|
ידים (טומאת ידים) הגדרה[1] - טומאה שגזרו חכמים על סתם ידיו של אדם, או בנגיעתן בדברים מיוחדים או בטומאה, אף כשאין גופו נטמא סתם ידיםהטומאההידים הוזכרו במשנה ובתלמוד בין הדברים שחכמים גזרו עליהם להיות דינם כשני לטומאה, לטמא את הקודש, ולפסול את התרומה במגעם (זבים ה יב; שבת יג ב; פסחים יט ב; רמב"ם אבות הטומאות ח ח. וראה להלן: בתורת שניות לטומאה), ופעמים שנקראו "ידים מסואבות" (ראה חלה ב ב; חגיגה כ ב), והכוונה לסתם ידים קודם נטילתן (רש"י שבת שם ד"ה והידים, ופסחים שם ד"ה והידים. וראה ערך נטילת ידים). זמן הגזירההגזירה על טומאת ידים היא אחת משמונה עשר דבר שגזרו תלמידי שמאי והלל (שבת יג ב. וראה ערך שמונה עשר דבר). במקום אחר מצינו ששלמה המלך ובית דינו הם שגזרו טומאה על הידים, שכן אמרו: בשעה שתיקן שלמה עירובין, דהיינו עירובי חצרות, ונטילת ידים לעשות סייג לטהרות יצתה בת קול ואמרה: בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי (משלי כג טו), חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר (שם כז יא. שבת יד ב; עירובין כא ב). ופירשו בגמרא ששלמה לא גזר טומאה על הידים אלא לענין נגיעתן בקדשים בלבד, ובאו תלמידי שמאי והלל וגזרו אף לתרומה (שבת טו א; רמב"ם אבות הטומאות ח ח). ופירשו עוד בגמרא ששמאי והלל גזרו ולא קיבלו מהם, ובאו תלמידיהם וגזרו וקיבלו מהם (שבת יד ב). טעם הגזירההטעם שגזרו חכמים טומאה על סתם ידים הוא מפני שהידים עסקניות הן (שבת יד א; טהרות ז ח; רמב"ם אבות הטומאות ח ח), ומטעם זה שנינו שאם היו ידיו טהורות והסיח דעתו מלאכול בתרומה, אף על פי שאמר יודע אני שלא נטמאו ידי - ידיו טמאות (טהרות שם; רמב"ם שם יג ג. וראה ערכים: אכילת תרומה; הסח הדעת). ונחלקו הראשונים בטעם זה:
שריפהידים שגזרו עליהן טומאה לפסול את התרומה, גזרו גם שיהיו שורפים תרומה עליהן, ולא כדין תרומה שנטמאה מספק, שאמרו תולים, לא אוכלים ולא שורפים (שבת יד ב, ורש"י ד"ה לשריפה; רמב"ם אבות הטומאות ח ח)[2]. ידים הבאות מחמת ספרהגזירהכל כתבי הקודש גזרו בהם שפוסלים את התרומה במגעם, לפי שהיו מצניעים תרומה אצל ספרי תורה, והיו העכברים מפסידים את הספרים (ראה זבים ה יב; שבת יג ב, יד א. וראה ערכים: כתבי הקדש; שמנה עשר דבר), ולכן אמרו שמטמאים את הידים (ידים ג ה; כלים טו ו). ועוד גזרו שאף הידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה (שבת יד א; רמב"ם אבות הטומאות ט ה); ואף גזירות אלו כתבו הראשונים שהן בכלל שמונה עשר דבר (פירוש המשניות לרמב"ם ידים ג ב), שבתחילה גזרו על הספר שיפסול את התרומה, ואחר כך גזרו על הידים הבאות מחמת ספר, שלא יתכן שגזרו על הידים, ועדיין ספר עצמו לא היה פוסל את התרומה (תוס' שבת יד א ד"ה אף). טעם הגזירהבטעם גזירה זו פירשו בגמרא שהוא כדי שלא יגעו בספר תורה אלא על ידי מפה (ראה רבינו חננאל שבת יג ב), שכן אמר ר' פרנך בשם ר' יוחנן: האוחז ספר תורה ערום, דהיינו בלא מטפחת, נקבר ערום, דהיינו ערום בלא אותה מצוה, שאין לו שכר על הלימוד או על הגלילה שבספר זה (שבת יד א, ותוס' ד"ה האוחז; מגילה לב א, ורש"י ד"ה ערום); וספר תורה לאו דוקא, שהרי כל כתבי הקודש מטמאים את הידים (תוס' שבת שם). בטומאה שאין גופו נטמאבראשון לטומאהטומאת ידים מצינו שגזרו אף בנוגע בידיו בטומאה שאינה מטמאה אדם, כגון שהיו ידיו טהורות ונגע בראשון לטומאה, שנטמאו ידיו בלבד (ראה ידים ג א; מכשירין ה יא; רמב"ם אבות הטומאות ח א), בין שהיה אותו ראשון אדם, או כלי, או אוכל, או משקים טמאים (רמב"ם שם). וכן המכניס ידיו לאויר כלי חרס שנטמא באב הטומאה - שאין כלי חרס מטמא אלא אוכלים ומשקים שנכנסו לאוירו, ולא אדם וכלים (ראה ערך טומאת כלים) - נטמאו ידיו, וטומאתן מדברי סופרים (ראה ידים שם; רמב"ם שם). ופירשו הראשונים שכשגזרו על סתם ידים שהן שניות לטומאה, גזרו כמו כן על ידים הנוגעות בראשון (תוס' פסחים יט ב המשך ד"ה שאין; תוס' הרשב"א משאנץ ורבינו פרץ שם), שסברא היא, שידים הנוגעות בראשון אינן גרועות מסתם ידים עסקניות (מהרש"א פסחים שם, בדעת התוס'; מהר"ם חלאוה שם). בשני לטומאהבידים שנגעו בשני לטומאה, נחלקו תנאים: לדעת ר' יהושע האוכלים והכלים שנטמאו במשקים ונעשו שניים (ראה ערך טומאת משקים), מטמאים את הידים להיות שניות; ולדעת חכמים רק מה שנטמא באב הטומאה ונעשה ראשון מטמא את הידים, אבל מה שנטמא בולד הטומאה אינו מטמא את הידים (ידים ג א). הלכה כחכמים (ראה רמב"ם אבות הטומאות ח א, ובהשגות הראב"ד וכסף משנה; רש"י ברכות נב א ד"ה אין כלי). בתורת שניות לטומאההידים שחכמים גזרו עליהן טומאה, שניות הן (ברכות נב א; חולין לג א. וראה ידים ג א), שאין טומאתן אלא מדרבנן, וכשגזרו טומאה עליהן גזרו שיהיו כשני לטומאה (רמב"ם אבות הטומאות ח ב). והשני מטמא את הקודש להיות קרוי טמא ולפסול את הרביעי בקודש, ופוסל את התרומה להיפסל היא עצמה, אבל אינה פוסלת תרומה אחרת לעשותה רביעי, ובחולין אין שני עושה שלישי (ראה תוספתא טהרות (צוקרמאנדל) א ה; רש"י חולין לג ב ד"ה כל. וראה ערך ולד הטומאה). במשקיםהואיל והידים שניות הן, אם נגעו במשקים עשאום כראשון לטומאה, שכן שנינו: כל הפוסל את התרומה, והידים בכלל, מטמא משקים להיות תחילה, חוץ מטבול יום (פרה ח ז; פסחים יד ב; חולין לד א; רמב"ם אבות הטומאות ח י). בטבול יוםבטבול יום, דהיינו טמא שטבל ועדיין לא העריב שמשו, שדינו כשני לטומאה שפוסל את התרומה, לא גזרו בו שיטמא משקים להיות תחילה (ראה ערך טבול יום), ונחלקו תנאים אם גזרו על ידיו לטמא משקים: לדעת חכמים אחד טבול יום שידיו טמאות, ואחד טהור שידיו טמאות, מטמא משקה חולין ופוסל אוכלי תרומה; ור' אלעזר ברבי שמעון אומר: שאין ידים לטבול יום (תוספתא טהרות (צוקרמאנדל) א ג, הובאה בפירוש המשניות לרמב"ם טהרות ב א). הלכה כחכמים (רמב"ם אבות הטומאות י ו). טומאתן אחת מחברתהבקודש ובתרומהבמעלות שעשו חכמים לקודש על התרומה, שנינו שבתרומה אם נטמאה אחת מידיו חברתה טהורה, ובקודש מטביל את שתיהן, שהיד מטמאה את חברתה בקודש, אבל לא בתרומה (חגיגה כ ב), ונחלקו אמוראים בדבר: לדעת רב שיזבי אין היד מטמאה את חברתה אלא בחיבורין; ולדעת אביי מטמאה אף שלא בחיבורין (ראה חגיגה כד א).
אף להלכה נחלקו הראשונים:
במקדש וקדשיומגע טומאהבמקדש אין טומאת ידים, שהנוגע באוכלים טמאים וכיוצא בהם ונגע בקדשים במקדש - לא טמאם (פסחים יט א; רמב"ם אבות הטומאות ח ו, וטומאת אוכלין י יז). וכן שנינו שר' חנינא סגן הכהנים העיד על מחט טמאה שנמצאת בבשר קודש, שהבשר טמא והידים של כהן שנגעו בבשר (פירוש המשניות לרמב"ם ומאירי עדיות ב ג), או במחט (רש"י פסחים שם ד"ה תנן וד"ה זכינו; תוס' שם ב ד"ה שאין) - טהורות (עדיות שם; פסחים שם; רמב"ם טומאת אוכלין שם). ועל כך אמר ר' עקיבא: זכינו שאין טומאת ידים במקדש, דהיינו שזכות וטובה וריוח ותקנה היא לנו מהפסד קדשים, שלא נגזרה גזירת ידים במקדש ליטמא בדבר שאין מטמא אדם (פסחים יט א, ורש"י ד"ה זכינו), וכל שכן סתם ידים שאינם טמאות (רבינו פרץ פסחים שם; מאירי שם), שבשעה שגזרו טומאה על ידים לא גזרו במקדש (רמב"ם אבות הטומאות ח ו, ובפירוש המשניות עדיות שם). פגול ונותרהפגול והנותר מטמאים את הידים (פסחים קכ ב; רמב"ם אבות הטומאות ח ג), אפילו אם לא נגעה בהם טומאה (רש"י מנחות נד א ד"ה וכן), שהרי הם כראשון לטומאה ומונים בהם ראשון ושני, לפיכך מטמאים את הידים (רמב"ם שם). בשיעור פיגול או נותר לטמא את הידים, נחלקו אמוראים אם הוא כשיעור איסור אכילתם, שאין חייבים עליהם אלא בכזית (ראה ערכים: אכילה; נותר; פגול), או שהוא כשיעור טומאת אוכלים שהוא בכביצה (פסחים פה א, קכ ב); ואף הראשונים נחלקו בדבר להלכה (ראה רמב"ם שם שמטמאים בכביצה, ובמאירי שם קכ ב, שיש פוסקין בכזית). בספק טומאהבטומאת אוכליםספק ידים ליטמא ולטמא - טהור. כיצד: אם היו ידיו טהורות, ולפניו שני ככרות לחם טמאות, והרי אוכלים טמאים מטמאים את הידים, ויש לנו ספק אם נגע בככרות או לא נגע; או שהיו ידיו טמאות, ולפניו שני ככרות טהורות של תרומה, שהידים פוסלות את התרומה, ספק נגע ספק לא נגע; או שהיו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה, ולפניו שני ככרות טהורות ונגע באחד מהם, ספק אם נגע ביד הטמאה, ספק אם בטהורה נגע; או שהיו ידיו טהורות, ולפניו שני ככרות אחד טמא ואחד טהור, ונגע באחד מהם, ספק בטמא נגע ספק בטהור נגע; או שהיו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה, ולפניו שני ככרות אחד טמא ואחד טהור, ונגע בשניהם, ספק טמאה בטמא וטהורה בטהור, או טמאה בטהור וטהורה בטמא - הידים כמו שהיו, והככרות כמות שהיו, שנשאר הדבר בחזקתו (טהרות ד ז, ושם ו יא; ידים ב ד, ור"ש ורא"ש ורבי עובדיה מברטנורא ופירוש המשניות לרמב"ם; רמב"ם אבות הטומאות יד א,יא). ספק נטהרובספק אם הידים נטהרו מטומאתן, נחלקו תנאים, וכן שנינו: ספק נעשה בהם מלאכה במים שנטל בהם ידיו, ופסולים לנטילה (ראה ערך נטילת ידים), ספק לא נעשה בהם מלאכה; ספק יש בהם כשיעור, ספק אין בהם כשיעור; ספק טמאים ופסולים לנטילה, ספק טהורים - ספיקם טהור, מפני שאמרו ספק הידים ליטמא ולטמא וליטהר - טהור; ר' יוסי אומר: ליטהר טמא (ידים ב ד ור"ש), שלדעתו כל דבר שהוא בחזקת טומאה, אפילו מדרבנן, לעולם הוא בטומאתו עד שיוודע לך שטהור (משנה למלך מקואות י ו). הלכה כחכמים (רמב"ם ברכות ו טו, אבות הטומאות יד יא, ושם מקואות יא יא). וכן בספק חציצה כתבו הראשונים שידיו טהורות (רמב"ם אבות הטומאות שם); והוא הדין ספק נטל ידיו, ספק לא נטל ידיו, שכל ספק שבטהרת ידים טהור (רמב"ם ברכות שם ומקואות שם). ואפילו אם יש בהן כל הספיקות הללו יחד - טהורות (ר"ש ידים ב ד. וראה חסדי דוד לתוספתא ידים ב ז), לפי שנטילת ידים עיקרה מדרבנן, וספק דרבנן להקל (בית יוסף או"ח קס יא, בשם רבינו מנוח. וראה ערך נטילת ידים). ליטול לכתחילהבספק ידים ליטהר, כגון בספק אם המים כשרים לנטילה, או ספק אם נטל ידיו, שהלכה כחכמים שספיקם טהור (ראה לעיל: ספק נטהרו), נחלקו הראשונים:
שיעורן לטומאה ולטהרהעד הפרקבשיעור היד לענין טומאת ידים, שנינו שהידים מיטמאות ומיטהרות עד הפרק (ידים ב ג; רמב"ם מקואות יא ד), שמן הפרק ולמטה גזרו עליהן להיות שניות (ראה לעיל: בתורת שניות לטומאה), ועד הפרק צריך נטילת ידים (רש"י סוטה ד ב ד"ה שמא). ונחלקו הראשונים בדבר:
ומכל מקום אף לדעתם לא גזרו טומאה על הידים אלא עד הפרק העליון, מקום שהזרוע והיד מתחברים, ועד הפרק הזה היה קידוש ידים במקדש, אבל מאותו הפרק ולמעלה אינו מקום רחיצה, ואינו מקום קידוש (הראב"ד בתמים דעים שם; שו"ת הרשב"א שם. ראה ערך קדוש ידים ורגלים)[3]. הערות שולייםבאדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
