הגדרה^[1] - אבר פנימי בגוף בעלי חיים.

צורתו ומהותו

מקומו

הכבד נתון בצד ימין בגוף בעלי חיים, וכן שנינו: הדופן הימנית של הבהמה, הכבד תלוי בה, והדופן השמאלית הטחול תלוי בה (תמיד ד ג; רמב"ם מעשה הקרבנות ו ז-ח. וראה ערך טחול).

צורתו וחלקיו

הכבד מעורה בצדו האחד עם הטרפש - חצר הכבד (ראה ערכו. יש שהוזכר בשם אצבע הכבד, או יותרת הכבד) - ובצדו השני דבוק ותלוי תחת הכליות (ראה ערכו. רש"י חולין מה ב ד"ה במקום); ראשו אחד עב, ובו תלויה המרה (ראה ערכו), וראשו השני דק ותלוי כנגד בני מעים (ראה ערכו. תורת הבית ב ג), ויש בו גידים וסימפונות (ראה להלן: בטריפות).

קנה הכבד (ראה ערך נקובה וערך קנה), לאחר שנכנס לחזה, מתפצל לשלשה ראשים, אחד נוטה ללב (ראה ערכו), ואחד לריאה (ראה ערכו), ואחד לכבד (חולין מה ב ורש"י ד"ה תלתא. וראה שיחת חולין עמוד קסב).

הנשמה תלויה בו

הכבד הוא אבר שהנשמה תלויה בו (ראה ערכו), ומטעם זה האומר ערך כבדי עלי, נותן ערך כולו (ערכין כ א; רמב"ם ערכין ב א. וראה ערך ערכין), וכן האומר כבדי נזיר, הרי זה נזיר (ראה נזיר כא ב; רמב"ם נזירות א טז. וראה ערך נזיר), וכן בקדשי בדק הבית, האומר דמי כבדו של חמור זה או של עבד זה הקדש, חייב בדמי כולו (רמב"ם ערכין ה יח. וראה ערך קדשי בדק הבית).

באיסור דם

הכבד כולו דם הוא, וטעם דם לו (ראה חולין קט ב, ורש"י ד"ה הכבד), ובו מתהוה הדם (יבין שמועה להרשב"ץ טרפות), והתורה התירתו (חולין שם. וראה ערך דם). וכן אמרו: כל מה שאסרה תורה, התירה לנו דבר כמותו, אסרה לנו דם, והתירה לנו כבד (חולין שם). ויש שהוסיף, שלא אסרה תורה אלא דם הנשפך כמים (לבוש יו"ד עג א), או שלא אסרה תורה אלא דם הראוי לכפרה על המזבח (שו"ת שואל ומשיב מהדורה קמא ג מא. וראה ערך דם).

בטריפות

ניטל

ניטל הכבד - טריפה (חולין מב א בבהמה, ושם נו א בעוף. וראה ערך טרפה (בעלי חיים)), והיא אחת משמונה טריפות שנאמרו למשה בסיני, ונקראת נטולה (ראה ערכו. שם מג א).

ואף על פי שהמרה תלויה בכבד (ראה לעיל), ושנינו: ניקבה המרה - וכל שכן ניטלה - טריפה (ראה חולין מב א, וראה ערך מרה), צריכים להשמיענו ניטל הכבד, שאפשר להיות שניטל ונשארה המרה דבוקה בגידי הכבד והסימפונות (תוספות שם ד"ה ניקב). ויש שכתב, שניטל הכבד טריפה משום חסרון המרה (תורת הבית ב ג).

נשתייר כזית

בשיעור טריפה זו נחלקו תנאים:

• לדעת משנה ראשונה ניטל הכבד, ולא נשתייר הימנו כלום - טריפה, ואם נשתייר אפילו פחות מכזית - כשרה (חולין מו א, וראה שם מב א ומג א).

• ויש סוברים שאם נשתייר הימנו כזית כדי להעלות ארוכה - כשרה (שם נד א; תוספתא שם ג ד).

וכן נחלקו אמוראים בדעת רבי יוחנן (שם מג א). הלכה כדברי האומר כזית (תוספות שם מו א ד"ה הלכך; תורת הבית ב ג; וכן סתימת הפוסקים).

ונחלקו אמוראים: לדעת רבי זירא צריך שישאר הכזית במקום שבו תלויה המרה (חולין שם, וראה רש"י שם ד"ה מטביל); ולדעת רב אדא בר אהבה צריך שישאר במקום חיותו (שם).

יש מפרשים שמקום חיותו הוא המקום שהכבד תלוי בו (רש"י שם ד"ה במקום, בפירוש א', ורבינו גרשם ורי"ף שם; העיטור ג שחיטה, כבד; רמב"ם שחיטה ח כא; טוש"ע יו"ד מא א); ויש מפרשים שהוא המקום שהוא דבוק בטרפש (רש"י שם בפירוש ב; ראבי"ה חולין עמוד סז; רבינו ירוחם טו ב; פרישה שם סק"ב בדעת הטור); ויש מפרשים שהוא מקום העורק הגדול הצומח מן הכבד, שממנו יפרדו הורידים בכל הגוף (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

מטעם זה שנחלקו אמוראים במקום הכזית, אמר רב פפא שצריך שישאר בו כזית במקום מרה וכזית במקום חיותו (חולין מו א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ומכיון שנחלקו ראשונים במקום חיותו, אם הוא מקום שהכבד תלוי בו תחת הכליות, או מקום שהוא דבוק בטרפש (ראה לעיל), צריכים שלשה כזיתים בשלשה מקומות אלו (איסור והיתר הארוך נא, הובא בתורת חטאת פט ט; ראה ט"ז סק"א ופרי מגדים שם; ש"ך סק"א).

צורת הכזית שהשתייר להכשירו

כזית במקום מרה או במקום חיותו, הסתפק רבי ירמיה אם כשרה אף אם היה מתלקט (חולין מו א), שלא היה במקום אחד, אלא חצי זית כאן וחצי זית כאן (רש"י שם ד"ה מתלקט), וכן אם היה ארוך כרצועה (חולין שם ומאירי שם). וכן הסתפק רב אשי אם היה מרודד (חולין שם). ומטעם זה כתבו הפוסקים, שאם היה אחד מהם מתלקט, או כרצועה, או מרודד - טריפה (טוש"ע יו"ד מא א. וראה רמב"ם שחיטה ח כב, וים של שלמה ג יז).

במינים שונים

כתבו ראשונים שבעוף אין צריך כזית אלא הכל לפי גדלו וקטנו (תורת הבית ב ג; שו"ע יו"ד מא ב).

במינים שאין להם מרה, אין צריך לכזית שבמקום מרה (רבי עקיבא איגר בשו"ע שם); ויש שכתב שצריך כזית במקום שראויה המרה להיות במינים אחרים (באר היטב מב סק"ח).

ניטל עיקר חיותו

ניטל מהכבד מקום שהוא תלוי בו ומקום המרה, אף על פי שהשאר קיים, כתבו ראשונים שהיא טריפה (רמב"ם שחיטה ח כא), שהם עיקר חיותו (כסף משנה שם); ויש שצידד להתיר (ראה ים של שלמה חולין ג יז, הובא בש"ך מא סק"ג, ותמה עליו).

יבש

אף יבש הכבד, כתבו גאונים וראשונים שהיא טריפה, שהוא כנטול (בעל הלכות גדולות טרפות, הובא בעיטור ג שחיטה כבד, ובראשונים חולין מו ב, ורא"ש שם ג יג; רוקח שפא ד; תורת הבית ב ג; רבינו ירוחם טו ה אות ח; טוש"ע יו"ד מא. וראה ערך מומי בכור), והוא שיבש עד שנפרך בצפורן (תורת הבית שם; טוש"ע שם). ויש שכתבו כן אף בכבד קשה כאבן (רוקח שם; רמ"א שם. וראה בית יוסף שם שמכשיר), אלא אם נשתיירו בו כזית במקום מרה וכזית במקום חיותו שלא יבשו (רמ"א שם); ויש שכתב שביבש, הרי הוא כיבש כולו, כל זמן שיבש רובו (מאירי שם מו ב).

וכן אם יבשו שני זיתים אלו בלבד - טריפה (תורת הבית הקצר עמוד 77; איסור והיתר נא ח; רמ"א שם ג. ראה לעיל: ניטל עיקר חיותו). והוא הדין אם יבש אחד משניהם (תבואות שור שם סק"ו).

התליע

התליע הכבד, שאלו בני עסיא לחכמים ביבנה, והתירוהו להם (חולין מז ב)^[2], שסופו להתרפאות (ר"ן על הרי"ף שם יב א ד"ה התליע), ואפילו התליע במקום מרה ובמקום חיותו (תורת הבית ב ג; ר"ן שם בשם יש מפרשים; טוש"ע יו"ד מא ד); ויש סוברים שצריך שישאר כזית במקום מרה ובמקום חיותו שלא התליעו (ר"ן שם, ודרכי משה שם סק"ב בשמו).

ניטל הכבד והשתיירו כזית במקום מרה ובמקום חיותו והתליעו, יש מהראשונים שהכשירו (משמרת הבית בתורת הבית שם); ויש שסובר שלא הכשירו כבד שהתליע אלא אם כן כולו שלם, אבל נשתיירו בו כזית במקום מרה ובמקום חיותו, צריך שיהיה הכזית בריא (הרא"ה בבדק הבית שם).

ויש שכתב בדעת ראשונים, שדוקא בשר הכבד שהתליע - מותרת, אבל התליעו הסימפונות שבכבד - טריפה (כסף משנה בדעת הרמב"ם שחיטה ו ט).

נדלדל

נדלדל הכבד והיה מעורה בטרפש - שנשאר מעורה כאן מעט וכאן מעט (רש"י חולין מו א ד"ה ומעורה), או: שנדלדל כולו אלא שעדיין מעורה בטרפש (תורת הבית שם) - כשרה, שהרי כל הכבד קיים (חולין מו א; רמב"ם שחיטה ח כא; טוש"ע יו"ד מא ה).

נימוק

כבד שנימוק - שדם יוצא ממנו שנימוק והיה לדם (רמ"א שם ג) - יש שכתב שהיא טריפה (רוקח שפא ד; בית יוסף שם; רמ"א שם), אלא שיש סוברים שאם השתיירו כזית במקום מרה ובמקום חיותו שלמים - כשרה (בית יוסף שם; ט"ז שם סק"ב; ש"ך שם סק"ד; פרי חדש שם סק"ה; מנחת יעקב פט ס"ק כט, שכן דעת כל האחרונים).

ויש סוברים שאפילו נשתיירו שלמים - טריפה, שסופם להיות נימוקים ולירקב (תורת חטאת שם דין ט, ובדרכי משה שם סק"א, ורמ"א שם; לבוש שם ג; ב"ח שם. וראה שו"ת חתם סופר יו"ד קמד, שראוי לחוש להרמ"א). ומכל מקום, אם נצרר הדם, וכשגוררים אותו הכבד שתחתיו בריא - כשרה (שו"ת משאת בנימין כא; פרי מגדים משבצות זהב סק"ב).

עב

כבד שהוא עב, יש מן הגאונים שכתבו שיש לעיין בריאה, אם היא לבנה כצמר גפן – טריפה; ואם היא אדומה - חוזרת להבריא וכשרה (בעל הלכות גדולות טרפות; רבינו ירוחם בשמו, הובא בבית יוסף מא; ראבי"ה חולין עמוד סח, שכתב כן בשערים (לר"ש בן חפני גאון); ספר הפרנס פ, הובא באיסור והיתר נא י. ובספר האסופות עמוד נג: ששתיהן רקובות הן ותמות הבהמה).

מהראשונים יש שכתבו שאין לדברים אלו עיקר בגמרא (ר"ן שם מו א, וראה רמב"ן שם, וברבינו ירוחם שם)^[3].

ניקב

באברים שאמרו שאם ניקבו טריפה (ראה חולין מב א, וראה ערך נקובה), אין הכבד בכלל (רמב"ם שחיטה ח טז; העיטור ג שחיטה, כבד. וראה ערך בני מעים).

איסורו והיתרו

כבד שהתבשל

הכבד - שכולו דם והתורה התירתו, אלא שהדם הפורש ממנו אסור (ראה ערך דם, ולעיל: באיסור דם) - נחלקו בו תנאים ואמוראים:

• יש סוברים שהכבד אוסר ואינו נאסר, כשהתבשל בפני עצמו או עם בשר של היתר או של איסור, מפני שהוא פולט ואינו בולע (רבי יוחנן בן נורי תרומות י יא; חולין קי ב בסתם, ושם קיא א רבי אליעזר).

• ויש סוברים שכבד מתובל אוסר ונאסר - שהתבלין מרככים אותו ובולע (רש"י שם ד"ה מתובלת) - שלוק אוסר ונאסר (רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה חולין שם. וראה ערך שליקה), שלאחר שגמר פליטתו חוזר ובולע (רש"י שם ד"ה נאסרת). האמוראים יש מהם שאכלו כבד שלוק, ויש שלא אכלו (ראה חולין שם).

בכבד של היתר

יש מהאמוראים שהסתפק במה שאמרו אוסרת ואינה נאסרת, האם הדברים אמורים בכבד של היתר, שהדם הנפלט ממנו אוסר בשר המתבשל עמו, אבל אינו חוזר לתוכו ואוסרו, שכיון שטרוד לפלוט אינו בולע (ראה חולין קי ב ורש"י. וראה ערך אידי דטריד למפלט לא בלע), או שהדברים אמורים בכבד של איסור - כגון טריפה (רש"י שם ד"ה א"ל) - שאוסר את המתבשל עמו, ואינו נאסר, אם כבד של היתר התבשל עם טריפה, לפי שטרוד לפלוט ואינו בולע, אבל כבד של היתר שהתבשל עם בשר, אפשר שאין דמו אוסר את הבשר, שיש לומר שדם של היתר הוא, שהרי הכבד עיקרו דם, או שכיון שפירש אסור הוא ואוסר (אביי חולין קיא א, ורש"י ד"ה ומשום, וראה שם קי ב ד"ה כבדא).

אם מליחה מועילה בו

ונחלקו ראשונים במה שאמרו שהכבד אוסר ואינו נאסר:

• יש מפרשים כשהתבשל לאחר מליחה (ראה ערכו. רמב"ן חולין קי ב ד"ה כבדא; רשב"א שם ד"ה אמר ובתורת הבית ג ג), וכן מה שהסתפקו אם אוסר את המתבשל עמו, הסתפקו לאחר מליחה, שכיון שיש בו רוב דם, שמא אינו יוצא כולו על ידי מליחה, אבל בלא מליחה פשוט שאסור לבשל כבד עם בשר (תוספות שם ד"ה כבדא).

• ויש מפרשים שהדברים אמורים כשהתבשל בלא מליחה, וכן לא הסתפקו אם כבד של היתר אוסר את המתבשל עמו אלא בשלא נמלח, אף שדם האברים שפירש אסור (ראה ערך דם), שמא דם הכבד מותר, שהרי כולו דם הוא והתורה התירתו, ואף אם דמו אסור מדרבנן, בבישול אין הדם ניכר, אבל לאחר מליחה מותר לבשלו עם בשר, כמו שנהגו העולם לבשלו אחר צלייה (ראה להלן), שהרי מליח כרותח (ראה ערכו), ופולט על ידי מליחה כמו על ידי צלייה (רבינו תם בתוספות שם. וראה ספר התרומה נז).

המנהג בכל ישראל

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שהלכה שהכבד אוסר ואינו נאסר (ספר התרומה נח; תורת הבית ג ג; רא"ש חולין ח כז; טור יו"ד עג), אלא שלדעת הראשונים שפירשו שהדברים אמורים בלא מליחה, אם בישל הכבד אף בלא מליחה אינו נאסר, ולאחר שנמלח מותר לבשלו אפילו עם בשר. ולדעת הראשונים שפירשו שהדברים אמורים לאחר מליחה, אם בישל הכבד לאחר שנמלח, הכבד מותר, אבל אוסר את המתבשל עמו, ומטעם זה אין לבשלו אפילו לבדו, לפי שאוסר את הכלי (ספר התרומה שם; שערי דורא כד)^[4].

• ויש שכתב שהכבד שבישלה, הקדירה כולה אסורה, הכבד וכל המתבשל עמה (רמב"ם מאכלות אסורות ו ח; דעה ב בשו"ע שם; רמ"א שם: וכן נוהגין), שלדעתו חכמים חולקים וסוברים שהכבד אוסרת ונאסרת (ר"ן על הרי"ף חולין מא א, בדעת הרמב"ם והרי"ף), או שהלכה ששלוק אוסר ונאסר (ראה לעיל. מגיד משנה וכסף משנה שם ובית יוסף שם בדעת הרמב"ם. וראה תורת הבית שם), ואין אנו בקיאים מה היא שלוקה, ומה היא מבושלת (הגהות סמ"ק רה; הגהות שערי דורא שם; איסור והיתר טז ו).

וכן כתבו ראשונים בשם הגאונים, שאסור לאכול כבד מבושל אלא אם כן צלאוהו מקודם (ראה רי"ף שם. וראה סידור רש"י תקצב בשם רב יהודאי גאון, ובהפרדס (עהרנרייך) עמוד קנד, וראבי"ה אלף קיא, והעיטור ג א)^[5], וכן המנהג בכל ישראל (רי"ף שם), שישראל קדושים הם ונהגו בו איסור (העיטור שם). ואף לדעתם יש שכתבו, שאם קרעה שתי וערב ומלחה, אינה אוסרת, שלא החמירו לצלותה אלא לכתחילה, שמא לא יקרעוה יפה (רמב"ן שם).

ואף באופנים שאוסר, אם יש ששים בכל מה שבקדירה כנגד הכבד, הכל מותר חוץ מן הכבד (רמ"א יו"ד עג ו. וראה ערך בטול בששים).

כבד ששלקו בחלב

בירושלמי יש גורסים ומפרשים שרבי ירמיה הסתפק בכבד ששלקו בחלב, אם הכבד מותר, הואיל ופולט ואינו בולע (ראה ירושלמי תרומות י ו, ותשובות ופסקים לחכמי אשכנז וצרפת לב), או אם לוקה משום מבשל בשר בחלב (ראה ערכו), כיון שאינו בולע (פירוש ר"ש סיריליאו בירושלמי שם). ויש מהאחרונים שפירש שהספק אם יש בו מבשל בשר בחלב, כיון שכולו דם, ואינו אלא כמבשל דם בחלב (חוות דעת יו"ד עג באורים סק"ו. וראה ערך בשר בחלב).

הכשרתו לאכילה

חיתוכו קודם הצליה

• בצליית הכבד להכשירו לאכילה (ראה לעיל: המנהג בכל ישראל), יש מהגאונים שכתב שהבא לצלותו שלם, צריך לחתכו - שתי וערב (בית יוסף יו"ד עג) - לפי שהדם מתאסף בסימפונות (בעל הלכות גדולות דם סה, הובא בתוספות חולין קיא א ד"ה וחתוכיה, ובטור שם. וראה חולין שם ורש"י ד"ה וחתוכא^[6]. וראה ערך צלייה), שאף שהדם הנבלע בו היתר הוא, מכל מקום דם הכנוס בסימפונות דם הוא (רש"י שם ד"ה אמאי).

• ויש סוברים, שלא אמרו שצריך קריעה, אלא כשבא לבשלו אחר צלייתו (תוספות שם; רא"ש שם ח כז), שיש לחוש שמא לא יפלוט את כל דמו בצלייה, וכשיבשלנו יפלוט דם (בית יוסף שם), אבל לאכלו צלי אין צריך חיתוך (תוספות שם)^[7]. ואף לדעה זו יש שכתב שנהגו העולם לתחוב בו קוץ או קיסם (הגהות סמ"ק רה, הובא בבית יוסף שם).

וכן להלכה נחלקו הפוסקים:

• יש שכתבו שקורעו שתי וערב, ומניח חיתוכו למטה וצולהו - שיהא ראוי לאכילה - ואחר כך יכול לבשלו (טוש"ע יו"ד עג), וכן אם מנקבהו הרבה פעמים בסכין (איסור והיתר שם; הגהות שערי דורא כד; רמ"א שם), או אם נטל המרה וחתיכה מן הכבד, שאפשר לדם לזוב משם (הגהות שערי דורא שם; רמ"א שם). ובכבד חתוך אין צריך כלום (רבינו ירוחם טו ח; תורת חטאת כד ז, ורמ"א יו"ד עג א).

ואף לצלי בלבד צריך חיתוך (שו"ע שם ג). ואם לא קרעו קודם צלייה, יקרענו אחר כך (שו"ע שם), וכן יש שכתב שנוטל ממנו הסימפונות לאחר צלייה ומבשלו (איסור והיתר שם; רמ"א שם).

• ויש שכתבו שאין צריך לצלי שום חתיכה כלל, ושכן נוהגים אף לכתחילה (רמ"א שם ג). ויש שנהגו כן שלא לחתכו אפילו הוא רוצה לבשלו אחר כך (ערוך השלחן שם יז).

חיתוך בכבד עוף

בכבד של עוף, יש שכתבו, שכיון שהוא חלוק לשנים, יש לחתוך כל חלק ממנו שתי וערב (בית יוסף שם בשם הר' יונה; תורת חטאת שם); ויש שכתב שמותר לצלותו בלא שום חיתוך, אלא שיפה לנוקבו בסכין לחומרא (העיטור א הכשר הבשר, הובא בטור שם).

מליחה קודם הצליה

יש שכתבו שנהגו שלא למלחו קודם צלייה (שערי דורא שם, הובא בבית יוסף יו"ד עג; רמ"א שם), משום היכר, שלא יבואו לבשלו לאחר המליחה עם בשר (בית יוסף שם; ט"ז סק"ז; ש"ך ס"ק טז), או לפי שהאש חוזר ומבליע את הדם שפלט במליחה (מהרי"ל קכו, הובא בתורת חטאת שם י; ט"ז שם; ש"ך שם), ואם מלחו, ידיחנו קודם הצלייה (ש"ך שם), ומכל מקום יש למלחו קצת כשהוא תחוב בשפוד, או מונח על האש (הגהות שערי דורא שם; רמ"א שם ה).

הדחה קודם הצליה ולאחריה

וכן אם בא לבשלו אחר הצלייה, יש שכתבו שידיחנו קודם הבישול (בית יוסף שם; רמ"א שם א), ושאף אם לא הדיחו ובישלו כך - מותר (רמ"א שם ה, וש"ך ס"ק יט בדעתו).

וכן נהגו להדיח כל כבד אחר צלייתו משום דם הדבוק בו (רמ"א שם), ולכתחילה נהגו להדיחו אף קודם צלייה (איסור והיתר טז יב; תורת חטאת שם; ש"ך ס"ק יט. וראה ערך הדחה).

על גחלים בוערות

צליית הכבד, יש שכתב שהוא על גחלים בוערות, שיהא מקום לדם לזוב תחתיו, וכבד שהניחו לצלותו על חרסו של התנור - אסור, שאין מקום לדם לזוב, ואחרי שנפלט נבלע בתוכו (צל"ח פסחים עד א ד"ה אין צולין. וראה ערך צליה)^[8].

יש שהתיר לצלות כבד כשהוא כרוך בנייר (ט"ז יו"ד סה סק"ב); ויש אוסרים אף בדיעבד (ראה שו"ת תשובה מאהבה א פד, ותשובת הנודע ביהודה שהובאה שם, הובא בפתחי תשובה עג סק"א; חכמת אדם לא בינת אדם ס"ק כו; ערוך השלחן יו"ד עג יט).

צלייתו לבדו

בצליית כבד על גבי בשר - כגון כשהכבד נתון בשפוד עם הבשר ומונח עליו (ראה חולין קיא א, ורש"י ד"ה כבדא) - ללשון אחד בגמרא אמרו שזה מותר, אף שדם זב מן הכבד על הבשר, על ידי צלי אינו נוח ליבלע, אלא מחליק ונופל (חולין שם ורש"י ד"ה דמא), וללשון אחד אמרו שאסור (חולין שם).

הלכה שאינו מותר אלא בדיעבד, אבל לכתחילה לא (חולין שם; רמב"ם מאכלות אסורות ו ח; טוש"ע יו"ד עג ד). וכתבו ראשונים, שבשפודים שאינם תלויים אלא שוכבים, ופעמים שמרים השפוד ונמצא התחתון עליון - אסור (רש"י שם ד"ה הלכתא; ספר התרומה נט; איסור והיתר טז א; שו"ע שם; ש"ך ס"ק יג). וכן מנהג העולם לצלותו לבדו (איסור והיתר שם).

הערות שוליים