ודאשאלתון, למיכתב לכון הני אסואתא דמי שאחזו קורדיקוס מן רב ושמואל עד פסאקא דמתניתין, האיך קיבלוהו ופירושו בלשון גרים.
צריכין אנן למימר לכון: דרבנן לאו אסותא אינון, ומילין בעלמא דחזונין כבזמניהון וכחד חד קצירא אמורינן, ולאו דברי מצווה אינון. הילכך לא תסמכון על אלין אסותא וליכא דעביד מינהון מידעם, אלא בתר דמבדיק וידע בודאי מחמת רופאים בקיאים דההיא מילתא לא מעיקא לה וליכא דליתי נפשיה לידי סכנה. והכין אגמרו יתנא ואמרו לנא אבות וסבי דילנא דלא למעבד מן אילין אסותא אלא מאי דאיתיא כגון קיבלא דקים ליה לההוא דעביד ליה ביה עקתא. וכולהי מילי לא צריכינא לפרושנון וטעמי ליכא לגלואינון אלא מילי דחזיננא דעמיקן עליון התם.

(מתוך: אוצר הגאונים - תשובות, גיטין סח, ע"ב, שעו, עמ' 152)

ובתרגום חופשי:


ולגבי מה ששאלתם, שנכתוב לכם אודות התרופות של רב ושמואל למי שאחזו קורדיקוס (שיגעון), ועל כל שאר התרופות שנזכרות שם במסכת עד המשנה, וכיצד יש לפרשן.
צריכים אנו לומר לכם: רבנן לא היו רופאים, והרפואות שאמרו - אלו הן העצות הרפואיות שהיו מקובלות בזמנם, ואין הם דברי מצווה. לכן אל תסמכו על אותן תרופות אלא לאחר שבדקתם אצל רופאים מומחים שהתרופה שנזכרה על ידי חכמי התלמוד אינה מזיקה ואינה מביאה לידי סכנה. כך לימדו אותנו ואמרו לנו אבותינו וחכמינו, שלא לעשות מאותן תרופות חוץ ממה שמסרו לנו שאינו מזיק, ולכן אין אנו צריכים לפרש לכם עניינים אלו, אלא רק דברים שראינו שם דעת עליון.