הגדרה ^[1] - אל"ף בעברית, או אלפא בארמית - האות הראשונה מכ"ב אותיות של א-ב.

צורת האות

צורת אות א' נוגעת להלכה לכתיבת סת"ם - ספר תורה, תפילין ומזוזה - ולגט אשה.

צורתה דומה לשתי יודי"ן, או ליו"ד ודל"ת, אחת למעלה ואחת למטה, וביניהן וי"ו. לאות א' יש מספר עוקצים, הנקראים תגים. יש הבדל בכתיבת האות א' בין האשכנזים לבין הספרדים^[2]

אלפי"ן גדולות וקטנות

מספר אותיות א' בתורה כתובות גדולות [אל"ף רבתי] או קטנות [אל"ף זעירא]:

רבתי

א' של אָדָם (דברי הימים א, א א).

יש שכותבים הא' של אַשְׁרֶיךָ (דברים לג כט) א' רבתי (עשרה מאמרות מאמר אם כל חי ח"ב סי' לו).

ויש אומרים א' של אָנֹכִי (שמות כ ב) רבתי (ספר התמונה).

זעירא

א' של וַיִּקְרָא (ויקרא א א).

א' במקום ע'

כתיבה

אף על פי שאותיות א' וע' דומות בקריאתן, מכל מקום בכתיבה אין להחליפן זו בזו (שבת קג ב, לפי פירוש רש"י שם). ואף על פי שדין זה נאמר בתפילין ומזוזות, למדים אף ספר תורה מהם (בית יוסף יורה דעה סי' רעד). ואפילו בדיעבד פסול (שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' ג).

בשמות גיטין יש מי שכתב שאם החליף א' בע' או להיפך אין להקפיד, שכן מצינו ששמעון בן גודא ובן גודע הוא תנא אחד (עבודה זרה לב א, לתירוץ ראשון שבגמרא), ומכל מקום נשנה פעם בא' ופעם בע' (שו"ת זכר יהודה (הרי"ל בטלן) סי' נא).

קריאה

אף בקריאה יש להבחין בין א' לע', ולכן:

אין למנות שליח צבור מי שקורא לא' ע' או להיפך (מגילה כד ב; שולחן ערוך אורח חיים נג יב), לפי שהברת הע' היא בחוזק ועמוקה יותר מהברת האל"ף (מגן אברהם שם).

וכן כהן שקורא לא' ע' לא ישא את כפיו (מגילה שם; שו"ע או"ח קכח לג).

לעומת זאת חכם הדורש אין להקפיד אם קורא לא' ע' (רש"י מגילה שם, על פי ברכות לב א), אף על פי שצריך לדקדק בלשונו (סנהדרין ה ב).

בימינו, רוב האשכנזים אין יודעים להבחין בין א' לע', ולכן הפסולים הללו אינם שייכים ביניהם (ט"ז אורח חיים סי' קכח ס"ק ל).

א' במקום ה'

שמות גיטין

כל שם שאינו של לשון הקודש כותבים א' בסוף כשהתנועה האחרונה היא בקמץ בנח נסתר, וסימנך: רב אדא בר אהבה - אדא, שאינו לשון הקודש, הוא בא', ואהבה, שהוא לשון הקודש, בה' (בית יוסף אבן העזזר קכט). אם שינה וכתב ה' במקום א' כשר (רמ"א בשו"ע אהע"ז קכט לד) בשעת הדחק (בית שמואל שמות אנשים מתתיה); וכן להיפך, אם כתב א' במקום ה', כיון שאין ניכר במבטא, וגם הן ממוצא אחד (לבוש ובית שמואל שם).

באמצע התיבה, כשאות ה' נעה, וכתב א' במקומה - כגון יאודה במקום יהודה – פסול (עי' בית שמואל שם).

ספר תורה

בספר תורה כל שינוי אות פסול, ולכן אם החליף א' בה' בסוף התיבה, פסול (טיב גיטין אות ג ס"ק לב)^[3]

האות האחרונה של המילה דכא - פְצוּעַ דַּכָּא (דברים כג ב) - נחלקו הפוסקים מה היא: א' או ה' (ראה סיכום שיטות שונות בגוף הערך כאן; במנחת שי על הפסוק; בהע' המערכת, אוצר הפוסקים ריש סי' ה; בשו"ת יביע אומר ח"ח חיו"ד סי' כה, ועוד). לרוב הפוסקים המחלוקת היא רק לכתחילה, אבל בדיעבד אין לפסול ספר תורה בשביל כתיבה של מילה זו, שאלו ואלו דברי אלקים חיים (שו"ת מעיל צדקה סי' כט; שו"ת תשובה מאהבה סי' עא; שו"ת בית אפרים חיו"ד סי' סד; שיורי ברכה יו"ד סי' רעה סק"ג; שו"ת זרע אמת ח"ג חיו"ד סי' קמא)^[4]

א' במקום תנועה

האל"ף משמשת בשמות לעז במקום קמץ, וכך כותבים בשמות גיטין (בית שמואל שמות אנשים ואלק), אבל כשקוראים בפתח כותבים בלא אל"ף (בית שמואל שם)^[5]

א' בתורת ראשון

א' מורה על מספר ראשון, היינו מספר 1, ולכן מצא כלי וכתוב עליו אל"ף - הרי זו תרומה (תוספתא מעשר שני פ"ה), לפי שאל"ף היא האות הראשונה (ירושלמי מעשר שני ד ו), והיא סימן לתרומה, שהיא ראשונה לכל המעשרות (פני משה שם)^[6]

א' בראש מילה

לעתים עלולה האות א' בראש מילה להיבלע במילה הקודמת לה ולתת משמעות שלילית, ובפרט כאשר המילה הקודמת מסתיימת באות ם' (שו"ע או"ח סא כא), וכן כל מילה שתחילתה א' ואפשר שלא ירגישנה במבטא (ראה דוגמאות לכך במשנה ברורה שם ס"ק לד); לפיכך יש להפריד בין המילים בקריאת שמע (שו"ע שם יט,כא), בשאר התפילות ובקריאת התורה (שם כב).

אין להאריך בא' שב'אחד' (שו"ע או"ח סא ח).

הערות שוליים