יומא לב ע"ב

דף לב - ב

ומתרצינן: תנא דבי רבי ישמעאל: יש ללמוד דבר זה בקל וחומר:

מה בגדי זהב, שאין קדושתם גדולה כל כך, שהרי אין כהן גדול נכנס בהן לפני ולפנים [לקדש הקדשים], אף על פי כן טעון טבילה בשעה שלובשם.

בגדי לבן, שקדושתם גדולה יותר - שנכנס בהן לפני ולפנים, וכי אינו דין שטעון טבילה בשעה שלובשם?!

ודחינן: איכא למיפרך, יש לדחות את הקל וחומר:

אדרבה, יתכן שרק בלבישת בגדי זהב צריך לטבול. כי מה לבגדי זהב שקדושתם חמורה יותר מבגדי לבן, שכן כפרתן מרובה, שמקריבים בהם את כל הקרבנות הבאים לכפר על כל העבירות שבתורה. מה שאין כן בגדי לבן, שהעבודות הנעשות בהן אינן מכפרות אלא על עבירת "טומאת מקדש וקדשיו" [שבועות ז ב]. ^[1]

וחוזרת הקושיא דלעיל: לרבי יהודה, מנין שבשעה שהכהן הגדול משנה מבגדי זהב לבגדי לבן טעון טבילה?

אלא צריך לומר תירוץ אחר:

נפקא ליה, דבר זה למד רבי יהודה מדרשתו של רבי: שנאמר: "כתונת בד קדש ילבש ... ורחץ במים את בשרו ולבשם". למדנו מכאן שצריך טבילה גם בלבישת בגדי לבן.

הגמרא ממשיכה ומביאה עוד קטע מדברי הברייתא:

אמר רבי: מנין לחמש טבילות ועשרה קידושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום? תלמוד לומר: "כתונת בד קודש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור ובמצנפת בד יצנוף בגדי קודש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם".

הא למדת, שכל המשנה מעבודה שבמקום אחד לעבודה שבמקום אחר שטעון טבילה.

ומקשינן: אמנם אשכחן מצאנו שהכתוב חייב טבילה בשעה שמשנה מבגדי זהב לבגדי לבן [שבזה הכתוב מדבר]. אבל כשמשנה מבגדי לבן לבגדי זהב - מנין שצריך לטבול? ^[2]

ומתרצינן: תנא דבי רבי ישמעאל: יש ללמוד דבר זה בקל וחומר: מה בגדי לבן שאין קדושתן חמורה כל כך, שהרי אין כפרתן מרובה, שאין הקרבנות שכהן גדול מקריב בהן מכפרים על הרבה עברות אלא רק על טומאת מקדש וקדשיו, ^[3] אף על פי כן טעונין טבילה בשעה שלובשם.

בגדי זהב, שקדושתם חמורה, שהרי כפרתן מרובה, שמקריבים בהם את כל הקרבנות הבאים לכפר על רוב העבירות שבתורה, אינו דין שטעונין טבילה בשעה שלובשם?!

ודחינן: איכא למיפרך יש לדחות את הקל וחומר:

אדרבה, יתכן שדוקא בגדי לבן טעונים טבילה. כי מה לבגדי לבן, קדושתם חמורה, שכן כהן גדול נכנס בהן לפני ולפנים [לקדש הקדשים], מה שאין כן בגדי זהב!

ואם כן חוזרת הקושיא שהקשינו על דברי רבי: מנין שבשעה שמשנה מבגדי לבן לבגדי זהב טעון טבילה?

ומתרצינן: רבי עצמו ענה על הקושיא הזו בברייתא. והיינו דקתני ומטעם זה שנה בברייתא - "ואומר: בגדי קודש הם ורחץ את בשרו במים ולבשם" - הוקשו כל הבגדים כולן זה לזה". וכך פירושו:

נתן הכתוב טעם לטבילה זו משום ש"בגדי קודש הם". ללמדך, כי בשעה שהכהן הגדול לובש בגדי קודש, צריך לטבול, ובגדי זהב גם הם "בגדי קודש".

הגמרא ממשיכה ומביאה עוד קטע מדברי הברייתא:

וחמש עבודות הן: [א] תמיד של שחר - בבגדי זהב. [ב] עבודת היום - בבגדי לבן. [ג] אילו ואיל העם - בבגדי זהב. [ד] הוצאת כף ומחתה - בבגדי לבן. [ה] תמיד של בין הערבים - בבגדי זהב.

וממשיכה הברייתא: ומנין שכל טבילה וטבילה צריכה שני קידושין?

תלמוד לומר: "ופשט את בגדי הבד, ורחץ בשרו במים במקום קדוש, ולבש את בגדיו". נאמר "ורחץ" בין הפשיטה לבין הלבישה, ודרשו חכמים את "ורחץ" גם על הפשיטה שמוזכרת לפניו, וגם על הלבישה המוזכרת אחריו - "ופשט ורחץ", "ורחץ ולבש", הרי שני קידושים לכל החלפת בגדים.

ומקשינן על סוף הקטע שהבאנו: איך אפשר ללמוד מהפסוק "ופשט ... ורחץ ... ולבש" קידוש ידים ורגלים? הרי האי פסוק זה בטבילה כתיב! שהרי נאמר: ורחץ "את בשרו" במים. ומשמע רחיצת כל בשרו, ולא ידיו ורגליו בלבד!

ומתרצינן: דברי הברייתא כאן הם דברי רבי. ולדבריו אין צריך את הפסוק לגופו ללמד שבשעה שלובש בגדי זהב טובל, שהרי רבי למד זאת מהפסוק "בגדי קדש הם".

ולכן, אם אינו ענין אם אין בו צורך ללמוד ממנו טבילה, דנפקא ליה, שרבי למד טבילה מ"בגדי קודש הם", בעל כרחך תנהו ענין תפרש שיש בפסוק צורך ללמוד ממנו לקידוש ידים ורגלים. ["ורחץ" - היינו קידוש ידים ורגלים].

ומקשינן: וליכתביה רחמנא, אם כן היה ראוי לכתוב בתורה בלשון קידוש! [כלומר: "ורחץ ידיו ורגליו", ולא "ורחץ את בשרו"], ולמה נאמר בלשון טבילה?

ומתרצינן: הא קמשמע לן, דבר זה בא הכתוב להשמיענו: דטבילה כקידוש. כיון שקידוש נאמר בתורה בלשון טבילה, אנו לומדים שטבילה דומה לקידוש:

מה קידוש, נעשה במקום קדוש [בעזרה], שהרי נאמר כאן "ורחץ את בשרו במים, [קידוש] במקום קדוש".

אף טבילה נעשית במקום קדוש [בעזרה].

ועכשיו הגמרא חוזרת לדון בשיטת רבי יהודה:

ומקשינן: ולדעת רבי יהודה שסובר שהפסוק: "ופשט את בגדי הבד ... ורחץ ... ולבש" מדבר בטבילה ולא בקידוש, יש להקשות: קידוש ידים ורגלים - מנא ליה מנין לו? [מהיכן למד דבר זה?]

ומתרצינן: נפקא ליה דבר זה למד רבי יהודה מדרשתו דרבי אלעזר ברבי שמעון. שלומד דבר זה [בברייתא דלעיל] בקל וחומר:

מה עבודת כל השנה שאינה טעונה טבילה, טעונה קידוש, עבודת יום הכיפורים שטעונה טבילה, וכי אינו דין שטעונה קידוש?! ועכשיו הגמרא חוזרת לדון בדברי רבי:

אמר רב חסדא: הא דרבי מה שאמר רבי שדורשים "ופשט ורחץ" "ורחץ ולבש" - מכאן שצריך שני קידושין. מפקא מדרבי מאיר. כלומר, דברי רבי מנוגדים לדברי רבי מאיר, ומפקא נמי מדרבנן, ומנוגדים גם לדברי רבנן, כדלהלן.

שהרי רבי דרש שני קידושין מ"ופשט ורחץ" "ורחץ ולבש", משמע שהיתה רחיצה אחת אחרי הפשיטה, ורחיצה שניה לפני הלבישה. ושני הקידושים נעשים בשעה שהכהן הגדול ערום.

ומפרשינן: מפקא מדרבנן דברי רבי מנוגדים לדעת רבנן: דאילו רבנן אמרי [במשנה דלקמן לד ב] כשהוא לבוש מקדש [בקידוש ראשון - לפני הפשיטה. ובקידוש שני - אחרי הלבישה]. ואילו איהו, רבי אמר, כשהוא פושט מקדש!

ומפקא מדרבי מאיר. דברי רבי מנוגדים לדברי רבי מאיר: דאילו, אמנם רבי מאיר מודה בקידוש הראשון שהיה בשעה שהוא ערום, אבל מכל מקום הרי רבי מאיר אמר, הך קידוש בתרא הקידוש האחרון - כשהוא לבוש מקדש. ואילו איהו, רבי אמר, כשהוא פושט מקדש!

אמר רב אחא בר יעקב שלא כדברי רב חסדא:

הכל [רבי, רבנן, ורבי מאיר] מודין בקידוש שני, שתחילה לובש, ואחר כך מקדש.

מאי טעמא, מה הטעם שהכל מודים בזה? דאמר קרא שאמר הכתוב [שמות ל] במצות קידוש ידים ורגלים:

"בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו או בגשתם אל המזבח לשרת".

ומשמע שמצות קידוש היא בשעת הגישה אל המזבח לשרת. כלומר, במי שאינו מחוסר שירות אחרי שקידש ידיו ורגליו אלא רק גישה אל המזבח בלבד. והיינו אחרי שלבש את הבגדים שעובד בהם, אז יקדש ידיו ורגליו.

יצא זה שעדיין לא לבש את בגדיו שמחוסר לבישה וגישה, [שאם קידש לפני שלבש לא יצא ידי המצוה].

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: לא יתכן לומר שרב חסדא [שאמר בדעת רבי ששני הקידושים היו בשעה שהכהן הגדול היה ערום] אית ליה יסבור כדבריו דרב אחא [שאמר שהקידוש האחרון היה בשעה שהוא לבוש].

כלומר, לא יתכן שלדעת רב חסדא היו שלושה קידושין על כל טבילה: שנים בשעה שהוא ערום, ואחד אחרי הלבישה.

וכמו כן לא יתכן לומר שרב אחא [שאמר בדעת רבי שהקידוש האחרון היה בשעה שהוא לבוש], אית ליה יסבור כדבריו דרב חסדא [שאמר שהיו שני קידושין בשעה שהכהן הגדול ערום].

דאם כן, שאם נאמר שרב חסדא ורב אחא מודים זה לזה, ועל כל טבילה היו שלושה קידושים, אם כן יוצא שלרבי הוו ליה חמיסר קידושין היו בסך הכל חמשה עשר קידושים [חמש טבילות. ולכל טבילה שלושה קידושים. הרי בסך הכל 15 קידושים]. והרי רבי אמר שהיו עשרה קידושים בלבד!

אלא בעל כרחך שרב חסדא ורב אחא חולקים זה על זה.

שנינו במשנה: הביאו לו את התמיד, קרצו.

והוינן בה: מאי מה פירוש המלה "קרצו"?

אמר עולא: "קרצו" לישנא דקטלא הוא. לשון הריגה הוא. ^[4]

אמר רב נחמן בר יצחק: מאי קרא, מאיזה מקרא למדו ש"קרץ" הוא מלשון הריגה?

שנאמר [ירמיה מו כ]: "עגלה יפהפיה מצרים, קרץ מצפון בא בא"

מאי משמע? מה היא משמעות דברי הפסוק [שנלמד ממנו שקרץ הוא הרג]?

כדמתרגם רב יוסף: מלכא ^[5] יאי מלכות נאה הוה מצרים, היתה מצרים. אך עממין קטולין אומות של רוצחים [קרץ], מציפונא ייתון עלה - מצפון יבואו עליה לבוזזה.

הגמרא חוזרת לדון בעיקר הדין שלמדנו במשנה: "קרצו ומירק [השלים] אחר שחיטה על ידו [עבורו] ". ומשמע שהכהן הגדול לא סיים את השחיטה בעצמו.

והוינן בה: "קרצו" שחטו - בכמה מן הסימנים [קנה וושט] שבצואר הבהמה היה שוחט? ^[6]

אמר עולא: ברוב שנים רוב של שני הסימנים [קנה וושט] שבצואר הבהמה. שזה השיעור ההכרחי לשחיטה, ולא היה שוחט יותר.

וכן אמר רבי יוחנן: ברוב שנים.

ויש להוכיח שאף ריש לקיש סבר ברוב שנים:

דאמר ריש לקיש: שנינו במסכת חולין [כז ב]: "השוחט [סימן] אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה, ורובו של [סימן] אחד כמוהו. [שחט] רוב [סימן] אחד בעוף ורוב שנים בבהמה, שחיטתו כשרה".

והקשה ריש לקיש: וכי מאחר ששנינו בתחילת המשנה: רובו של אחד כמוהו - למה שנינו שוב בסוף המשנה: שחט רוב סימן אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה? והרי מתחילת המשנה יש ללמוד זאת!

ותירץ על זה ריש לקיש: תחילת המשנה מדברת בחולין וסוף המשנה בקדשים. ולמה הוצרך התנא להשמיענו ששחיטת רוב סימנים כשרה בקדשים? לפי ששנינו במשנתנו ביומא:

הביאו לו לכהן הגדול את התמיד, קרצו, ומירק אחר שחיטה על ידו, וקיבל כהן גדול את הדם וזרקו.

יכול אם לא מירק אחר הקרבן יהא פסול. ולכן הוצרך אחר להשלים את השחיטה.

ועוד לפני שסיימנו להביא את דברי ריש לקיש במלואם, תמהה הגמרא:

וכי, יכול לא מירק יהא פסול!?

איך יתכן שהייתי טועה וסובר שאם לא השלים אחר את השחיטה על ידו פסול?

הרי אם נאמר כן, נמצא שעד סיום שחיטת כל שני הסימנים עדיין השחיטה היא בגדר "עבודה". וכיון שכך, הויא ליה [היתה] העבודה של שחיטת התמיד באדם אחר שאינו כהן גדול,

ותניא והרי שנו בברייתא: כל עבודות יום הכיפורים אינן כשרות אלא בו, בכהן הגדול! ^[7]

ומבארינן את דברי ריש לקיש:

הכי קאמר, כך נתכוין ריש לקיש לומר:

לפי ששנינו "קרצו, ומירק אחר שחיטה על ידו", יכול אם לא מירק יהא פסול מדרבנן, שהרי צריך לקבל את דם הקדשים במזרק ולזרקו על המזבח, לכן חייבו חכמים לשחוט את כל הסימנים בקדשים, ואם לא שחט את כל הסימנים פסול מדרבנן.

[וכיון שמדאורייתא הקרבן כשר, לכן ביום הכיפורים יכול אדם אחר לגמור את השחיטה, מפני שחכמים לא העמידו את דבריהם בזה, שהרי כאן אם הכהן הגדול עצמו יגמור את השחיטה, הרי ישפך דם רב לארץ לפני שהכהן הגדול יספיק לקבל את הדם במזרק ^[8]].

פי' מקום שאין טעון טבילה כגון בשעת העלאת אברין לכבש וכן מן הכבש למזבח וכיוצא בהן מן העבודות טעון קדוש ידים ורגלים וכו' בגדי זהב כפרתן מרובה כל השנה כולה בגדי לבן פעם [אחת] בשנה. דבי ר' ישמעאל מפיק לכל טבילה ב' קדושין. ובא אהרן אל אהל מועד ופשט וגו' ורחץ את בשרו ולבש תן רחיצה לפשיטה ורחיצה ללבישה ואקשינן האי ורחץ טבילת כל בשרו כדכתיב ורחץ את בשרו במים.

ופרקינן אם אינו ענין לטבילה דנפקא ליה לטבילה מורחץ דכתיב בענין כתונת בד קודש. תנהו ענין זה הפסוק לקידוש ונכתביה רחמנא בלשון קידוש כלומר הוה ליה לקרא למכתב ורחץ ידיו ורגליו שהן לשון קדוש וגמר קדוש בפשיטה מן הלבישה. מ"ט כתב ורחץ את בשרו שהוא לשון טבילה ללמד כי הקידוש כטבילה מה טבילה ממקום קדוש אף קידוש במקום קדוש. ור' יהודה גמר ב' קדושין לכל טבילה בק"ו כר' אלעזר ב"ר שמעון.

אמר רב חסדא הא דרבי דדריש ופשט ורחץ ורחץ ולבש כלומר אחר שיפשוט בגדיו והוא עומד ערום מקדש ידיו ורגליו וטובל ועודנו ערום עוד מקדש ידיו ורגליו ואח"כ לובש נמצא לרבי ב' קדושין שעל הפשיטה ושעל הלבישה כשהוא ערום מקדש לפיכך אמרינן הא דרבי לא כרבנן דהא רבנן תרי קדושי כשהוא לבוש מקדש ולא כר' מאיר דאילו ר' מאיר מצריך ב' קדושין חד אפשיטה כשהוא ערום. מיהו השני שהוא על הלבישה אחר הלבישה מקדש. כדתנן ר' מאיר אומר פשט קידש ידיו ורגליו הביאו לו בגדי לבן ולבש וקידש ידיו ורגליו ומצאו לר' מאיר ה' קדושין פשוט וה' לבוש ור' אומר שניהם כשהוא פשוט מקדש לפיכך הא דרבי מפקא מדרבנן ומפקא מדר' מאיר.

אמר רב אחא בר יעקב הכל מודים בקדוש שלאחר הטבילה כשהוא לבוש מקדש דאמר קרא בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו או בגשתם אל המזבח לשרת. מי שאינו מחוסר שירות אחר קידוש ידים ורגלים אלא גישה אל המזבח. וא"ת פשוט מקדש יצא זה שמחוסר לבישה וגישה.

ואסיקנא רב חסדא לית ליה הא דרב אחא בר יעקב דאמר הכל מודים דקידוש בתרא כשהוא לבוש מקדש. ולא רב אחא בר יעקב אית ליה הא דרב חסדא דא"כ הוו לרבי בה' טבילות בכל טבילה ב' קדושין כשהוא פשוט וקידוש אחר כשהוא לבוש הרי על כל טבילה ג' קדושין נמצא בה' טבילות ט"ו קידושין:

הביאו את התמיד קרצו. פי' קרצו שחטו כדכתיב קרץ מצפון. קרצו ברוב שנים כלומר שחטו ברוב שני סימנים הוושט והקנה הוכשר ואפילו בקדשים ולית ביה שמץ פסול אפילו מדרבנן ומפני מה שנינו ומירק אחר שחיטה על ידו מכלל שאע"פ ששחט כ"ג רוב שנים צריך אחר למרק. כלומר להשלים לחתוך מיעוט הסימנים הנשארים משום דמצוה למרק. כלומר מצוה לחתוך תשלום הנותר בסימנים ולא נחתך.

תנא דבי ר׳ ישמעאל ק״ו ומה בגדי זהב שאין נכנס בהן לפני לפנים כו׳. פי׳ דאע״ג דמה שאין נכנס בהן הוי משום שאין קטיגור נעשה סניגור מה שאין כן בבגדי לבן. מ״מ מהי טעמא דליהוו בגדי לבן עדיפי שנכנס בהן לפני לפנים.

איכא למפרך מה לבגדי זהב שכן כפרתן מרובה. פרש״י ז״ל שעושין בהם חטאת ואשם שמכפרין בשאר עבודות תאמר בבגדי לבן שאין מכפרין אלא על טומאת מקדש וקדשיו כגון הזאת פר ושעיר דכתיב בהו וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל. והקשו בתוס׳ שהרי ודאי שעיר המשתלח שהוא בבגדי לבן ומכפר על כל העבודות כדכתיב ומפשעיהם לכל חטאתם. לכך פירשו שכך כפרתן מרובה שמכפרין בהן כל ימות השנה מה שאין כן בבגדי לבן שאין מכפרין בהן אלא פעם אחת בשנה.

נפקא ליה מדר'. פי׳ מקרא דכתנת בד קדש דמיירי בפושט בגדי זהב שעבד בהן קרבן תמיד ולובש בגדי לבן לעבודת היום וכדאמרי׳ בסמוך:

תנא דבי רבי ישמעאל ק״ו. כו׳ ואע״ג דלעיל עביד דברי רבי ישמעאל ק״ו בהפך חד הוא אליבא דרבי יהודה וחד הוא אליבא דר׳ ואפי׳ הכי פרכי׳ מהאי להאי ואזיל הכא ומדחי ואזיל הכא ומדחי אבל ליכא לפרושי דחד תנא דבי רבי ישמעאל מפיק מאידך תנא דבי רבי ישמעאל כדאמרינן בפ״ק דיבמות מדלא פריש לה תלמודא הכא כי התם.

פשט ורחץ רחץ ולבש. וא״ת מאי שנא דכי דרשינן קרא בטבילה לא דרשינן הכי ונימא דבעי שתי טבילות בין בגד לבגד. וי״ל דבטבילה ליכא למימר דתיהוי חדא אפשיטה שלא מצינו טבילה אלא להכשיר להבא ועדיין צ״ת. והנכון דהא מגמרא דחמש טבילות ועשר קדושין אתיא לן.

ונכתביה רחמנא בלשון קדוש. פי׳ דאלו ורחץ במים את בשרו לשון טבילה הוא. ופרקינן הא קמ״ל דטבילה זו כקדוש. מה קדוש זה במקום קדוש פי׳ דהא כתי׳ ביה ורחץ במקום קדוש אף טבילה במקום קדוש. וא״ת אמאי לא פרכינן הכא כדפרכינן גבי טבילה ונימא אשכחן קדוש מבגדי לבן לבגדי זהב מבגדי זהב לבגדי לבן מנא לן וי״ל דכיון דפרכי׳ הכי גבי טבילה ואשכחן דגלי קרא דלא שני לן בטבילה בין בגדים לבגדים ממילא נפקא לן דה״ה לענין קדוש ובתוספות תירצו דבשלמא בטבילה שאינה אלא לצורך לבישה איכא למיפרך הכי אבל לענין קדוש כיון דילפי׳ דאיכא תרי קדושי חד אפשיטה וחד אלבישה הא אשכחן קדוש בין בבגדי זהב בין בבגדי לבן ומפשיטה ילפי׳ ללבישה וכן מלבישה לפשיטה:

ור׳ יהודה קדוש מנא לן דהא לדידיה תרויהו קראי בטבילה דריש להו חד לבגדי זהב וחד לבגדי לבן ופרקי׳ דנפקי ליה קדושי מדר׳ אליעזר בר׳ שמעון אבל ר׳ לא דריש ההוא ק״ו ומקרא דכתנת בד קדש נפקי ליה טבילות כדכתי׳ בגדי קדש הם ומאידך קרא דפשט ורחץ רחץ ולבש נפקי ליה קדושי אמר רב חסדא הא דר׳ מפקא מדר׳ מאיר ומפקא מדרבנן פי׳ דסבי׳ ליה לרב חסדא דכיון דר׳ נפקי ליה תרי קדושי מדכתיב פשט רחץ ורחץ ולבש. היא הנותנת לו דתרי קדושי כשהוא פשוט וערום עביד להו בין פשיטה ללבישה. או דליהוו תרויהו אלבישה או דלהוו חד אפשיטה וחד אלבישה ואלו רבנן תרויהו כשהוא לבוש מקדש ולר׳ מאיר קדוש שני מיחת [צ״ל מיהת] כשהוא לבוש.

דא״כ הוו להו חמש סרי קדושין. פי׳ דהא הוו ג׳ קדושין בין בגד לבגד בין פשי׳ ללבי׳ וחד בתר לבישה ואילו אנן עשרה קדושי׳ מיירינן בלחוד לכולי עלמא אלא ודאי דלא רב חסדא אית ליה דרב אחא ולא רב אחא אית ליה דרב חסדא הלכך לרב חסדא אליבא דר׳ לית ליה ההיא דרשא מי שאינו מחוסר אלא גישה ולרב אחא אע״ג דכתב רחמנא פשט רחץ רחץ וקדש ההיא למנין רחיצות אבל לעולם מבגשתה אל המזבח נפקא לן דעל כרחין קדוש שני כשהוא לבוש מקדש וא״ת ולרב חסדא אליבא דר׳ היכי הוו עשרה קדושי׳ כיון דתרויהו כשהוא ערום מקדש וי״ל דאי סבי׳ ליה דתרויהו אלבישה טבילה ראשונה נמי עביד שני קדושין ואחר כל העבודות לא עביד שום קדוש והוו להו עשרה כדאמרי׳ לעיל לר׳ מאיר ואי חד אפשיטה וחד אלבישה הוו להו עשרה כרבנן. בטבילה ראשונה קדוש חד אלבישה ואחר כל העבודות קדוש חד אפשיטה. ודעת רש״י ז״ל דלרבי חד אפשיטה וחד אלבישה כרבנן כמו שכתב בפירושין:

א״כ הויא לה עבודת יום הכפורים באחר ואינה כשרה אלא בו. פי׳ דא״כ דמירוק סמנין מעכב בשחיטה הויא לה עבודה ופסולה באחר וא״ת והא שחיטת תמיד כשרה בזר ובשחיטת פרו הוא דפליגי לקמן בפרק טרף בקלפי וי״ל נהי דלא בעיא כהן גדול מדאורייתא מדרבנן מיהא בעיא. אם איתא דמעכב בשחיטה מדאורייתא והיינו דמהדרי׳ יכול יהא פסול מדרבנן. פי׳ דאע״ג דמירוק מעכב בשחיטה מדרבנן לית לן למיפסליה ביום הכפורים דלא ליהוי באחר כיון דמדאוריי׳ כלה שחיטה כשרה באחר.

תנא דבי ר' ישמעאל ק"ו. ולקמן קאמר ליה איפכא ותנא דבי רבי ישמעאל ידע שיש להקשות לאידך גיסא ולאידך גיסא ויש לו פסוקים ללמוד:

שכן כפרתן מרובה כו'. פי' שכן מכפרים הרבה כל השנה כולה ובקונטרס פי' שמכפרים על כל עבירות של (אשם זב וחטאת) כל השנה לא אתי שפיר דהא איכא שעיר המשתלח שהגרלתו ווידויו היו בבגדי לבן מבחוץ שמכפר על כל עבירות. ריב"א. האי דקאמר הכא ק"ו אליבא דרבי יהודה אע"ג דלית ליה לעיל ק"ו דר"א דילמא היינו דמשום דיוה"כ גופיה אית לן למיעבד ק"ו וחדא מילתא היא כדפי' לעיל:

הביאו לו תמיד. אע"פ שיש שאר עבודות שהם לפני שחיטה ואינן כשרות אלא בכה"ג כדאמר לקמן מ"מ^א)צ"ל נקט תמיד מילתא דחשיבא טפי. נקט בהדי התמיד מילתיה:

להיטיב את הנרות. שתי נרות ואליבא דרבנן דאמרי בפ"ק (דף יד:) דבקטרת מפסיק להו:

את הראש והאברים. ראש לא הוי בכלל אברים כדתניא ונתח אותה לנתחיה ולא את הראש שכבר הותז בשחיטה:

ואת החביתים. ומנחה וסולת בכלל חביתים:

לישנא דקטלא. ולפי שלא גמר כל שחיטתה נקט האי לישנא:

דכל עבודות יום הכפורים אינן כשרות אלא בו. ומדרבנן אפילו שחיטה^ב)אפי' שחיטה הס"ד ואח"כ מה"ד מסדר מערכה וכו' ולא מיירי בתה"ד דמקמה דלא שייכא כ"כ לעבודת התמיד כצ"ל ועי' ש"י. מיירי ולא בתרומת הדשן דמקמה כל כך לא שייכא לעבודת התמיד:

גמרא דאילו רבנן אמרי כשהוא לבוש מקדש כו' ר"ל בין בקידוש קמא ובין בבתרא וק"ל:

בפרש"י בד"ה מפקא מדר"מ כו' אחר פשיטא הוא פליג עליה מיהא בקידוש שני וקאמר כו' ובד"ה אית ליה דרב חסדא כו' דאית להו דהדדי ה"ל לרבי ג' קידושין כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה תנא דבי כו' ולקמן תנא דבי רבי ישמעאל איפכא וי"ל דתנא דבי רבי ישמעאל גמר כו' כצ"ל:

גמרא היינו דקתני ואומר כו' ורחץ במים את בשרו ולבשם. כצ"ל:

רש"י ד"ה כפרתן מרובה. עי' לקמן (לג א) בפי' ד"ה כפרתה מרובה שינוי קצת:

רש"י ד"ה ה"ג אא"ע. דנ"ל מבגדי קדש הם. כצ"ל:

רש"י ד"ה מה קידוש. אבל כו' דהא לאו דאורייתא. עי' לעיל (ל א) תד"ה ומה שישבו זאת אפי' למ"ד דאורייתא:

רש"י ד"ה ור"י. לטבילת בגדי זהב ולא דריש כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מפקא. דאע"ג דאמר (כצ"ל) במתניתין פשט וקידש ידיו ורגליו כו'. כ"ה להדיא לקמן (לד ב במשנה) ואישתמיטא מהגהת מ"א שבגליון:

גמ' מי שאינו מחוסר אלא גישה. כעין זה חולין דף קלה ע"א וש"נ:

אלא נ"ל מדרבי והשתא מבגדי זהב לבגדי לבן דטעון טבילה נ"ל לר"י מקרא קמא דכתונת בד קודש ילבש ומבגדי לבן לבגדי זהב נפקא ליה מקרא בתרא מופשט את בגדי הקודש וק"ל מהא דפ"ב דזבחים (דף י"ט) דת"ר כה"ג שלא טבל ולא קידש בין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה ועבד עבודתו כשירה אחד כה"ג ואחד כה"ד שלא קידש ידים ורגלים שחרית ועבד עבודתו פסולה ופריך ה' טבילות וי' קידושין דאורייתא וחוקה כתיב בהו [ליעכבו ומשני אמר קרא] ולבשם לבישה מעכבת ואין דבר אחר מעכב ופירש"י אמר קרא ולבשם שינה הכתוב בלבישה לעכב דכתיב ילבש ולבשם ולהכי כתיב הכא עיכובא [למעוטי עיכובא דחוקה דלא קיימא] אהאי קרא דאיירי ברחיצה ולבישה אלא אשאר דברים האמורים בפרשה ואין ד"א בפסוק זה מעכב אלא לבישה ולא רחיצה והשתא לר"י [דלא נפקא ליה מקרא קמא אלא] רחיצה דמב"ז לבגדי לבן לחוד אבל לא מבגדי לבן לבגדי זהב התינח דאין טבילה מקודם בגדי לבן מעכבת מדכתב רחמנא ולבשם למעוטי טבילה דבהאי קרא דמיירי [מבגדי זהב לבגדי לבן אבל אכתי טבילה דמבגדי לבן לבגדי זהב] לעכב דהא נפקא ליה מקרא א' דלא כ"ר מיעוטא דלא לעכבי וא"כ קאי חוקה עליה נמי והא א"א למילף בגדי זהב מבגדי לבן דגלי קרא דלא מעכב דהא איכא למיפרך מה לבגדי זהב שכן כפרתן מרובה ובשלמא לרבי דנ"ל לכל ה' טבילות מבגדי קודש הם דכ"ר בהאי קרא דולבשם כדאמרינן בסמוך ניחא דולבשם מנלי לכל ה' טבילות דאינו מעכב אבל לר"י קשה ועוד ק"ל [לרבי נמי דס"ל די' קידושין דמקדש] בו ביום מאידך קרא דופשט ורחץ ורחץ ולבש נ"ל כדמסיק לקמן א"כ י' קידושין לעכבו בשלמא לר"י וראב"ש דנ"ל לקידוש מק"ו דטבילות כיון דגלי רחמנא דט' ל"מ [ה"ה קי' נמי לא מעכבי] דדיו לבא מן הדין להיות כנדון אבל לרבי קשה דהא חוקה כתיב בהו לעכבו והשתא לכ"ע קשיא לרבי קי' לעכבו ולר"י וראב"ש ט' דבגדי זהב לעכבו משום דכתיב בהו חוקה] הואיל דמיעוטא דולבשם לא עלה קאי מיהו הא דקשה אדר"י וראב"ש דטבילה דבגדי זהב לעכב י"ל ע"ד שפי' התוס' התם בפ"ב דזבחים אהא דפריך [חוקה כתיב בהו לעכב אפי'] למ"ד דלא כתיב חוקה אלא בבגדי לבן בפנים לכל הפחות קידו' דהוי בין ב"ז לבגדי לבן לעכב דצורך פנים כפנים כדאמר בספ"ה דיומא דקטורת שחפנה [קודם שחיטת הפר פסולה] דצורך פנים כפנים דמי וא"כ בלא"ה אינו מעכב טבילה דקודם ב"ז ול"צ בהו מיעוטא דולבשם דהא עיכובא דחוקה לאו עלה קאי [אבל לרבי אכתי קשה] דלכל הפחות קי' שבין בגדי זהב לבגדי לבן לעכבו דצורך פנים נינהו וקאי עלייהו עיכובא דחוקה ומיעוטא ליכא דהתם פריך אהאי] שינויי דולבשם לבישה מעכב ואין דבר אחר מעכב א"ה דצפרא נמי אמר חזקיהו אמר קרא והיתה לחק עולם לו ולזרעו דבר המעכב בזרעו מעכב בו דבר שאינו מעכב בזרעו אינו מעכב בו ר"י אומר מהכא [ורחצו ממנו משה ואהרן] ובניו דבר המעכב בבניו מעכב בו דבר שאינו מעכב בבניו אינו מעכב בו מהשתא תו א"צ לשינויא קמא דולבשם אלא כולה מילתא נ"ל מהא דקידוש של שחרית דמעכב [בזרעו מעכב גם בו] אבל שאר קידושים דבין עבודה לעבודה דלא משכחת לה בזרעו ובבניו דאינן אלא ביוה"כ ובו שהוא כה"ג לחוד אינו מעכב בו דהא קיי"ל אין הקיש למחצה ואי איתקש [אהרן לבניו] לכולה מלתא אתקש בין לדבר המעכב בהם דהיינו קידוש דשחרית שהוא תחילת עבודה שיהא מעכב בו בין לדבר שאינו מעכב בהם דהיינו כל שאר קידושים [דאינו מעכב בבניו] דכל קי' בר מדשחרית אינו מעכב הואיל ואינו מעכב בזרעו ובבניו ממילא ש"מ דהכל בכלל בין קידוש דבגדי לבן לבגדי זהב בין קידוש דבגדי זהב לבגדי לבן דהא כולהו ליתנייהו בזרעו ובבניו [הלכך כולהו לא מעכבי בו מיהו] אכתי צ"ל כדפי' לעיל דהיינו טעמא דטבילה דבין בגדי לבן לבגדי זהב אינו מעכב משום דחוקה לאו עלייהו קאי דהא מהני קראי דאיתקש אהרן לזרעו ובניו לא נפקא דאין ט' מעכב [דהני קראי לא כתיב בהו טבילה אלא קידוש] וטבילה מנין א"ו כדפירשתי:

אם אינו ענין לטבילה דנפקא ליה מבגדי קודש הם כו' ק"ל נהי דמפקא ליה להאי ופשט ורחץ אקידוש באם אינו ענין ומדכ"ר להאי ורחץ בין פשיטה ללבישה [דרשינן ליה אתרווייהו אפשיטה שלפניו] ואלבישה דלאחריו מ"מ התינח פשיטה דבגדי לבן ולבישה דבגדי זהב דטעון קידוש דבהו משתעי האי קרא אבל לבישה דבגדי לבן ופשיטה דבגדי זהב דבעי קידוש מניין לנו דהא חד מחבריה לא יליף דאיכא למיפרך מה] לבגדי לבן שכן נכנס בו לפני ולפנים כדאמרינן לעיל ול"ל דרבי נמי אהאי קרא דאשר לבש דמקיש פשיטה ללבישה דראב"ש סמיך אכתי תינח פשיטה דבגדי לבן לבישה דבגדי זהב לקידוש מנין ועוד דאם איתא דרבי נמי האי הקישא דאשר לבש [דריש להקיש פשיטה ללבישה א"כ רבא דאמר לקמן בפ"ז אשר לבש שלבש כבר ונ"ל מיניה דהאי קרא לא נאמר כסדר דא' כמאן לא רבי ולא ראב"ש דהא לכ"ע מוקי לה להאי קרא דאשר לבש להקישא דפשיטה ללבישה וה"נ ק"ל לראב"ש דיליף לקידוש מק"ו דטבילה וקאמר אי מה להלן קידוש אחד אף כאן קידוש אחד ת"ל ופשט את בגדי הבד אשר לבש מקיש פשיטה ללבישה לקי' אכתי [תקשה תינח ב"ל בגדי זהב מנ"ל] מיהו לרבי [איכא למילף לבישה דבגדי זהב לקידוש בק"ו] מה פשיטה טעון קידוש לבישה לא כ"ש דודאי לבישה אלימא טפי מפשיטה אבל פשיטה דבגדי זהב בין לרבי בין לראב"ש מנ"ל וה"נ ק"ל למאי דמסיק לרבי הא דאפקיה רחמנא [לקידוש בלשון טבילה מה קידוש במקום קדוש אף טבילה כן דהתינח טבילה דקודם לבישה דבגדי לבן דבלבישת בגדי לבן מיירי האי קרא והא טבילה אינו בא אלא על לבישה ולא מחמת פשיטה אבל טבילה דלבישת בגדי זהב דטעון במקום קדוש מנ"ל:

קרצו בכמה אמר עולא ברוב שנים ק"ל מאי מבעי ליה הא ודאי ברוב ב' דאי בפחות כיון דאי לא שחט רוב ב' בבהמה פסולה א"כ הו"ל עבודה באחר כדפריך בסמוך אהא דיכול לא מירק יהא פסול א"כ הו"ל עבודה באחר וכ"ש אם לא שחט עדיין אפי' רוב ב' דהו"ל עבודה באחר ואי מבעי ליה דילמא האי קרצו היינו כל הב' סימנים א"כ מאי נשאר עוד למרק דתנן ומירק א' על ידו ואי מבעי ליה דילמא קרצו היינו יותר מרוב ב' ולא גמר כל הב' סימנים א"כ אין לדבר קצבה ולא הוה ליה לתנא למסתום אלא לפרש קרצו בכמה דבשלמא אי אמרינן ברוב ב' דבדיעבד סגי ליה בהכי א"נ כל הב' סימנים שפיר תנא קרצו סתמא אבל אם איתא דצריך לשחוט יותר מרוב ואינו ממרק הכל בודאי כל כה"ג הו"ל לפרושי כיון דאין לדבר קצבה וי"ל דס"ד קרצו בכל ב' הסימנים ומירק א' ע"י היינו שחיטת הוורידין דצריך לשחטן לכ"ע כדאמרינן רפ"ב דחולין (דף כ"ט) ר"פ אומר רישא בחולין מהכא דקתני רי"א עד שישחוט. את הוורידין ופליגי רבנן עליה אא"ב בחולין שפיר אלא אי אמרת בקדשים אמאי פליגי רבנן עליה הוא עצמו לדם הוא צריך אבל אין לומר הא דפריך קרצו בכמה משום דאפשר לומר בחצי ב' סימנים וכדאמרינן התם חדא בחולין וחדא בקדשים וקא' ואי אשמועינן קדשים משום דלדם הוא צריך אבל בחולין דלדם לאצריך אימא בפלגא ס"ל קמ"ל דהא ליתא דא"כ מאי מבעי ליה הא איתותב התם מ"ד מחצה על מחצה כרוב ואפי' בחולין לא סגי עד דשחיט רובא:

א"כ הו"ל עבודה באחר כתבו התוס' וא"ת מאי קשיא ליה מעבודה באחר הא לקמן בפ"ד איכא מאן דמכשיר אפי' שחיטת פרו בזר ואפי' מאן דפסיל היינו דוקא פרו דאתיא לחובת היום וקאי עליה אהרן וחוקה אבל תמיד דלא שייך לחובת יוה"כ לא קאי אהרן וחוקה בשחיטתו כיון דלאו עבודה היא וי"ל דמ"מ פסול מדרבנן וק"ל הא קא משני עלה אלא הכי קאמר יכול יהא פסול מדרבנן ש"מ דבתחילה מה"ת קאמר אבל לדידי לא קשה מידי דודאי שחיטת פרו לכ"ע לכתחילה בכה"ג וע"כ לא פליגי בפ"ד אלא בדיעבד מאן דפסיל קסבר חוקה אשחיטה נמי קאי ומאן דמכשיר קסבר כיון דשחיטה לאו עבודה היא לא קאי חוקה עלה אבל לכתחילה ודאי מודה דשחיטת פרו באהרן דווקא דהא קרא בהדיא כתיב ושחט אהרן את פר החטאת אשר לו ותדע דאמ' בפ"ג דמנחות (דף י"ט) אדר"ש דס"ל התם וי"ו מוסיף על ענין ראשון דהא דכתב רחמנא ושחט והקריבו בני אהרן הכהנים לר"ש נימא וי"ו מוסיף על ענין ראשון שחיטה הכי נמי בזר תהא פסולה ומשני שאני הכא דאמר קרא וסמך ושחט מה סמיכה בזרים אף שחיטה בזרים ופריך אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים ומסיק גלי רחמנא ביוה"כ ושחט אהרן את פר החטאת אשר לו מכלל דשחיטה בעלמא לא בעי בעלים והשתא ר"ש כמאן ס"ל אי כמ"ד שחיטת פרו בזר פסולה משום דחוקה דפ' ע' יוה"כ עלה נמי קאי אכתי נימא מה סמיכה בבעלים אף שחיטה נמי בבעלים והא דגלי רחמנא גבי פרו דבעי בעלים לעכב דאי מהקישא דסמיכה אינו מעכב בדיעבד דכל עצמו של סמיכה אינו אלא שירי מצוה ואם לא סמך כלל כשר כדאמ' לעיל פ"ק (דף ה') שאם עשה לסמיכה שירי מצוה לפיכך גלי רחמנא גבי פרו דבעינן בעלים לעיכובא משום דאהרן וחוקה כתיב ואפי' אם תדחק לומר דאע"ג דסמיכה אינו מעכב מ"מ אם איתא דמקשינן לסמיכה אית לן למימר הקישא להאי גיסא מה סמיכה שלא בבעלים לאו כלום היא דנהי דאין הקרבן נפסל בכך דלא גרע מאלו לא סמך כלל מ"מ מצות סמיכה מיהו לא קיים וכאלו לא סמך כלל דמי ה"נ גבי שחיטה נימא דשחיטת קדשים שלא בבעלים לאו כלום הוא וכאלו לא נשחט דמי דממילא מעכב אפי' בדיעבד וא"כ ל"ל דגלי רחמנא גבי פרו דבאהרן דווקא הא בכל הק' בעינן בעלים לעכב אלא ודאי לא מקשינן שחיטה לסמיכה ומהשתא ממילא לא גמרינן בשאר קדשים שחיטה בבעלים אפי' לכתחלה דמהיכא תיתי מ"מ לא יהיבנא לך לטעותך אפ"ה נימא אהני היקש דשחיטה לסמיכה ואהני קרא דגלי רחמנא בעלים בפרו אהני הקישא דלכתחלה בעינן בעלים בשחיטת קדשים ואהני קרא דאינו מעכב בדיעבד מדגלי רחמנא בפרו דמעכב וכה"ג אמרינן ברפ"ד דזבחים (דף ל"ז) אהני מקרא לטפויי חדא ואהני מסורת לבצורי חדא וה"נ אמרינן בפ"ב דבכורות (דף ט"ו) אי כ"ר חלב ה"א אהני הקישא למעוטי מכרת ואהני קרא למיקם עליה בלאו בעלמא אלא ע"כ ר"ש ס"ל כמ"ד שחיטת פרו בזר כשירה דחוקה לא קאי אשחיטה דלאו עבודה היא ואי ס"ד דושחט אהרן את פר החטאת אשר לו ל"ד באהרן ואפי' לכתחלה למ"ד שחיטת פרה בזר כשירה כדמשמע מדברי התוס' א"כ אפ"ת מקיש שחיטה לסמיכה לק"מ כיון דאהרן ל"ד גבי שחיטת פרו א"ו ש"מ דאפי' למ"ד שחיטת פרו בזר כשירה היינו בדיעבד דוקא אבל לכתחילה מודה דאהרן דוקא וממילא ש"מ דבשאר קדשים אפי' לכתחלה לא בעי בעלים וכ"ת אכתי תקשה כיון דאפי' שחיטת תמיד דיוה"כ בכה"ג דוקא כדא' בשמעתין ל"ל דגלי רחמנא גבי שחיטת פרו דבאהרן דוקא י"ל דלאו משום לאשמועינן דבעי כה"ג כתב רחמנא ושחט אהרן את פר החטאת אשר לו דודאי בלא"ה בעי כה"ג דלא גמרינן משחיטת התמיד אלא דקמ"ל קרא דבעי בעלים דוקא ונ"מ להא דתנן בפ"ג דהוריות אין בין כהן המשמש לכהן שעבר אלא פר יוה"כ ועשירית האיפה זה וזה שוין בעבודת יוה"כ והשתא אי לאו דגלי רחמנא דבעי בעלים דוקא ה"א דסגי בכה"ג לחוד ואפי' בכהן שעבר נמי סגי ככל עבודת יוה"כ דכשר בו קמ"ל קרא דשחיטת פרו בעי בעלים דוקא ולא סגי ליה בכהן שעבר דאינו בעליו אלא דוקא בכהן משיח שהוא בעליו דמשלו בא כדאמרינן אין בין כהן משיח לכהן שעבר אלא פר יוה"כ ומזה יש לי להביא ראיה דבאירע בו פסול בכה"ג ומינו אחר תחתיו דפר יוה"כ זה בא מזה המשוח תחתיו היום דכיון דפר בעי שחיטה בבעלים אי אמ' דבא מזה שאירע בו פסול כגון פסול קרי או שאר טומאה א"א שיהא שחיטה בבעלים דהא שחיטת פר הוא בפנים וטמא הנכנס לה הוא בכרת ואפי' לעמוד בחוץ ולשחוט ע"י סכין ארוכה אי אפשר: