אני מבקש הסבר פשוט והגיוני :
כיצד זה שתקנות חז"ל להוסיף/לגרוע פרטים במצוות, הן להוסיף והן לגרוע, אינן נחשבות ל'בל תוסיף ובל תגרע',
למשל :
א. ארבעים יכנו לא יוסיף - ומכים 39. ( רבנן בצרו חדא, התורה עצמה אוסרת להוסיף ואילו חז"ל גרעו אחת, למנוע טעות של תוספת וקלון, ואמנם אין חובה להכות אלא כפי פסק ביה"ד, אבל בכל אופן הצבת הגבול ב-39 במקום ב-40 האם אינה גריעה ? )
ב. שמיטה בירקות למרות שמהתורה נתחייבו בשמיטה רק דגן תירוש ויצהר, והרי לא די שהוסיפו, אנחנו רואים שלאורך ההסטוריה כולה תקופות רבות וציבורים גדולים לא עמדו בגזירה ולא שמרו שמיטה, מדוע גזרו בדבר ש'אין הציבור יכול לעמוד בו' ולא הסתפקו באיסור מהתורה שגם ללא תוספות הינו קשה לביצוע ( ולפחות לא בקלות נשמר ), האם אין זה נופל בגדר 'כל המוסיף גורע' ?
ג. כל רפואה בשבת ( שאינה פיקוח נפש כמובן ) אסורה ( גזירה משום שחיקת סמנים ), והרי לעתים יש נזקים בריאותיים מזה ( גם אם קטנים ), והציבור מתקשה לעמוד בניסיון ?
יש עוד הרבה דוגמאות ורק במקרה הבאתי את הנ"ל.