הגדרה^[1] - מיני מקומות ישוב, לענין הדינים התלויים בהם

מהותם

כרכים

סתם כרכים הם מקומות הגדולים מן העיירות (רש"י מגילה ג ב ד"ה כרך, וכתובות קג א ד"ה עיירות; רשב"א וריטב"א מגילה שם), והם מקומות שווקים (רבינו גרשום בכורות י א; רש"י עירובין כא ב ד"ה כרכים, ומגילה שם; שיטה מקובצת כתובות כה ב בשם הרא"ש), ומכל סביבותיהם באים שם לסחורה (רש"י כתובות קי א ד"ה אין, וראה שם כה א ד"ה בכרכין: מצויים בו עוברים ושבים; שיטה מקובצת שם קי א), ורגילים לבוא לשם אורחים, וכל דבר מצוי בהם (כתובות שם ב; רש"י שם א, וערכין לג ב ד"ה ולא), והדברים נמכרים בהם ביוקר (שיטה מקובצת כתובות שם בשם תלמידי רבינו יונה), לפי שמתקבצים בהם אנשים - לוקחים - רבים (שיטה מקובצת שם. וראה רש"י כתובות ד א ד"ה בכרך), ודרך הסוחרים לבא לשם (רש"י ערכין כד א ד"ה לכרך).

פעמים שבלשון "כרכים", הכוונה דווקא על מקומות אלו כשהם מוקפים חומה, ופעמים שהלשון כולל כל מקום המוקף חומה, ופעמים שאף כרך שאינו מוקף חומה, הוא בכלל לשון זה (ראה על כל זה להלן).

יושביהם מרובים ועשירים

יושבי הכרכים מרובים הם (רש"י חולין קכח א ד"ה חלב בפירוש א; תוספות בכורות י א ד"ה ונבלת בפירוש ב), ועשירים (רבינו גרשום בכורות י א, ורש"י חולין שם בפירוש ב, ובכורות שם ד"ה בשווקים), ודרכם להתנהג בגדולה (רש"י עבודה זרה יב א ד"ה בכרכים); הכל נמשכים לגור בכרכים, ולפיכך אין מצויים בהם בתים לשכור (רש"י בבא מציעא קא ב ד"ה ובכרכין).

ישיבתם קשה

ישיבת הכרכים קשה היא, שנאמר: וַיְבָרֲכוּ הָעָם לְכֹל הָאֲנָשִׁים הַמִּתְנַדְּבִים לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִָם (נחמיה יא ב. כתובות קי ב), ומכך שהוצרך לברכם, משמע שישיבת הכרכים קשה (שיטה מקובצת שם בשם רש"י במהדורא קמא).

בטעם הדבר כתבו ראשונים, שהכל מתיישבים שם, ודוחקים ומקרבים את הבתים אלו לאלו, ואין שם אויר, ולא גנות ופרדסים (רש"י שם ד"ה ישיבת; פסקי רי"ד שם), או: שמתוך שמתקבצים לשם הרבה בני אדם, נמכרים שם הדברים ביוקר; ועוד, שבכרכים צריכים בני האדם להתנהג במעלת העשירים, בין בהוצאה בין במלבוש (שיטה מקובצת כתובות שם בשם תלמידי רבינו יונה).

עוברי עבירות מצויים בהם

גזל (ראה ערכו) ועריות (ראה ערכו) ושבועת-שוא (ראה ערכו), ושבועת-שקר (ראה ערכו), מצויים בכרכים יותר מבערים (ראה עירובין כא ב^[2]), שהכרכים מקומות שווקים הם, וישובים גדולים, ורגל רוכלים וסוחרים מצויה בהם (רש"י עירובין שם ד"ה כרכים).

עיירות

סתם עיירות הן מקומות ישוב הגדולים מן הכפרים, וקטנים מן הכרכים (רש"י כתובות קג א ד"ה עיירות), ואין בהם שווקים (שיטה מקובצת שם קי ב בשם הרא"ש), ואין כל הדברים מצויים בהם (כתובות שם), ואין בהם הרבה לוקחים (כתובות ד א, ורש"י שם).

וכן מצינו שאמרו לגבי "מתא מחסיא" - וכן הוא ברוב עיירות (תוספות כתובות ד א ד"ה כגון) - שקטנה היא מכרך וגדולה מכפר (כתובות שם, ורש"י שם ד"ה דמפקא).

ויש שכתבו, שהעיירות הן הכפרים שסביבות הכרך (פירוש המשניות כתובות יג י).

כפרים

סתם כפרים הם מקומות ישוב הקטנים מן העיירות (ראה רש"י כתובות קג א ד"ה עיירות), ואינם מוקפים חומה (רבינו גרשום ערכין לג ב), ויושביהם מועטים הם, ועניים (רש"י חולין קכח א ד"ה חלב, וראה רש"י נדה נ ב ד"ה ונבלת, ומאירי חולין שם), ולא שכיחים שם קונים (כתובות ד א, ורש"י שם), ואין שולחני מצוי שם (רש"י בבא מציעא נב א ד"ה בכפרים; רמב"ם מכירה יב יא; טוש"ע חו"מ רכז יז).

לענין קריאת-המגילה (ראה ערכו), הזכירו חכמים כרכים עיירות וכפרים. על מהותם וגדריהם של מקומות אלו לענין זה, ראה ערך קריאת המגילה.

חילוקי הדינים ביניהם

הנושא אשה אינו יכול לכפותה היכן לגור

הנושא אשה אינו יכול לכפותה לבוא עמו מעיר לכרך, או מכרך לעיר (משנה כתובות קי ב; רמב"ם אישות יג יז, ושו"ע אבן העזר עה א; טור שם), שיש בכרך מעלות על העיר, ויש בעיר מעלות על הכרך (גמרא וראשונים דלהלן), שהכרך כל הדברים מצויים בו, ובעיר אין הכל מצוי (ראה לעיל. גמרא שם), ומאידך הכרך ישיבתו קשה (גמרא שם), שהכל מתיישבים שם ודוחקים ומקרבים הבתים אלו לאלו, ואין שם אויר, ולא גנות ופרדסים (רש"י שם ד"ה ישיבת; פסקי רי"ד שם), ואינו כעיר שיושבת בין שדות ואילנות, ויש לה אויר יפה, ונוחה ישיבתה (שיטה מקובצת שם בשם רש"י במהדורא קמא); ויש שכתבו שהכרך מתוך שמתקבצים בו הרבה בני אדם נמכרים בו הדברים ביוקר; ועוד, שבכרכים צריכים בני אדם להתנהג במעלת העשירים, בין בהוצאות בין במלבושים (שיטה מקובצת שם בשם תלמידי רבינו יונה).

ונחלקו ראשונים, יש סוברים שכרך לענין זה הוא דווקא כשהוא מוקף חומה (שיטה מקובצת שם בשם רש"י במהדורא קמא ובשם הרא"ש); ויש סוברים שאף כשאינו מוקף חומה חשוב כרך לענין זה (רשב"א מגילה ג ב בשם תוספות; ריטב"א שם).

קידושי טעות

המקדש אשה על מנת שהוא בן עיר, ונמצא בן כרך - אינה מקודשת (משנה קדושין מט ב; רמב"ם אישות ח א; טוש"ע אה"ע לח כד), שישיבת הכרכים קשה (ראה לעיל: מהותם; ישיבתם קשה. רש"י שם ד"ה בן עיר). וכן אם אמר לה: על מנת שאני בן כרך, ונמצא בן עיר - אינה מקודשת (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שאף כשהטעה לשבח, טעות היא לבטל את הקידושין, לסוברים כן (ראה ערך קדושין וערך תנאי, מחלוקת תנאים, ושכן הלכה. רש"י שם), או לפי שיש נשים שנוח להם בן כרך מבן עיר (מהרש"א שם: לולי רש"י).

על חתן שהכינו לו סעודת נישואין, ומת לו או לכלה מת, שפעמים שהתירו להם להינשא קודם הקבורה, משום הפסד הסעודה, שמצינו בזה הבדל בין כרכים עיירות וכפרים, שבכרכים כיון שמצויים אנשים, פעמים שאין לו הפסד סעודת הנישואין, שיש עליה קופצים והוא יכול למכרה, ובעיירות יש פחות קופצים, ובכפרים אף פחות מבעיירות, ראה ערך נישואין, ושם על כל פרטי דין זה.

על כהן הנוטל מתנות - זרוע-לחיים-וקיבה (ראה ערכו) - שבכרכים יש סוברים שיש בכך חזקה לכהונה, ועל פרטי הדין וטעמו, ראה ערך יוחסין.

שאילת שלום כשיש בהם מת

אין שואלים זה בשלום זה בכפר (מסכת שמחות ברייתות מאבל רבתי ד, וכעין זה במסכת שמחות א, והובא בארחות חיים הלכות אבל, ובמנורת המאור (אלנקאוה) ו עמ' 507, ובטוש"ע יו"ד שמג ב), כשיש שם מת (ארחות חיים ומנורת המאור וטוש"ע שם. על פרטי הדין, ראה ערך שאלת שלום), שאינו עת שלום (לבוש שם), ויש שכתבו משום לועג לרש (לקט יושר יורה דעה ע' פו, על פי תשב"ץ קטן תלט).

ואם היה כרך גדול - שואלים (מסכת שמחות שם ושם, והובא בארחות חיים ובמנורת המאור ובטור ולבוש שם), שבכפר הכל יודעים שיש שם מת, מה שאין כן בכרך גדול (נחלת יעקב למסכת שמחות שם^[3]), או שבכפר הכל צריכים להתעסק עמו, אבל בכרך אין הכל משגיחים על המת (לבוש שם).

לטייל בשבת בבתי מרחץ שבהן

אמבטיאות - בתי מרחץ גדולים (רש"י שבת מ א ד"ה אמבטאות), ויש שפירשו חריצים גדולים שהמים החמים נקוים לתוכם (מאירי שם) - של כרכים, שנינו שמותר לטייל בהן בשבת (ברייתא שבת שם א), דהיינו: מותר לילך בהן לפי דרכו, ולא כדי להזיע (רש"י שם ד"ה מטייל), או שמותר להיכנס בהן ללא רחיצה (ראה ערך רחיצה. מאירי שם) - ואף שאסרו חכמים להיכנס למרחץ להזיע בשבת (ראה ערך הנ"ל. רש"י שם ד"ה ואינו) - ואינו חושש (ברייתא שם) שמא יזיע (פסקי הרי"ד שם; רבינו ירוחם אדם וחוה יב ט), או שמא יאמרו מזיע הוא (רש"י שם), כיון שאינו מתכוין לזיעה (חידושי הר"ן שם), והואיל ורחבות הן, אין זיעה מצויה בטיול שבתוכן (מאירי שם. וכעין זה ברא"ש שבת ג ז, וברבינו ירוחם ובטור או"ח שכו).

אבל אמבטיאות של כפרים, אמר רבא שאסור לטייל בהן בשבת (שבת שם ב^[4]), שקטנות הן, ויש להן הרבה הבל (שבת שם ב), ומשתמר החום בתוכן (חידושי הר"ן שם א), וזיעה מצויה בהן (מאירי שם), ומזיע (רש"י שם ב), וכיון שאי אפשר שלא יזיע, הרי הוא כנכנס להזיע (ריטב"א שם מ ב), ויש שכתבו שהאיסור הוא, גזירה שמא יבוא להזיע (חידושי הר"ן שם א).

קריאת מגילת אסתר

מגילת אסתר נקראת בכרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון, ביום ט"ו באדר (משנה מגילה ב א; רמב"ם מגילה א ד; טוש"ע או"ח תרפח א. וראה ערך קריאת המגילה^[5]); בעיירות - וכן בכרכים שאינם מוקפים חומה מימות יהושע בן נון (רמב"ם שם; טוש"ע שם ג) - נקראת המגילה ביום י"ד באדר (משנה שם; רמב"ם מגילה שם; טוש"ע שם); ובכפרים - כשאין יושביהם מתקבצים בבתי כנסיות אלא בימי שני וחמישי, ובזמן שיש לישראל מלכות (רמב"ם שם ו,ח,ט, וראה ערך יום הכניסה) - נקראת המגילה ביום י"ד אדר, אלא שמקדימים בהם את הקריאה ליום-הכניסה (ראה ערכו. משנה שם; רמב"ם שם. וראה ערך הנ"ל).

על גדרי כרכים עיירות וכפרים לענין קריאת המגילה, ועל שאר דיני קריאת המגילה בכרכים בעיירות ובכפרים, ועל דיני מי שהיה בכרך והלך לעיר או להיפך, ראה ערך קריאת מגילה וערך יום הכניסה.

תפילה בכניסה וביציאה מן הכרך

הנכנס לכרך מתפלל שתים, אחת בכניסתו ואחת ביציאתו; בן עזאי אומר: ארבע, שתים בכניסתו, ושתים ביציאתו, נותן הודאה על שעבר, וצועק על העתיד (משנה ברכות נד א; רמב"ם ברכות י כה; טוש"ע או"ח רל א), שבכרך מצויים מושלים רעים המחפשים להעליל עלילות (רש"י שם ד"ה הנכנס). אבל הנכנס לעיר קטנה, אינו צריך לומר כלום, לא כשנכנס אליה, ולא כשיוצא ממנה (משנה ברורה שם סק"ב).

ויש סוברים שאף בעיר גדולה, אם אינה מוקפת חומה אין דינה ככרך לענין זה (תוספות יום טוב ברכות ט ד. אבל מסתימת הרבה פוסקים לא משמע כן). על יתר פרטי הדינים של תפילה זו, ראה ערך תפילת הדרך.

קדושת בית הכנסת

בית-הכנסת (ראה ערכו), אמרו בתלמוד שיש חילוק בדינו, בין בתי כנסיות של כרכים, לבתי כנסיות של כפרים (יומא יב א, בדעת חכמים בברייתא שם), ונחלקו ראשונים בטעם החילוק שביניהם:

* יש שכתבו שבתי כנסיות של כפרים כל בעליהם ניכרים, והרי הם כבית השותפים; אבל בתי כנסיות של כרכים, שהם מקום שווקים, ומתקבצים שם ממקומות הרבה, עשויים הם לכל הבא להתפלל, ואין להם בעלים מיוחדים (רש"י שם).

* ויש שכתבו, שבתי כנסיות של כפרים - אף כשאין בהם בית דירה - יש בהם דירה לאורחים (רי"ף הלכות מזוזה (ו ב בדפי הרי"ף); רמב"ם מזוזה ו ו; רא"ש הלכות מזוזה טו; החינוך מצוה תכג; טור יו"ד רפו), שבני הכפרים אין ידם משגת להכניס את האורחים בבתיהם, ואינם מקדישים את בתי הכנסת שלהם הקדש גמור, כדי שיהיו האורחים מותרים לאכול ולשכב בהם; אבל בני הכרכים שהם רבים, יכולים לעשות בתים לצורך האורחים, שאין מגיע לכל אחד אלא טורח מעט, ואין האורחים צריכים לשכב ולאכול בבית הכנסת (נמוקי יוסף (ר"י מלוניל) שם, וכעין זה בב"ח יו"ד שם), ולכך בתי כנסיות של כרכים הם "קודש" (ראה רמב"ם וחינוך שם).

חיוב מזוזה בבית הכנסת

לענין מזוזה (ראה ערכו), כתבו ראשונים שבית-הכנסת (ראה ערכו) של כפרים חייב במזוזה, ושל כרכים - אם אין בו בית דירה לחזן (ראה ערכו) - פטור ממזוזה (רי"ף הלכות מזוזה (ו ב בדפי הרי"ף); רמב"ם מזוזה ו ו; רא"ש הלכות מזוזה טו; החינוך מצוה תכג; טור יו"ד רפו, וראה שו"ע שם ג. וראה ערך מזוזה), שבית הכנסת של כפרים דרים בו אורחים (ראשונים שם^[6]).

מכירת בית הכנסת

בית-כנסת (ראה ערכו) של כרכים - אף שאין מוקפים חומה (רשב"א מגילה ג ב, בשם תוספות; ריטב"א שם. וראה שו"ת מהר"ם שיק או"ח עב) - אסור למכרו, אף באופנים שמותר למכור בתי כנסיות של כפרים (ראה ערך בית הכנסת: מכירתו. מגילה כו א; ירושלמי שם ג א; רמב"ם תפלה יא יז; טוש"ע או"ח קנג ז), שבאים לשם מכל העולם, והוא חשוב של רבים (ראה ערך הנ"ל), היינו שלפיכך הכל בעליו, ואין בני המקום לבדם בעלים עליו (ראה ערך הנ"ל, ושם אריכות בדבר), או שכיון שרבים מתפללים שם קדושתו חמורה (ראה ערך הנ"ל).

שכירות בית

המשכיר בית לחברו בעיירות, ורצה להוציאו משם, או שהשוכר רוצה לצאת, צריך להודיעו שלשים יום קודם לכן; ואם הבית הוא בכרכים, צריך להודיעו שנים עשר חודש קודם לכן (ראה משנה וגמרא בבא מציעא קא ב; רמב"ם שכירות ו ז; טוש"ע חו"מ שיב ה-ז. וראה ערך שכירות^[7]), שהכרכים מקום השווקים הם, והכל נמשכים לגור שם, ואין הבתים מצויים בהם לשכור (רש"י שם ד"ה ובכרכין).

זמן תביעת אונאה במטבע

זמן תביעת האונאה (ראה ערכו) במטבע (ראה ערך אונאה: אונאה במטבעות), בכרכים הוא עד כדי שיראה לשולחני - שאין מכיר במטבע חסרונו ודמיו אלא השולחני (רמב"ם מכירה יב יא; טוש"ע חו"מ רכז יז) - ובכפרים - שאין השולחני מצוי שם (רש"י בבא מציעא נב א ד"ה בכפרים; רמב"ם שם; טוש"ע שם) - עד ערבי שבתות (משנה בבא מציעא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שאז יבוא להוציאה לסעודת שבת, ויידע אם יקבלוה ממנו (רש"י שם ד"ה עד^[8]).

סימני גדלות בבנות

לענין סימני גדלות (ראה ערך גדולה) של בנות הכרכים והכפרים, אמר רבן שמעון בן גמליאל שאצל בנות הכרכים הסימן התחתון - ויש גורסים: עליון (מאירי נדה מח ב) - ממהר לבא, שרגילות הן במרחצאות; ואילו אצל בנות הכפרים הסימן העליון - ויש גורסים: תחתון (מאירי שם) - ממהר לבא, שטוחנות הן בריחיים (ברייתא נדה שם).

על הדינים היוצאים מזה, ועל שאר תנאים אם נחלקו על רבן שמעון בן גמליאל בדבר, ראה ערך גדולה.

על כפרים שסביבות העיר, אם הם נידונים כאותה העיר, לענין איסור יורד-לאומנות-חברו (ראה ערכו), שרשאים בני העיר לעכב על בני עיר אחרת מלסחור בהם, ראה ערך יורד לאומנות חברו: בבני עיר אחרת^[9].

הערות שוליים