|
זורע הגדרה[1] - איסור מלאכת נתינת זרעים בארץ כדי שיצמחו, בשבת ובשביעית המלאכה וגדרה בשבתמקורהזריעה היא אחת משלשים ותשע אבות-מלאכות (ראה ערכו) שמנו חכמים (שבת עג א; רמב"ם שבת ז א. וראה ערך אבות מלאכות כרך א), לפי שהיתה במשכן (ראה ערך הנ"ל: גדר האב), שזרעו סממנים לצבוע תכלת וארגמן ותולעת שני ועורות אילים (רש"י שם ד"ה האופה), ואף שלא זרעו אותם במדבר, שאינו מקום זרע, וכל צרכי המשכן היו מוכנים בידם ממצרים (ראה שמות רבה סוף פרק לג), מכל מקום כיון שהיתה בהם מלאכת הזריעה, והיו צריכים אותם למשכן, נחשבת למלאכה שהיתה במשכן (פני יהושע שבת עה א ד"ה פיסקא; מנחת חינוך מוסך השבת א[2]). לדעת הראשונים הסוברים שאף המלאכות שנעשו לצורך הקרבנות הן בכלל מלאכות המשכן, ואנו למדים אבות מלאכות אף מהן (ראה ערך הנ"ל), למדים מלאכת הזריעה ממנחה של קרבן תמיד ומחבתין (ראה ערכו) של כהן גדול, וממלואים (ראה ערכו), שכל אלה באו מן הזרע ומן הקציר, והיתה בהם מלאכת הזריעה (ראה חידושי גאונים קדמונים שבריש ספר מעשה רוקח, בשם רב האי על כל יא מלאכות שבפת[3]). מהותהמהות הזריעה היא שנותן זרעים בארץ כדי שיצמחו (ערוך ערך זמר (ב); ספר העתים עמ' 330), ונחלקו בכך אחרונים:
גדרההזורע בשבת חייב על מעשה הזריעה, שזורע במקום הראוי לצמוח, ואף שבשעה שזורע הרי הוא כמניח הזרע בכד וההשרשה לא תהיה אלא בחול, מכל מקום כיון שעל ידי זריעתו יושרש הזרע אחר כך, ועל דעת כן זרע - חייב (מגן אבות מלאכת הזורע; מנחת חינוך רצח ח; רש"ש שבת עג א), כשם שהמדביק פת בתנור חייב משום אופה (ראה ערכו), אף שנאפית אחר כך מאליה (רש"ש שם. וראה ערך אופה). ואפילו ליקט הזרע מן הארץ לפני שנשרש, כתבו אחרונים שחייב (משכנות יעקב או"ח קו; מנחת חינוך שם; אגלי טל מלאכת זורע ב), ואין זה דומה לאופה שאם רדה את הפת לפני שנאפית - פטור, שבאופה גמר האפייה נקרא בשם אפייה, אבל זורע תיכף כשמניח הזרע בארץ נקרא זורע (משכנות יעקב ומנחת חינוך שם, ובמוסך השבת אות ב), ואפילו זרע על מנת ללקט הזרע - חייב, שהרי זה ככותב (ראה ערכו) על מנת למחוק, או כבונה (ראה ערכו) על מנת לסתור (מנחת חינוך שם); ויש סוברים שאם היה בדעתו ללקט הזרע קודם הקליטה אינו חייב אלא אם כן נקלט לבסוף (אגלי טל שם אות טז, וראה שם אות ח ה). ויש מן האחרונים שכתב, שכשם שבאופה אם רדה את הפת לפני שנאפית פטור, הוא הדין זורע אינו חייב אלא אם כן נקלט הזרע לבסוף, אבל אם ליקט הזרע קודם הקליטה - פטור, כיון שלא נתקיימה מחשבתו (רש"ש שבת שם. וראה שו"ת בית שלמה יו"ד ב קכב); ויש שכתב לחוש לדבריו, שאם השליך זרעים בגינה או במקומות לחים, ילקטם קודם שיצמחו, אם אין בהם איסור טלטול (שביתת השבת מלאכת זורע יג). שיעורהבשיעור הזריעה להתחייב עליה נחלקו ראשונים:
בשאר איסורי זריעהיש מן האחרונים שכתב, שאפילו לדעת הסוברים שזריעה צריכה שיעור, אין זה אלא בשבת, לפי שמלאכת-מחשבת (ראה ערכו) אסרה תורה, ואינו חייב אלא על מלאכה חשובה, אבל במקומות אחרים שנאמר בהם איסור זריעה, כגון בכלאים (ראה ערכו), ובשביעית (ראה ערכו), ובנחל-איתן (ראה ערכו) - חייב בכל שהוא (מנחת חינוך מוסך השבת זורע), ולפיכך אם זרע בשבת פחות מכשיעור, ועבר בזריעה זו גם על איסור כלאים וכדומה, כיון שחשובה זריעה לענין כלאים חשובה זריעה גם לענין שבת, וחייב עליה לדברי הכל (שם. וראה ערך אסורו חשובו). מלאכות שבכלל זורעהמלאכות וגדרןהזורע, והזומר (ראה ערכו), והנוטע (ראה ערכו), והמבריך (ראה ערך הברכה), והמרכיב (ראה ערך הרכבה) - כולם מלאכה אחת הם (ברייתא שבת עג ב), ואם עשאם כולם בשוגג בהעלם אחד, הרי זה עושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, שאינו חייב אלא חטאת אחת (גמרא שם; רמב"ם שבת ז ט, ושם שגגות ז ז. וראה ערך גופין מחולקין), וכן במזיד אם התרו בו על כולם משום זורע - חייב (ראה תוספות שם ד"ה משום. וראה ערך התראה). ונחלקו ראשונים:
מלאכות נוספותבירושלמי מנו עוד מלאכות שהן תולדות זורע, והן:
וכל דבר שהוא להבחיל - להשביח ולגדל (פני משה שם) - את הפרי חייב משום זורע (ירושלמי שבת ז ב, וראה אגלי טל זורע ז שהם תולדות לזורע). המנכש והמשקה מים לזרעיםהמנכש - תולש עשבים רעים מתוך הטובים שיצמחו יותר (רש"י מועד קטן ב ב ד"ה מנכש; מאירי שבת קג א[7]), או: חופר בית הזרעים (רבינו חננאל מועד קטן שם), והמשקה מים לזרעים - שזורק מים בעיקרי העשבים (רש"י שם ד"ה משקה) - בשבת, נחלקו אמוראים משום איזו מלאכה הוא חייב - שהרי צריך להתרות בו ולפרש את שם האיסור (ראה ערך התראה).
לדעת אביי בין במנכש ובין במשקה מים לזרעים חייב שתים, אחת משום חורש ואחת משום זורע, שהרי זה כזומר (ראה ערכו) וצריך לעצים, שלדעת רב כהנא חייב שתים - אחת משום נוטע, ואחת משום קוצר (מועד קטן שם. וראה ערך זומר), ויכול להתרות בו על איזו מהן שירצה (אגלי טל מלאכת חורש ז ב). להלכה נחלקו ראשונים:
איסור שפיכת משקה במקום צמיחת עשביםכיון שהמשקה מים לזרעים חייב משום זורע, כתבו ראשונים שצריך אדם להיזהר במקום שעשבים וזרעים צריכים למים שלא ישפוך שם מים (יראים השלם רעד; אור זרוע ב נד), והוא הדין שאר משקים שמצמיחים, כגון מי דבש או מי שכר שיש בהם מים (פרי מגדים סי' שלו אשל אברהם ז), וכן דם או חלב שמועילים לזבל את השדה (מור וקציעה שם). אבל מותר להטיל עליהם שאר משקים שאינם מצמיחים, כגון יין וכדומה ששורף את הזרעים (ספר התרומה רלה; אור זרוע שם; טוש"ע שם ג), וכן שמן ודבש מותר (מור וקציעה שם), וכן מותר להטיל עליהם מי רגלים שהם עזים ושורפים את הזרעים (כן כתבו ראשונים הנ"ל וטוש"ע שם); ויש מן הראשונים שאוסרים אף במי רגלים (יראים שם, וראה שם בתועפות ראם ז), שמועילים לזבל את השדה (תפארת ישראל בכלכלת השבת בשם חכמי אקונומיה[9]), ולכתחילה ראוי להיזהר בכל המשקים (מגן אברהם שם סק"ז, בשם ספר הזכרונות; מור וקציעה שם, על פי היראים הנ"ל[10]). השקיית הקרקע בימות הגשמיםיש שכתבו שמותר לשפוך מים על הקרקע בימות הגשמים כשהקרקע רוויה ואין תועלת בהשקייה זו, כשאינו מתכוין להשקייה (יראים רעד; שו"ת הר צבי קלה; ש"ת אז נדברו ו ב; חוט שני להר"נ קרליץ א י ד), וכן הדין בשפיכת מים על שדה שהושקתה כבר וברור שאין תועלת במים אלו (חוט שני שם). ולכן מותר לשפוך על גבי קרקע שירדו עליה גשמים מים שהצטברו על גגון שעל סוכה, ואין בכך משום איסור זריעה אם אינו מכוין לכך ואינו "פסיק רישיה" (ראה ערך דבר שאינו מתכוין: בפסיק רישיה) שיועיל לקרקע או לזרעים (חוט שני שם). שפיכת מים לכיוריש שכתבו שמותר לשפוך מים לתוך כיור, אף שהמים זורמים דרך צינור ונשפכים לשדה זרועה, משום שהמים הבאים לשדה אינם נחשבים כבאים לשם מכח ראשון, אלא כבר פסק כוחו והמים מהלכים מעצמם, וכיון שאין האדם מכוין להשקיה הרי זה "פסיק רישיה" (ראה ערך דבר שאינו מתכוין: בפסיק רישיה) בגרמא (ראה ערך גרמא), ויש להקל בכך (שמירת שבת כהלכתה א יב יח, בשם הגרש"ז אויערבך), אמנם אם הצינור הנמשך מהכיור אינו ארוך, והמים מקלחים מיד לגינה אין להתיר זאת (אורחות שבת א יח הערה יא); ויש שאסר בכל אופן (ספר מנוחה נכונה מלאכת זורע מד). נטילת ידים בגינות ופרדסים כתבו ראשונים שהאוכלים בגינות ופרדסים בשבת אסור להם ליטול ידיהם על העשבים שמשקים אותם (ספר התרומה רלה, וכן הוא ביראים השלם רעד, וטוש"ע או"ח שלו[11]), ולכן טוב להחמיר שלא לאכול בשבת במקום שיש עשבים מחוברים, מפני שבקושי יוכל להיזהר שלא יפלו שם מים בשעת שתייה, או בשעת נטילת ידים (ספר התרומה שם; בית יוסף ורמ"א שם). ואף שאינו מתכוין להשקות, ודבר-שאינו-מתכוין (ראה ערכו) מותר, מכל מקום כיון שכשופך מים על העשבים אי אפשר שלא יצמחו, הרי זה "פסיק רישיה" ואסור (ראשונים הנ"ל; טוש"ע שם. וראה ערך הנ"ל), לפיכך לדעת הראשונים הסוברים ש"פסיק רישיה שלא ניחא לו" מותר (ראה ערך הנ"ל, שכן דעת הערוך ועוד ראשונים), אין לאסור לאכול בגינת חברו שאינו אוהבו, שהרי אינו נהנה מגידול העשבים (בית יוסף שם, ומגן אברהם סק"ו). להלכה כתבו האחרונים שגם בגינת חברו, או אפילו של נכרי, שאין לו חפץ כלל בגידול העשבים שבה, צריך להיזהר, שהרי הרבה פוסקים סוברים שגם "פסיק רישיה שלא ניחא לו" אסור מדרבנן (שו"ע הרב שם ט; חיי אדם יא א; ערוך השלחן שם כב[12]). שאיבת מים מן הבור בשבתכיון שהמשקה את הזרעים חייב משום זורע, אסרו חכמים לשאוב מים מן הבור בגלגל בשבת, גזרה שמא ימלא לגינתו ולחורבתו (עירובין קד א; רמב"ם שבת כא ה; טוש"ע או"ח שלח ו), שמתוך שממלאים בו בלא טורח יבא להשקות בו גינתו וחורבתו בשבת (רש"י שם ד"ה גזרה, וכן ברמב"ם שם שהאיסור הוא משום שמא ישקה), או למשרה של פשתן (שו"ע שם, על פי גמרא שם ב). השורה חטים ושעורים במיםהשורה חטים ושעורים וכיוצא בהם במים, הרי זה תולדת זורע, וחייב בכל שהוא (רמב"ם שבת ח ב; שו"ע או"ח שלו יא), והוא ששורה אותם לזמן מרובה כדי שיתרככו ויהיו נוחים וטובים לזריעה ויצמחו מהר, וכן צריך שיכוין בשרייתם לזריעה, שאם לא כן הרי זה דבר-שאינו-מתכוין (ראה ערכו) ומותר. ויש שכתבו שכל שדעתו להצמיח, חייב מיד כשנותנם למים, שזה כזורע בקרקע שחייב מיד אף שלא יצמח רק אחרי כמה ימים (חיי אדם יא ב, וראה שם בנשמת אדם; אגלי טל מלאכת הזורע ס"ק טז[13]), ואם השהה שם זמן רב כדי שיעור שיצמיחו - חייב, אפילו שלא נתכוין כלל להצמיח (חיי אדם שם). השלכת זרעים לקרקעכתבו ראשונים, שיזהר אדם שלא להשליך זרעים בחצר במקום ירידת גשמים, שסופם לצמוח (יראים השלם רעד; בית יוסף או"ח שלו, ושו"ע שם ד), היינו כשהמקום לח ויצמחו מחמת הריכוך, כדרך כל תבואה שנותנים אותה במים, או שבזמן מרובה ישתרשו בקרקע (משנה ברורה שם ס"ק לב), ואף שאין כונתו להצמיח, כיון שבודאי אם יהיה מונח שם זמן הרבה יצמחו (חיי אדם יא ב). ואם משליך לתרנגולים יזהר שלא ישליך אלא שיעור אכילת התרנגולים ביום או ביומיים (יראים ושו"ע שם), שבזמן מועט כזה לא יצמחו וכל שכן שלא ישתרשו בקרקע, אבל בשלשה ימים או יותר יצמחו ויתחייב למפרע משום זורע (משנה ברורה שם), ואף שלא ירדו גשמים - אסור, שבזמן ארוך יותר מיומיים קרוב לודאי שירדו, כיון שהוא בזמן ירידת גשמים (אגלי טל מלאכת הזורע אות כה), ואם הוא במקום דריסת רגלי בני אדם, שאין סופם לצמוח - מותר (יראים ושו"ע שם). העמדת ענפים במיםמותר להשקות ירקות תלושים כדי שלא יכמושו (תשובת הרשב"א, הובאה בבית יוסף או"ח שכא ושו"ע שם יא), כיון שהם ראויים לאכילה ומותרים בטלטול (מגן אברהם שם ס"ק יג), וכן ענפי אילנות שקוצצים בימות החמה לשמוח בהם - והוכנו מאתמול לכך שמותרים בטלטול (מגן אברהם שלו ס"ק יג. וראה ערך מוקצה) - מותר להעמידם במים בשבת (מהרי"ל הלכות שבת; רמ"א שם שלו יא), ובלבד שלא יהיו בהם פרחים ושושנים שהם מתגדלים ונפתחים מיניקת לחלוחית המים, והרי הוא מגדל בשבת (שם[14]. וראה ערך מתקן מנא על האיסור להוסיף מים בשבת, ואם מותר להעמיד לכתחילה במים או רק להחזיר). חיפוי זרעים בעפרהמחפה, כגון שהיו הזרעים מונחים על הארץ וחיפה אותם בעפר, בין בידו בין ברגלו בין בכלי (ראה רמב"ם כלאים א ב), כתבו אחרונים שהדבר תלוי במחלוקת אמוראים לענין מחפה בכלאים (ראה ערכו), שלדעת הסוברים שחייב משום זורע כלאים (ראה מכות כא ב ורש"י ד"ה אי לאו, וראה ערך כלאי זרעים), הוא הדין בשבת חייב משום זורע (אגלי טל מלאכת החורש ז יז); ולדעת הסוברים שהמחפה אין בו משום זורע, ואיסורו בכלאים אינו אלא משום מקיים (ראה מכות שם, וראה ערך הנ"ל), בשבת פטור (אגלי טל שם). על זריעה בעציץ, נקוב ושאינו נקוב, וכן על עציץ נקוב שהיה מונח על גבי ספסל או על גבי יתדות והניחו על גבי קרקע - ראה ערך עציץ: עציץ נקוב. בשביעיתמקורה ואיסורהזריעה היא אחת מאבות מלאכות האסורות מן התורה בשביעית (ראה ערך שביעית), שנאמר שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע (ויקרא כה ד. מועד קטן ב ב, ושם ג א; רמב"ם שמיטה ויובל א א-ב), וכן ביובל, שכל המלאכות האסורות בשביעית אסורות בו (ראה ערך יובל) נאמר: לֹא תִזְרָעוּ (ויקרא שם יא. וראה ערך הנ"ל), וכל הזורע בשביעית - וכן ביובל - עובר על לא תעשה זה ולוקה (רמב"ם שם), מלבד מה שעובר אף על עשה של וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' (ויקרא שם ב), שעובר על כל עבודת קרקע בשביעית (ראה ערך שביעית), ונמצא עובר על עשה ועל לא תעשה במלאכה זו (רמב"ם שם א). הלאו נמנה במנין המצוות (ספר המצות לא תעשה רכ; סמ"ג לאוין רסו; החינוך מצוה שכו), וכן הלאו שביובל (ספר המצות שם רכד; סמ"ג שם רעב; החינוך שלג). הזורע בסוף שביעית ונקלט בשמיניתאף הזורע בשביעית בסוף השנה ונקלט בשמינית, עובר על שדך לא תזרע (מנחת חינוך מצוה רצח, וראה לעיל: המלאכה וגדרה; גדרה, לענין שבת), שכן מצינו בנוטע פחות משלשים יום לפני מוצאי שביעית ונכנסה שמינית - שיעקור (ראה ירושלמי תרומות ב א), הרי אף שנקלטה בשמינית עבר על לא תזרע בשביעית (תורת הארץ ו יב, ראה שם בארוכה). האם קליטת הזרע נחשבת לזריעהקליטת הזרע בקרקע - יש מהאחרונים שכתבו שבשביעית אף זוהי זריעה, באופן שאפילו אם אינו חייב על מעשה הזריעה, כגון שזרע לפני שביעית ולא נשתרש עד שביעית, והתרו בו שילקט את הזרעים, או שזרע בשביעית ולא התרו בו עד אחר שזרע, שכן מצינו בנוטע פחות משלשים יום לפני שביעית שחייב לעקור (ראה שביעית ב ו, וראה ערך תוספת שביעית), והיינו מפני שנקלט בשביעית (מנחת חינוך מצוה רצח ח). ויש שכתבו שאין הקליטה אסורה בשביעית כשזרע לפני שביעית אלא בזמן שתוספת שביעית היתה אסורה, אבל בזמן הזה שאין איסור בתוספת שביעית אין איסור גם מצד שנקלט בשביעית (חזון איש שביעית כב סק"ה, וראה ערך תוספת שביעית על זמן הזה). המחפה זרעיםהמחפה בשביעית (ראה לעיל: מלאכות שבכלל זורע; חיפוי זרעים בעפר, על החיפוי) - יש מהראשונים שכתבו שחייב משום זורע (רש"י מכות כא ב במשנה ד"ה כלאים וד"ה שביעית; תוספות פסחים מז ב ד"ה ושביעית[15]. וראה ערך חורש); וכתבו אחרונים שהדבר תלוי במחלוקת אמוראים במחפה בכלאים משום מה חייב (ראה לעיל, שם, בשם אגלי טל, וראה מנחת חינוך מצוה שכו). ויש מהאחרונים מצדדים לומר שאפילו אם בשבת מחפה חייב משום זורע, בשביעית שאינו חייב על אבות ותולדות שאינם מפורשים בכתוב (ראה ערך שביעית, וראה ערך זומר: בשביעית), אינו חייב עליו (מנחת חינוך שם, בדעת הרמב"ם שלא הזכיר מחפה). הטומן לפת וצנונות לשומרם בקרקעהטומן לפת וצנונות - וכיוצא בהם (רמב"ם שמיטה א טו) ומכסם עפר (מאירי שבת נ ב) להשתמר בקרקע שכן דרכם (רש"י שבת שם ד"ה הטומן, ור"ש כלאים א ט) - אם היו מקצת עליו מגולים, אינו חושש משום שביעית (כלאים שם; רמב"ם שמיטה שם), שאין דרך זריעה בכך (רדב"ז על הרמב"ם שם), והדברים אמורים כשאינו מתכוין לזריעה אלא לשם הטמנה בקרקע, ולא גזרו כשמתכוין להטמין משום שמא יבוא לנטוע (ראה תוספות שבת שם ד"ה הטומן, ור"ן ומאירי שם). ויש מי שכתב שגם אם אין מקצת העלים מגולים דינו כך (ר"ש כלאים סוף א). הזורע בתוך הביתהזורע בתוך הבית נסתפקו בירושלמי אם יש בו איסור, שכן בכתוב אחד נאמר ושבתה הארץ, שמשמעו בכל מקום שהוא כארץ, ובכתוב אחד נאמר שדך לא תזרע, שמשמעו דוקא אם הוא בשדך ולא בתוך הבית (ירושלמי ערלה א ב, ופני משה שם). יש מפרשים שהדברים אמורים בנוגע לאיסור ספיחים (ראה ערך פרות שביעית), אבל בנוגע לאיסור הזריעה עצמה אין שום מקום להסתפק, ובודאי אסור לזרוע אפילו במקום שאין דרך לזרוע בשאר שני שבוע (מראה הפנים שם); ויש מפרשים הספק אף בנוגע לאיסור זריעה (פאת השלחן כ ס"ק נב, וכן כתב בספר תורת הארץ ו יח, ודחה דברי מראה הפנים), ומהם שפסקו להלכה שבזמן הזה מותר, מפני ששביעית בזמן הזה מדרבנן וספיקו להקל (פאת השלחן שם, וראה ערך שביעית על המחלוקת בשביעית בזמן הזה[16]). בית זה אם צריך שיהיה במחיצות גבוהות עשרה טפחים, כגדרו של בית בכל מקום (ראה ערך בית), או שדי בתקרה בלבד, נסתפקו בו אחרונים (ראה חזון איש שביעית כב סק"א, שו"ת משפט כהן עג, וכרם ציון י תשובת הרב צבי פסח פרנק). היה זרוע בבית מערב שביעית, יש מהאחרונים שכתב שאסור להסיר התקרה מעל הזרעים בשביעית, שהוא תולדת זורע (חזון איש שם); ויש מתירים (כרם ציון שם; ספר השמיטה להרימ"ט ז"ל עמ' יח). על הזורע בעציץ נקוב ושאינו נקוב, ראה ערך עציץ. האם ישנו איסור זריעה במיםשורים את הזרעים בשביעית, כדי לזרעם במוצאי שביעית (ירושלמי שביעית ד ד; רמב"ם שמיטה ויובל א ו), ואף שהזרעים צומחים במים, ובשבת חייב על כך משום זורע (ראה לעיל: מלאכות שבכלל זורע), הרי זה מפני שבשבת האיסור הוא על האדם שלא יעשה מלאכה וינוח, ולכן אין הבדל בין אם זורע בעפר או זורע במים, אבל בשביעית הציווי הוא על שביתת הארץ, ובמים בלי עפר אין איסור (ספר השמיטה עמ' טז). מטעם זה יש מתירים לזרוע ממש במים, והוא מה שנתחדשה בימינו המצאה שזורעים ירקות במיכל של מים בצורה מיוחדת לכך, ונקרא בשם "הידרופוניקס" (גידולי מים), שלא אסרה תורה אלא זריעה בקרקע ולא במים (ספר השמיטה ב עמ' קה, ראה שם בארוכה, וראה גם שו"ת נחפה בכסף יורה דעה ה, ושדה הארץ ג יו"ד כח[17]); ויש אוסרים גם זריעה במים (כרם ציון השלם יא תשובות הרב צבי פסח פרנק[18]). איסור נטיעה בשביעיתאין נוטעים בשביעית (שביעית ב ו בתוספת שביעית, וברייתא בגיטין נג ב בעבר ונטע בשביעית; רמב"ם שמיטה א ה).
נטיעת אילן סרקאילן סרק, רבן שמעון בן גמליאל מתיר לנטוע בשביעית כדי לעשות סייג - גדר לשדה שלו - (תוספתא שביעית ג, ומנחת ביכורים שם; ירושלמי שם ד ד, ולא הזכירו סייג), שלא אסרה תורה אלא למאכל, דומה לשדך לא תזרע שזריעה היא באוכל, ודומה ללא תזמור שהוא בכרם (ר"ש סיריליאו לירושלמי שם), ההלכה היא שאסור (רמב"ם שמיטה א ה. וראה כסף משנה שם, ופאת השלחן כ סק"ה), ואפילו שנטעו לגדר (שבת הארץ א ה, וכן כתב בספר השמיטה עמ' יח[19]). יש שכתב שאף לחכמים האוסרים באילן סרק אינו אלא מדרבנן, גזירה שלא יבוא לנטוע אילן העושה פירות (ערוך השלחן העתיד יט ה. וראה אגלי טל זורע ב סק"ו); ויש שכתבו שלחכמים סרק אסור מן התורה (חזון איש זרעים יט סק"כ). המבריך והמרכיב בשביעיתהמבריך והמרכיב בשביעית, הרי זה כמו נוטע (רמב"ם שמיטה א ד, וראה משנה שביעית ב ו. וראה ערך הברכה וערך הרכבה). על תולדות של זורע האסורות או מותרות, ראה ערך שביעית. עבר ונטעהנוטע בשביעית, בין בשוגג ובין במזיד - יעקור (תרומות ב ג בסתם משנה; תנא קמא בתוספתא שבת ג; רבי מאיר בברייתא גיטין נג ב) מהטעמים הבאים:
רבי יהודה אומר בשוגג יקיים, ובמזיד יעקור (תוספתא וברייתא שם), שבמקומו של רבי יהודה היה חמור להם שביעית (גיטין נד א). להלכה בין בשוגג בין במזיד - יעקור (רמב"ם שם, כסתם משנה). וכתבו ראשונים שהוא הדין אם עבר וזרע בשביעית, שצריך לעקור (ראב"ד בהשגות שמיטה ד טו, וראה שם בר"י קורקוס וכסף משנה שאף הרמב"ם מודה בכך). על הפירות של הנטיעה והזרע כשלא עקר אותם, ראה ערך פרות שביעית. הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
