הגדרה^[1] - בהמה האסורה באכילה

מיני הטמאה וסימניה

כל בהמה שאין לה שני סימני טהרה שנאמרו בתורה: מפרסת פרסה ומעלת גרה, ואפילו שיש לה סימן טהרה אחד, הרי זו בהמה טמאה, שנאמר: כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ, אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ וגו' אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס (ויקרא יא ג-ד), וכן השפן והארנבת (שם ה-ו), וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר (שם ז).

סימני הטהרה

מפרסת פרסה היינו שפרסותיה סדוקות (חולין נט א; טוש"ע יו"ד עט א), שמובדלות מלמעלה ומלמטה בשתי צפרנים, אבל אם הפרסות סדוקות למעלה ואינן שסועות ומובדלות לגמרי, שלמטה הן מחוברות, הן טמאות (רש"י ויקרא שם ג ד"ה ושסעת שסע; חינוך קנד).

מעלה גרה היינו שמעלה ומקיאה המאכל ממעיה, ומחזרת לתוך פיה לכתשו ולטחנו היטב (רש"י שם ד"ה מעלת גרה; סמ"ג עשין נט; חינוך שם).

החיה

החיה בכלל בהמה לסימני טהרה (חולין נט א; רמב"ם מאכלות אסורות א ב; טוש"ע יורה דעה עט א), שנאמר: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וגו' (ויקרא שם ב-ג. חולין עא א).

בהמות וחיות אחרות

אין בכל בהמה וחיה שבעולם שמותרת באכילה חוץ מעשרת המינים המנויים בתורה (דברים יד ד-ה): שלשה מיני בהמה, והם שור, ושה, ועז, ושבעה מיני חיה, והם אַיָּל^[2], וצבי^[3], ויחמור^[4], ואקו^[5], ודישון^[6], ותאו^[7] וזמר^[8], הם ומיניהם, כגון שור הבר שהוא ממין השור (רמב"ם מאכלות אסורות א ח, על פי חולין פ א). וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מן הטהורות, לפיכך מנה הכתוב את הטהורות (חולין סג ב), ולפיכך מי שהוא מכירן אינו צריך לבדוק לא בפה ולא ברגלים (רמב"ם שם).

ומי שאינו מכירן, נאמרו כמה דרכים בבדיקתו:

שינים וניבים

כל בהמה וחיה שאין לה שינים בלחי העליון ולא ניבים, בידוע שהיא טהורה, והוא שיכיר בן גמל, שאין לו ניבים עד שיגדיל, לפי שכל שאין לה שינים למעלה היא מעלה גרה, וכל המעלה גרה היא גם מפרסת פרסה, חוץ מן הגמל והשפן והארנבת, שהם מעלי גרה ואינם מפריסי פרסה, ולהם אין לחוש, שלגמל יש ניבים, ולשפן וארנבת יש שינים למעלה (חולין נט א; טוש"ע יו"ד עט א).

בפירוש המושג "ניבים" נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שהניבים הם תלתלי בשר כעין שינים בולטים בחניכים (רש"י שם ד"ה ניבי, בשם מורי; תורת הבית הקצר ג א; טוש"ע שם, בסתם).

• ויש מפרשים שהם שתי שינים למעלה, אחת מכאן ואחת מכאן, בקצות הלסתות, והן ניכרות משאר השיניים (רש"י שם, בפירוש הראשון; שו"ע שם, בשם יש אומרים), וכן הלכה (ש"ך שם סק"ב; פרי חדש שם סק"ב; כף החיים שם סק"ד).

בהמה שפיה חתוך

כל בהמה וחיה שמפרסת פרסה היא גם מעלת גרה, חוץ מן החזיר, ולפיכך מצא בהמה שפיה חתוך ואינו יכול לבדוק בשינים וניבים, יבדוק ברגליה, אם פרסותיה סדוקות, בידוע שהיא טהורה, והוא שיכיר חזיר (חולין נט א; רמב"ם מאכלות אסורות א ג; טוש"ע יו"ד עט א).

יש לה קרנים, יצא מכלל ספק חזיר (תורת הבית הארוך ג א שם; מגיד משנה שם; טוש"ע שם), שהרי חזיר אין לו קרנים (בית יוסף שם).

בהמה שפיה חתוך ורגליה חתוכות

אין בהמה טמאה שבשרה תחת העוקץ - עצם האליה (רש"י חולין נט א ד"ה תחת העוקץ) - הולך שתי וערב לאיזה צד שיחתכו אותו, אלא הערוד - והוא חמור הבר (רש"י עבודה זרה טז ב ד"ה דבי מר; פירוש המשניות לרמב"ם כלאים ח ו) - לפיכך המוצא בהמה שפיה חתוך ורגליה חתוכות, ואינו יכול לבדוק בהם, יבדוק אחר שישחטנה בבשר שתחת כנפי העוקץ, ואם הולך שתי וערב טהורה, ובלבד שיכיר ערוד (חולין שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

שסועה

השסועה, אף על פי שיש לה סימני טהרה, היא בכלל הטמאות, שנאמר: אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה הַשְּׁסוּעָה (דברים יד ז) - שסועה זו היא בריה בפני עצמה (אבא חנן משום רבי אליעזר בספרי ראה צח; רב חנן בר רבא בחולין ס ב ובנדה כד א), שיש לה שני גבים ושתי שדראות (רב חנן בר רבא שם ושם), ונחלקו אמוראים:

• יש אומרים שאין בעולם מין בריה מיוחדת כזאת, אלא שלפעמים יש שנמצאת במעיה של בהמה טהורה, וזוהי השסועה שאסרה תורה (רב בנדה כד א, ורש"י ד"ה רב), וכל שכן כשיצאה לאויר העולם, שאסורה משום נבלה, שאינה יכולה להתקיים, והרי היא נפל (רש"י שם ד"ה בבהמה), וכן הלכה (רמב"ם מאכלות אסורות א ו; טוש"ע יו"ד יג ו).

• ויש אומרים שיש בעולם מין בריה מיוחדת כזאת והיא האסורה, אכן אם נמצאת במעי בהמה טהורה מותרת, ככל הנמצא במעי בהמה שנשחטה (ראה ערך בן פקועה. שמואל שם).

במספר בהמות דנו ביחוד בדורות האחרונים אם הן טהורות:

האיל האדום

הָאַיָּל האדום הבא מאוסטרליה, יש בו שתי שינים קטנות בקצוות הלסתות, ודינו תלוי במחלוקת מהו פירוש ניבים (ראה לעיל), לדעה הראשונה הרי הוא מותר באכילה, ולדעה השניה, שהלכה כמותה, אסור (תשובות הרב שלום משאש, הרב שלמה עמאר, הרב שמואל וואזנר בבארה של מרים י-יב)^[9].

ג'ירף

זמר, הנזכר בתורה בין החיה הטהורות (דברים יד ה), כתבו גאונים שהוא הג'ירף (רס"ג שם; יבין שמועה, טרפות ה ב, בשם הגאון; ספר השרשים לרבי יונה אבן ג'נאח, זמר), וכתבו אחרונים שבדקו וראו בחיה זו שהיא מעלת גרה ומפריסת פרסה (דברי יוסף (שוורץ) קנט ב, ותבואות הארץ החי שסו)^[10].

אכן, הרבה אחרונים כתבו שאין לאכול בהמה וחיה, אף אם יש לה כל סימני הכשרות, אלא אם כן יש מסורת מאבותינו באכילתה (ש"ך יו"ד פ סק"א; חכמת אדם לו א; חזון איש יו"ד יא ד), ואין זה מעיקר הדין, אלא חומרא ופרישות שקבלנו מגאוני אשכנז, שגדרו גדר שלא לאכול בהמה שאין לגביה מסורת, שמא ילמדו מזה להתיר בספק טמאה (תשובות והנהגות ה ז)^[11].

ז'בו^[12]

השור ההודי המכונה ז'בו, שני מינים בו:

• המין הבא מהודו, והוא כמו השור שלנו, אלא שחטוטרתו גבוהה יותר.

• המין שהתפתח במדגסקר, לאחר שבא במקור מהודו, ויש לו חטוטרת גבוהה מאוד, ואין לו ניבים ושיניים למעלה (תשובות והנהגות שם).

בשני המינים כתבו אחרונים שהם בהמה, ואין לחשוש בהם שמא הם חיה (כתבים ופסקים (הרצוג) ד כ; קול מבשר א ט), אלא שנחלקו בכשרותם:

• יש שכתבו שאין לסמוך להתיר שום בהמה שאין בה מסורת, ויש לאסור במין השני (חזון איש שם), וכן יש לחוש ולהחמיר אף במין הראשון, אך במקומות שבהם נהגו בו היתר, יש להם על מה לסמוך, שהתפשטות ההיתר היא עצמה נחשבת כמסורת על כשרותו (תשובות והנהגות שם).

• ויש שכתבו שאף לדעה שאין לסמוך אלא על המסורת, הרי שינויים אלה אינם נחשבים שינויים מהותיים בינם לבין שור שלנו, ושני המינים מותרים באכילה (כתבים ופסקים שם; קול מבשר שם), כפי שגם הכבשים הבאים מחוץ לארץ, רובם ללא אליה, ולא שמענו מי שחשש שהם מין אחר מהכבשים שלנו (תשובות והנהגות שם).

האיסור

כל האוכל בהמה טמאה עובר בלאו, שנאמר: אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה וגו' (ויקרא יא ד), ואף על פי שהכתוב מדבר באלה שיש להם סימן אחד של טהרה, אנו למדים בקל וחומר לאלה שאין להם אפילו סימן אחד (תורת כהנים שמיני פרק ג ב; רמב"ם מאכלות אסורות ב א)^[13].

לאו זה נמנה במנין המצוות (ספר המצוות לא תעשה קעב; סמ"ג לאוין קכז; חינוך קנד).

האוכל ממנו כזית (ראה ערך אכילה) לוקה עליו (רמב"ם שם ב)^[14].

ומלבד הלאו עובר אף בעשה, שנאמר: כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ (ויקרא שם ג) - "אֹתָהּ" באכילה, ואין בהמה טמאה באכילה (תורת כהנים שם א), ולאו-הבא-מכלל-עשה, עשה (זבחים לד א), הא למדת שעובר בלא תעשה ועשה (תורת כהנים שם ב; רמב"ם שם א).

אכל ממקום שאינו ראוי לאכילה

האוכל מבהמה וחיה הטמאות מן העור, ומן העצמות, ומן הגידים, ומן הקרנים, ומן הטלפים, ממקומות שהדם מבצבץ משם כשיחתכנו, ומן השליא שלהן, אף על פי שהוא אסור הרי זה פטור, שאינם ראויים לאכילה, ואינם מצטרפים עם הבשר לכזית (רמב"ם שם ד יח, על פי חולין קיז ב).

טמאה שילדה טהורה, ולהיפך

טמאה שילדה טהורה

בהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה - אסורה באכילה, שהיוצא מן הטמא, טמא (משנה בכורות ה ב; רמב"ם מאכלות אסורות א ה; טוש"ע יו"ד עט ב), ואפילו שיש לו כל סימני טהרה, והרי הוא כמין שור או כמין שה לכל דבר (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ושני לימודים בדבר:

• שנאמר: אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה (ויקרא יא ד), ודרשו: יש לך שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכלו, ואיזה? זה טהור שנולד מן הטמא (ברייתא בכורות ו א).

• שנאמר: טָמֵא הוּא לָכֶם (ויקרא שם ז) - לרבות טהור הנולד מן הטמא, הואיל ויצא מן הטמא (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמיני דף ל עמוד א)^[15].

אם הנולד הוא בהמה טמאה

כתבו אחרונים שלמרות שהנולד נראה כבהמה טהורה, הרי הוא בהמה טמאה לכל דבר - כגון שאין כותבים על עורו ספר תורה - ולא לאיסור אכילה בלבד (חידושי רבי חיים הלוי מאכלות אסורות ג יא; נחלת ברוך א ד)^[16].

בגדרי איסורו

ונחלקו אחרונים במהות איסורו של הולד:

• יש סוברים שהוא אסור מפני שיצא מן הטמא [ראה ערך יוצא מן הטמא] (בית שלמה יו"ד א קמד; חידושי רבי חיים הלוי שם; אבני נזר יו"ד עה).

• ויש סוברים שכיון שהוא בריה בפני עצמו, אין שייך בו דין "יוצא מן הטמא", ואיננו נאסר אלא משום גזירת הכתוב (חוות דעת פא סק"ב; אמרי משה ד יז).

הניחה מעוברת ולאחר לידתה מצא מין טהור הולך אחריה

בהמה טמאה שהניחה מעוברת ולא ילדה בפנינו, ואנו רואים ולד ממין טהור כרוך אחריה, אנו חוששים שמא זהו הולד שילדה, ואסור (לבוש יו"ד עט שם ב; ש"ך שם סק"ז), ואפילו היה מין טהור בעדרו, שיש לחוש שאינה מרחמת על ילוד שאינו ממינה (פרי חדש שם סק"ט, וראה להלן).

טהורה שילדה טמאה

בבהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שמותרת באכילה, שהיוצא מן הטהור, טהור (משנה בכורות ה ב; תנא קמא בברייתא שם ו ב), וכן הלכה, ואפילו שיש לו כל סימני טומאה, והוא כמין סוס או חמור לכל דבר (רמב"ם מאכלות אסורות א ד; טוש"ע יו"ד עט ב). שנאמר בגמל: טָמֵא הוּא (ויקרא יא ד) - הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא (ברייתא שם), או לפי שנאמר: כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה (ויקרא שם ג), "כל" לרבות טמא הבא מן הטהור שהוא טהור, אף על פי שאינו מפריס פרסה ולא מעלה גרה (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמיני דף כט עמוד ב).

• ויש אומרים שאסור באכילה, שנאמר: "גָּמָל" "גָּמָל" שתי פעמים (ויקרא שם ד, דברים יד ז), אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה (רבי שמעון שם; רבי אליעזר ורבי יהושע ברייתא שם ז א)^[17], ואין חילוק בזה בין גמל לשאר החיות, ואף החזיר הנולד מן הטהור אסור באכילה (מהרי"ט אלגאזי שם ה, בדעת הרא"ש שם א ה; מזבח כפרה שם, בשם תוספות חיצוניות)^[18].

לדעה השניה נחלקו אם היה במקצת דומה לאמו:

• יש אומרים שאינו מותר אלא אם כן היה בראשו ורובו דומה לאמו (רבי שמעון שם, לפי הגמ' שם ז א).

• ויש אומרים שאפילו אם בסימן אחד דומה לאמו - מותר (רבי אליעזר ורבי יהושע שם, לפי הגמ' שם).

ונחלקו ראשונים בפירוש דעה זו:

• יש אומרים שסימן אחד זה הוא אחד מסימני טהרה, או מפריס פרסה או מעלה גרה (רש"י בבא קמא עח ב ד"ה דאיעבר; ראב"ד שם).

• ויש אומרים שלא בסימני טהרה המדובר, אלא שדומה במקצת סימנים לאמו, כגון ביד וברגל ובצמרו (תוספות בכורות ז א ד"ה זה; שיטה מקובצת שם).

הניחה מעוברת ולאחר לידתה מצא מין טמא הולך אחריה

במה דברים אמורים כשילדתו בפנינו, אבל הניחה מעוברת ואחר כך מצא מין טמא הולך אחריה, אף על פי שכרוך אחריה ויונק אותה, הרי זה ספק ואסור, שמא מן הטמאה נולד ונכרך אחר הטהורה (רמב"ם מאכלות אסורות א ד, על פי בכורות כד א; יו"ד עט ב), שכיון שילדה אנו מסופקים שמא היא מרחמת אפילו על ולד שאינו ממינה (בכורות שם).

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין חוששים לדבר אלא אם כן היה ממין הטמאה בעדרו (השגות הראב"ד שם, ויד המלך (לנדא) שם).

• ויש אומרים שחוששים לדבר, אפילו אם אין ממין הטמא בעדו, אף על פי שאינו מצוי שיבוא ולד מעדר אחר ויכרך אחר זו, שהרי אינו מצוי גם כן שבהמה טהורה תלד בדמות בהמה טמאה, וספק תורה להחמיר (מגיד משנה שם).

בן טמא הנולד מטהורה

אין טמאה מתעברת מן הטהור, ולא טהורה מתעברת מן הטמא (בכורות ז א; רמב"ם מאכלות אסורות א יג), אכן גמל הנולד מפרה, יכולה בהמה טהורה להתעבר ממנו (גמ' שם).

וכשנתעברה וילדה, נחלקו תנאים:

• יש אוסרים, שנאמר: שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים (דברים יד ד) - עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה (רבי יהושע בברייתא שם), ש"שה כשבים" משמעו שה הבא משני כבשים (רש"י שם ד"ה שה כשבים).

• ויש מתירים, שדורשים: שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים - מכל מקום (רבי אליעזר שם), שלפיכך נאמר שתי פעמים שה, לרבות שאפילו אם הוא שה מצד האם בלבד ולא מצד האב, מותר (רש"י שם ד"ה מ"מ).

בדעה הראשונה נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאם יש לאב סימן אחד של טהרה, שהוא מותר באכילה (ראה לעיל), מכל מקום בנו מן הפרה אינו ניתר בסימן אחד של טהרה (רש"י בבא קמא עח ב ד"ה דאיעבר; ראב"ד שם).

• ויש סוברים שדוקא כשהאב לא היה דומה כלל למין טהור, והוא אסור באכילה, בנו מן הפרה אסור, ואיסור בנו הוא לפי שנולד משני גורמים, איסור והיתר, היינו גמל ופרה, ואפילו אם בכל מקום זה-וזה-גורם מותר (ראה ערכו), כאן גילתה תורה שאסור, ולפיכך אפילו אם הבן היה טהור לגמרי ודומה בכולו לאמו, אסור (תוספות שם א ד"ה לטמא).

הערות שוליים