא דהא בעיא פייס כצ"ל.:

חמש טבילות כו'. בגמרא מפיק ד' טבילות מקרא וטבילה זו הראשונה מצי נפקא לן מקל וחומר דבן זומא דלעיל אפי' ר' יהודה נמי דלית ליה לעיל בשאר ימות השנה בכהן גדול ביום הכפורים עצמו יכול להיות סובר כן דמדאיתא הכא כל שכן הכא ושמעינן נמי לקמן לרבי יהודה נמי קל וחומר כי האי גוונא מה בגדי זהב שאין נכנסים בהן לפני ולפנים טעון טבילה כו' ואין להקשות למה לא יעשנה בקדש כמו אחרות כי מסתמא יש לו לעשות הראשונה קודם שיכנס למקום שענוש כרת:

חמש טבילות ועשרה קידושין. משחיטת התמיד מתחיל כאן אבל קידוש של תרומת הדשן לא חשיב אע"פ שהוא היה בכ"ג כדפירש בפ"ק לעיל לפי שהיה בעוד לילה ועוד שמכאן ואילך היה עושה עבודות על הסדר אבל לאחר תרומת הדשן היה יכול לצאת מן העזרה וכשנכנס צריך טבילה:

ש"מ עין עיטם גבוה מקרקע עזרה כ"ג אמות. וא"ת מנא ליה שהמקוה היה גבוה ג' אמות ברוחב אמה על אמה דילמא לא היה אלא אמה ברוחב ג' אמות י"ל דא"כ היה כה"ג מיגנדר בטבילותיו וקודם היה להם לתקנו למטה משיטבול כ"ג כ"כ בדוחק ועוד מסתמא היה כמו שאר מקוואות ואע"פ שמעין היה צריך מ' סאה לטבילת אדם כדפרי' בבבא קמא בפרק מרובה וכן פירש רבינו שמואל ואין לומר שעין עיטם היה בא שם דרך נקב שהיה באמצע הדופן ולא היו המים באין מלמעלה שהרי כשהיו המים מגיעין וממלאין עד אותו הנקב היו חוזרין לאחוריהם שלא ילכו לעולם למעלה ממקום נביעתן:

שכל גופו עולה בהן. מדכתיב כל בשרו:

איבעיא להו מה שיעשה סכין ארוכה וישחוט תיבעי לר' יהודא הכי כתוב בספרים וה"פ בן זומא מחמיר ואמר טבילה זו מק"ו שכל הנכנס לעבודה טעון טבילה והאי נמי עבודה קא עביד ור' יהודא אמר כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו ויפרוש וא יכנס לעזרה וזה שאינו רוצה ליכנס לעזרה א"צ טבילה ויש לשאול אליבא דתרווייהו דאיכא למימר ע"כ לא מחמיר בן זומא אלא היכא דעייל לגואי אבל לבראי לא או דילמא לא מבעיא לבן זומא דמחמיר אלא אפילו לר' יהודא דמיקל הנ"מ היכא דאל עביד עבודה אלא בכניסה בלבד בעזרה הי' תולה הטעם כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו ויפרוש ואם לא יכנוס פטור אבל האי דקא עביד עבודה איכא למימר דגם ר' יהודה מודה דטעון טבילה מק"ו:

בפרש"י בד"ה מהו שיעשה כו' ולענין הכשירה דקרבן לא כו' ובד"ה עין עיטם כו' מעין מי נפתוח כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ותניא מצורע כו' שפירש דלר' יהודה כו' עכ"ל ואע"ג דהאי תנא מסיק רב יוסף לעיל דשאני ליה מצורע משום דדייש בטומאה מ"מ אי לאו פרש"י דלר' יהודה מבעי ליה איכא לפרושי דלבן זומא קמבעיא ליה וקפשיט ליה ממצורע אכל אדם דאיהו לא מפליג בין מצורע ובין כל אדם ודו"ק:

בד"ה וכולן בקדש כו' ואע"ג דפרישנא דלשכת המדיחין תחלה כו' ובד"ה אמה על כו' משא בני קהת דאמר מר ארון כו' כצ"ל:

גמרא ותניא ורחץ במים את כל בשרו במים כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מהו. ויושיט ידו לפנים. ר"ל לצד פנים דהא כבר פשיט רב יוסף דביאה במקצת שמה ביאה:

רש"י ד"ה עין עיטם. לבית טבילת שער המים. כצ"ל:

בא"ד והוא הגבוה בכל א"י. כצ"ל:

בתוס' (בסה"ע). היה גבוה מן הקרקע י"א טפחים ושליש. כצ"ל:

בא"ד (ע"ב) והלא הצואר והראש הוא יותר כו'. כצ"ל:

ביאה במקצת שמה ביאה ק"ל מאי קמיבעי ליה אי ס"ל כמ"ד רפ"ג דזבחים דביאה במקצת לענין טמא שהכניס ידיו לעזרה חייב ומוכח התם דחייב כרת קאמר ה"נ שמה ביאה לא מבעי לר"י דא' סרך טבילה היא ומשום ט"י כיון דחייב כרת על ביאה במקצת ל"ש מקצת לכולו ואיכא משום סרך טבילה דט"י אלא אפי' לב"ז דיליף לה מק"ו הא במקצת נמי איתא להאי ק"ו דהא ממקום שאין ענוש כרת למקום שיש עונש כרת הוא אפילו במקצת ואי ס"ל כמ"ד התם דלענין טמא שנגע בקודש אתמר אבל לענין ביאת מקדש במקצת אפי' מלקות ליכא כדמוכח התם א"כ לא שמה ביאה לכ"ע ואפי' למ"ד התם דמלקות איכא כרת ליכא בין לב"ז בין לר"י א"צ טבילה לב"ז כיון דליכא כרת אין כאן למקום שענוש כרת דמייתי לה ב"ז בק"ו דידיה ואי לר"י הא אין [כאן משום סרך טבילה כיון דליכא כרת משום טומאה ואע"ג דאיכא לאו מידי דהוה אמחנה לויה דאיכא לאו לזבין וב"ק ואפ"ה א"צ טבילה לנכנס לה משום סרך טומאה דהא אין נכנס לעזרה עד שיטבול תנן ואלו למחנה לויה לא תנן כיון דליכא כרת אע"ג דבלאו ועק"ל למ"ד ביאה במקצת אפי' מלקות ליכא תקשה ליה הא דבהונות ואפ"ה לרבנן צריך טבילה ואפי' ר"י לא פליג אלא מה"ט שכבר טבל מבערב הא לא"ה צריך טבילה והא לר"י טבילה זו משום סרך טומאה ישינה ש"מ דשמה ביאה:

תיבעי לב"ז תיבעי לרבנן נ"ל דה"ה לר"י נמי הוה מצי למיבעי כמו לב"ז ע"כ לא מחייב אלא לגואי או דילמא אתי לאמשוכי דהשתא לב"ז דס"ל דטבילה זו יש לה עיקר מה"ת אפ"ה מיבעי ליה דילמא חיישינן לאמשוכי כ"ש לר"י דאינו אלא סרך טבילה וכ"ת לר"י פשיטא ליה דל"ח לאמשוכי כיון דאין לה עיקר מה"ת מ"מ המ"ל כיון דעביד עבודה טעון טבילה דהא אפילו לרבנן דמקילי יותר מר"י ואפ"ה ר"ל כיון דעביד עבודה טעון טבילה כ"ש ר"י דמחמיר אלא לרבותא נקט להא דב"ז דמחמיר אפ"ה ל"ח לאמשוכי וה"ט דנקט אדב"ז או דילמא אתי לאמשוכי והוה מצי למימר כדאמ' אליבא דרבנן מה"ט דעביד עבודה אלא נמי לרבותא נקט לה דאפילו את"ל דה"ט דעביד עבודה לאו מילתא היא אפ"ה לב"ז דס"ל דמה"ת היא איכא למגזר משום אמשוכי ואיכא דררא דאי' דאורייתא מיהו ק"ל כיון דחשיב שחיטה עבודה לענין טבילה כדאמ' או דילמא כיון דע"ע א"כ מאי מב"ל אדב"ז הא תנן הנכנס לעזרה לעבודה וש"מ דעבודה מצד עצמה בלא כניסת עזרה [אין] טעון טבילה ואי אפי' לב"ז דמחמיר אפ"ה בעבודה דאבראי א"צ כ"ש לר"י וכ"ש דכ"ש לרבנן דפליגי אדר"י דאין צריך טבילה א"כ מתניתין מני:

חוצץ או אינו חוצץ. לר' יהודה דאמר מפני סרך טבילה בעלמא היא פסלה בה חציצה כשאר טבילות או דילמא כיון דאינה באה אלא להזכירו על הטומאה ישנה ולא לטהר בה היא באה לא פסלה בה חציצה: שמה ביאה. לענין טבילה זו וצריך לטבול אם בא להכניס אחד מאיבריו לעזרה: מהו שיעשה סכין ארוכה. לפטור עצמו מן הטבילה ויעמוד חוץ לעזרה ויושיט ידו לפנים וישחוט מי מיפטר בהכי מן הטבילה או דילמא בעי טבילה ולענין הכשירה דקרבן לא קא מיבעיא ליה דאף על גב דעמד מבחוץ ושחט כשירה דתניא בזבחים (דף לב:) בן הבקר לפני ה' ולא שוחט לפני ה': תיבעי לבן זומא. דמחמיר בה: תיבעי לרבנן דפליגי עליה דר''י. ואמרו כל אדם לא בעו טבילה: לגואי. הנכנס לה: עין עיטם. ממנו באה אמת המים לבית טבילת שער המים שעל החומה ולפי ענין המקראות נראה לי שהוא מעיין מי נפתוח האמור בספר יהושע (טו) שמשם הגבול משפע ויורד למזרח ולמערב והוא הגבול בכל ארץ ישראל והך מילתא דאביי משום דאמרינן בזבחים (דף נד:) סבור למיבנייה לבית המקדש בעין עיטם אמרי ניחתי ביה פורתא דכתיב (דברים לג) ובין כתפיו שכן דשמעינן מיניה שהוא גבוה מן הכל ולא פריש מנא ליה ופריש ליה אביי הכא: גבוה מקרקע עזרה עשרים ושלש אמות. כמדת גובה שער המים ובנין כלי של שלש אמות מלמעלה להחזיק ארבעים סאה שאי אפשר למים לעלות להר שהוא גבוה ממקום שנובעין שם: חוץ משל אולם. שגבהו ארבעים ורחבו עשרים:

חוצץ או אינו חוצץ. פרש''י דלר''י קא מיבעיא ליה וקשה לי דאם כן הוה ליה למימר בהדיא לר''י אלא נראה דבין לבן זומא בין לר''י ובטבילה שהוא טובל כשאינו בא לעבוד אלא ליכנס ביאה ריקנית דבהא מודה בן זומא דלא הויא אלא דרבנן שמא יעבוד כדפי' לעיל והא דקא מיבעיא ליה הכא חוצץ או אינו חוצץ טפי מבכל טבילות דרבנן כגון י''ח דבר וכיוצא בהן יש לומר משום דהא טבילה מעלה יתירא היא שהרי טהור גמור הוא ואין כאן צד חשש טומאה אלא מעלה בעלמא וחומרא יתירא היא ולהכי מיבעיא ליה דילמא אינו חוצץ: ותניא מצורע טובל ועומד בשער ניקנור. לפרש''י שפירש דלרבי יהודה מיבעיא ליה מאי קא פשיט מהכא הא ההיא לאו ר''י דר' יהודה פליג עלה לעיל י''ל אעפ''כ פשיט שפיר דמדרבנן דאמרי דעביד מעלה אפילו בשביל ביאת מקצת ה''נ לר''י בטבילת כל אדם דהויא דרבנן צריך לטבול אפילו לביאת מקצת: או דילמא אתי לאימשוכי. הא דאמר ר''פ הכל שוחטין (חולין דף ב: ושם) ור''פ כל הפסולים (זבחים דף לב.) דטמאין במוקדשין לכתחילה לא ישחטו בסכין ארוכה שמא יגעו בבשר ולא קאמר טעמא דילמא אתי לאימשוכי ואע''ג דהכא מספקי' ליה אי גזרינן דילמא אתי לאימשוכי או לא הני מילי בטהור אבל בטמא דאיכא כרת איכא למיחש טפי וי''ל אדרבה היא הנותנת התם כיון דטמא הוא זהיר טפי ולא עייל אבל טהור איכא למיחש טפי דילמא אתי לאימשוכי: וכולן בקודש בגג בית הפרוה. תימה לי והא גגין ועליות לא נתקדשו וי''ל גג בית . הפרוה היה שוה לקרקע עזרה דכי האי גוונא משני בסוף פ' כיצד צולין (פסחים דף פו.) אהא דפריך מהלשכות הבנויות בקודש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קודש בשגגותיהן שוין לקרקע עזרה אבל תימה לי אי גג בית הפרוה שוה לקרקע עזרה מסיבה למה לי דאמר בפ''ק (דף יט.) לשכת המדיחין כו' עד משם מסיבה עולה לגג בית הפרוה וי''ל דגג בית הפרוה אע''ג דשוה לקרקע עזרה לא היה לו פתח לעזרה משום צניעות לפי שכהן גדול טובל שם אלא היו נכנסין לו דרך לשכת המדיחין שהיתה תחת הקרקע ומשם מסיבה עולה לגג בית הפרוה וצ''ל דלשכת המדיחין תוכה קודש דאי לא תימא הכי הוה ליה גג בית הפרוה כמו לשכות הבנויות בקודש ופתוחות לחול דאמר לעיל דתוכן חול אלא על כרחך לשכת המדיחין שגג בית הפרוה פתוח לה תוכה קודש ואע''ג דפרישנא דלשכת המדיחין מחילה היא וא''ר יוחנן בפרק כיצד צולין (פסחים דף פו.) מחילות לא נתקדשו הא אוקימנא התם להא דרבי יוחנן בפתוחות להר הבית אבל פתוחות לעזרה נתקדשו ואין להקשות כי פריך התם מהלשכות וכו' ואוקמינן בשגגותיהן שוין לקרקע עזרה והדר פריך מסיפא א''כ הוה ליה מחילות וא''ר יוחנן מחילות לא נתקדשו אמאי לא פריך ממתני' דפרקין וממתני' דמדות כדפי' די''ל מאי נפקא מינה ההיא דהלשכות נמי מתני' היא בפ''ג דמסכת מעשר שני (מ''ח) ואדרבה ניחא ליה למיפרך מינה טפי ממתני' דהכא ודמדות לפי שהיא שנויה בסדר זרעים שהוא קודם לסדר מועד וסדר קדשים ועוד משום דפריך שתי קושיות מינה מרישא ומסיפא: עין עיטם גבוה מקרקע עזרה כ''ג אמות. תימה לי ומנלן דבית הטבילה היתה גבוהה שלש אמות דילמא לא היתה גבוהה אלא אמה ואורכה שלש אמות והכהן היה משכיב עצמו בתוכו אי נמי לא היתה גבוהה אלא שתי אמות והכהן גדול יושב וטובל ויש לומר מסתמא כל מה שהיו יכולין להקל עליו משום חולשא דכהן גדול היו עושין ודרך עמידה היה טובל כי זה נקל לו יותר לעשות: אמה על אמה ברום שלש אמות. אין לומר דגובהו של אדם מראשו עד רגליו אינו אלא שלש אמות דא''כ גבי היזק ראייה דבעי ארבע אמות בפ''ק דבבא בתרא (דף ב:) למה לי כולי האי אלא י''ל דעד כתיפיו הוא שלש אמות ואף על פי שאין צוארו וראשו מחזיק אמה כיון דאפיקתיה משלש אמות אוקמא אארבע אמות ועוד דאי אפשר לקרקע שתלקט במלקט ורהיטני ופעמים שיש גבשושית פחות מג' טפחים סמוך לכותל וזימנין נמי שעומד על אצבעות רגליו ורואה מעבר לכותל וגבי כוכין בפרק המוכר פירות (שם דף ק: ושם) דארכו ארבע אמות היינו בין ראשו ובין דפי הארון שלמעלה ולמטה ועוד צריך שיהא בריוח והא דסגי הכא גבי מקוה בשלש אמות היינו משום דכשעומק המים שלש אמות כשנכנס בהן צפו מים על ראשו ועולין למעלה גם יכול לכוף ראשו קצת עד שיתכסה כל גופו במים ומה שיש בתרגום של מגילת אסתר פרשנדתא איצטלב על צליבא דתלת אמין דלפון איצטלב על צליבא דתלת אמין וכו' יש לומר כולם קטועי ראש היו שנהרגו ואח''כ נתלו וכן משמע בפרק המצניע (שבת דף צב. ושם) דהא דאמר גופו של אדם ג' אמות דלאו היינו עם הראש דקאמר התם המוציא משוי למעלה מעשרה חייב שכן משא בני קהת דאמר מר ארון ט' וכפורת טפח וגמירי דכל טונא דמידלי במוטות תילתא מלעיל ותרי תילתי מלתתא והשתא אי אמרת בשלמא דעד הכתף הוא שלש אמות דהיינו י''ח טפחים אז מוכח שפיר כי בכתף ישאו נמצא שהיה מן הארון למטה מן הכתף ו' טפחים וב' שלישים נמצא דאכתי היה גבוה מן הקרקע י''ד טפחים ושליש אבל אי הוי עם

יומא לא ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף לא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד