דף לח - א
ומתרצינן: התם שם בברייתא, כוונת הברייתא לומר שהמגילה נכתבה בסירוגין: כלומר, המילים שבתחילת כל פסוק נכתבו בשלמות, והמשך הפסוק נכתב בראשי תיבות [1].
שנינו במשנה: ניקנור נעשו נסים לדלתותיו.
תנו רבנן:
מה הם הניסים שנעשו לדלתותיו?
אמרו: כשהלך ניקנור להביא שתי דלתות נחושת [2] מאלכסנדריא של מצרים לשער המזרחי של העזרה,
בחזירתו בשעה שחזר, עמד עליו נחשול - סערה שבים לטבעו. [3] נטלו המלחים [4] אחת מהן משתי הדלתות והטילוה לים להקל על הספינה שלא תטבע, ועדיין לא נח הים מזעפו ועדיין היה חשש שמא הספינה תטבע.
בקשו להטיל את חברתה [הדלת השניה] לים. עמד הוא [ניקנור] וכרכה חבקה, ואמר להם: הטילוני עמה לים, [כדי למנוע אותם מלזורקה] [5]
מיד נח הים מזעפו.
והיה ניקנור מצטער על חברתה שטבעה, כיון שהגיע לנמלה של עכו, נעשה לו נס והיתה מבצבצת ויוצאה מתחת דופני הספינה.
ויש אומרים: בריה שחיה בים בלעתה, והקיאתה ליבשה.
ועליה על דלת זו אמר שלמה בשיר השירים [א, יז] "קורות בתינו [בית המקדש [6]] ארזים. רהיטנו [דלתותנו [7]] ברותים". אל תיקרי [תקרא] "ברותים" אלא ברית - ים. "ברית ים" כך פירושו: לפי השיטה הראשונה בברייתא, שתי הדלתות כרתו ברית בים שלא להפרד זו מזו. ולפי השיטה השניה ["יש אומרים"], היינו בריה שחיה בים. שהיא גרמה לדלתותנו שלא יטבעו. [מהרש"א על פי רש"י]. [8]
מוסיפה הברייתא: לפיכך מטעם זה כל השערים שהיו במקדש נשתנו כשהעשירו ישראל להיות מצופים בציפוי [9] של זהב, חוץ משערי ניקנור, מפני שנעשו בו [בהם, עין יעקב] נסים. ורצו שלפרסם את הנס.
ויש אומרים: לא ציפו את דלתות ניקנור זהב מפני שנחושתן מוצהבת מוברקת ומזהירה היתה, ודומה לזהב.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: נחושת קלוניתא - מזוקקת היתה, והיתה מאירה [מבריקה] כשל זהב.
מתניתין:
במשנה הקודמת הוזכרו בדרך אגב אנשים שחכמים שיבחו אותם על תרומתם לבית המקדש. ובמשנתנו מוזכרים אנשים שחכמים גינו אותם אף על פי שעשו מעשים טובים, כיון שלא לימדום לאחרים. [10]
[והיה ראוי שיחששו שמא יתמעט כבוד שמים כשימותו. ולא ידעו אחרים לעשות כמותם. על פי המאירי [11]].
ואלו הזכירו חכמים לגנאי:
המשפחה של בית גרמו גינו אותם חכמים על שלא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים שלחם הפנים היה עשוי כתיבה פרוצה משני צידיה, והיה צריך אומנות גדולה באפייתו וברדייתו שלא ישבר [ולא יתעפש, מאירי] ובית גרמו ידעו אומנות זו, ולא רצו ללמדה לאחרים. [12]
המשפחה של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת שהכירו עשב ששמו מעלה עשן, וכאשר עירבו עשב זה עם סממני הקטורת היה העשן מתמר ועולה זקוף כמקל [ולא היה פונה לצדדים] ולא רצו ללמד לאחרים איזה עשב זה.
הוגרס בן לוי [משבט לוי] היה יודע פרק בשיר שיטה מיוחדת להנעמת הקול, ולא רצה ללמד דבר זה לאחרים.
בן קמצר לא רצה ללמד לאחרים על מעשה הכתב שידע להחזיק בין אצבעות ידו האחת ארבעה קולמסין, ולכתוב בהם שם ה' [שבו ארבע אותיות] בבת אחת. [13]
ומסיימת המשנה: על הראשונים שהוזכרו במשנה הקודמת לשבח נאמר [במשלי י]: "זכר צדיק לברכה" שמזכירים את הצדיק לשבח ולברכה. ועל אלו שהוזכרו במשנתנו לגנאי נאמר [שם]: "ושם רשעים ירקב" [לא יעמוד זכרם. מאירי]. [14]
גמרא:
תנו רבנן:
משפחת בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים שלא ישבר ולא יתעפש. רצו חכמים להענישם, שלחו חכמים שליחים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים במקום אנשי בית גרמו.
והיו האומנים שבאו מאלכסנדריא יודעין לאפות כמותן את הלחם אף על פי שהיה עבה. ולא היו יודעין לרדות את הלחם שלא ישבר, כמותן [כמשפחת בית גרמו],
שהללו האומנים מאלכסנדריא פחדו שמא הלחם ידבק לתנור וישבר ברדיתו, ולכן היו מסיקין את התנור מבחוץ, ואופין את הלחם על גבי התנור מבחוץ [15] [על מנת שיוכלו לרדות אותו בקלות ולא ישבר], ואילו הללו משפחת בית גרמו שידעו לרדות את הלחם בלי לשברו, היו מסיקין מבפנים ואופין מבפנים.
לפיכך, הללו - האומנים מאלכסנדיא, כיון שאפו את הלחם מחוץ לתנור, ואין שם מספיק חום, היתה פיתן מתעפשת [16] ואילו הללו משפחת בית גרמו, שאפו את הלחם בתוך התנור, אין פיתן מתעפשת.
כששמעו חכמים בדבר הזה. אמרו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו בראו. שנאמר [ישעיה מג ז]: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" [17] וכיון שברא הקדוש ברוך הוא כשרון מיוחד בבית גרמו לאפות את לחם הפנים, אם כן לכבודו ברא כשרון זה, לצורך אפית לחם הפנים, ולכן חזרו בית גרמו למקומן. [18]
שלחו להם חכמים שליחים לבקש שיחזרו למקומם, ולא באו. כפלו להם שכרן ובאו, שמתחילה בכל יום היו נוטלין שנים עשר מנה מהשקלים של תרומת הלשכה והיום [אחרי שהחזירום] נטלו עשרים וארבעה מנה בשכרם. [19]
רב יהודה אומר: מתחילה היו נוטלים עשרים וארבעה מנה בשכרם. והיום ארבעים ושמונה.
אמרו לכם חכמים לאנשי בית גרמו: מה ראיתם שלא ללמד לאחרים?
אמרו להם אנשי בית גרמו לחכמים: יודעין היו משפחתו של בית אבא שבית זה עתיד ליחרב. וחששו שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן את מעשה לחם הפנים, וילך ויעבוד עבודת כוכבים בכך.
ועל דבר זה שנפרש מיד, היו מזכירין אותן לשבח: מעולם לא נמצאת פת נקיה [מקמח מנופה היטב] ביד בניהם כלל, כדי שלא יחשדו בהם ויאמרו שממעשה לחם הפנים הזה [שהיה מקמח מנופה היטב] הם ניזונין.
והקפידו בית גרמו בדבר, כדי לקיים את מה שנאמר [במדבר לב]: "והייתם נקיים מה' ומישראל" [כלומר, הוו נקיים מלעבור על דבר ה', ומחשד של ישראל].
שנינו במשנה: של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת.
תנו רבנן:
משפחת בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטורת, ולא רצו ללמד לאחרים. רצו חכמים להענישם, שלחו חכמים שליחים. והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים במקום אנשי בית אבטינס.
והיו האומנים מאלכסנדריא יודעין לפטם - לרקוח [20] כמותם [כאנשי בית אבטינס] ולא היו יודעין להעלות עשן כמוהן, שעשן של הללו - של בית אבטינס מתמר [מזדקף כעץ תמר. רש"י כח, ב] ועולה ישר כמקל, ואילו עשן של הללו של האומנים מאלכסנדריא, מפציע מתפזר לכאן ולכאן. [21]
וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולם, לכבודו בראו. שנאמר [משלי טז]: "כל [אשר] פעל ה' למענהו" וכיון שברא הקדוש ברוך הוא עשב שמעלה את עשן הקטורת ישר כמקל, אם כן למענו ברא עשב זה, לצורך מעשה הקטורת [על פי מהרש"א], [22] ולכן חזרו בית אבטינס למקומן. [23]
שלחו להם חכמים שליחים לבקש שיבואו לעשות את הקטורת, ולא באו. כפלו להם את שכרן, ובאו. שמתחילה בכל יום היו נוטלין [מהשקלים של תרומת הלשכה] שנים עשר מנה בשכרם, והיום עשרים וארבעה.
רבי יהודה אומר מתחילה בכל יום היו נוטלין עשרים וארבעה מנה בשכרם, והיום ארבעים ושמונה.
אמרו להם חכמים לאנשי בית אבטינס: מה ראיתם שלא ללמד לאחרים? אמרו אנשי בית אבטינס: יודעין היו משפחתו של בית אבא שבית זה [בית המקדש השני] עתיד ליחרב, ואמרו, אם נלמד את מעשה הקטורת לאחרים, יש חשש שמא ילמדו אדם שאינו מהוגן, וילך ויעבוד עבודת כוכבים בכך [כעין הקטרת הקטורת].
ועל דבר זה שנפרש מיד, היו מזכירין אותן [את בית אבטינס] לשבח:
מעולם לא יצאת [יצאה] כלה כשהיא מבושמת מבתיהן [מבנותיהם]. וכן כשנושאין אשה לבניהם ממקום אחר, מתנין עמה לפני הנישואין שלא תתבסם, כדי שלא יחשדו בהם ויאמרו, ממעשה הקטורת הם מתבסמין.
והקפידו בית אבטינס בדבר זה, כדי לקיים את מה שנאמר [במדבר לב] "והייתם נקיים מה' ומישראל".
תניא: אמר רבי ישמעאל: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ומצאתי אחד מבני בניהם של בית אבטינס.
אמרתי לו: אבותיך ביקשו להרבות את כבודן שרק הם יודעים את מעשה הקטורת. ורצו למעט את כבוד המקום.
[כלומר, שלא חששו שמא ימותו ויתמעט כבוד המקום. על פי דברי המאירי במשנה]. [24]
עכשיו כבוד המקום עומד במקומו שעדיין מלא כל הארץ כבודו [על פי מהרש"א]. ומיעט המקום את כבודם על ידי שחרב בית המקדש.
אמר רבי עקיבא: סח לי רבי ישמעאל בן לוגא: פעם אחת יצאתי אני ואחד מבני בניהם של בית אבטינס לשדה ללקוט עשבים, וראיתי שבכה ושחק.
אמרתי לו: מפני מה בכית?
אמר לי: בכבוד אבותי נזכרתי שהיו רוקחים את הקטורת.
ושאלתי אותו: ומפני מה שחקת?
אמר לי: מפני שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזירה לנו כשיבנה בית המקדש השלישי.
ושאלתי אותו עוד: ומפני מה נזכרת בכבוד אבותיך?
אמר לי: ראיתי עשב שהוא המעלה עשן [שהשתמשו בו אבותי במעשה הקטורת] כנגדי. אמרתי לו: הראהו לי.
אמר לי: שבועה היא בידינו [שהשביעונו אבותינו] שאין מראין אותו לכל אדם.
אמר רבי יוחנן בן נורי: פעם אחת מצאתי זקן אחד ומגילת סממנין מגילה שכתובים בה שמות סמני הקטורת [ותמונות הסממנים היו מצויירים מתחת שמותיהם. רש"ש].
אמרתי לו: מאין אתה?
אמר לי: מבית אבטינס אני.
שאלתי אותו: ומה בידך?
אמר לי: מגילת סממנין.
אמרתי לו: הראהו לי.
אמר לי: כל זמן שבית אבא היו קיימין לא היו מוסרין אותו לכל אדם. ואילו עכשיו [שיש חשש שתאבד מסורת זו מישראל] הרי הוא לך והזהר בה.
וכשבאתי וסחתי דברי לפני רבי עקיבא, אמר לי: מעתה אסור לספר בגנותן של אלו. שניכר קצת שאכן כוונתם היתה לשם שמים [מהרש"א].
מכאן ממעשה בית גרמו ובית אבטינס שביקשו חכמים להדיחם מתפקידיהם ולא יכלו, אמר בן עזאי שיש ללמוד מזה:
אם כוונתך לשם שמים [25] אל תדאג שמא מעבידיך יפטרו אותך מעבודתך.
כי בסופו של דבר, בשמך יקראוך לשוב לתפקידך.
ובמקומך הראוי לכבודך יושיבוך.
הערות
[1] כלומר, תחילת לשון השבועה שהשביע הכהן את האשה שבכל פסוק. אם לא שכב:. ואת כי שטית:. יתן ה' אותך:. ובאו המים:. אחרי כל מקום שהזכיר את תחילת הפסוק, היה ממשיך וכותב את המשך הפסוק בראשי תיבות. רש"י. גבורת ארי דייק מרש"י גיטין ס א שהיה כתוב על הטבלא רק תיבה אחת בשלמות, אבל יותר מזה אסור לכתוב במגילה. אך הגבורת ארי הוכיח שאפשר לכתוב שלש מילים על מגילה כמו שמוכח מרש"י כאן. להלכה: שלחן ערוך יורה דעה רפג סעיף ב אוסר לכתוב מגילה ובה פרשיות מן התורה לתינוק. אלא צריך שיכתוב חומש שלם [לפחות]. והש"ך והט"ז מתירים בתינוק משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך". וכן כתב המאירי כאן, שמותר לכתוב לתינוק משום "עת לעשות לה"'. אבל שלא לצורך לימוד התינוק אסור.
[2] רש"י. והמאירי כתב שהדלתות היו מעצי ברוש, מצופות נחושת.
[3] ניקנור לא נענש על מה שנסע למצרים, על אף שנאמר [בדברים יז טז] "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה [למצרים] עוד", שהרי דרשו בספרי לגור שם אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה, ולכיבוש הארץ. ואם כן, ניקנור לא עבר עבירה במה שנסע למצרים. תוספות ישנים, תוספות רא"ש. וכעין זה כתב הריטב"א. [בדרך אגב הקשה הריטב"א כאן, איך הרמב"ם וגדולים אחרים גרו במצרים? והביא שלושה תירוצים שנאמרו בזה: א) יש אומרים, שהעיירות שעליהם התורה דיברה, חרבו, והיום עיירות אחרים הם. ב) ה"ר אליעזר ממיץ אומר, שאין איסור אלא לשוב למצרים דרך ים סוף והמדבר כדרך שהלכו אבותנו שנאמר "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה". ג) הריטב"א עצמו מתרץ, שלא נאמר האיסור אלא בזמן שישראל שרויין על אדמתם. אבל בזמן הזה שנגזר עלינו להיות נדחים בכל קצוי ארץ כל חוץ לארץ דין אחד יש לו, ואין איסור אלא לצאת מהארץ לחוץ לארץ מדעת].
[4] פירוש המשניות להרמב"ם.
[5] כתב בעיון יעקב שנקנור סמך על מה שאמרו חכמים: "שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן". ובשכר שמסר את נפשו, נעשה לו אחר כך נס שהיתה הדלת הראשונה מבצבצת מן המים.
[6] כך נראה לפי דרשת הגמרא כאן בהמשך הפסוק. והתרגום שם מתרגם "בתינו" על בית המקדש השלישי דרך דרש. [ורש"י שם מבאר "בתינו" - המשכן. ועיין שם באבן עזרא וספורנו].
[7] רש"י מפרש רהיטנו מלשון "ריהטא" [מרוצה], על שם שהדלת רצה בשעת נעילה ופתיחה. [בשיר השירים פירש רש"י רהיטנו היינו בריחי המשכן או הקרשים. וזהו כנראה לשיטתו שפירש ש"בתינו" היינו המשכן כדלעיל ועיין שפת אמת].
[8] הניקוד שונה בשני הפירושים. לפי הפירוש הראשון: "ברית ים" - ר' בחיריק. ולפירוש השני: ר' בשו"א וי' בפתח.
[9] רמב"ם [בית הבחירה ה ה]. וכתב עוד הרמב"ם [שם א, יח] שערי העזרה מחפין אותן זהב אם מצאה ידם. [בשאר הכלים כתב הרמב"ם שם שאם מצאה ידם עושים אותם עצמם זהב].
[10] להלן סוף הערה 14 יתבאר מדוע חכמים הזכירו את שמות האנשים הללו לגנאי. ולא חששו לאיסור לשון הרע.
[11] או שיתכן שהלומדים מהם יוכלו לעשות יותר נקי או יפה יותר מהם [על פי פירוש נוסף במאירי].
[12] יש אומרים שלחם הפנים היה כעין "ספינה רוקדת" כמבואר במנחות תחילת פרק שתי הלחם. [רש"י. על פי הגהת הב"ח ורש"ש].
[13] מבואר בתוספות ישנים שכתבו את השם בבת אחת כדי שלא יבוא לדבר בכתיבתו. ואסור לדבר בכתיבת השם כמו שמצינו במסכת סופרים ה ו. [תו"י לקמן לח ב ד"ה לא מצא], וכן כתב תוספות הרא"ש [שם]. ותוספות יום טוב כתב טעמים אחרים לדבר.
[14] א) בגמרא מובא שרוב המוזכרים במשנתנו מצאו תשובה והסבירו לחכמים מדוע לא רצו לפרסם את חכמתם. ולכן יש אומרים שבסוף המשנה "ועל אלו נאמר שם רשעים ירקב", אין מדובר על כל אלו שהוזכרו במשנתנו אלא רק על בן קמצר, שלא מצא תשובה לדבריו ועל הדומים לו [מאירי בשם "יש מפרשים". תפארת ישראל. וכן כתב תוספות יום טוב לדעה אחת בירושלמי]. [ואף על פי שבתחילת המשנה נאמר שכל אלו הוזכרו לגנאי, לבסוף חזרו בהם חכמים. או יתכן שלא חזרו בהם מן הגינוי, שאף על פי שמצאו תשובה לדבריהם ואינם רשעים. מכל מקום גינו אותם שלא לימדו לאחרים, כדי לעורר אנשים אחרים שלא ימנעו מללמד את חכמתם מאירי]. אך דעת הרמב"ם בפירוש המשניות, ורע"ב [ופירוש א במאירי] שחכמים לא קיבלו את דבריהם של המוזכרים במשנתנו, והכירו בהם שעשו לכבוד עצמם. [וכן כתב מהרש"א ד"ה וע"ז]. ב) להלן בעמוד ב [ד"ה מצוה] פירש המאירי שמותר לספר גנותם של רשעים שלא לכוונת לשון הרע אלא להרחיק את שאר האנשים ממעשיהם. וזהו כוונת הפסוק "ושם רשעים ירקב".
[15] במאירי הגירסא מסיקין מבפנים ואופין מבחוץ. ויש גורסים להיפך מסיקין מבחוץ ואופין מבפנים, כדי שלא יהיה התנור חם מאוד, ויוכלו לרדות בידיהם בלא כלי.
[16] אף על פי שהיה נס בלחם הפנים שהיה עומד כל השבוע חם כיום הלקחו, ולא היה ראוי שיתעפש, מכל מקום מה שאפשר בידי אדם, לא רצה הקדוש ברוך הוא לתקנו על ידי נס. תוספות ישנים תוספות רא"ש והובאו בריטב"א. והמאירי כתב שלא היה נס בלחם הפנים אלא בזמן בית ראשון ובתחילת זמן בית שני שהיו שם כהנים גדולים צדיקים, אבל משהתחילו למנות כהנים גדולים על ידי ממון הפסיק הנס. [כעין זה כתב הריטב"א בפירוש ראשון. עיין שם].
[17] כל הצדיקים שנקראו בשמי [בשם ה'] וכל העשוי לכבודי, [יצרתיו אף עשיתיו בכל הראוי לו]. רש"י. ואבן עזרא רד"ק ומצודות מפרשים: "כל הנקרא לשמי" - עם ישראל הנקראים עם ה'. [וראה להלן הערה 22 בשם המהרש"א] ומהר"י קארו פירש: "לכבודי" - תביאו לכבודי. וזה מתאים לדברי הגמרא כאן.
[18] הגמרא מיד מספרת ששלחו חכמים לקרוא להם, ולא רצו לבא. ולכן היה נראה להגיה "יחזרו" בית גרמו למקומן [כלומר, זה מדברי חכמים שבקשו שיחזרו בית גרמו למקומם]. אך יש ליישב, שעד עתה חיכו בית גרמו בירושלים לראות אם יצליחו האומנים מאלכסנדריא במלאכתן. וכיון שראו שהאמנים לא הצליחו, הבינו משפחת בית גרמו שעכשיו חכמים יאלצו לשלוח שליחים ולהחזיר אותם לעבודתם. ולכן "חזרו בית גרמו למקומן" כלומר לעריהם מחוץ לירושלים. רש"ש.
[19] הרש"ש מעיר שהסכומים הללו (12 מנה ו-24 מנה) הם סכומים מוגזמים מאוד עבור יום עבודה אחד, ולכן פירש שכוונת הגמרא שנטלו שכר עבור כל יום לפי חשבון שנתי של 12 מנה [בתחילה] ו-24 מנה [אחרי שהחזירום], [וכן הוכיח מרש"י. עיין שם].
[20] פיטום היינו רקיחה [רש"י ומפרשי המשניות בתחילת כריתות]. ורקיחה היינו עירוב [רש"י שמות ל כה]. ומאירי כאן פירש שידעו לכתוש הסמנין ולמערבן.
[21] בעל תפארת ישראל תמה: הרי אמרו חכמים [לקמן נג א] שאם לא נתן בקטורת "מעלה עשן" חייב מיתה, ואם כן איך יכלו להקטיר את הקטורת בלא העשב של בית אבטינס [הנקרא "מעלה עשן"]. ותירץ, שהיו הרבה מיני עשבים המעלים עשן. כלומר, ששומרים שהקטורת לא תבער [אלא תעלה עשן בלא אש]. אבל המין המובחר שביניהם היה מתמר כמקל.
[22] המהרש"א מעיר: לעיל אמרו חכמים בענין בית גרמו "כל הנברא לשמי ולכבודי בראתיו". ומדוע בענין בית אבטינס הביאו פסוק אחר? ומתרץ המהרש"א: "כל הנברא לשמי" היינו האדם הנקרא בשם ה', מפני שנברא בצלם אלהים. ובענין בית גרמו שהיה להם כשרון מיוחד שייך להזכיר פסוק זה המדבר על האדם. אבל בית אבטינס לא היו יודעים כלום באופן עשיית הקטורת. אלא הכירו עשב שהיה מעלה את העשן. ובענין זה הזכירו חכמים את הפסוק "כל פעל ה"', כלומר, העשב שפעל ה', נברא "למענהו". להעלות עשן הקטורת לשמים.
[23] ראה לעיל הערה 18 בשם רש"ש.
[24] מהרש"א פירש: אבותיך רצו להרבות את כבודם היינו את כספם על ידי שהכפילו שכרם מתרומת הלשכה [ונטלו 24 מנים] ובזה מיעטו את כבוד המקום. ולפי המפרשים שהבאנו לעיל הערה 14 שחכמים קיבלו את חשובת בית אבטינס, בהכרח צריך לפרש כהמהרש"א. [וכן הקשה ותירץ הרי"ף שבעין יעקב].
[25] על פי המאירי.
בַּחֲזָרָתוֹ עָמַד עָלָיו נַחְשׁוֹל שֶׁבַּיָּם לְטַבְּעוֹ. פירש רש"י 'סערה' ויש להקשות למה אמר עָלָיו וגם לְטַבְּעוֹ דמשמע רק בעבורו היה הדבר הזה והלא אדרבא כיון שהוא שליח מצוה אין ראוי להיות עליו גזרה זו?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הריטב"א ז"ל שהביאו בעל עין יעקב איך הלך נקנור לאלכסנדריא של מצרים והא איכא איסור לאו ד'לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד' (דברים יז, טז), והביא דרשת רבותינו ז"ל בספרי לגור שם אי אתה חוזר, אבל אתה חוזר לסחורה ולכבוש את הארץ, עיין שם.
והרב פתח עינים ז"ל הביא טעם אחר מדברי רבינו האר"י ז"ל דאפילו 'לגור שם' שרי אחר שכבר עברו ישראל וגרו שם אחר חורבן בית ראשון ונעשה בה תערובת ניצוצי קדושה בשאר ארצות ואז הותר לדור בה, עיין שם.
ולכן כאן השטן שהוא נחש הקדמוני נתקנא בנקנור שהביא דלתות חשובים לבית המקדש והצליח בהם כי כן דרך הסטרא אחרא להתקנאות בדברים של קדושה, לכך כאשר ראהו מהלך בים שהוא מקום סכנה מצא לו טענה לקטרג עליו מצד הלוכו למצרים דעבר על איסור לאו והוא לא נתן לב על דרשת הספרי ולא על טעם רבינו האר"י ז"ל לפוטרו אלא הכריע הדין לחובה לחייבו בזה, לכך עשה עצמו מתקנא לכבוד השם יתברך שאסר ההליכה למצרים ונתלבש בסערה של הים להטביעו, וזהו שאמרו עָמַד עָלָיו לְהַטְבִּיעוֹ דייקא כי בעבורו עשה הדבר הזה, ולכן קרא לסערה בשם נַחְשׁוֹל שהוא אותיות 'לוֹ נָחָשׁ' גם מצא סימן יפה לעצמו שחשב שיצליח בכך בשביל שהדלתות היו נְחֹשֶׁת שהוא על שמו ועל ת' כוחות שלו שזהו נְחֹשֶׁת אותיות נָחָשׁ ת'.
אך באמת נקנור לא עביד איסורא הן מחמת טעמים הנזכר הן מצד שאר טעמי תריצי שכתבו בדבר הזה, לכן מן השמים זיכוהו ונעשה לו נס פלאי ונתקיים בנחש אשר שלט האדם הבליעל באדם התחתון לרע לו לאדם הבליעל כי במעשה נסים תחלש הסטרא אחרא ותתמוגג.
הָיָה מִצְטַעֵר עַל חֲבֶרְתָּהּ. יש להקשות אמאי נצטער עתה ולא נצטער עליה משעת נפילה? ונראה לי בס"ד דודאי נצטער משעת נפילה אך היה מתנחם קצת כי מה בידו לעשות והלא בעל כרחו נטלוה והשליכו אותה בשביל המקרה שקרה מן השמים בסערת הים אמנם עתה שראה בשניה אחר שכרכה ואמר 'הַטִּילוּנִי עִמָּהּ' נח הים וניצולה אז נתחדש לו צער גדול ונכוה בחמי חמין שאמר מדוע לא עשיתי כן בראשונה והיתה נצולת גם הראשונה! וכשראה השם יתברך צערו על זה עשה נס דכיון שהגיע לנמל הָיְתָה מְבַצְבֶּצֶת וְיוֹצֵאת.
אמנם עדיין תקשי באמת, למה לא עבד הכי בראשונה אם כל כך היו חביבין עליו הדלתות של בית המקדש שקיבל על עצמו ליפול לים? ונראה לי בס"ד כי בתחילה שהם היו מבקשים להשליך אחת דוקא אמר אם יעשה כך וישליכו אותו עמה מי ישגיח על השניה להביאה לירושלים? ואפשר שיגזלו אותה או גם אותה ישליכו מאחר שהיא ממון שאין לו תובעים לכך בשביל דחס עליה לא אמר שישליכו אותו עם הראשונה, מה שאין כן עתה שראה שלא נח הים ורוצים להשליך השניה לא נשאר לו עוד לשמור ואם ישאר ויבא לירושלם בידים רקניות לגמרי ימות בצער שלא היה יכול לסבול בושה זו לכך אמר שיטילוהו עמה.
ודע דמה שאמר שישליכו אותו עמה אין זה בכלל מאבד עצמו לדעת כי לא היה הוא משליך עצמו לים בידים ומצינו דאמרו רבותינו ז"ל על צדקיהו 'גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת' (ישעיה ה, יג) שהיה לו להקיש עצמו בכותל וימות ולא יראה בשחיטת בניו לעיניו ועיין בתשובות הרא"ש ז"ל בספר בשמים ראש סימן שע"ה מה שאמר בזה [המדרש הובא בשו"ת בשמים ראש סימן שמה כדי להתיר איבוד נפש מחמת ייסורים, ושם מחדש שאיסור אבוד נפש הוא רק כשעושה זאת מחמת מיאוסו בטובת הבורא כעניין הפילוסופים] וכן כאן אם היו משליכים גם השניה היה עולם חושך בעדו והיה מצטער צער גדול שהיה מוכרח שימות מרוב צערו, לכך אם אמר לו לעשות לו כך אין זה בכלל מאבד עצמו לדעת ח"ו.
וְעָלֶיהָ אָמַר שְׁלֹמֹה: (שיר השירים א, יז) "קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים, רָהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים". נראה לי בס"ד הא דקרי לדלת ההיא בשם רָהִיטֵנוּ שהוא לשון ריצה כי היא היתה נחשת שהוא מין הדומם ששוקע ונח במים ואין לו כח המרוץ מה שאין כן הספינה שהיא עץ מהלכת על פי המים מאיליה, אך לזו הדלת שהיא נחשת בא לה מן השמים כח ריצה שנתלבש בה זה הכח של הרהיטה והיתה רוהטת על המים כמו עץ הספינה ולכן קרי לה רָהִיטֵנוּ על שם כח המרוץ שנתחדש בה.
עַל הָרִאשׁוֹנִים נֶאֱמַר: (משלי י, ז) "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה", וְעַל אֵלּוּ נֶאֱמַר: (שם) "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב". הקשה הרב פתח עינים ז"ל דלעיל אחר שהזכיר מעשיהם של ראשונים יסיים עליהם נאמר זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה ואחר שיזכיר מעשיהם של אלו יאמר עליהם נאמר וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דבלאו הכי קשה איך יקראם רְשָׁעִים דאף על גב דאין רוח חכמים נוחה מהן מכל מקום מה איסור תורה או איסור דרבנן עשו בזה שיקראם רְשָׁעִים? אך ידוע דלפעמים קורין לאדם בשם רשע לפי ערך הצדיק שכנגדו, וכמו שאמרו בגמרא, ובזה ניחא דלא אמר עליהם נאמר שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב דאין ראוי שיקראם רשעים בסתם אלא אמר על הראשונים נאמר זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, ולכן לגבי הראשונים שהם צדיקים ביותר אז על אלו נאמר וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב שראוי לקרותם רְשָׁעִים לגבי אותם הצדיקים אך הם אין רְשָׁעִים בעצם ח"ו.
הַלָּלוּ פִּתָּן מִתְעַפֶּשֶׁת, וְהַלָּלוּ אֵין פִּתָּן מִתְעַפֶּשֶׁת. נראה פשוט דעפוש הנעשה מפני שהיו מסיקין מבחוץ ואופין מבחוץ ולכן לא היה החום נכנס בקרב הלחם שהיה עוביו ז' אצבעות ולכך היה מתעפש מה שאין כן בית גרמו כשהיו מסיקין ואופין מבפנים היה החום חזק ונכנס בקרב הלחם היטב ונאפה יפה.
והנה צריך לדעת מאחר שהיו מסדרים קנים ביניהם איך נתעפש הלחם? ונראה דאיתא במשנה (משנה מנחות יא, ו) סידור קנים אינו דוחה שבת אלא נכנס מערב שבת ושומטן מבין לחם הישן ומסדרן במוצאי שבת בין לחם החדש ונמצא לחם הישן נשאר כל ליל שבת בלי קנים ולחם החדש נשאר כל השבת בלי קנים ואמרינן בגמרא דמנחות (מנחות צז.) בהאי שיעורא לא מעפש וזה השיעור הוא רק ללחם שאופין בית גרמו אבל של אלכסנדריא היה מתעפש בזה הזמן שנשאר בלא קנים.
כָּפְלוּ לָהֶם שְׂכָרָם, וּבָאוּ. יש להקשות וכי אדם עושה נקימה ונטירה עם ההקדש, ולמה סירבו עד שכפלו להם שכרן? ועוד למה הפריזו החכמים לכפול בבת אחת ושמא היו מתרצים בפחות מכפל?
ונראה לי בס"ד דבית גרמו לאו משום חימוד ממון או בדרך נקימה עבדי הכי אלא ראו שבדבר זה נתקדש שם שמים שהכל אמרו (משלי טז, ד) 'כֹּל פָּעַל הֳ' לַמַּעֲנֵהוּ' לכן אמרו מצוה שיתפרסם דבר זה לכל ויהיה נזכר לדורות עולם ואם היו חוזרין בלא תוספת לא היה מתפשט דבר זה בין בני אדם ולא היה דבר זה שיחה בפי הבריות אך על ידי שסירבו ולא חזרו אלא בכופל שכרן נתפרסם דבר זה והיו שיחה בפי הבריות וממילא נודע לכל ענין זה ד'כֹּל פָּעַל הֳ' לַמַּעֲנֵהוּ' ונמצא כונתם לטובה להגדיל קדוש שם שמים בעיני העולם, וגם החכמים שכפלו שכרן בבת אחת היתה כך כונתם לטובה על דרך האמור.
בְּכָל יוֹם הָיוּ נוֹטְלִין שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה, וְהַיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה. נראה לי בס"ד קבעו להם י"ב מנה כנגד י"ב לחמים שהיו אופין, ואם מנה זה של כסף נראה שהוא שכר מרובה בעבור כל אפיה, אמנם יתכן שהוא מנה של נחשת או אפשר שהוא של כסף אך יש עליהם גם כן מלאכה של שיפה ובעיטה שהוא עסק גדול וגם עסק של הנפה שהיו מניפין בי"ג מפות ומוציאין אותו מן כ"ד סאין ובכל אלו יש יגיעה רבה. ומה שכפלו שכרן אפשר בתחילה היו נותנים להם י"ב מנה במנה שאינה של קודש ואחר כך נתנו להם י"ב מנה במנה של קודש כי ידוע מנה של קודש כפול היה.
וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין לִרְדּוֹת כְּמוֹתָן. הטעם מפני דלחם הפנים היה תיבה פרוצה שניטל כסויה וגם שני דפנותיה זו כנגד זו, כך הלחם היו לו ב' דפנות דוקא ושוליים רחבים כזה וכדאיתא בגמרא דמנחות (מנחות צד) וכמו שכתב רש"י ז"ל שם עיין שם. ולכן צריך חכמה לרדותו מן התנור באופן שלא ישתבר ושאר אומנין היו מוכרחים להסיק מבחוץ ולאפות מבחוץ בשביל הרדיה שיהיו יכולים לרדותו וסיבת העיפוש הוא תלוי בזה כאשר בארנו לעיל מה שאין כן בית גרמו שהיו עושים הכל מבפנים היה נתקן כראוי כי הם היו חכמים במעשה הרדיה ואין צריכים לעשות מבחוץ בשביל הרדיה.
אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים: מָה רְאִיתֶם שֶׁלֹּא לְלַמֵּד?. יש להקשות למה לא שאלו מהם שאלה זו מקודם בעת שסירבו ולא רצו ללמד?
ונראה לי בס"ד כי בתחילה אין מקום לשאלה זו כי ידוע מנהג העולם כל אדם אומן מייקר אומנותו שלא ללמדה לאחרים ואין צורך לשאלם על כך, אמנם כשראו חכמים שלא יכלו אחרים לעשות אומנות זו חשבו כי הם סירבו מקודם כדי שיקפידו עליהם ויביאו אחרים במקומן ומאחר שהביאו אחרים נתבטלה פסקה של ערך הראשון שפסקו עמהם וידעו הם שלא יכלון אחרים לעשות כמותם ויהיו מוכרחים לחזור להביאם ואז יסרבו ולא ירצו באותו הערך ויעשו ערך חדש ועל זאת שאלום 'מָה רְאִיתֶם שֶׁלֹּא לְלַמֵּד?' כלומר אם ציירתם דבר זה בדעתכם שלא יש אדם אומן שיוכל לעשות כמותכם ולכך סרבתם שלא ללמד כדי שנקפיד להביא אחרים ואז תתבטל פסקה הראשונה או אם לא ראיתם את הנולד הזה אלא סרבתם כדרך העולם שאין האומן ירצה ללמד מלאכתו לאחרים? והשיבו לא חשבנו כזאת ורק סרבנו בשביל שכך יש לנו צוואה מאבותינו!
שֶׁל הַלָּלוּ מִתַּמֵּר וְעוֹלֶה כְּמַקֵּל, וְשֶׁל הַלָּלוּ מַפְצִיעַ לְכָאן וּלְכָאן. פירוש גם החדשים הביאו את עשב מעלה עשן דאם חיסר עשב מעלה עשן חייב מיתה כדאיתא בפרק הוציאו לו (יומא נג.) אך היה בזה העשב שני מינים ואותו המין שפועל כזאת להיות מִתַּמֵּר וְעוֹלֶה כְּמַקֵּל לא היו יודעין אותו אלא רק בית אבטינס. ומה שֶׁהָיוּ נוֹטְלִין שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה נראה לי היינו כנגד י"א סמנים ומעלה עשן.
ומה שאמר לֹא יָצָאת כַּלָּה מְבֻשֶּׂמֶת מִבָּתֵּיהֶן אף על גב דאיתא לקמן (יומא לט:) דכל כלה אינה צריכה להתבסם בירושלים מפני תוקף ריח הקטורת שמתפשט בכל העיר הנה זה דוקא בתוך העיר אבל כלה שהיא מירושלים והולכת חוץ לירושלים היתה מתבשמת שלא יגיע תוקף ריח הקטורת לחוץ, אבל בית אבטינס לא היתה כלה יוצאה מבושמת מבתיהם לילך חוץ לעיר וכשלוקחים אשה מעיר אחרת מתנים עמה שלא תתבשם בבית אביה כשתלך אחר נשואין שלא יחשדום שהביאה מן הקטורת מבית חמיה ומתבשמת בו על ידי תערובת שאינו ניכר.
בְּשִׁמְךָ יִקְרָאוּךָ, וּבִמְקוֹמְךָ יוֹשִׁיבוּךָ. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים דף כג) כאשר נולד האדם וקוראים לו אביו ואמו שם אחד העולה בדעתם אינו באקראי ובהזדמן אלא הקב"ה משים בפיהם השם ההוא המוכרח אל הנשמה ההיא כמו שאמר הכתוב (תהלים מו, ט) 'אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ' כפי מקום האבר העליון אשר ממנו חוצב והשם הזה נרשם למעלה בכסא הכבוד כנודע ולכן אמרו רבותינו ז"ל 'שמא גרים' (ברכות ז:) וזהו טעם אל רבי יהושע בן קרחה ורבי מאיר דהוו בדקי בשמא (יומא פג:) עד כאן לשונו יעוין שם. וזהו שנאמר בְּשִׁמְךָ הראוי והמוכרח אל נשמתך יִקְרָאוּךָ אביך ואמך ואין קריאת השם באקראי ובהזדמן וּבִמְקוֹמְךָ באור הקדושה למעלה יוֹשִׁיבוּךָ שהשם שלך הוא נרשם למעלה בכסא הכבוד וכנזכר לעיל.
או יובן בס"ד על פי מה שאמר הרמב"ן ז"ל שאין לך אדם שאין לשמו רמז בתורה וכפי המקום שבו רמוז שמו ניכר מן הדברים מעשיו ומלאכתו וטבעו ומדותיו, ועל זה אומרו רבי מאיר בדיק בשמא שהיה יודע לכוון ברוח הקודש מקום שם האדם בתורה ואז ידע מה הוא ומה עניינו, וכאשר נמצא כי נזדמן לידו ענין תלמידו שהיה שמו אבנר וכיון על ידי תפלה איה מקומו בתורה ובזה נודע מה היתה לו לבסוף, וזהו שנאמר בְּשִׁמְךָ הראוי לך לפי מדותיך וטבעך ועניינך יִקְרָאוּךָ וּבִמְקוֹמְךָ בתורה יוֹשִׁיבוּךָ ומשם תהיה נודע וניכר מה אתה ומה עניינך.
או יובן בס"ד בְּשִׁמְךָ יִקְרָאוּךָ אחר תחיית המתים שכל אחד יהיה נקרא בשם שהיה נקרא בו קודם שמת וּבִמְקוֹמְךָ המוכן לך בגן עדן יוֹשִׁיבוּךָ שכל אדם מקומו מוכן לו קודם שבא לעולם הזה וְאֵין אָדָם נוֹגֵעַ בַּמּוּכָן לַחֲבֵרוֹ פירוש אדם דהיינו צדיק חשוב אף על פי שלוקח שכר וחלק גן עדן של הרשע אינו נוגע בו אלא מחזירו לבעליו אחר תשובה, וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל במאמר 'וְשִׂים חֶלְקֵנוּ עִמָּהֶם' בתפלת העמידה.
ומה שאמר 'אֵין אָדָם נוֹגֵעַ' ולא אמרו אין אדם נוטל או לוקח הכונה על פי המעשה שהיה טמון בקרקע צלוחית מלאה אבנים טובות ובאותו קרקע היו תוקעים שם אהלים חורי הארץ בכל שנה בימות הקיץ לשאוב רוח טוב שם והיו תוקעים יתידות האהל סמוך לאותה הצלוחית שאין ביניהם לבינה אלא טפח ובמקום הצלוחית לא היו תוקעים וכך היה מנהגם בכל שנה ושנה כמה שנים, ופעם אחת בא אדם אחד לתקוע אהל שם ותקע היתד במקום הצלוחית ואז הרגיש בה ולקחה ולזה אמר 'אֵין אָדָם נוֹגֵעַ בַּמּוּכָן לַחֲבֵרוֹ' שכל אותם שקדמו לזה לא היו נוגעים במקום הצלוחית שהיא מוכנת לזה האחרון.
מַנִּיחַ גּוּדָלוֹ לְתוֹךְ פִּיו, וּמַנִּיחַ אֶצְבָּעוֹ בֵּין הַנִּימִין. נראה לי בס"ד רמז בזה כי ידוע שהגודל רומז לישראל ושאר אצבעות לשאר אומות, ולכן הגודל נבדל דכתיב (במדבר כג, ט) 'הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב' ולזה הגודל הרומז לישראל מַנִּיחַ לְתוֹךְ פִּיו לרמוז שישראל הם בעלי הבית ושאר אומות מבחוץ הם עומדין, וּמַנִּיחַ אֶצְבַּע הסמוכה לגודל שהיא גבורה בֵּין הַנִּימִין רוצה לומר באמצע השפה כי אותיות של השפה הם בומ"ף ואמצע בומ"ף מ"ו שהוא מלוי ע"ב שבו תתמתק הגבורה על ידי אמירת השיר.
220ימים לסיום הש״ס