|
ח הגדרה[1] - האות השמינית מכ"ב אותיות של אלף-בית צורתה בכללצורת אות ח מהאל"ף-בי"ת שבכתב אשורי (ראה ערכו) בכתיבת ספר תורה, תפילין ומזוזה (ראה ערך אותיות: צורתן), וכן בגט אשה (ראה ערך גט), מורכבת מגג ושתי ירכות (ראה שבת קד ב). זהירות מדמיון לה"אהחי"ת דומה לה"א בכתיבתה (ראה ערך ה (א). רא"ש הלכות קטנות ספר תורה יב), ומהדברים שלמדים מהאמור וּכְתַבְתָּם (דברים ו ט) - שתהא כתיבה תמה, אמרו שלא יכתוב חי"תין ה"הין, ואם כתב - יגנז (שבת קג ב. וראה תשב"ץ א נ ונא), וכן אמרו: וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי (ויקרא כב לב), אם אתה עושה ח' ה' אתה מחריב את העולם, וְחִכִּיתִי לַה' (ישעיה ח יז), אם תחליף ח' לה' תחריב העולם (שיר השירים רבה ה).
וסופרים שלנו נוהגים לעשות הרגל לא בקצה הגג ממש, שהרי עושים אותה כמו זיין (ראה להלן. קסת הסופר ה בלשכת הסופר סק"י. ואצלנו רגל הה' תלויה). זוית בימינה או עגוליש מהראשונים שכתבו שהח' מהאותיות שיש להן זוית (אגור פה), ויש לה תגים מכאן ומכאן (מרדכי הלכות קטנות תתקנג). ויש שכתבו שראשה עגול בצד ימין (אלפא ביתא בא"ב הראשון אות ח, והביאו בית יוסף לו[4]), ואין לעשות לה עוקץ לצד ימין (הגהות מיימוניות תפילין א יט. וראה להלן על רגל ימין), וכן פסקו אחרונים (שו"ע הרב או"ח לו; משנה ברורה שם אות ח; ערוך השלחן שם יג) לכתחילה (שו"ע הרב וערוך השלחן שם). גודלההח' היא מרובעת, אורכה כרוחבה, ולכן יהיו הרגלים רחוקות זו מזו כעובי קולמוס (אלפא ביתא שם; מגן אברהם לו סק"ג), ואם האריך גגה - כגון שנזדמנה בסוף שיטה - פסולה, שאינה כשני זיי"נין (ראה להלן: גגה. בית יוסף שם, בשם ר"י אסכנדרוני; מגן אברהם שם, בשמו). וכתבו אחרונים שהדברים אמורים בח' שהגג למעלה כחטוטרת (ראה להלן, שם, דעת רבינו תם), אבל כשעשאה בגג רחב (ראה להלן, שם, דעת רש"י) כשר בדיעבד אף שאינה מרובעת (מגן אברהם שם: שו"ע הרב שם; משנה ברורה שם). נפסקה ירכהנפסקה ירך הח', ולא נשאר בה אלא כמלא יו"ד, די בכך (פרי מגדים בפתיחה לסימן לב; משנה ברורה לו אות ח), בין בירך הימנית ובין בשמאלית (משנה ברורה שם. וראה ערך אותיות). גגהשני ראשיםגג הח' כתבו ראשונים שצריך לעשות לו שני ראשים משני הצדדים (רשב"א שבת קג ב, ור"ן שם, וראה להלן על צורת אמצע הגג). חטירהסופרים המדייקים "מחטרים" את גג הח' (מנחות כט ב; טור יו"ד רעד), כלומר, חי הוא ברומו של עולם, שח' היינו חי (מנחות שם, ורש"י ד"ה חטרי), ובכך היו מבדילים יותר את הח' מה' (תשב"ץ א נא). יש מהראשונים סובר שלא עשו כך אלא בח' של 'אחד' בקריאת שמע (אור זרוע תקנב, בשם רבנו שמחה). חוטראחטירה זו נחלקו ראשונים בפירושה:
כרי"ש ווי"ולדעתם כתבו אחרונים שגג הח' הוא גג רחב, והוא עם הירך בצורת ר' ו', או ו' וד' הפוכה (מור וקציעה לו בכתיבה ספרדית, ושם בשם הרדב"ז), או כמין ד' ומצד שמאל קו ישר עב מעט ובראשו דק, במקום שנוגע בגג (מור וקציעה שם, בשם קצת עושים בכתיבה ספרדית)[5]. חטוטרת
צורתה
שיפועהשיפוע החטוטרת יש שעושים כעין גגי בתי ארץ ישראל שחלקים הם, רק קצת גבהות ושיפוע יש בהם לדחות מעליהם מי גשמים, ויש שעושים כגגי שאר ארצות שמשופעים יותר (מלבושי יום טוב לו. אבל המנהג אצלנו בשיפוע גמור). עוביהיש שכתבו שיש לעשותה לכל הפחות כפי עובי שאר האותיות, ולא כעושים אותה דקה מן הדקה כקורי העכביש (מהרי"ק חדשות לב)[6]. יש שכתבו שהחטוטרת שעל רגל ימין תהיה עבה, ושעל רגל שמאל דקה (שו"ע הרב לו). כשני זייני"ןלדעה זו עושים גג הח' כשני זייני"ן (אלפא ביתא שם), ולא יעשנה דלי"ת וזיי"ן (אלפא ביתא ובית יוסף שם; מגן אברהם סק"ג), אבל אינה צריכה תגין, כמו זיי"נין (ראה שו"ת רבי עקיבא איגר כא, וראה ערך תגין). וכתבו אחרונים שבדיעבד כשר אם עשאו דלי"ת וזיי"ן, או בשני ו"וין, שלא נשתנתה צורת האות בכך (שו"ת נודע ביהודה קמא יו"ד עד, והביאו במשנה ברורה שם[7]). יש שכתבו שעל פי הקבלה יש לעשות בתפילין רגל הימין כוי"ו ולא כזיי"ן (שו"ע הרב או"ח לו; ערוך השלחן שם יג; קסת הסופר ה). כשתי הדעותלהלכה כתבו ראשונים שטוב לעשות כשתי הדעות, היינו גם חטוטרת וגם כעין מקל זקוף לצד שמאל (סמ"ק קנג; מרדכי שם; אגור פה; יראים השלם שצט; טור יו"ד רעד; בית יוסף או"ח לו, בשם ברוך שאמר (אלפא ביתא)), ואין בתוספת זו קלקול אות (יראים השלם שם). לא מעכבהסופרים הספרדיים לא היו עושים חטוטרת, אלא כתג בראש שמאל (היינו כשיטת רש"י, וראה בית יוסף בשם מצאתי כתוב)[8]. וכתבו ראשונים שבדיעבד כשר אף אם לא חטרו כלל לגג הח' - לא כחטוטרת ולא כמקל (מאירי שבת קד א; שו"ת הריב"ש קכ; תשב"ץ א נא; בית יוסף שם בשם מצאתי כתוב; משנה ברורה שם, בשם רבי עקיבא איגר[9]). בגטבגיטין אין עושים כלל חטירה (ריב"ש שם; תשב"ץ שם; מהרי"ק עב; גט פשוט קכה ס"ק לא (ב)), ואם בא לעשות מוחים בידו (סדר הגט פ). עובי הגגעשה הגג רחב ובאמצעו דק, כתבו אחרונים שכל שיש צורת ח' אין לפסול (שו"ת צמח צדק שם רו). על אופן התיקון בתפילין, שפסול בהן שלא כסדרן, אם חוטרי הח' אינם נוגעים זה בזה, ראה ערך כתיבת סת"ם. חי"תין מיוחדותבתורה, נביאים וכתובים יש במקומות ידועים חי"תין בצורה מיוחדת: גדולות, קטנות, משונות ומנוקדות[10]. גדולות
קטנותח' של חַף אָנֹכִי (איוב לג ט) קטנה (מדרש רבי עקיבא על אותיות קטנות; מחזור ויטרי עמוד 684 מכתיבת ר"י טוב עלם). משונות
על ראשונים שכתבו שהח' של אֶחָד (דברים ו ד) בלבד צריך חטירה, ראה לעיל: גגה. יש שמנו שלשים ושבע חי"תין רחבות ("פתיא") בתורה (מחזור ויטרי עמוד 674, ושם עמוד 649 שהחי"ת של וחרה מהן, וראה בציורים). נקודותהח' של דֶרֶךְ רְחֹקָה (במדבר ט י) נקוד עליה (במדבר רבה ג; מנחת שי שם בשם אבות דרבי נתן). הברתהקרובה לה"אח' וה' דומות אף בקריאתן (רא"ש הלכות קטנות ספר תורה יב), ומפני ששתיהן מאותיות הגרון (ראה ספר יצירה ב ג, ופירוש רב סעדיה גאון שם), לכן הן מתחלפות זו בזו (ריטב"א מועד קטן ב א ד"ה מתני'. וראה ערך ה (א)). ויש שדרשו חכמים מילה הכתובה בח' ככתובה בה', כמו: צְחֹרוֹת (שופטים ה י), ודרשו: צהורות (עירובין נד ב). דקדוק בהגייתהיש בני אדם שקוראים חי"תין ה"הין (ראה מגילה כד ב)[12], ומפני שכשאומרים וְחִכִּיתִי לַה' (ישעיה ח יז) נמצאו מחרפים ומגדפים (ראה מגילה שם), שנראה כאומרים והכיתי (רש"י שם), לכן אין מורידים אותם לפני התיבה (תוספות שם ד"ה כשאתה; מגן אברהם נג ס"ק טו), אלא אם כן שכשמתכוונים לקרות הח' קוראים אותה על ידי טורח בטוב (תוספות שם), או כשאי אפשר באחר (תוספות בבא מציעא פו א ד"ה אחתינהו). וכן לא ישא את כפיו כהן שקורא ח' כה', אלא אם כן כל בני עירו קוראים כך (שו"ת רדב"ז שצד; שו"ת מהרי"ט אהע"ז טז; מגן אברהם קכח ס"ק מו). ואין להתפלא על הקוראים לח' ה' איך הם מתפללים כשמגיעים לנַפְשֵׁנוּ חִכְּתָה לַה' (תהלים לג כ), כי בוחן לבבות אינו שואל כי אם לב האדם, ומכיון שאינו יודע לדבר כענין מעלה עליו כאילו כיוון יפה (ספר חסידים יח), וכתבו בסידורים שמכל מקום ידגיש אדם הח' כשיגיע לנפשנו חכתה לה' (סידור ריעב"ץ ועוד). אבל אין לקרוא את הח' כמו כ' (ראה יוסף אומץ כא)[13]. הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
