בגמרתנו דף יא. ישנם הרבה סיפורים על חכמים שעשו מעשים כדי שלא יתביש מי שעשה מעשה לא טוב. אם כך או גם בלי כך.
איך הגמ' בדף ז: מספרת לנו על יהודה בר נחמני שהעמידו אותו כמתורגמן על דיין דלא גמיר, שהוא המתורגמן, פתח ואמר הוי אומר לעץ הקיצה ? איך הוא מעז לבוא להעליב ולהלבין פניו של אותו דיין ברבים ? גם אם אינו מצטיין, ולמה הגמ' מספרת לנו את זה ?