יומא לד ע"ב

דף לד - ב

רבי אומר: הפסוק "ונסכו רביעית ההין לכבש האחד" מדבר בכבש של שחרית. וילמד ערבית משל שחרית. כשם שהכבש של שחרית טעון נסכים, אף של ערבית טעון נסכים. ^[1]

והוינן בה: בשלמא מובן היטב לרבנן, היות והאי, הפסוק הזה "ונסכו רביעית ההין" - בתמיד של בין הערבים כתיב. שהרי בו סיים הכתוב לעיל.

אלא רבי - מאי טעמא? מהו טעמו? מדוע אמר רבי שהפסוק "ונסכו רביעית ההין" מדבר בתמיד של שחר?

אמר רבה בר עולא:

אמר קרא: "ונסכו רביעית ההין לכבש האח ד".

איזהו כבש שנאמר בו "אחד"? הוי אומר: זה תמיד של שחר, שנאמר בו [בפסוק ד]: "את הכבש אחד תעשה בבקר".

ורבנן, מה דרשו מהמילה "האחד", שהיא לכאורה מיותרת?

כך דרשו: מאי "אחד"? - המיוחד שבעדרו! שהמביא קרבן לה' צריך שיביא את המובחר שבעדרו. ^[2]

ורבי, מנין למד שהמקריב קרבן צריך שיביא את המיוחד שבעדרו?

מלשון הכתוב [דברים יב יא]: "וכל מבחר נדריכם" - נפקא. שמשמעו: קרבנות שאתם נודרים, תביאו מן המובחר.

ומקשינן: ורבנן, למה להם שני פסוקים ללמד שהקרבנות באים ממובחר שבעדרו: א. "אחד" - מיוחד שבעדרו. ב. "מבחר נדריכם" - שקרבנות שאתם נודרים תביאו מן המובחר?

ומתרצינן: חד, הפסוק "לכבש האחד" מדבר בקרבן חובה [עולת התמיד]. וחד, הפסוק "מבחר נדריכם" מדבר בקרבנות נדבה, שאדם נודר מדעתו.

וצריכי צריכים את שני הלימודים הללו. שאי אפשר ללמוד קרבנות חובה ונדבה זה מזה.

מצד אחד אפשר לומר שדוקא נדבה צריך להביאה מן המובחר, שהרי היא גדר דורון, ודרך הנותן דורון להביאו מן המובחר, כדי שיתרצה המקבלו.

ומצד שני אפשר לומר להיפך. שדוקא קרבן חובה צריך להביאו מושלם, שהרי הוא פורע חובו. אבל הבא לנדור נדבה יכול לנדבה כמה שהוא חפץ. ולכן אין ללמוד זה מזה. [רש"י, ריטב"א].

שנינו במשנה: אם היה כהן גדול זקן או איסטניס מחמין לו חמין, ומטילין לתוך הצונן כדי שתפיג צינתן.

תניא: אמר רבי יהודה: עששיות - חתיכות עבות של ברזל היו מחמין [מחממים] מערב יום הכיפורים, ומטילין אותם ביום הכיפורים עצמו לתוך מקוה צונן, כדי שתפיג צינתן של המים שבמקוה. ^[3]

ומקשינן: איך מותר להטיל את העששיות ביום הכיפורים לתוך הצונן? והלא הוא מצרף מחזק ומקשה את הברזל, שהנוטל ברזל מן האש ונותנו למים צוננים, הברזל מתקשה, ונמצא שמתקנו בכך, ואסור לעשות כן משום שזה בכלל מלאכת "מכה בפטיש"! ^[4]

אמר רב ביבי תירוץ: העששיות, שהיו מונחות על גחלים בליל יום הכיפורים, כבר הצטננו במקצת עד הבוקר, באופן שלא הגיע חומם לכדי צירוף. [וכאשר נותנים אותן במים אין המים מחזקים אותן].

אביי אמר תירוץ אחר:

אפילו תימא [תאמר] שהעששיות היו מלובנות כל כך עד שהגיע חומם לכדי צירוף. מכל מקום, כאשר הטילו את העששיות למקוה, לא התכוונו לצרפן ולחזקן, אלא רק לחמם את המים. ודבר שאין מתכוין [מעשה היתר שמצטרף אליו מעשה שיש בו בו איסור, ובשעת הפעולה אין כוונת האדם לפעולת האיסור אלא רק לפעולת ההיתר] הרי זה מותר לעשותו בשבת או ביום הכיפורים. ^[5]

ומקשינן: ומי אמר אביי הכי? וכי אביי אמר שדבר שאינו מתכוין מותר?!

והתניא הרי שנו בברייתא: נאמר [ויקרא יב ג] בענין מצות מילה: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו".

והרי הכתוב יכול היה לומר "ימול ערלתו". ולמה נאמר "בשר ערלתו"?

לרבות "בשר" שנאמר [בויקרא יג ב] בענין נגע הצרעת. ^[6]

לומר לך, אפילו ערלה שהיא במקום שיש שם בהרת [אחד ממיני הצרעת] יקוץ - יקיים מצות מילה. אף על פי שלצורך המילה הוא יקצוץ את הצרעת [והקוצץ את הצרעת עובר על מה שנאמר [דברים כד ח: "השמר בנגע הצרעת"], דברי רבי יאשיה.

והוינן בה שאלנו על זה, במסכת שבת [דף קלג א, שמובאת ברייתא זו]:

קרא - למה לי? לשם מה הוצרך הפסוק לומר "בשר" לרבות מצות מילה ערלה במקום שיש צרעת? והרי בשעת המילה אין כוונת המוהל לקצוץ את הצרעת, אלא רק להסיר את הערלה לצורך מצות מילה, ודעת רבי שמעון [בביצה כג ב ועוד] ש"דבר שאינו מתכוין" מותר!?

ואמר אביי לתרץ קושיא זו: הברייתא נאמרה לדעת רבי יהודה, דאמר דבר שאין מתכוין אסור, הילכך צריך פסוק ללמד שמותר למול במקום שיש בהרת, אף על פי שאין המוהל מתכוין לקצוץ את הצרעת [ורבי יאשיה שדרש פסוק זה סובר כרבי יהודה]. ^[7]

ולמדנו מדברי אביי שיש הוכחה מהפסוק לשיטת רבי יהודה שדבר שאינו מתכוין אסור. ומכאן קושיא על דברי אביי, שאמר לעיל שביום הכיפורים הטילו עששיות של ברזל לוהטות לתוך המקוה הצונן. ואף על פי שהוא מצרף, היות ודבר שאינו מתכוין מותר!? ^[8]

ומתרצינן: אמנם אביי הוכיח [מהפסוק "בשר ערלתו"] שדבר שאינו מתכוין אסור, אך מכל מקום הני מילי, הדברים אמורים, דוקא בכל התורה כולה במקום שיש איסור דאורייתא, כגון הקוצץ את הבהרת.

אבל הכא, כאן, המטיל עששיות לוהטות לתוך המים, איסור צירוף רק מדרבנן הוא, כיון שגם אחרי שהעששיות התקשו לא נגמרה מלאכתן, שהרי עומדים לעשות מהם כלים. ובאופן זה אין איסור דאורייתא משום מלאכת "מכה בפטיש" [תוספות, ותוספות רי"ד בדעת רש"י].

וחכמים לא אסרו אלא אם האדם מתכוין לפעולת איסור. אבל "דבר שאינו מתכוין" באיסור דרבנן, מותר. ^[9]

מתניתין:

במשנה הקודמת מבואר שהכהן הגדול הקריב תמיד של שחר [עם שאר העבודות הנוהגות כל ימות השנה ^[10]] בבגדי זהב. ועכשיו המשנה מתארת את טבילת הכהן הגדול לפני שהתחיל בעבודות היום הנעשות בבגדי לבן:

הביאוהו את הכהן הגדול למקוה שהיתה על גג בית הפרוה, לטבול טבילה שניה לפני שמשנה מעבודות הנעשות בחוץ, לעבודות היום הנעשים בפנים.

ובקדש בעזרה היתה בית הפרוה.

פרסו סדין של בוץ [פשתן לבן] בינו לבין העם דרך צניעות [מאירי]. קדש ידיו ורגליו ^[11] בעודו לבוש בבגדי הזהב, ואחר כך פשט אותם.

רבי מאיר חולק ואומר: לא היה מקדש ידיו ורגליו תחילה, אלא, תחילה פשט, ואחר כך קדש ידיו ורגליו. ^[12] אחרי שפשט את בגדיו [ולרבי מאיר גם קידש], ירד למקוה וטבל.

עלה מן המקוה ונסתפג, התעטף במגבת לספוג את המים שעל גופו. ^[13]

הביאו לו בגדי פשתן לבן לעבוד בהם את העבודות המיוחדות ליום הכיפורים. ^[14]

לבש אותם, וקידש ידיו ורגליו שנית, לכבוד הבגדים שלבש עכשיו.

ופעמיים היה לובש בגדי לבן ביום הכיפורים. פעם ראשונה לעבודות פר החטאת ושני השעירים והקטורת, הנעשות בפנים, ובזה מדברת משנתנו. ופעם שניה להוצאת כף ומחתה [להלן ע א].

בשחר כשלבש בגדי לבן פעם ראשונה, היה לובש בגדי לבן מפשתן משובח הבא ממדינת פלוסין, ^[15] בשווי של שנים עשר מנה [1200 זוז].

ואילו בין הערבים [להוצאת הכף והמחתה] לבש בגדי פשתן הנדויין שבאו מארץ הינדוין [היא כוש. רש"י ^[16]], בשווי של שמונה מאות זוז [שהם שמנה מנים], דברי רבי מאיר. ^[17]

וחכמים אומרים: בשחר היה לובש בגדי לבן בשווי של שמונה עשר מנה. ובין הערביים, של שנים עשר מנה.

ושווי הבגדים בסך הכל - שלשים מנה. ^[18]

ושלשים מנה אלו שאמרו חכמים, או עשרים מנה לדעת רבי מאיר - היה הכהן הגדול נוטל משל ציבור מתרומת הלשכה שבאה ממחצית השקל שתרמו הציבור. ^[19]

ואם רצה הכהן הגדול להוסיף ולקנות בגדים יקרים יותר, מוסיף משלו מכספו. ובתנאי שיתן את התוספת להקדש. רמב"ם. ^[20]

ת"ר ונסכו רביעית ההין יין וגו' ילמד של שחרית משל ערבית נסוך היין דההוא קרא בשל ערבית כתיב שנאמר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ואחר כך כתיב ונסכו רביעית ההין וגו' כלומר כל מה שכתוב בפרשה אחר זה בתמיד של בין הערבים הוא דכתיב ורבי סבר כיון דכתב ונסכו רביעית ההין לכבש האחד חזר בתמיד של שחר מדכתיב אחד שבכ"מ בתמיד של שחר כתיב אחד בתמיד של בין הערבים כתיב שני. מאי ת"ק לר' משמעות דורשין איכא בינייהו:

ואם היה כה"ג זקן וכו' תניא א"ר יהודה עששית של ברזל היו מחמין מערב יוה"כ ומטילין בצונן כדי שתפוג צינתן ואקשינן והלא מצרף כלומר והלא נמצא מכבה ריתוח האש במים וצירוף זה כאותו הצירוף שחלקו בו ר' יוחנן ור"ל בתחלת פ' השוכר את הפועלים בענין הסייף והסכין והפגיון כו'. ואמרינן עלה מאימתי גמר מלאכתן ר' יוחנן אמר משיצרפנו בכבשן ור"ל אמר משיצחצחו במים והוא כעין כיבוי. ומצאנוהו מפורש בתלמוד א"י. תני א"ר יהודה עשתות של ברזל היו מרתיחין כו' ולא נמצא כמכבה ביוה"כ ואוקמיה התם ר' יהודה סבר שאין תולדת אש כאש כלומר כיבוי ריתוח הברזל תולדת אש היא לפיכך אינו כריבוי האש וזהו שאמר רב ביבי בר אביי שלא הגיע לצירוף כלומר לא היו מרתיחין אותן ריתוח הרבה אביי אמר אפילו הגיע לצירוף דבר שאין מתכוין כי האי גוונא מתיר ר' יהודה ואקשינן על אביי ומי אמר אביי הכי ר' יהודה סבר דבר שאין מתכוין מותר איני והא תניא וביום השמיני ימול בשר ערלתו ואפילו במקום שיש בהרת בערלה יקוץ דברי ר' יאשיה כלומר אע"ג שהזהירה תורה שלא לקוץ הצרעת כדכתיב השמר בנגע הצרעת וקי"ל כל מקום דכתיב השמר פן ואל הרי הן בלא תעשה. בכאן מותר למול אע"פ שהוא קוצץ הבהרת בעת שמוהל והוינן בה למה לי קרא פשיטה דבר שאין מתכוין הוא ופירק אביי כי איצטריך קרא לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ופרקינן אליבא דאביי הני מילי דסבר ר' יהודה דבר שאין מתכוין אסור בכל התורה אבל הכא ביוה"כ צירוף כי האי גוונא דרבנן היא מ"ט לאו מלאכה שצריכה לגופ' היא.

ר׳ אומר של ערבית משל שחרית כו'. ומפרש טעמיה ואזיל ומשמע לפום פשטא דליכ׳ בין רבנן ור׳ בהא אלא משמעות דורשין בעלמא ואפשר דאיכא בינייהו לענין אם לא הקריבו נסכי היין באחד מהם אותו שהוא עיקר שלא יקריבו בשני שלמד ממנו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. אבל קשה על זה דא״כ היאך לא הזכירו בגמרא דהא איכא בינייהו והוה ליה לתלמודא נמי לאתויי התם בפרק התכלת כדמייתי פלוגתא דרבי שמעון ורבנן לענין הכבש שאם לא הקריבו שחרית וכו׳ וגם כן קשה לפי׳ הראשון למה לא אמרו בגמרא דמשמעות דורשין איכא בינייהו כדאמרינן בכמה דוכתי. אבל י״ל דהכא פשי׳ להו הא ולא הוצרכו לומר כן שאין התלמוד אומר כן אלא היכא דאיכא למ״ד דאיכא מידי בינייהו והא הלכתא למשיחא כשיבא אליהו יורה צדק:

חד בחובה וחד בנדבה וצריכי. פי׳ דאי כתב רחמנא בחובה בלחוד הוה אמרי׳ דוקא בחובה יש לו לפרוע מן המובחר אבל נדבה אין לנו אלא כנדבתו בין רב למעט דאינו אלא דורון בעלמא. ואי כתב רחמנא נדבה הוה אמרי׳ דרך השולח דורון הוא להביא מן המובחר אבל כשאינו מביא אלא לחובתו אין עליו חובתו במה שאפשר לו ומיהו לר׳ סביר׳ ליה דשפיר ילפי׳ חובה מנדבה.

והלא מצרף. פי׳ שהכלי שהיה מלובן באור כשנותנין אותו בצונן מתחזק ומתקשה אמר רב ביבי בשלא הגיע לצירוף פי׳ שלא היו עששיות אלו מלובנין כ״כ שיגיעו לצירוף:

אביי אמר אפילו תימא שהגיעו לצירוף דבר שאין מתכוין מותר. פי׳ דהכא אינו מתכוין לצרף אלא להפיג צנתן של מים ופרכי׳ ומי אמר אביי הכי פי׳ דלרבי יהודה דבר שאין מתכוין מותר דהא מתניתא דהכא ר׳ יהודה היא והתניא כו'. וא״ת ואפילו תימא דר׳ יהודה שרי בדבר שאין מתכוין שאני הכא דפסיק רישיה ולא ימות הוא כיון שהגיעו לצירוף ואפילו ר׳ שמעון דשרי בשאין מתכוין מודה הוא בפסיק רישיה ולא ימות. ואי משום מלאכה שאינו צריכה לגופה הוה ליה הכי למימר בהדיא. וי״ל דהא לא חשיב פסיק רישיה ולא ימות כי אע״פ שהעששיות הגיעו לצירוף אפשר שלא יצטרפו במים אלו מפני שלא ישהו שם אלא מעט. ועוד שאין כל המתכות מצטרפות בכניסה למים וכל דאפשר בשום צד בלא מלאכה לא חשי׳ פסיק רישיה כדברירנא בכמה דוכתי. ועוד דההיא דאמרינן אביי ורבא דאמרי תרויהו מודה ר שמעון וכו'. הא פרכי׳ מינה לאביי בפרק ר׳ אליעזר גבי ההיא דערלה דמייתי בסמוך ופרקי׳ דאכתי לא שמיעא ליה ולבתר דשמעה מרבא סברא וכיון דכן הא דאמר הכא נמי מקמי דשמעה מרבא אמרה ותדע דהא פרכי׳ ליה מההיא דערלה דאתמרן מקמי דשמעה מרבא וא״ת ולמה לן למפרך לאביי מהא מתניתא דמייתי׳ השתא והלא משנה מפורשת היא ותלמוד ערוך דר׳ יהודה אוסר דבר שאין מתכוין ממתני׳ דגרירת מטה וספסל דאוסר ר׳ יהודה. וי״ל דאין ה״נ ואפי׳ הכי מדאביי גופיה עדיפא לן לאקשויי מלמפרך ממתני'. ועוד דדילמא מודה אביי שר׳ יהודה אוסר מדרבנן והכא מדאורייתא קאמר שהוא מותר ובמקדש לא גזרו מפני צורך השעה או משום דאין שבות במקדש כדלקמן. ואע״ג דמשמ׳ דהשתא לא ידעי׳ דאתי כולה מההוא טעמא דאין שבות במקדש:

קרא למה לי. פי׳ למשרייה תיפוק לי׳ דהוי דבר שאין מתכוין. אמר אביי לר׳ יהודה נצרכה דאמר דבר שאין מתכוין אסור פי׳ אסור מן התורה מדאיצטריך קרא למשרייה. ורבא אוקמוה התם אפילו כר׳ שמעון ומשום דמודה ר׳ שמעון בפסיק רישיה ולא ימות שהוא אסור מן התורה דמתכוין הוא חשוב.

גרסת הספרים ישנים גם חדשים ה״מ בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן הוא ואין שבות במקדש מלאכת מחשבת אסרה תורה ורש״י ז״ל כתב דלא גרסי׳ ואין שבות במקדש. דהשתא אוקמתא דאביי מפרשי׳ ואיהו כולה מילתא בדבר שאין מתכוין בלחוד תלי לה. ופי׳ הוא ז״ל ה״מ בדבר שהוא אסור מן התורה כשהוא מתכוין כגון הקוצץ בהרתו בהא ודאי לר׳ יהודה אף בשאין מתכוין אסור מן התורה. אבל הכא צירוף אפי׳ במתכוין אינו אלא מדרבנן. ונראה מדבריו ז״ל דסבי׳ ליה דלר׳ יהודה דבר שאין מתכוין מותר בדבר שאיסורו במתכוין מדרבנן והקשה עליו ר״י ז״ל חדא דהא מתניתא דגרירת מטה דאסר ר׳ יהודה איסורא דרבנן היא כדאיתא בפרק כירה ועוד דבההוא פרקא גבי מתני׳ דמיחם שפנהו אמר אביי גופיה ה״ק מיחם שפנה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שהוא מצרף ור׳ יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור דאלמא סברא דאביי דר׳ יהודה אוסר צירוף שאינו מתכוין ואלו הכא שרי ועוד דבכולהו נוסחאי קדמאי גרסי׳ ואין שבות במקדש לכך פר״י ז״ל ה״מ בכל התורה כולה כו'. ה״מ דדבר שאינו מתכוין אסור לר׳ יהודה מן התורה בשאר איסורין של תורה דלאו אסור שבת כגון קוצץ בהרת ודכותה דלא כתיב בהו מלאכת מחשבת אבל הכא לענין שבת צירוף שאינו מתכוין לו. מדרבנן בעלמא הוא דאסור ואין שבות במקדש. דאלו מדאורייתא משרא שרי דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכל מה שאסר ר׳ יהודה לענין שבת דבר שאין מתכוין לא אסר אלא מדרבנן ולפי׳ זה במתכוין איסור תורה הוא משום מכה בפטיש שהוא גמר מלאכה. ובאמת כי לפי זה מתיישב לשון הגמרא אבל בתוס׳ הקשו על זה דאשכחן לר׳ יהודה דאוסר בשבת דבר שאין מתכוין באיסור תורה מהא דאמרינן בכריתות שאם היה חותה בגחלים והיה מכבה את העליונות והובערו התחתונות חייב שתים. ואוקי כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור והתם חייב שתים מן התורה קאמ׳ גם מה שאומר רבינו ז״ל דבשאר איסורי תורה דבר שאין מתכוין אסיר משום דלא כתיב ביה מלאכה מחשבת. לא משמע הכי מהא דאמרינן גבי מוכרי כסות דכלאים כרבנן דאוק׳ בפרק כל שעה בפלוגתא דרבי שמעון ורבי יהודה דאיפליגו בדבר שאין מתכוין דשבת דאלמ׳ דין שאר איסורי בדבר שאין מתכוין כדין שבת וכן בפרק הנחנקין אמרי׳ גבי בן המקיז דם לאביו וחבל בו בשאין מתכוין דהוי פלוגתא דר׳ שמעון ורבנן ואמרינן נמי המתעסק בחלבים ובעריות חייב לפי שכבר נהנה טעמא דנהנה הא לאו הכי פטור. לר׳ שמעון משום דהוי דבר שאין מתכוין דומיא דשבת. וליכא למימר דרבי שמעון הוא דיליף משבת אבל לא רבי יהודה דכל כי האי גונא הוה ליה לפרושי והיכי תלי לה סתמא בכל דוכתא בפלוגתא דרבי שמעון ורבי יהודה דשבת ולא דחי דדילמא מודה רבי שמעון בשאר איסורין דאסור משום דלא כתי׳ בהא מלאכת מחשבת אלא ודאי דשבת בנין אב לכל התורה ועוד דהתם בפרק כירה משמע כפי׳ רש״י ז״ל דצירוף דרבנן אפילו בשאין מתכוין מדפרכינן התם ולצרף לכתחלה מי שרי וכיון דלא קשיא לן אלא בלכתחלה מכלל דלא הוי אלא איסורא דרבנן לפיכך פירשו דהכא ה״ק ה״מ דלרבי יהודה דבר שאין מתכוין אסור מן התורה באיסורין של תורה כגון קוצץ בהרתו אבל הכא אפילו במתכוין אינו אלא מדרבנן וכדפרש״י ז״ל ואין שבות במקדש כלומ׳ דאע״ג דצירוף כיון דבמתכוין אסור מדרבנן אסר רבי יהודה בשאינו מתכוין כמתכוין. במקדש הקלו להתיר בשאינו מתכוין דאין שבות במקדש. והא דאצטרכי למהדר ולומר מלאכת מחשבת אסרה תורה משום דלא התירו במקדש אלא שבות קל אבל שבות חמור שדומה למלאכה נוהג אף במקדש כדמוכיח בפרק בתרא דעירובין וכדכתי׳ התם בס״ד. הלכך צירוף במתכוין לא שרינן במקדש אבל כשהוא שלא במתכוין דאיכא תרתי למעליותא שרינן ליה והא דאמרינן מלאכת מחשבת אסרה תורה נראה לפי׳ זה דלאו בדוק׳ נקטינן ליה דהא לרבי יהודה קיימי׳ דאסר בשאינו מתכוין במלאכות דשבת נמי כדברירנא. אלא לישנא בעלמא נקטי׳ דצירוף בשאינו מתכוין קיל להו לאינשי. מימר אמרי ומרגלא בפומייהו מלאכת מחשבת אסרה תורה ולרבי יהודה מלאכת מחשבת דאמר רחמנא למעוטי נתכון לזרוק שתים וזרק ארבע ודכותה שלא נעשית מחשבתו:

בשחר היה לבוש פלנסין של שמנה עשר מנה כו'. יש שפי׳ פלונסין שהם בגדי פשתן מובחר נקראי׳ כן על שם מקומן כדאמרי׳ בסופ׳ הנדויין שהם של פשתן של מלכות הודו. ויש שפי׳ שנקראי׳ כן מלשון פלס ומאזני משפט לחשיבותן. שנמכרין במשקל כסף כמו שאנו קורין היום לבגדים חשובים בלעז מלבושים של משקל.

דבר שאין מתכוין מותר בשבת כל שאין שם פסיק רישיה ודבר זה יש בו חלוקות גדולות וכבר ביארנו כולם במסכת שבת וכן מלאכה שאינה צריכה לגופה נחלקו בה הפוסקים אם פטור עליה אף במתכוין אם לאו ולדעת הפוטר במקדש מיהא מותרת לכתחילה שאין שבות במקדש:

כל הקוצץ את הנגע בין מן האדם בין מן הבית בין מן הבגד בין קודם שיבא לפני כהן בין בימי הסגר בין בימי החלט בין כולה בין מקצתה בין שקוצץ את הנגע או בין שתולש סימני טומאה או שהכוה את המחיה עובר בלאו שנאמר השמר בנגע הצרעת אפילו לא הועילו מעשיו להתגלגל בהן מטומאה לטהרה ומ"מ אינו לוקה בלאו זה עד שיועילו מעשיו ואם היתה הבהרת במקום ערלה ימול ואל יעכבהו קציצת הבהרת שמצות עשה דוחה את לא תעשה במקום שבשעה שעוקר הלאו מתקיים העשה כמו שביארנו בראשון של יבמות ד' א':

המשנה השלישית והכוונה בה בענין החלק השני והוא שאמר הביאוהו לבית הפרוה ובקדש היתה ופרשו סדין של בוץ בינו לבין העם קדש ידיו ורגליו ופשט ר' מאיר אומר פשט וקדש ידיו ורגליו ירד וטבל עלה ונסתפג הביאו לו בגד לבן ולבש וקדש ידיו ורגליו אמר הר"ם בגדי זהב הם בגדי כהנה גדולה שלובש בשאר ימי החול והם שמנה כלים והם מארגמן ושש וצמר צבוע תכלת וזהב ואבנים כמו שמפורש בתורה והם כתנת ומכנסים ומצנפת ואבנט ומעיל וחשן ואפד וציץ ובגדי לבן הם ארבעה והם שמשתמש בהם כהן גדול בעבודה המיוחדת בצום כפור והם כלם מפשתים לבן אמר השם כתנת בד קדש ילבש ואין הלכה כר' מאיר בשחר היה לובש פילוסין של שנים עשר מנה ובין הערבים הינדוין של שמנה מאות זוז דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בשחר היה לבוש של שמנה עשר מנה ובין הערבים של שנים עשר מנה הכל שלשים מנה אלו נוטל מן הקדש ואם רצה להוסיף מוסיף משלו פילוסין והינדוין מינים מן הבגדים ידועים אצלם בזמנם ויש הפרש ביניהם בצורת החתוך בלבד אבל עצמן ר"ל השתי והערב שלהם הוא הפשתים הלבן כמו שבאר הכתוב ואמר אם רצה להוסיף מוסיף משלו ובתנאי שיתן אותו התוספת להקדש ואין הלכה כר' מאיר בא לו אצל פרו ופר היה עומד בין האולם ולמזבח ראשו לדרום ופניו למערב והכהן עומד במזרח ופניו למערב וסומך שתי ידיו עליו ומתודה וכך היה אומר אנא השם עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי אנא השם כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי ככתוב בתורת משה עבדך לאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו כל מה שמשתמשים בו חכמים בכל המשנה מצורת המקדש או חלק מחלקיו ודמיון רוחותיו והעזרה והלשכות והמזבח וזולתו לא תבקש ממני לציירו לך בכל מקום לפי שאני עתיד לבארו לך ולהרבות צורותיו עד שתדמה אותה דמיון יפה ויצטייר הכל בדעתך כאלו ראית אותו בעין במסכת מדות בעזרת שדי והכהנים והעם העומדים בעזרה וגו' והם עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אמר הכתוב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו ובא הקבלה כי משה ע"ה אמר לישראל בזמן שאני מזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא אתם הבו גודל לאלהינו וכן ראוי ומצוה לעשות תמיד בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח הסגן בימינו וראש בית אב משמאלו ושם שני שעירים וקלפי היתה שם ובה שני גורלות של אשכרוע היו ועשאן בן גמלא של זהב ומזכירין אותה לשבח קלפי הוא כלי עץ חלול אשתורע קורין אותו בערבי בקס והוא בלשון עברי ברוש:

אמר המאירי הביאוהו לבית הפרוה ר"ל אחר שנגמרה עבודת התמיד והמוספין אע"פ שלא הוזכרו כאן שהמוספין אחר התמיד היו ולא היה פושט בין תמיד למוסף וכשנגמרה עבודתם ורוצה להתחיל בעבודת היום הולך לבית הפרוה וכבר ביארנו שהיא לשכה שבעזרה במקום קדש ועל גגה היה מקום טבילה ומתוך שבנאה מכשף אחד שהיה שמו פרוה אחר שחזר בו קראוה בית הפרוה ופרסו סדין בינו לבין העם לצניעות והיה של בוץ כדי להכיר שעבודת היום בבוץ וקודם שיפשוט את בגדיו מקדש ידיו ורגליו קדוש שני לכבוד פשיטת בגדי זהב שעליו ופושט אותם ויורד וטובל טבילה שניה שטעונה מקום קדש ועולה ומסתפג ומביאים לו בגדי לבן ולובשם ומקדש קדוש שלישי לכבוד לבישתם ור"מ חולק לומר ששני הקדושין לכבוד הבגדים שהוא רוצה ללבשם הם באים אלא דחד מקמי טבילה וחד לבתר טבילה ומתוך כך אינו עושה את הראשון אלא לאחר שיפשוט הבגדים שעליו אלא פושט תחלה ומקדש וטובל ועולה ומסתפג ומביא בגדי לבן ולובש ומקדש והלכה כת"ק:

ולעניין ביאור בגדי זהב הם השמונה שמשתמש בהן כהן גדול בכל השנה והם כתונת ומכנסים ומצנפת ואבנט ומעיל וחשן ואפוד וציץ ובגדי לבן הם ארבעה הראשונים שהזכרנו ר"ל כתנת ומכנסים ומצנפת ואבנט וכולם של פשתים לבנים וחוטן כפול ששה:

ואמר אח"כ בשחר היה לובש וכו' ולא שחר ממש קאמ' שהרי עבודת התמיד בבגדי זהב היו נעשות אלא פירושו לעבודת היום הסמוכה לשחר ובערב פירושו לעבודת היום הסמוכה לבין הערבים דהיינו הוצאת כף ומחתה ואמר שבגדי לבן אלו המיוחדים לעבודת היום אין אותם של שחרית ר"ל המיוחדים לעבודת היום של שחרית כגון עבודת הפר והשעיר דומים לאותם המיוחדים לעבודת היום של בין הערבים כגון להוצאת כף ומחתה אלא בשחר לובש פילוסים של שנים עשר מנה ר"ל בגדי פשתים הבאים מרעמסס שבתרגום ירושלמי מתרגם רעמסס פילוס ואומר שבשחר לובש מאותם פשתים החשובים שברעמסס שהמשאוי הידוע אצלם מהם נמכר שנים עשר מנה ובערב הנדוין ר"ל בגד הבא מהודו וי"מ מארץ כוש ומפני שיונתן תרגם היהפוך כושי עורו הינדואה של שמונה מאות זוז שהם שמונה מנים דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בשחר של שמונה עשר מנה ובערב של שנים עשר מנה הכל שלשים מנה:

ושאלו בגמ' אטו מניינא אתא לאשמעינן כלומר וכי עד השתא מי לא ידעינן שי"ח וי"ב הם שלשים אלא שבא ללמד שאם בא להוסיף בזה ולפחות מזה כל שבין שניהם שלשים דיו וכן דוקא שיהו של שחרית חשובים יותר מאותם של ערבית והביאוה מדכתיב בשחרית ארבעה פעמים בד כלומר כתנת בד ומכנסי בד ובאבנט בד ובמצנפת בד כלומר בד שבבד ר"ל המובחר שבהם ומ"מ דברים אלו אם לא עשה לא עיכב אלא שראוי לעשות כן למצוה:

ואמר אח"כ אלו ניטלין משל הקדש כלומר עד שיעור זה ניטל משל הקדש ואם רצה להוסיף משלו מוסיף ומ"מ דוקא שיקדיש התוספת כמו שיתבאר וי"מ שחשיבות בגד זה לא נאמר אלא על הכתנת וכן כתבוה גדולי המחברים:

בא לו אצל פרו כלומר אחר שמתלבש בבגדי לבן הוא מתחיל בעבודת היום ובא לו אצל פרו והוא האמור עליו בזאת יבא אהרן וכו' בפר בן בקר ואותו הפר היה עומד בין האולם ולמזבח מפני שאותו אויר שביניהם נקרא צפון ופר זה היה חטאת ששחיטתו טעונה צפון כעולה ושאר קדשי קדשים והיה הפר ארכו עומד בין צפון ודרום ראשו לדרום סמוך לקרן מערבי דרומי של מזבח ואחוריו לצפון ופניו למערב פי' בגמ' שהיה עוקם ראשו שבדרום לצד המערב וכן פי' בגמ' שלא היו מעמידים אותו ראשו למערב לגמרי ואחוריו למזרח שהיו חוששין שמא ירביץ גללים לצד המזרחי וגנאי הוא שיראה בית הרעי שלו לצד המזבח וכה"ג עומד במזרח ופניו למערב וסומך ידיו על ראש הפר בין שתי קרנותיו ומתודה וידוי ראשון של עצמו ובני ביתו ר"ל אשתו כדי שיהא זכאי וראוי לכפר על החייב כך למדו מפי השמועה וכפר בעדו זו כפרת דברים ולא כפרת הדם לבד ר"ל שיתכפר בזריקת הדם וכדכתיב בשעיר שבפנים וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל שפירושו הזאת הדם שהרי נאמר אח"כ וכפר בעדו ובעד ביתו ושחט את פר החטאת אשר לו אלמא כפרה זו קודם שחיטה היא אלמא שאין זו אלא כפרת דברים:

ואמר אח"כ על לשון הוידוי שכך היה אומר אנא השם עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי אנא השם כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי ככתוב כי ביום הזה יכפר עליכם לפני ד' ומ"מ יתבאר בגמ' שאין הסדר כן אלא תחלה מזכיר לשון חטא ואח"כ לשון עון ואח"כ לשון פשע וכן שיאמר חטאתי עויתי פשעתי והענין הוא שהעוונות כנוי לזדונות והפשעים כנוי למרדים ר"ל מה שנעשה להכעיס והחטאים כנוי לשגגות וראוי להקדים הקלה ואחר שהזכיר הכהן את השם עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו וכו' שאין עונין אמן במקדש כלומר שאין די להם בעניית אמן דכתיב ומרומם על כל ברכה ותהלה וכן כתיב כי שם ד' אקרא וכו' כלומר כשאני קורא את שמו אתם תנו לו גודל:

ואחר שהתודה קודם שישחוט את הפר בא לו וכו' כלומר יוצא לו מבין האולם ולמזבח שהתודה שם והולך לו לצד מזרח העזרה כנגד פתח העזרה לצפון המזבח ר"ל לקרן מזרחי צפוני של מזבח ששם השעירים עומדים והולך הסגן לימינו והוא הכהן שמתקינין לו אם חס ושלום יארע לו פסול וראש בית אב משמאלו והוא אותו שהיה ראוי לעבוד באותו היום לחשבון בתי אבות שבמשמר אלמלא שהוא יום הכפורים ושם הוא מוצא שני שעירים שהוכנו שם למה שנאמר בעבודת היום ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים וכו' ואחד מהם חטאת ולפיכך צריך צפון ואע"פ שעכשיו אינו בא לשחטו מ"מ כל מעשיו טעונים צפון ובא לו לשם להגריל עליהם איזה לשם ואיזה לעזאזל וקלפי היה שם ר"ל כלי של עץ חלול ובה היו שני גורלות של אשכרוע ר"ל של ברוש אחד כתוב בו לה' ואחד כתוב בו לעזאזל ובן גמלא והוא כהן גדול שהיה בבית שני ששמו בן גמלא עשאן לאותם הגורלות של זהב לכבוד היום והיו מזכירין אותו לשבח והפסיק בכאן בעבודה לדברים אחרים שנתגלגלו ע"י גורלות אלו שעשאן בן גמלא של זהב ולא חזר בה עד הפרק שאחריו ר"ל טרף בקלפי:

זהו ביאור המשנה וכולה על הסדר שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

אמר קרא לכבש האחד. והיינו קרא דאמרינן בפ' בתרא דמגילה (ד' כח.) אם נאמר כבש למה נאמר אחד מגמגם היה רבי למה כתב אחד יתירא בשביל זה מה יש לחוש אם שתק מאחד והוה קאי אשל ערבית וילמד שחרית מערבית וקצת נ"ל דמשום דדין הוא יותר שילמד ערבית משחרית וגם מצינו שמגלה בשחרית ללמד על ערבית במקום אחר לעיל כמנחת הבקר וכנסכו תעשה וגו'. מ"ש:

חד בחובה וחד בנדבה וצריכי. והא דאמרינן לקמן בפרק בא לו (דף ע:) שני אילים הן אחד האמור כאן ואחד האמור בחומש הפקודים ומאי אחד מיוחד שבעדרו וחד בחובה וחד בנדבה וצריכי ההוא ר' אלעזר בר"ש לאו היינו רבנן דהכא דלדידהו מקרא אחר נפק אלא סבירא להו כרבי דהתם ור' אלעזר בר"ש כרבי דהכא:

אפילו תימא כשהגיע לצירוף דבר שאין מתכוין מותר. וכגון דלא הוי פסיק רישיה ואפילו בפסיק רישיה (לא) מיתוקמא וכגון שאין הכלי שלו וכדאמרינן בהבונה (דף קג.) לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה מיהו לר' יהודה מיהא יכול להיות אסור מטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה דחייב עליה לר' יהודה דהכא ובהבונה לא איירי אלא לר"ש דוקא:

ומי אמר אביי הכי והאמר כו'. וא"ת מאי פריך מבהרת דהוי פסיק רישיה לצירוף דלא הוי פסיק רישיה דאי הוה פסיק רישיה הוי חייב לר' יהודה בכלי דחבריה משום מלאכה שאינה צריכה לגופה כדפיר' ותירץ ה"ר אלחנן דהכי פריך מדאסור מן התורה דבר שאין מתכוין בפסיק רישיה יש לנו לאסור מסתמא מדרבנן אפילו לא הוי פסיק רישיה ורבי תירץ דאביי לא הוה ידע מעיקרא חילוק בין פסיק רישיה ללא פסיק רישיה כדאמרינן באם לא הביא (שבת דף קלג.) ואע"ג דרבי יהודה מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה היינו כגון שמתכוין לעשות גוף המלאכה ואינו צריך לגופה כגון הורג נחשים ועקרבים [ע"י מנעל] בס"פ כל כתבי הקודש (דף קכא:) אבל הכא שאינו מתכוין לצרף היה סבור שאין בה חיוב מלאכה שאינה לגופה ומכל מקום פריך דלחייב משום דבר שאין מתכוין לר' יהודה דאסור מן התורה בפסיק רישיה וה"ה הכא ודוחק הוא זה לומר שיטעה התלמוד בכך ותירוץ ה"ר אלחנן נכון ועיקר:

הני מילי בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן ואין שבות במקדש. בקונטרס לא גריס ואין שבות במקדש דתיפוק לי כיון דצירוף דרבנן הוא דבר שאין מתכוין מותר וקשה לרבי שלפי' זה משמע שסובר דר' יהודה לא אסר דבר שאין מתכוין אלא בדאורייתא ואילו בשבת פרק כירה (דף מא:) קאמר המיחם^א)צ"ל שפינה ממנו. שפינהו כו' ומיחם שפינהו לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שהוא מצרף ורבי יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור ואין נראה לדחות דצירוף דהתם מיירי בצירוף גדול דהוי דאורייתא ועוד מדאמרינן בשילהי כירה כל היכא דכי קא מכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מכוין שרי ר' שמעון לכתחלה מכלל דר' יהודה פליג עליה ועוד^ב)צ"ל דאמאי פריך ליה מדאמר. דודאי פריך ליה אדאמר אביי לא נצרכה אלא לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין כו' תיקשי דהא שמעינן ליה לר' יהודה במשנה בפרק שני דביצה (דף כג:) דבר שאין מתכוין אסור ועוד דהכי הוה ליה למימר הני מילי באיסורא דאורייתא אבל הכא צירוף דרבנן הוא ועוד שמוחק גירסת כל הספרים על כן נראה לרבי לפרש הכי הני מילי בכל התורה כולה דאסר ר' יהודה דבר שאין מתכוין מן התורה כגון גבי כלאים דמוכרי כסות דלא שייך מלאכת מחשבת אבל צירוף דבר שאין מתכוין אין איסור בו אלא מדרבנן וכן כל דבר שאין מתכוין דגבי שבת מלאכת מחשבת בעינן ואין שבות במקדש והשתא פריך שפיר מההיא דבהרת דאסר ר' יהודה התם דבר שאין מתכוין אי לאו קרא אבל המשנה של ביצה לא קשיא מידי דודאי מדרבנן אסר ר' יהודה דבר שאין מתכוין ודוק לישנא דבכל דוכתא קאמר דבר שאין מתכוין אסור או מותר ולא נקט פטור וחייב כמו גבי מלאכה שאינה צריכה לגופה וגירסת הספרים ניחא בפשיטות אך קשה לרבי על מאי דפי' דדבר שאין מתכוין אסור היינו מדרבנן מדאמרינן בפרק ספק אכל בכריתות (דף כ:) החותה גחלים כו' חייב ר' אלעזר [בר' צדוק] אומר חייב שתים כו' וקאמר רב אשי כגון שנתכוין^ג)צ"ל לכבות. לכסות והובערו מאליהן דת"ק סבר לה כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין פטור ור' אלעזר בר' צדוק סבר לה כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין חייב ומדקאמר חייב ופטור אלמא כי קא פליגי בדאורייתא פליגי ונראה לי דלאו מילתא היא דבסוף המוציא יין (דף פא:) גבי תלוש קאמר חייב ועל כרחיה מדרבנן קאמר כמו שהוכיח לשם וק"ל^א)במקום הזה יש גירסאות שונות בספרים שונים ועי' בש"י. מש"ה. או אומר רבי דדבר שאין מתכוין דהתם לא הוי כדבר שאין מתכוין בשאר התלמוד דהתם כולי עלמא מחייבי משום דהוי פסיק רישיה דכיון דמחתה לגחלים עליונות כדאיתא התם אי אפשר שלא יבעיר וניחא ליה נמי באותה הבערה אלא לר' שמעון פטור דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור ורבי יהודה מחייב בדבר שאין מתכוין^ב)צ"ל בזה. ביה דהוי אינה צריכה לגופה והא דקרי ליה אין מתכוין לפי שלא נעשית מחשבתו שנתכוין^ג)צ"ל לכבות. לכסות והבעיר אבל שאר מתכוין אינו אסור לר' יהודה אלא מדרבנן וא"ת אי במלאכה שאינה צריכה לגופה פליגי מאי שנא בתר הכי דקאמר ת"ר החותה גחלים בשבת להתחמם בהם והובערו מאליהן חייב ותניא אידך פטור ומוקי לה הא כמ"ד מלאכה שאצ"ל חייב והא כמ"ד פטור אמאי נקט הכא לישנא דמלאכה שאינה צריכה לגופה טפי מדלעיל י"ל דבקמייתא דלא מיכוין כלל אלא לכסות דהוי איפכא ממלאכה שעושה קרי ליה דבר שאין מתכוין אבל בבתרייתא קרי מלאכה שאינה צריכה לגופה כמו בכל התלמוד לפי שכוונה יש בדבר וא"ת כי פריך בפ"ק דפסחים (דף יא:) מאי שנא גבי חמץ דגזר רבי יהודה דילמא אתי למיכל מיניה מאי שנא גבי קירצוף דלא גזר אטו קירוד ומשני לחם בלחם מיחלף כו' ואמאי לא משני ליה משום דבקירוד אפילו (לא) עביד ליה ליכא איסורא אלא מדרבנן כיון שאינו מתכוין ולכך לא גזר אבל חמץ במועד איכא כרת י"ל דעדיפא מיניה קמשני התם הקשה ריב"א מדאמרינן בפרק כירה (ד' מב.) מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים דמשמע הא ברשות היחיד אסור מדרבנן והכא שרינן להטיל עששיות חמות ותירץ דאין שבות במקדש ואין זו נראה דהתם מיירי בגחלת שיוצא מתחת יד הנפח אבל הכא אינו חם כל כך והרי הוא כמו מיחם שפינהו דפרק כירה (דף מא.) דלא אסרינן ליה משום כיבוי:

פילוסין והנדוין. פר"ח מלבושין הן בלשון ערבי ובת"כ מפיק מקרא לשנות בגדי לבן לערב דקתני מנין לרבות כלים אחרים לבין הערבים ת"ל ולבש את בגדי הבד וקרא יתירא הוא לדרשה:

אביי אומר אפי' תימא הגיע לצירוף דבר שאין מתכוין מותר כמה זו השיטה קשה בעיני חדא דהא לר' יהודא קאמר והא ר' יהודא ס"ל דבר שאינו מתכוין אסור ותו דהו"ל פסיק רשי' ואל ימות בין גבי צירוף בין גבי ערלה ואפי' ר"ש מודה בפסוק רשי' ולא ימות ותו אמאי מקשינן ומי אמר אביי הכי מבשר ערלתו ולא מייתי לי' פלוגתא דר' יהודא ור' שמעון דפליגי בגורר אדם מטה וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ דברי ר"ש ור' יהודא אוסר ונ"ל לפרש שיטה זו כך אביי אמר אפילו הגיע לצירוף דבר שאינו מתכוין מותר פי' האי מותר לא לגמרי קאמר דאפילו איסור דרבנן ליכא דהא ר' יהודא ס"ל דבר שאינו מתכוין אסור אלא מותר מדאורייתא קאמר דכיון דאינו מתכוין לצרף אע"ג דהו"ל פסיק רישי' ולא ימות אין בו איסור תורה אלא איסור דרבנן ומשום חולשא דכ"ג לא גזור בי' רבנן ומאי דאמרי' מודה ר"ש בפסיק רישי' ואל ימות אין בו אלא איסור דרבנן דבדבר שאינו מתכוין שרי לכתחלה ובפסיק רישי' ואל ימות איכא איסור דרבנן והשתא אתי תירוצא דאביי אליבא דר' יהודא דבדבר שאינו מתכוין ליכא איסורא דאורייתא כי אם איסורא דרבנן ומש"ה מקשי לי' מבשר ערלתו דאוקמה אביי דהאי ברייתא ר' יהודא היא דאמר דבר שאינו מתכוין אסור מה"ת ומש"ה איצטריך בשר להתירו דאילו לר"ש דאמר מלאכה שאצ"ל פטור עלי' אע"ג דהוי פסיק רישי' ואל ימות לית בי' איסור תורה ולא איצטריך בשר למשרי' אלא מתניתא ר' יהודא היא דס"ל מלאכה שא"צ פטור עלי' אע"ג דהוי פסיק רישי' ולא ימות לית בי' איסור תורה ולא איצטריך בשר למשרי' אלא מתניתא ר' יהודא היא דס"ל מלאכה שא"צ חייב עלי' ואע"פ שאינו מתכוין לטהר עצמו מן הבהרת כיון דהי' פסיק רישי' ואל ימות מיחייב ולהכי איצטריך בשר ולא אקשי' לי מגורר אדם מטה וספסל דאמר ר' יהודא דבר שאינו מתכוין אסור דההיא איסורא ליתי' דאורייתא אלא מדרבנן ומתרץ הנ"מ בכל התרה כולה הי' מחייב ר' יהודא מהתורה בדבר שאינו מתכין במקום דאיכא איסור תורה כגון בקציתצת הבהרת שאע"פ שאין כוונתו לטהר עצמו מ"מ הבהרת קצוצה וטומאה פורחת מעליו וכגון המוציא המת לקוברו או המכבר את הנר לחוס על השמן ועל הפתיל שהן מלאכת שאצ"ל. ואינו מתכיון לה ואפ"ה כיון שהמלאכה נעשית מאלי' חייב אבל הכא צירוף דרבנן הוא שבוודאי אם הי' כלי שהי' צריך צירוף אע"פ שלא נתכוין לצרפו כיון דהוי פסיק רישי' ואל ימות הוה מחייב דמלאכה שאצ"ל חייב עליה אלא שהעששיות אין בהן תורת צירוף שהרי עתיד להכניסן באש ולעשות בהן כלים וצירופן אינו אלא מדרבנן וכיון דאין צירופן אלא מדרבנן אין שבות במקדש שאם הי' חוץ למקדש הוה אסור מדרבנן אע"פ שאינו מתכוין משום דהוי פסיק רישי' ואל ימות אבל במקדש אין שבות במקדש עיין זו השיטה בפ' ר"א בהלכתא קמייתא אבל בית החליפות או לבנים הכל מודים שפסול פ' בית החליפות הוא האויר שיש בין כותל האולם לכותל העזרה שרוחב העזרה היתר קל"ה אמה וכותל האולם הי' מאה אמה נשארו למזרח ל"ה אמה הן חציין לצפון וחציין לדרום הרי מכותל האולם הצפוני ועד הכותל העזרה היו י"ז אמות וחצי ואותן י"ז אמות וחצי ברוחב ה' אמות שהי' עובי של כותל האולם נקראין בית החליפות שהי' אויר ומהן ולפנים צצו ההיכל נקרא מן החליפות ולפנים אבל הכ"ב אמות שבין האולם ולמזבח עד כותל העזרה הצפוני נקרא צופון לר"א כר"ש:

בד"ה רבי אומר של כו': בד"ה ה"מ באיסורא כו' אבל הכא צירוף דרבנן ה"ג רש"י כו' וספסל וכסא דהוי חורש כו' והא דנקט בכריתות לישנא כו' דר"י לא מחייב מלאכה שאינה צ"ל אלא כו' אבל בההיא כו' כצ"ל:

בא"ד אע"ג דאין כוונתו להבעיר מדפטר בה ר"ש כו' אלא אינו כו' עכ"ל ר"ל דאי הוה כוונתו להבעיר לא הוה פוטר ר"ש דה"ל מלאכה שצריכה לגופה כיון דדעתו להתחמם אלא אינו מתכוין להבעיר דא"צ שיבעירו יותר ומ"מ לא מיקרי דבר שאין מתכוין דדבר שאין מתכוין לא הוי אלא היכא דקשה כו' ועיין בכל זה בתוס' פ' כירה וק"ל:

גמרא ורבנן מאי אחד מיוחד שבעדרו. מבואר דהא דאמרי' מגילה (כח) אם נאמר כבש למה נאמר אחד כו' הכוונה על לכבש האחד וכ"כ הת"י כאן. ודברי רש"י שם ותוס' בזבחים (יא ב) בהג"ה ד"ה אחד (ואחריהם נמשכו הביאור בפ' תצוה ורוו"ה במחזור בפי' להפטרת יום א' דר"ה) צ"ע:

גמ' שם ורבי ממבחר נדריכם נפקא. כצ"ל:

במשנה הנדויין. הרע"ב פי' מארץ הודו. וכ"פ התוי"ט ותוספת הנו"ן לא פי'. בארמית נמצא הוספת הנו"ן באמצע התיבה כמו בכישור ת' בכונשרא (משלי לא) ומנדע (דניאל ה) תחת ומדע בעברית. ובד"ה (א ה) פלנאסר תחת פלאסר במלכים (ב טו) אתרונגא בקדושין (ע) וכן הרבה:

משנה שם אלו מש"צ. עתוי"ט. ובתו"כ פרשת אחרי מפורש להדיא בפסוק כתונת בד קדש ילבש "שיהיו משל קודש כו' בנין אב לכל הבגדים שיהיו משל קודש" והובא גם בת"י (לה ב) בד"ה ובלבד. ובר"פ תצוה פרש"י בגדי קדש מתרומה המקודשת לשמי כו' ושם כתיב לאהרן ולבניו:

תד"ה הנ"מ. הילכך צירוף דהכא הוי בלא מתכוין דרבנן. כצ"ל בבי"ת:

גמרא עששיות של ברזל היו מחמין מערב יוה"כ.
בש"ע א"ח סי' ש"ך חבית שפקקו וכו', והנה שיטת הערוך והחולקים מבואר בארוכה בתוס' פ"ג דיומא (דף לד ע"ב) ובפרק קמא דכתובות ותמצית דבריהם הוא דעת הערוך דפסיק רישיה דלא ניחא ליה אף לכתחלה מותר, ומתוך ראיית הערוך מסוגיא דבהרת ומסוגיא דמזלפין יין מוכח דס"ל דאף בשאר איסורים מותר, אבל דעת תוס' דבשאר איסורים אסור מדאורייתא ובשבת דרבנן, והטעם דפסיק רישיה דניחא ליה הוי צריכה לגופי' אבל פסיק רישיה דלא ניחא ליה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דבעלמא אסור מדאורייתא ובשבת מדרבנן:
א)
ויעויין בתוס' הנ"ל דתמהו על הערוך בראייתו מההיא דבהרת. הא אדרבא משם מבואר ההיפוך, מדפרכינן דוקא לאביי ואי איכא אחר ליעבד אחר, ולא פריך ג"כ לרבא מוכח דלרבא דסבר דמודה ר"ש בפסיק ריש אסור אף דלא ניחא ליה ופריך רק לאביי, והיינו למה דהי' סבר קודם חזרה דלר"ש גם פ"ר מותר, וא"כ ליתא לראייתו, וגם מוכח בהיפוך דפס"ר דלא ניחא ליה אסור.
תו קשה על ראיית הערוך ממזלפין יין, דלמא התם בגוונא דליכא פס"ר כמו שדחו באמת תוס' והרא"ש לראיה זו:
ב)
ונראה לענ"ד להביא ראיה לשיטת הערוך וליישב כוונת הערוך בראיותיו הנ"ל, ויתיישב בזה כמה קושיות.
האחת קושית התוס' שבא (דף מא ד"ה מיחם) ודפרכינן והא מצרף משמע דהוי ודאי צירוף, וא"כ איך משני ר"ש היא הא ר"ש מודה בפס"ר ונדחקו תוס' דלא הוי פס"ר. ומה דפרכינן והא מצרף היינו דשמא יבא לידי צירוף, ודוחק.
שניה קושית תוס' שם (ד"ה אפילו של עץ וכו') וא"ת מאי ס"ד דהמקשה וכו' ותירוצם שם דס"ד דמקשה דהא בהא תליא, וקשה לי דהיאך ס"ד כן, הא לר"ש גם בשאר איסורים דבר שאינו מתכוין מותר כדקתני מוכרי כסות מוכרין כדרכן אף דמכוין, ואצ"ל איסור מדאורייתא בשאר איסורין, הרי דלא תלי זה בזה, ואפשר לתרץ ע"פ סוגיא דסנהדרין (דף פד) רב לא שביק למשקל סילוא מברי' וכו' ועי' תוס' שם (ד"ה ור"ש וכו') ומיהו תימא לשמואל וכו' לפ"ז י"ל דס"ד דמקשה דהיכא דפס"ר הוא בסקילה גם בליכא פס"ר ואינו מכוין אסור מדרבנן דהוי שגגת סקילה וראוי לאסור במיחם וכקושיית תוס' סנהדרין, א"כ ליכא ראיה מכלאים דהתם הוי רק שגגת לאו, והתרצן משני דאף בשגגת סקילה שרי' כתירוצם דתוס' סנהדרין.
ומ"מ נראה דאין זה מעלה ארוכה לדברי התוס' דהא במה שכתבו שם וההיא דפרק כל התדיר וכו' אך הקשה דמשמע דאי הוי סבר שמואל מלאכה שא"צ לגופה פטור הוי אתי שפיר ואמאי והא מלאכה שא"צ לגופה בשאר איסורין אסור, ולפי הנ"ל ביותר הוי מצי להקשות דמאי ס"ד דהמקשן לדמות גם בשאר איסורין אינו מתכוין לאסור היכא דמתכוין אסור מדאורייתא, הרי חזינן דר"ש ס"ל בכלאים דשאינו מתכוין מותר אף דמתכוין דאורייתא, וצע"ג:
השלישית קושית תוס' בסנהדרין הנ"ל ומיהו תימא לשמואל וכו'.
הרביעית סוגיא דפסחים (דף כה ע"ב) כי פליגי דלא אפשר וקמכוין, וקשה לי לפי מ"ש תוס' עירובין (דף צג ע"ב ד"ה לא תימא וכו') דלא משיב אביי היכא דע"י דפסק כשמואל נפיק מניה ג"כ חומרא עיי"ש, א"כ איך חשב אביי לגרירה. הא אביי לשיטתיה נפיק מניה חומרא, דלרב ס"ל כר"י לא אפשר וקמכוין שרי ולשמואל אסור, וזו קושיא עצומה:
ג)
ויראה בהקדם סוגיא דסנהדרין הנ"ל רב לא שביק למשבק סילוא, וקשה לי, מדשביק רב למשקל סילוא מאחר, אף דרב ס"ל דהלכה כר"י דדבר שאינו מתכוין אסור, ע"כ משום דאינו מצוי שיחבול להוציא דם, אלא דבאיסור סקילה חיישינן לאינו מצוי, א"כ למ"ש תוס' פ"ג דיומא ופ"ג דשבת, ובסנהדרין שם דלר"י דבר שא"מ בשבת אסור רק מדרבנן וכ"כ רש"י בשבת (דף קמא ד"ה לפי תומו) א"כ בשבת דאף אם יחבול ליכא איסור סקילה, דהא כיון דאינו מכוין אסור רק מדרבנן, א"כ מה פרכינן ממחט של יד הא התם ליכא שגגת סקילה. ואף די"ל דפרכת הש"ס על מר ברי' דרבינא דלא מצינו דיסבור כר"י מ"מ מנ"ל להקשו' דלמא הוא סבר כר"י.
בשלמא אם לא הי' מרא דשמעתא רב הי' אפשר לומר דלר"י ודאי אסור למישקל סילוא מאחר דהוי ספק מעליא שמא יוצא דם, וע"כ דס"ל כר"ש, ומ"מ אסור בבנו, כיון דאם היה פס"ר היה איסור חנק, אסרו חז"ל גם בליכא פס"ר או דחיישינן שמא יהפוך הקוץ לתוחבו בענין דהוי פס"ר, א"כ בשבח ג"כ איסור סקילה, אבל כיון דמרא דשמעתתא הוא רב א"כ מוכח דגם לר"י שרי באחר דאינו מצוי שיצא דם, א"כ מנ"ל דבבנו דאסור משום דשמא יהפוך הקוץ בענין דיהי' פס"ר, הא י"ל דחיישינן רק דיהפוך בענין דיהי' מצוי שיצא דם ומ"מ לא יהי' פס"ר וממילא הוי איסור חנק, דהא אינו מתכוין בשאר איסורין לר"י דאורייתא אבל בשבת בדבר שא"מ דרבנן ליכא איסור סקילה, והיא תמיה גדולה:
ד)
אולם בבכורות (דף כה) אמר רב הלכה כר"י בן משולם ויעויין בתוס' שם, דבבכור ויו"ט לא שרי' למיתלש להדיא רק הקילו באינו מתכוין בבכור כיון דתולש אינו גוזז, וביו"ט דהוי כלאחר יד [ואף דגם בגרירה הוי אינו מתכוין וכלאחר יד, צ"ל דלא הקילו רק התם שלא תתקלקל שחיטתו כמ"ש תוס' באידך תירוצם דאפילו במכוין התירו ע"י עוקר כלאחר יד מה"ט דלא תתקלקל שחיטתו, ה"נ להך תירוצא בצירוף אינו מתכוין, והא דצידדו תוס' מסוגיא דדם מפקד פקיד, דדבר שא"מ ומקלקל מותר לכתחלה וההיא דגרירה מיירי בליכא קלקול, צ"ל דכלאחר יד חמיר יותר ממקלקל ולאידך תירוצא באמת ג"ז אסור, ובכתובות משום מצוה הקילו, ודלא כהמ"ל (פ"א דשבת) דנחקשה בזה].
ולכאורה תמוה דהתינח ביו"ט דדבר שא"מ דרבנן, מש"ה בתרי דרבנן דשא"מ וגם כלאחר יד הקילו, אבל בבכור דבשאר איסורי' דבר שא"מ דאורייתא, א"כ מה הפרש בין מתכוין לאינו מתכוין, ויעויין בפני יהושע פ"ק דכתובות בההיא דמפקד פקיד דהקשה כזה בהא דאמרינן שם דבא"מ ומקלקל שרי גם לר"י, דמה מעליותא לר"י בדבר שא"מ יותר ממתכוין, ותירץ שם דבשבת דשא"מ רק מדרבנן אסור עיי"ש, וא"כ בההיא דבכור דדבר שא"מ מדאורייתא אסור יקשה כנ"ל, [ואולי י"ל דבאינו מכוין וליכא פס"ר ממילא הוי ספק אם יעשה האיסור מש"ה קיל ביותר דהוי כמו ספק דרבנן כיון דתולש לאו היינו גוזז לא אסר רק במתכוין לתלוש, או בענין דהוי פס"ר דהוי ודאי תולש אבל באינו מתכוין וליכא פס"ר אולי באמת לא יתלוש, וניחא ג"כ בההיא דכתובות דבמקלקל לא אסרו רק בודאי, אבל התם כיון דאינו מתכוין לפתח א"כ אפשר שיטה ולא יהיה נעשה הפתח, הוי כמו ספק דרבנן]:
ה)
ונלענ"ד דהנה לא מצינו כ"כ מפורש דר"י ס"ל דדשא"מ בשאר איסורין דאסור מדאורייתא זולת לאביי דמשני בההיא דבהרת לא נצרכה אלא לר"י דאמר דבר שא"מ אסור, הרי אף למה דס"ל קודם חזרה דאין חילוק באינו מתכוין אם הוי פס"ר או לא מ"מ לר"י מדאורייתא אסור ממילא גם בלאו פס"ר אסור מדאורייתא וכדפירשו תוס' יומא בפרכת הש"ס ומי אמר אביי הכי והתניא בשר וכו' היינו דהתם מוכח דדשא"מ אסור מדאורייתא לר"י ועלה משנינן הנ"מ בכל התורה כולה, אבל צירוף דרבנן היינו כדפירשו תוס' דבשאר איסורין דאורייתא אבל בשבת הוי דרבנן, ואף דלבתר דחזר אביי לרבא דאתיא אפילו כר"ש דמודה ר"ש בפס"ר אינו מוכרח דיסבור אביי כן דדבר שא"מ בשאר איסורין אסור מדאורייתא לר"י. מ"מ צ"ל דס"ל להש"ס ביומא במה דפריך מבהרת וכו' דכיון דחזינן דאביי דקודם חזרה הי' סבר דלר"י דשא"מ אסור דאורייתא ובזה לא מצינו דחזר מסתמא ס"ל כן לקושטא דמלתא, וכמ"ש תוס' שם, וא"כ כ"ז לאביי אבל רב בבכורות י"ל דס"ל באמת דלר"י גם בשאר איסורין דבר שא"מ אסור רק מדרבנן, וההיא דבהרת משום דהוי פס"ר דגם לר"ש אסור.
וביותר הי' מקום לומר באמת דגם לאביי לבתר דחזר לרבא, אינו הכרח דיסבור דדבר שא"מ אסור מדאורייתא בשאר איסורים, די"ל דרק לס"ד הי' ס"ל לאביי כן, היינו דהי' לו הכרח לזה מכח הברייתא דבהרת ומוכח עכ"פ לר"י אסור מדאורייתא, אבל לבתר דהדר אין הכרח לומר כן, ומה דפרכינן ביומא מההיא דאביי דבהרת, י"ל דצירוף עששיות הוי פס"ר כמ"ש הלח"מ בהל' עבודת יום הכפורים, וא"כ אביי דמשני אפילו בהגיע לצירוף והוי דבר שא"מ ע"כ דזהו קודם שחזר אביי והוי סובר דגם פס"ר הוי בכלל אינו מתכוין ולזה שפיר פריך דהא קודם דהדר מוכח דהי' ס"ל דדשא"מ הוא דאורייתא.
ומה דהוכיחו התוס' ביומא בעששיות לא הוי פס"ר, דהא פס"ר אף בלא ניחא ליה הוא לר"י דאורייתא כדמוכח מההיא דכריתות נתכוין לכבות להעליונות וכו' והובערו התחתונות, דבריהם תמוהים לי הא מ"מ זה ברור דלאביי מקודם דהדר והי' ס"ל דגם פס"ר הוי בכלל אינו מתכוין, א"כ ממילא בשבת פס"ר דלא ניחא לי' הוי רק דרבנן ויקשה מההיא דכריתות, וצ"ל בהכרח דאביי מוקי לההיא דכריתות כאידך שנויא דשם דמיירי במתכוין להבעיר, ופליגי אי הבערה ללאו יצאתה או לחלק, א"כ י"ל שפיר דעששיות הוי פס"ר וכדס"ל לאביי קודם חזרה דפס"ר הוי אינו מתכוין ואסור לר"י בשבת רק מדרבנן:
ו)
אך מ"מ לא נ"ל לומר כן דלאביי דלאחר חזרה גם בשאר איסורין דשא"מ לר"י הוי רק דרבנן. דא"כ יקשה מסוגיא דפסחים (דף כה) כי פליגי אליבא דר"י וכו' והיינו כיון דלר"י היכא דלא אפשר ולא מכוין מותר ה"נ בלא אפשר ומכוין עיי"ש בתוס', ואם איתא דאינו מכוין הוי רק דרבנן לר"י מה ראי' הא י"ל דבלא אפשר לא העמידו חכמים דבריהם לאסור אינו מתכוין, אבל במתכוין דאסור מדאורייתא י"ל דגם בלא אפשר אסור, אע"כ דס"ל דאינו מתכוין הוא דאורייתא, ואף דבשבת הוי א"מ רק בדרבנן, מ"מ הראיה משאר איסורין דא"מ הוא דאורייתא, ואעפ"כ שרי בלא אפשר ה"נ במכוין, עכ"פ מוכח דלקושטא דמלתא ס"ל לאביי אליבא דר"י דדשא"מ בשאר איסורין אסור מדאורייתא, אבל מ"מ אין הכרח דיסבור רב הכי, ומיושב ההיא דבכורו' דהא דמקילין בבכור דבאמ' גם בשאר איסורין הוי דבר שא"מ דרבנן, והקילו בצירוף דתולש לאו היינו גוזז:
ז)
אמנם לפ"ז יקשה מההיא דזבחים במזלפין יין דהאיך משנינן הא ר"י הא ר"ש דמ"מ אין ראיה מקרא דיין לספלים דהא מה"ת מותר דשא"מ גם בשאר איסורין, ואף אם נאמר דשמואל ס"ל באמת כאביי דלר"י בשאר איסורין דשא"מ אסור מדאורייתא מ"מ יקשה לרב דס"ל דהוי דרבנן וכנ"ל איך יפרנס הברייתא דזבחי' יין לספלים או אינו אלא לאישים אמרת לא יכבה, ומה ראיה הא מדאורייתא מותר משום דהוי דשא"מ:
ח)
ולזה ראה ראיה לשיטת הערוך, והיינו דיסוד פלוגתא דתוס' והערוך דתוס' ס"ל דכל דהוי פס"ר הוי בכלל מתכוין. אלא דבניחא ליה מקרי צריכה לגופה ובלא ניחא ליה מקרי א"צ לגופה, ומש"ה בשאר איסורין אסור מדאורייתא פס"ר דלא ניחא ליה ובשבת דרבנן כמו כל מלאכה שא"צ לגופה, ולהערוך דס"ל דגם בשאר איסורים מותר, צ"ל דמלאכה שא"צ לגופה היינו במכוין לעשות המלאכה, אלא שאין צורך לגופה כגון מכבה דמכוין להמלאכה דהיינו הכיבוי אלא דעושה כן מפנו לסטים ולא לגופה לעשות פחמין, וכן בחופר גומא וא"צ לעפרה דמכוין להמלאכה דהיינו עשיית הגומא אלא שא"צ לגופה דהיינו להניח בה דבר, אבל באינו מתכוין לעשות הדבר אלא דהוי פס"ר בזה דניחא ליה הוי כמכוין לכך אבל בלא ניחא ליה מקרי אינו מתכוין, וא"כ ממילא גם לר"י פס"ר דלא ניחא ליה בשבת הוי דרבנן, דהא מקרי אינו מתכוין דבזה לא מצינו פלוגתא בין ר"י לר"ש אם מקרי מתכוין או לא, ואם יקשה לכאורה על ההיא סוגיא דכריתות בנתכוין לכבות הנ"ל, היכן מצינו דמחייב ר"י בזה הא פס"ר דלא ניחא ליה הוי רק אינו מתכוין כמו לר"ש (זולת דנימא דלהערוך לר"י גם בשבת דשא"מ אסור מדאורייתא).
ולזה נראה דס"ל להערוך דיש סברא לכאן ולכאן, דאפשר דפס"ר דלא ניחא ליה מקרי אינו מתכוין או דמקרי מכוין כדס"ל לתוס' באמת, א"כ יש לקיים דברינו, דרב ס"ל בבכורות דדבר שא"מ בשאר איסורים לר"י רק דרבנן, וההיא ברייתא דזבחים מוכח באמת דזילוף הוי פס"ר, ואף דלא ניחא ליה ס"ל לרב דמקרי מתכוין, ובאמת גם לר"ש יין לספלים, אבל שמואל דס"ל דיין לאישים ומוקי הברייתא הנ"ל דאתיא רק כר"י ס"ל דפס"ר דלא ניחא ליה מקרי אינו מכוין, אלא דלר"י אסור מדאורייתא באינו מכוין בשאר איסורים, ולר"ש דשרי מותר ליתן יין לאישים דפס"ר דלא ניחא מקרי אינו מתכוין.
וניחא גם ההיא דר"א בכריתות, די"ל דס"ל כרב דפס"ר דלא ניחא ליה מקרי מכוין, ובשבת לר"ש רק מדרבנן אסור דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. ולר"י דאורייתא:
ט)
ובענין זה נתקשיתי בדברי תוס' כתובות (ד"ה האי מסוכרי וכו') ועל פי' הערוך דתנן במפיס מורסא וכו', ותמוה לי הא במפיס מורסא מכוין להמלאכה דהיינו לפתוח המורסא דזהו המלאכה אלא דא"צ לגופה להוציא ולהכניס אויר אלא להוציא ממנה ליחה ופשיטא דזה אסור כמו כל מלאכה שא"צ לגופה. כמו מכבה וחופר בור, והערוך אינו מתיר רק באינו מכוין כמו בגיגית דאינו מכוין שיעשה כלל הסחיטה וצ"ע.
ולפ"ז מיושב קושיית תוס' והרא"ש על הערוך דמייתינן ראיה ממזלפין יין דדלמא התם לא הוי פס"ר, היינו דמההיא דבכורות מוכח דס"ל לרב אליבא דר"י דשא"מ אף בשאר איסורים אסור רק מדרבנן וכנ"ל ומוכח ממילא מהברייתא דזבחים דיין לספלים דזילוף הוי פס"ר וכנ"ל, א"כ ממילא מוכח מדס"ל לשמואל אליבא דר"ש דשרי, והיינו דס"ל דפס"ר דלא ניחא ליה מותר משום דמקרי אינו מכוין.
ואף דכתבנו דרב ס"ל דמקרי מתכוין א"כ היה לנו לפסוק כרב לגבי שמואל באיסורא ובפרט דכתבנו דגם לר"א בכריתות ס"ל כן. מ"מ י"ל כיון דאביי אמר כל מילי דמר עביד כרב בר מהני תלת דעביד כשמואל דהלכתא כר"ש בגרירה, וכיון דשמואל לנפשיה דס"ל פס"ר דלא ניחא מותר ס"ל דר"ש מתיר בגרירה אף בגדולים ממש בענין דהוי פס"ר, ממילא משמע דרבה דעביד כשמואל, היינו לגמרי דאף במקום דהוי פס"ר מותר:
י)
וביותר נ"ל אף שכתבנו דר"א ס"ל דמקרי מכוין אינו מוכרח, ואדרבה מוכח בהיפוך, דהא הערוך מביא ראיה ג"כ מההיא דסוכה (דף לג) דאית ליה הושענא אחריתא, והרי מרא דשמעתתא התם ר"א א"כ מוכרח דגם ר"א ס"ל דפס"ר דלא ניחא מותר, וההיא דכריתות מוכח באמת לומר להערוך דגם בשבת אסור דשא"מ מדאורייתא לר"י והיינו לר"א, וכן אביי ס"ל הכי, [ובההיא דיומא דצירוף דרבנן נאמר באמת כאידך פירושים, אי כרש"י דבצירוף דהוי דרבנן דשא"מ מותר, או כמ"ש הה"מ בשיטת הרמב"ם דעששיות דליכא כלי לא מקרי צירוף למלאכה זו אלא במכוין לעשות כלי].
באופן דרב סבר דשא"מ אפילו בשארי איסורין רק מדרבנן מוכח מברייתא דזבחים דפס"ר דלא ניחא מקרי מכוין ואתיא ג"כ כר"ש, ושמואל דתלי לה בדר"י ור"ש מוכח דס"ל דמקרי אינו מכוין ולר"י דשא"מ אסור מדאורייתא כדס"ל לאביי, וגם ר"א בסוכה ס"ל הכי וס"ל להערוך כן להלכה כר"א דהוא בתרא.
וגםמדאמרינן בפסחים הנ"ל ורבא אמר לך ע"כ ל"א אינו מכוין כמתכוין אלא לחומרא וכו' מדלא אמרינן בפשוטו דאביי לשיטתו דדש"מ לר"י דאורייתא מש"ה אינו מכוין כמתכוין, וכי היכי דבלא מתכוין שרי בלא אפשר ה"נ במכוין, ורבא ס"ל כרב דדשא"מ לר"י דרבנן, וממילא אין ללמוד מתכוין מאינו מתכוין ולא הוי צריך הסוגיא להאריך דאינו מכוין כמכוין לחומרא, דפשיטא דאם הוא דרבנן אין לדמותו למתכוין, ע"כ דבעי לאסוקי דרבא יהי' ג"כ כהלכתא דהלכה כשמואל ור"א הנ"ל דפס"ר דלא ניחא מקרי אינו מכוין, ומוכח מבריית' דזבחי' דדשא"מ אסור לר"י מדאוריית'. מש"ה פסק כן הערוך להלכ':
ומה דהביא הערוך ראי' מסוגיא פ' הבונה דעביד בארעא דחברי' אף דכתבנו דלרב אסור י"ל דרב מוקי להברייתא כאוקימתא דרבה ור"י דמיירי באגם ורק אביי מוקי הת' בעבד בארע' כו' ולאביי לשיטתו דדבר שאינו מתכוין לר"י דאוריית' שפיר י"ל דפס"ר דלא ניחא מקרי אינו מתכוין ודוק:
יא)
ולפ"ז מיושב היטב קושי' ד' הנ"ל דהא דחשיב עביד מר כשמואל בגרירה ולא מקרי גם לחומרא לענין לא אפשר ומכוין, דבאמת גם לרב לא אפשר ומכוין אסור, דהא ס"ל דדשא"מ לר"י אסור רק מדרבנן ופשיטא דאין ללמוד מתכוין מאינו מכוין. ואביי דאמר הכא בפסחים, היינו לנפשיה דס"ל דשא"מ דאורייתא וגם בשבת הוי דאורייתא וכנ"ל, אבל לרב דמוכח מההיא דבכורות דסבר דשא"מ רק דרבנן, בודאי אין ללמוד למתכוין מאינו מכוין וקם הדין לדידיה בלא אפשר ומכוין אסור כמו לרש"י, וא"כ במה דעביד כשמואל לגבי רב הוי רק קולא ולא חומרא, ודוק:
יב)
ובזה מיושב קושיית תוס' אות א' דשפיר י"ל דמיחם הוי פס"ר, ומ"מ משני דאתיא כר"ש היינו דמיירי במיחם דחבריה או בדידיה ולא איכפת ליה בצירופו, והוי פס"ר דלא ניחא דמותר לכתחלה, וגם אביי דמוקי דפינהו אבל פינה ממנו אסור וכר"י, היינו אביי לשיטתו דסבר דלר"י דשא"מ אסור דאורייתא, וי"ל דבריית' דזבחי' כר"י, ושפיר י"ל דפס"ר דלא ניחא הוי אינו מכוין ומותר לר"ש, ומה"ט ג"כ ס"ל לשמואל שם דאפילו שיעור לצירוף מותר דלשיטתיה בזבחים ס"ל פס"ר דלא ניחא ליה מותר וכנ"ל:
יג)
ויתיישב ג"כ בזה קושיית תוס' אות ג', די"ל דדוקא רב לשיטתיה דסבר פס"ר דלא ניחא ליה מקרי מכוין, מש"ה מקרי שגגת סקילה דאם יתחוב הקוץ בענין דהוי פס"ר יהי' דאורייתא, אבל שמואל לשיטתיה דפס"ר דלא ניחא מקרי אינו מתכוין, ואין כאן מציאות דאורייתא מש"ה מותר במיחם:
יד)
ובזה מיושב קושיית תוס' אות ב', והיינו דהמקשן הי' ס"ל בהחלט דפס"ר דלא ניחא מקרי מכוין, וע"כ הא דהתיר שמואל היינו או כיון דמלאכה שא"צ לגופה דרבנן לא החמירו רק במכוין ממש אבל לא בפס"ר, או דבאמת מיחם לא הוי פס"ר, ולזה פריך הא שמואל ס"ל במלאכה שא"צ לגופה כר"י ואסור וא"כ ממילא בפס"ר דהוי כמכוין אף דלא ניחא ליה אסור מדאורייתא וא"כ גם אם מיחם לא הוי פס"ר מ"מ כיון דאלו הוי פס"ר אסור מדאוריי' ממילא הוי שגגת סקילה וליתסר, ומשני דבמלאכה שא"צ לגופה ס"ל כר"י, היינו היכא דמכוין אבל בדשא"מ כר"ש היינו אף בפס"ר דלא ניחא ליה דמקרי אינו מכוין ודוק:
טו)
לפ"ז ניחא ראיה דהערוך מבהרת דס"ל דמה דאמרינן לאביי אי דאיכא אחר ולא קאמר לאביי קודם חזרה. משמע דהפרכא גם למסקנא והיינו מדאמר אביי קודם חזרה לא נצרכה אלא לר"י מוכח דס"ל לר"י דשא"מ איסור דאורייתא ומסתמא מזה לא חזר וכנ"ל וממילא ליכא הוכחה מברייתא דזבחים דפס"ר דלא ניחא מקרי מכוין, וקיי"ל כפשטא דסברא דמקרי אינו מכוין, ואף דמ"מ י"ל דאביי ס"ל מסברא דהוי מכוין מ"מ מאביי דמיחם דמוקי כר"י מוכח דלר"ש שרי אף דהוי פס"ר, ומוכח דפס"ר דלא ניחא מותר, א"כ ליעביד אחר, אבל לרבא ליכא פירכא די"ל דפס"ר דלא ניחא מקרי מכוין אף דכתבנו דסוגיא דפסחים משמע דבעי לאסוקי דרבא יסבור בהא כאביי, מ"מ לא הו"מ למפרך לרבא דלא מצינו להדיא דיסבור כן, אבל לאביי דמוכח כן מההיא דמיחם פריך שפיר, ודו"ק:
טז)
ולפ"ז ניחא ג"כ קושיית תוס' על הערוך דמהתם מוכח דלא הוי דאורייתא די"ל דראיית הערוך מדפרכינן ליעביד אחר. דמאי פריך דלמא ס"ל כרב דפס"ר דלא ניחא מקרי מכוין, אע"כ דפריך לאביי לשיטתיה דמוכח מההיא דמיחם דמותר דמיחם מקרי פס"ר, הרי אף דלכתחלה מותר דהא במיחם שרי לכתחלה, ודו"ק:
יז)
והנה למה דהעלינו בשיטת הערוך דאין חילוק בין שבת לשארי איסורין, דלרב אפי' בשאר איסורין אסור לר"י דשא"מ רק מדרבנן ולאינך אמוראי שמואל ור"א ואביי אף בשבת אסור מדאורייתא, עדיין מוטל עלינו לסלק הוכחות דתוס' דהוכיחו בסנהדרין דלר"י דשא"מ בשבת רק מדרבנן, ויעויין שם דהביא לזה ג' ראיות, ראשונה דהכי משמע ביומא גבי עששיות, שניה, מההיא דהמכבד והמרבץ דרבנן אסרו משום שבות, וע"כ דס"ל כר"י ואפ"ה הוי רק דרבנן, שלישית, מסוגיא דכריתות (דף כ) דמתעסק שאינו מתכוין למלאכת תינוקות פטור, כ"ש היכא דאינו מתכוין אלא לגרירה בעלמא עיי"ש.
לענ"ד יש ליישב, הראיה הא' מעששיות דכבר כתבנו די"ל כאידך פירושים דשם, ולזה תוס' בעצמם נקטו וכן משמע ביומא היינו רק בדרך משמעות, לא בדרך הוכחה גמורה, השניה ממכבד ומרבץ, ביאור דבריהם אף למה דהעלו דדשא"מ לר"י הוי דרבנן א"כ הא דס"ל לר"א דחייב חטאת לא דהטעם דסבר כר"י דדשא"מ אסור דהא רק מדרבנן אסור, אלא דצ"ל הטעם או כמ"ש תוס' סנהדרין דר"א ס"ל דהך תיקון דכיבוד וריבוץ זהו בעצמו ענין בנין, או כמ"ש תוס' שבת פרק המצניע דר"א ס"ל דהוי פס"ר [והנה מה דמבואר מדבריהם דהוצרכו מכח ההקדמה דלר"י דשא"מ בשבת דרבנן, אבל בלא הקדמה זו היה מקום לומר בפשוטו דר"א ס"ל כר"י. קשה לענ"ד, דהא בלא"ה צ"ל הכי, דהרי מבואר בתוס' סנהדרין הא דאמרי' מקלקל בחבורה פלוגתא דר"י ור"ש דיצא להש"ס כן, היינו דר"ש מדס"ל בפסחים דזבחי' ששחטן בשבת לשם פסח אם אין ראוים חייב, מוכח דס"ל דמקלקל בחבורה חייב, ור"י מוכח דסבר מקלקל בחבורה פטור, היינו ממתני' דמחט של יד ליטול בה את הקוץ. דמתני' זו אתי' כר"י, ומדשרי לר"י ליטול את הקוץ, מוכח דסבר מקלקל בחבורה פטור עיי"ש וכיון שכן כיון דמצינו בכריתות (דף כ) דמה דמחייב ר"א במל את שלאחר השבת בשבת אף דהוי מתעסק, כיון דמקלקל בחבור' חייב גם מתעסק חייב, א"כ מה דשרי ליטול הקוץ לר"א. מוכח דס"ל מלאכה שא"צ לגופה פטור. א"כ ממילא באינו מכוין דממילא א"צ לגופה אינו חייב, ומוכח דהא דמחייב במכבד ומרבץ או דהוי פס"ר או דהכיבוד והריבוץ עצמו הוי ענין בנין ודו"ק] וכיון שכן מאי ראיה דלר"י דשא"מ דרבנן, הא י"ל דהוי דאורייתא. ורבנן סברי כר"ש, ודאסרי משום שבות ולא משום אשוויי גומות, אלא דס"ל דכיבוד וריבוץ עצמו מדרבנן הוי בנין, כמו דס"ל לר"א דהוי בונה גמור ס"ל לרבנן דהוי בנין מדרבנן. וכמו דפליגי כה"ג לענין כוחלת אי הוי כותב גמור. או מדרבנן ככותב:
וצ"ל דראייתם מדאמרינן והאי תנא דקיי"ל כר"ש שרי לכתחלה, מוכח דס"ל להש"ס בהחלט דטעמייהו דרבנן רק משום אשוויי גומות, וס"ל כר"י.
ומ"מ נ"ל ליישב להערוך, די"ל באמת מה דאמרי רבנן א' זה וא' זה אינו אלא שבות, לא קאי רק אדסמיך ליה הרודה חלות דבש וא' זה וא' זה היינו א' שבת וא' יו"ט כמ"ש הרשב"א בחידושיו דמכבד הוי פס"ר ורבנן לא קאי אמכבד, ה"נ י"ל דלא קאי אמרבץ אלא דס"ל דכיבוד וריבוץ אי דאפילו שבות ליכא כר"ש, אי דאפילו חייב חטאת כר"י.
ועדיין צריכים אנו לבאר דברינו. דלכאורה אינו מספיק, דהרי לכאורה אף למאי דקיימינן השתא בשיטת הערוך דדשא"מ לר"י דאורייתא אף בשבת מ"מ צ"ל דטעמא דר"א דהוי פס"ר או דזה עצמו הוי בונה וכנ"ל, א"כ אם איתא דרבנן לא קאי אמכבד ומרבץ מנ"ל לסתמא דהש"ס דרבנן פליגי על יסוד זה דר"א, דלמא ס"ל ג"כ דחייב חטאת מטעמים הללו.
ולזה נ"ל אף דכתבנו הכי דבין כך ובין כך מוכח דטעמא דר"א דהוי פס"ר או דכיבוד וריבוץ הוי מעשה בנין, היינו לפי יסוד דתוס' דפלוגתא דמקלקל בחבורה נלמד מההיא דמחט של יד ליטול הקוץ, דלית מאן דפליג על דין זה, אבל בדעת הערוך י"ל כתירוצם הראשון שם דקים להש"ס הכי בקבלה, (ובאמת דברי תוס' הב' הנ"ל תמוהים לי, דא"כ היכי מספקינן פ"ק דכתובות גבי דם מפקד פקיד, דדלמא הלכה דדבר שא"מ אסור וגם מקלקל בחבורה חייב, הא זה א"א, דא"כ מחט של יד ליתסר לדינא, והרי לפי שיטתם מוכח דס"ל להש"ס דמחט של יד אתיא ככ"ע ואין בזה חולק, ואיך נאמר דלדידן להלכה באמת אסור.
עוד קשה לו דלדבריהם צ"ל הא דאמרי' בשבת ג"כ דמקלקל בהבערה תליא בדר"י ור"ש, היינו דזה תלי בזה דמאן דסבר מקלקל בחבורה חייב, וע"כ דיליף לה מדאצטריך קרא למשרי מילה בשבת, ומוכח דס"ל דתיקון מצוה לא הוי תיקון, ממילא מוכח מדאסר רחמנא הבערת ב"כ. הא בישול פתילה דלמצוה לא הוי תיקון, ע"כ דמקלקל בהבערה חייב. וכיון שכן יקשה לר"א בר צדוק בכריתות לשנויי דר"א דנתכוין לכבות העליונות והובערו התחתונות, ומיירי ע"כ בלא ניחא ליה דאל"כ גם לר"ש חייב, א"כ הוי מקלקל לענין הבערה, ומוכח דס"ל לר"א בר צדוק דמלאכה שא"צ לגופה חייב וגם מקלקל בהבערה חייב וממילא גם מקלקל בחבורה חייב ושנ"ל, הרי דאפשר לומר תרווייהו בהדדי דמלאכה שא"צ לגופה חייב וגם מקלקל בחבורה חייב, ודלמא ר"י ג"כ ס"ל כן, וצע"ג) א"כ שפיר י"ל דכיבוד בודאי לא הוי פס"ר, וגם לא הוי ענין בנין, ור"א דמחייב חטאת סבר כר"י דדבר שא"מ אסור, ורבנן ס"ל ג"כ כר"י ופליגי רק ארודה חלות דבש, ולמה שכתבנו דרב ס"ל דלר"י דבר שא"מ דרבנן לדידיה באמת מוכח דטעמא דר"א דזהו גופא הוי בנין, אבל לדידן דקיי"ל כאביי ור"א ושמואל דדשא"מ דאורייתא לר"י, טעמא דר"א כפשוטו דס"ל כר"י. ומה"ת לן להמציא דהוי מעשה בנין, ולזה שפיר מסיק הש"ס דלמאי דקיי"ל כר"ש שרי.
וא"כ מזה עצמו ראיה להערוך דהלכה בזה כשמואל ולא כרב, ומה דאמרי' שם בשבת אמימר שרי זילחא במחוזא מ"ט אסרו רבנן דלמא אתי לאשוויי גומות הרי דס"ל דלרבנן הוי שבות, י"ל דאמימר ס"ל כרב דדשא"מ דרבנן בשבת ושפיר י"ל דרבנן ס"ל כר"י וקאי גם אמכבד ומרבץ, אבל לדידן י"ל דלרבנן לא קאי רק ארודה חלות דבש, וטעמא דר"א דס"ל כר"י דדבר שא"מ אסור מדאור', ורבנן ס"ל ג"כ הכי, ואנן דס"ל כר"ש שרי לכתחלה:
יח)
הראיה הג' ממתעסק, תמוה לי, דהא מתעסק גם בשאר איסורים פטור כמ"ש תוספות בשבת והרי בשאר איסורים ס"ל לתוס' דדשא"מ אסור מדאורייתא לר"י, אע"כ דמתעסק עדיף דלדעתו דהוא תלוש אין כאן מציאות איסור אבל אינו מכוין כגון גורר דיודע דאפשר דיתעבד חריץ אסור, א"כ אזדא ראייתם, וצ"ע, (אב"ה יתר הדברים בזה לא מצאתי וחבל על דאבדן):

של ח' מאות זוז כתבו התוס' לא ידענא אמאי לא קאמר וכו' וכו' מנה ע"כ. ואין לו לא טעם ולא ריח לתי' זה ול"נ דמש"ה תני ברישא בבגדי שחרית במנים ובסיפא בבגדי בה"ע במאות זוזי משום דקיי"ל ברפ"ק דבכורות (דף ד') ובפ"ה דב"ב מנה של קודש כפול היה והיה במנה מאתים זוז לפיכך בגדי שחרית שהיו משל ציבור דהיינו ממעות של הקדש נקט חשבונו במנים למימר שהיו במנים של קודש שהן כפולים ובאותן י"ב מנה היו כ"ד מאות זוז בשל חול אבל בסיפא גבי בגדי בה"ע שהוא להוצאת כף ומחתה דבאים משל כה"ג אם ירצה כדאמרינן לקמן בגמ' אחר שכלתה עבודת ציבור והא עבודת יחיד היינו הוצאת כף ומחתה נקט בחשבונו במאות זוזי שהן מנים של חול ואגב אורחא קמ"ל הא דאמ' בגמ' דשל בין הערבים יכול לבוא משל הדיוט ממעות חולין משא"כ של שחר שאינו בא אלא משל הקדש וכיון דבע"כ צריך לשנות בלישנא בסיפא מרישא ולמתני הא בלשון מנים והא בל' מאות זוז לפיכך לא קאמר סך הכל ברישא בדר"מ לא בל' מנים ולא בלשון זוזי וכד' התוס' אלא דאכתי קשה הא דנקטי חכמים לכולהו בלשון מנים ולא נקטי בשל בה"ע בל' זוזי הואיל ואינן באים משל הקדש ונ"ל דהא ודאי חכמים דנקטי הסך הכל לפיכך נקטי לכולהו בל' מנים ואפי' בשל בה"ע אע"ג דאפשר לבוא משל הדיוט ולחכמים י"ב מנים של בה"ע נמי במנה של קודש מיירי שהוא כפול כאותן של שחר בסך הכל כחדא ואע"ג דהשתא לחכמים לא עדיפי של שחר משל בין הערבים רק שליש ולר"מ עדיפי שלש ידות דשל שחר י"ב של קודש שהן כ"ד מנה של חול ואילו של בה"ע אינן אלא ח' מאות זוז של חול ל"ל בה ושלא כדברי התוס' שפירשו מסתמא כו' דומיא דרבנן ובלא"ה דבריהם תמוהים דאפי' לפי דעתם לא שוו דלר"מ עדיפי של שחרית משל בה"ע שליש מלבר שהוא מחצה מלגיו ולחכמים לא עדיפי אלא רבע מלבר שהוא שליש מלגיו אלא ודאי אין בזה קפידא אבל לר"מ לא ס"ל הא דסך הכל דלמאי דפי' דלר"מ עדיפי של שחר ג' ידות משל בין הערבים דוקא ול"ל הא דסך הכל דאמ' בגמ' דקמ"ל כו' ל"ל בה כלומר דקמ"ל למבצר משל שחר ולהוסיף על של בין הערבים רק שיהא הסך הכל כך והיינו דנקט למבצר תחלה דקאי אבגדי קמאי דשחר וטפי לבסוף דקאי אשל בה"ע ורבותא קמ"ל אע"ג דצ"ל ש"ש עדיפי לאו דוקא כשיעור הזה אלא אפי' בפחות סגי אבל איפכא טפי אהני דשחר יותר ממה דתנינן ובציר ביותר משל בין הערבים ל"צ לאשמועינן דכ"כ דעדיפי של שחר טפי כ"ש דשפיר דמי וכיון דכה"ג מלתא דפשיטא היא ולא אתא לרבות בהס"ה דקתני אלא דרשאי למבצר משל שחר משיעוריה לר"מ בע"כ ל"ל הא דטעמא דשל שחר עדיפי ג' ידות משל בין הערבים מקרא נ"ל דג' בד יתירי נינהו גבי בגדי שחר דבשלמא חד לגופיה ומג' נ"ל מובחר שבבד וללמד שיהא מובחר ג"פ כנגד אותן של בה"ע וכמש"ל בגמרא וכיון דמה"ת צ"ל כשיעור ע"כ א"א למבצר מינייהו לפיכך לא תנא ס"ה ואע"ג דלהוסיף הא מלתא דפשיטא היא ועוד אי הוי תנא ס"ה ה"א דרשאי בין להוסיף בין לגרוע דלא קפיד אלא אסך הכל ולר"מ הא ליתא דלגרע בשל שחר א"א דבע"כ צ"ל עדיפי משל בין הערבים לא פחות מג' ידות אבל לרבנן דלא נפקא להו מובחר שבבד אלא מבד א' מיותר וכמ"ש בגמרא ול"ל שיעורא מה"ת ובכ"ש עדיפי סגי אי בציר מהני דשחר ל"ל בה לפיכך נקטי ס"ה דקמ"ל דאי בציר מהני וטפי אהני ל"ל בה כדאמרינן בגמרא:

בשחר היה לובש כו' משום דלכ"ע דשחר עדיפי כדאמרינן בגמרא ונ"ל דאכולהו ד' בגדי לבן קאי שהיו שוין ביחד כשיעור הזה לר"מ כדאית ליה ולחכמים כדאית להו ועוד נ"ל דלא קפדי דשל שחר עדיפי אלא שיהיו כל הבגדים של שחר ביחד יותר שווין משל בה"ע אבל אי בציר מא' מהן בשל שחר או אפי' בב' או בג' מהן משל בה"ע אלא שהבגד הד' משלים לשווין על דשל בה"ע ועודף עליהם לר"מ כדא"ל ולחכמים כדאית להו שפיר דמי כיון דמ"מ שוין של ד' של שחר ביחד עדיפי משל בין הערבים אע"ג דמקצת הבגדים גריעי מהם ל"ל בה דרחמנא לא קפיד אלא שסכום כל הבגדים של שחר יהי' עדיפי בשווין על סכום כל ד' הבגדים של בין הערבים אבל בפרטי הבגדים ל"ל בה וכמ"ש בסמוך והרמב"ם בהלכות כלי המקדש פ"ח כתב בגדי לבן הם ד' כלים דמשמש בהן כה"ג ביוה"כ כו' וב' כתנות אחרים היו לו לכה"ג ביוה"כ א' לובשה בשחרית ואחת בין הערבים ושתיהם בל' מנה משל הקדש ואם רצה להוסיף מוסיף משלו ומקדיש התוספת ואח"כ עושה בה הכתונת ע"כ משמע מדבריו דהא דאמרינן דכ"ע מיהת דשחר עדיפי אכתונת לחוד קאי ולא אשאר בגדים ופסק כרבנן ואיני יודע זו מנין לו ופשטא דמתניתין אכל ד' בגדי לבן דשחר ואדרבה כיון דפתח קרא בכתונת בד הרי בד הראשון לגופיה אתא שיהיה של בד אין לנו בכתונת שיהא מובחר בד אלא מבד דכתב רחמנא גבי שאר בגדי לבן וא"כ אין לנו להעדיף כתונת על שאר בגדים ועק"ל מדאמרינן בגמרא אמרו עליו על ר"א בן חרסום כו' שנראה כערום ופריך ומי מתחזי וכו' במזגא והא בכתונת של בין הערביים מיירי דלגבי עבודת יחיד שהוא הוצאת כף ומחתה מייתי לה ועוד של שחר א"א להביא אלא משל ציבור והשתא אי ס"ד דאכתונת דוקא קפיד קרא דיהא ש"ש עדיפי משל בין הערביים וכיון דרצה לעבוד בין הערביים בכתונת כזו בע"כ ש"ש שעבד בה היה עדיפא מינה וכ"ש שהיה נראה בה כערום ואמאי לא הקפידו הכהנים בשל שחר והניחו לעבוד בה כיון דנראה בה כערום אלא ודאי כדפי' דעיקר קפידא בעדיפותא דשל שחר על של בה"ע הוא על כל סך סכום ד' בגדיםביחד אבל בגד א' או אפי' ב' וג' יכול להיות של בין הערבים עדיפי והשתא י"ל דכתונת לחוד של שחר דר"א ב"ח היה גריע משל בה"ע ולא היה נראה בה כערום אלא שכל ד' בגדים ביחד של שחר היו עדיפי משל בין הערביים [תשלום לענין זה עיין בסוף הספר באבני שוהם]:

[מלואים: במשנה אלו משל ציבור נ"ל דלאו למימרא דבעי דוקא משל ציבור ולא משלו דהא של בין הערבים באים אפי' כולם משלו דהיינו עבודת יחיד דקאמר בגמרא אחר שכלתה וכו' ואע"ג דקאמר התם ובלבד שימסרנו לציבור ה"נ בהאי תוספת נמי א"א שלא ימסור לציבור וכן פי' הרמב"ם דהתוספת נמי בעי מסירה לציבור והשתא כיון דהתוספת לא סגי בלא מסירה לציבור הא דנקט אהני דבין הערבים אם בא להוסיף מוסיף משלו הא אפי' כולו משלו נמי שפיר דמי אלא ה"פ אלו משל ציבור כלומר משל ציבור אינו רשאי ליקח יותר לרבנן כדאית להו ולר"מ כדאית ליה כדי שלא לדחוק את הלשכה אבל אם רצה להוסיף מפני הכבוד מוסיף משלו א"נ הא דנקט אם רצה להוסיף משום בגדים ש"ש נקט לה דלא שרי אלא בתוספת אבל בשיעור י"ח מנה לרבנן בעי משל ציבור דוקא ואפי' ע"י מסירה לציבור לא מהני באותו שיעור אבל בשל בין הערבים אפי' הכל אם רצה מביא משלו וש"ד ע"י מסירה לציבור א"נ אלו משל ציבור אשל בין הערבים נמי קאי ומשום דתני הכל ל' מנה וקמ"ל דאי בציר מהני דשחר וטפי אהני דבין הערבים ל"ל בה כדמפרש בגמרא והשתא קמ"ל דאפי' הני טופיינא משל שחר אשל בין הערבים נמי אין בא אלא משל ציבור ולפ"ז אלו משל צבור סיפא דמילתא דחכמים הוא דאילו לר"מ ל"ל דאי בציר משל שחר דא"א למבצר מי"ב מנה לדידיה וכדפי' בגמרא וראשון נ"ל עיקר:]

[מלואים: (שייך לקונטרס המועתק) וכמדומה לי שהרמב"ם למד להא דעיקר קפידא הוא על הכתונת לבד שיהא של שחר עדיפא משל בין הערבים מהא דאמר בפ"ז דסנהדרין (דף מ"ט) גבי הא דאמר כל מקום ששנו חכמים דרך מנין אין מוקדם ומאוחר ולאפוקי מהא דתנן כה"ג משמש בח' כלים וההדיוט בד' כתונת ומכנסים במצנפת ואבנט כו' ותניא מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים ת"ל ומכנסי בד יהי' על בשרו וגבי ד' בגדי לבן דיוה"כ כתיב ותנא מ"ט אקדמיה לכתונת משום דאקדמיה קרא וקרא מ"ט אקדמיה משום דמכסיא לכולי' גופא עדיפא כלומר יש לו חשיבות ועדיפות משל בין הערבים ועלה לחוד קפיד קרא דמובחר שבבד א"נ עדיפא מכל שאר הבגדים של שחר שעמה משום דמכסיא לכולי' גופא לפיכך אקדמיה קרא וכיון דיש לכתונת עדיפותא על שאר בגדים איכא למימר דעלה לחוד קפיד קרא שיהא מובחר שבבד משל בין הערבים ולפ"ז י"ל דהרמב"ם ל"ג עדיפא ליה אלא ה"ג כיון דמכסיא לכולי' גופא עדיפא כלומר עדיפא בשווי' אבל א"א לפרש כן דאי מה"ט אקדמיה קרא משום דעדיפא בשווי' תינח קרא דאקדמיה משום דמיירי בשל יוה"כ אבל תנא דמיירי בשל כל השנה דכה"ד דלא שייך ה"ט מ"ט אקדמיה הא מכנסים קודמים לכתונת בלבישה א"ו ה"פ משום דמכסיא לכוליה גופא חשיב ועדיף לאקדומה בסידרא דקרא אע"ג דמכנסים קודמים בלבישה ועוד אי ס"ד דעדיפא בשווי' קא' ל"ל למימר משום דמכסיא לכולה גופא לא הול"ל אלא משום דעדיפא בשווי' אקדמיה אטו טעמא דקרא בעי למדרש דמה"ט עדיפא בשווי' משום דמכסיא לכולה גופא א"ו דאין שום עדיפות מחמת שווין אלא הא עדיפותא אינו אלא משום הא גופיה דמכסיא לכולה גופא מה"ט נקט לה:]

רבי אומר של ערבית משל שחרית. דלכבש האחד אדשחרית קאי שנאמר בו את הכבש אחד תעשה בבקר: וצריכי. יש צד נוטה שהנדבה צריך לייפותה כדי שתתרצה לדורון והקבלת פנים ויש צד נוטה לומר שהחובה המוטלת צריך לפרוע חובו משלם: עששיות. חתיכות עבות כמו עשת שן (שיר ה) ואף לשון חכמים מנורה באה מן העשת (מנחות דף כח.) משי''ש בלע''ז: והלא מצרף. הנותן ברזל מן האש למים מצרפו מחזקו ומקשהו: שלא הגיע לצירוף. כבר היה מצונן במקצת אף על פי שהיו נותנין בלילה בתוך גחלים לוחשות אינו מלובן כל כך שיהא לו חיזוק ע''י מים: מי אמר אביי הכי. דדבר שאינו מתכוין מותר: קרא ל''ל. בשר לרבות המנוגע דמצי למכתב ימול ערלתו וכתב בשר לרבות בשר האמור בנגעים (ויקרא יג) אדם כי יהיה בעור בשרו ל''ל קרא הא דבר שאינו מתכוין הוא: ואמר אביי וכו'. אלמא ס''ל לאביי דקרא מסייע ליה לר' יהודה מדאצטריך קרא למישרייה: בכל התורה. באיסורא דאורייתא כגון קוצץ בהרת דכתיב (דברים כד) השמר בנגע הצרעת ואמר מר בקוצץ בהרתו הכתוב מדבר: ואין שבות במקדש לא גרסינן דהא תלה טעמא באין מתכוין: מתני' הביאוהו לבית הפרוה. לטבול טבילה שניה שהיא טעונה מקום קדוש כדפרישית לעיל: ר''מ אומר. פשט תחלה ואחר כך קידש והא פרישית לעיל פלוגתייהו: בשחר. בגדים שלובש בטבילה זו היו מפשתן של מדינת פילוסין שהוא חשוב ומעולה: ובין הערבים. בגדים שלובש להוצאת כף ומחתה: הנדוין. שהיו מפשתן של ארץ הינדוין והיא ארץ כוש כדמתרגם יונתן בן עוזיאל (ירמיה יג) היהפוך כושי עורו הינדוואה:

רבי אומר של ערבית משל שחרית. נ''ל דאיכא בינייהו ציבור שלא היו להם נסכים אלא לאחד מהן למאן דאמר דגמר של ערבית משל שחרית א''כ שחרית עיקר ויקריבום שחרית ולמאן דאמר גמר שחרית מערבית יקריבום ערבית: הני מילי באיסורא דאורייתא אבל הכא צירוף דרבנן. ה''ג רש''י ולא גרסי' אין שבות במקדש ומפרש כיון דאפי' אי הוה מתכוין ליכא איסורא דאורייתא כי לא מיכוין לא גזרו ביה רבנן אפילו במדינה וקשה לר''י דא''כ משמע דבצירוף דרבנן לא אסר ר' יהודה ובפרק כירה (שבת דף מא:) משמע דאסר דקאמר אביי גופיה התם המיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף ור' יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור מיהו הא לא קשיא דמצי לשנויי דצירוף עששיות דווקא דרבנן שאינם כלים ועומדין לעשות מהם כלים לבסוף וצירוף דהשתא לאו היינו גמר מלאכתו אבל מיחם שהוא כלי וצירוף שלו הוא גמר מלאכתו הוי דאורייתא מיהו קשה דבס''פ כירה (שם דף מו:) אמרי' כל היכא דכי קא מיכוין איכא איסורא דאוריי' כי לא מיכוין גזר ר''ש וכל היכא דכי קא מיכוין ליכא איסורא דאוריי' כי לא מיכוין לא גזר פי' כגון גורר מטה וספסל וכסא דהויא חורש כלאחר יד א''כ ר' יהודה דפליג עליה אסר אפי' בכי האי גוונא דכי מיכוין ליכא איסורא דאורייתא ועוד מאי פריך מבהרת דלא מצי למיפרך אלא מברייתא וממילתא דאביי דאיתמר עלה ליפרך ממתני' דפ''ב דמסכת ביצה (דף כג:) ר' יהודה אומר כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת אלמא דבר שאין מתכוין אסור נהי דמצי למימר דניחא ליה למיפרך דאביי אדאביי טפי הוה ליה לאתויי ממילתא דר' יהודה דמתני' בהדיא ועוד שהוא מוחק כל הספרים דגרס בהו הני מילי בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן ואין שבות במקדש על כן נראה לר''י אביי אמר אפי' תימא שהגיע לצירוף דבר שאין מתכוין מותר פירוש מן התורה ואע''ג דמדרבנן אסור אין שבות במקדש ופריך מי אמר אביי דדבר שאין מתכוין לא מיתסר אלא מדרבנן והתניא וכו' ומדאיצטריך קרא ש''מ דדבר שאין מתכוין אסור מדאורייתא ומשני הני מילי בכל התורה כולה אסור שאין מתכוין כמתכוין אבל הכא פירוש בשבת דכתיב ביה מלאכת מחשבת בעינן שיחשב לעשות המלאכה שהוא עושה הלכך צירוף דהכא הוי כלא מתכוין דרבנן ואין שבות במקדש ויש ספרים דגרסינן בהו בהדיא אבל הכא מלאכת מחשבת אסרה תורה וזה כפר''י והשתא אוכחן דלר' יהודה דבר שאין מתכוין מותר מדאורייתא גבי שבת ותימה דבפרק ספק אכל (כריתות דף כ:) אמר רב אשי כגון שנתכוין לכבות העליונות והובערו התחתונות מאיליהן ור''א בר צדוק סבר לה כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור אלמא לר' יהודה דבר שאין מתכוין חייב מה''ת ויש לומר דהתם פסיק רישיה הוא שא''א בשום ענין כשחותה שלא יובערו התחתונות וכיון דהוי פסיק רישיה כמתכוין דמי ואע''ג דלא צריך להבערתו והויא לה מלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה נמי בהא כר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה והא דפטר ליה ר''ש לאו משום דלא חשיב ליה מלאכת מחשבת דהא כי היכי דלר' יהודה הויא מלאכת מחשבת הכי נמי לר''ש כיון דהוי פסיק רישיה ועוד דר' שמעון מחייב מקלקל בהבערה אע''ג דבשאר מלאכות פטור משום מלאכת מחשבת כדאיתא בספ''ק דחגיגה (דף י.) ומתעסק נמי דפטור בשאר מלאכות מטעם מלאכת מחשבת מחייב ר' שמעון בחבורה והבערה כדאמר פ' ספק אכל (כריתות דף יט:) הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב אלא היינו טעמא דרבי שמעון דפטר משום דבעינן מלאכה הצריכה לגופה דילפינן ממשכן ואפילו בחבורה והבערה ס''ל דבעינן צריכה לגופה כדמוכח בר''פ אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פה.) והאי דנקט בכריתות לישנא דמתכוין ואין מתכוין ולא נקט הא ר' יהודה דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה הא ר' שמעון משום רבותא דר' יהודה נקט ליה דאע''פ שאין מתכוין להבעיר התחתונות מאחר שהוא פסיק רישיה חייב דסד''א דר' יהודה לא מחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא בדבר שהוא מתכוין בידים כגון מפיס מורסא שהוא מתכוין לפתח וכן חס על הנר שמתכוין לכבות ומוציא המת במטה וכן כולם שמתכוין לעשות המלאכה בידים אלא שאינה צריכה לגופה אבל בדבר שאין מתכוין לעשות בידים כגון נתכוין לכבות העליונות והובערו התחתונות מאיליהן דלא נתכוין למלאכת הבערה כלל אלא לכיבוי אע''ג דהוה פסיק רישיה סד''א דלא ליחייב ר' יהודה קמ''ל אבל בההיא דבתר הכי דחותה את הגחלים להתחמם בהן והובערו מאיליהן לא נקט לישנא דאין מתכוין אלא משני הא ר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הא ר''ש דאמר פטור אע''ג דאין כוונתו להבעיר מדפטר בה ר''ש מ''מ הרי להתחמם הוא עושה אלא אינו מתכוין להבעיר אלא למשוך הגחלים אצלו להתחמם בהן ואינו צריך שיובערו יותר ממה שהם בוערים כבר ודבר שאין מתכוין לא הוי אלא היכא דקשה לו בהבערתה דהיינו כשבא לכבות התם שייך להזכיר אין מתכוין לרבותא דר' יהודה ור' שמעון שרי ליה משום דהוי ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה ואף על גב דבפ' הבונה (שבת דף קג.) אמר התולש עולשין אם לאכילה כגרוגרת אם לייפותה בכל שהוא ופריך אטו כולהו לאו לייפות קרקע נינהו ומשני לא נצרכה אלא לרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר ופריך והא אביי ורבא