|
|
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שְׁנֵי דְּבָרִים לֹא מָצִינוּ לָהֶן כַּפָּרָה בְּקׇרְבָּנוֹת וּמָצִינוּ לָהֶן כַּפָּרָה מִמָּקוֹם אַחֵר וְאֵלּוּ הֵן שְׁפִיכוּת דָּמִים וְלָשׁוֹן הָרָע שְׁפִיכוּת דָּמִים מֵעֶגְלָה עֲרוּפָה וְלָשׁוֹן הָרָע מִקְּטֹרֶת יש קשר. "סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה." בחזל - שבכך נפרדו.."ותחי רוח יעקב". ותמהו המפרשים מדוע עסקו דווקא בכך ביום היפרדו ללכת לבצע שליחותו . מה מצא לנכון לעסוק בדין זה המיועד למקרים נדירים - כעת. ובכלל מה הקשר לכאן . מושב זקנים ואחרים בפרשת וישב "וישלחהו מעמק חברון" – והלא חברון בהר ? אלא שעשה לו לויה עד למטה בעמק ואז שלחו. אמר יוסף אבא חזור בך, א״ל כתיב (דברים כ״א ז׳) ידינו לא שפכו את הדם הזה, וכי תעלה על דעתך שב״ד שופכי דמים הם, אלא שלא פטרנוהו בלא לויה. ובזה נפטר ממנו ומתוך כך זוכרו. והיינו דכתיב (בראשית מ״ה מ״ז) וירא את העגלות וגומר, וסימן מסר לו שלכך היו רוחצים ידים בעגלה ערופה, והיו אומרים ידינו לא שפכו וכו׳. וזהו שאמרו רבותי׳ (ברכות ל״א ב׳) לא יפטור אדם מחבירו אלא מתוך דברי תורה שמתוך כך זוכרו. |