א.
דְּתַנְיָא יוֹם שְׁמוּעָה כְּיוֹם קְבוּרָה לְמִצְוַת שִׁבְעָה וּשְׁלֹשִׁים וְלַאֲכִילַת פְּסָחִים
כְּיוֹם לִיקּוּט עֲצָמוֹת אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים לָעֶרֶב.

מנהג ליקוט עצמות, שנהג בסוף ולאחרי בית שני,
כתבו ראשונים שעכשיו אין נוהגים בו .

ונחלקו בו ראשונים אם בעבר נהגו בו רוב ישראל, או רק חלקם.
כמו''כ נחלקו מתי פסק מנהג זה אם בימי : תנאים\ אמוראים\ או מאוחר מכך.
ראה כאן.

ב.
למרות האמור לעיל- ראוי לציין שהלכות "ליקוט העצמות" נוהגות
אף היום במקרים הבאים: בפעמים של העלאת עצמות נפטרי חו"ל לארץ -
והן בפעמים שבהן מסיבה כלשהי אי אפשר לקבור אדם בקבר קבוע מיד עם פטירתו,

כגון בזמני מלחמה וכדומה.

כפי שאירע בתקופה עם עצמות נרצחי כפר עציון ועצמות חללי לטרון
שנאספו והובאו לקבורה. וביום הבאתם לקבורה נהגו קרובי החללים
מנהגי אבלות כמתחייב מיום ליקוט עצמות.

גם ב'ההתנתקות' נזקקו חלק ממפוני גוש קטיף להלכה זאת. ועצמות הנפטרים
שפונו הובאו לקבורה מחודשת בהר הזיתים.
וביום הוצאת המתים מקברם נהגו קרובי הנפטרים מנהגי אבלות המתחייבים
מליקוט העצמות.