אם הכהן מפוזר כ'מפוזר מכפר אז"ר', עלול הוא ( וגם השוחט ) לפסול יותר מקרבן אחד ביום, ע"י מחשבות שלא 'לשמו' או 'לשם בעליו' - ונזקו מרובה, ואין מדובר דווקא במי שתמיד מפוזר, די בכך שכל כמה ימים יפסול קרבן כלשהו וכבר נזקו מרובה לציבור.
כיצד דאגו הכהנים ( כלומר ביה"ד שלהם הממונים ) להפחית את הטעויות, האם השתמשו בפתקי שמות, האם קראו בקול רם את שם הקרבן ושם בעליו כדי שהכל יידעו זאת, האם לכל כהן עובד היה כהן בקר ( מלשון בקרה ובקורת ), וכדו' ?
מי שילם עבור כל הקרבנות הפסולים - האם ביה"ד דן בתביעות רשלנות במחשבות הכהנים שעשו שלא לשמם או שבכל אופן הכהנים היו מוגנים והבעלים שילמו על ההפסד ?
אשמח לקרא הסבר