מה החידוש הגדול של המשנה לגבי רשימת פסולי הסמיכה | מדוע אשתו של אדם שנחשבת "כגופו" אינה יכולה להחליף אותו במצווה זו | על אופייה המיוחד של הסמיכה כ"חובת הגוף" שאינה ניתנת להעברה לשום שליח | פנינת הדף היומי בהגשת הרב אסף רצון •

כיכר השבת | כ"ז בניסן | 14.04.26

המשנה בדף שלנו מונה רשימה של אנשים שאינם יכולים לבצע את פעולת הסמיכה על הקרבן. הרשימה מתחילה בחרש, שוטה וקטן, ממשיכה בעובד כוכבים ועבד, ומסתיימת בשליח ובאישה. כדרכה של משנה, הסדר כאן הוא מהחידוש הקטן אל החידוש הגדול. ברור שמי שאינו בר דעת או מי שאינו מחויב במצוות, כמו חרש, שוטה וקטן, לא יכול לסמוך. אבל ככל שאנחנו מתקדמים ברשימה, השאלה הופכת למורכבת יותר. החידוש הגדול ביותר הוא דווקא בסוף: השליח והאישה.

כאן עולה שאלה: הרי יש לנו כלל יסודי בתורה ש"שלוחו של אדם כמותו". אם אדם יכול למנות שליח שיקדש לו אישה או יפריש עבורו תרומות ומעשרות, מדוע שהשליח לא יוכל לסמוך ידיו על הקרבן במקומו? יתרה מכך, לגבי אישה קובעת הגמרא ש"אשתו כגופו". אם היא נחשבת כחלק בלתי נפרד מבעלה, לכאורה היא המועמדת הטבעית ביותר לבצע את הסמיכה עבורו. למרות זאת, המשנה פוסקת באופן חד-משמעי שהם אינם סומכים.

הסיבה לכך נעוצה באופי המיוחד של מצוות הסמיכה. בניגוד למצוות רבות אחרות שהן חובות ממוניות או משפטיות שניתן להעביר לאחר, הסמיכה היא חובת הגוף. היא איננה פעולה טכנית אלא מעשה סמלי המבטא את החלפת הזהויות בין המקריב לבין הקרבן. ברגע שהאדם מניח את שתי ידיו בכל כוחו על ראש הבהמה, הוא בעצם מחליף איתה תפקידים. כמו שכתוב שאדם צריך לדמיין בשעת הקרבת הקרבן, שכל מה שנעשה לבהמה, בעצם היה אמור להיעשות לו. לכן, שום שליח, ואפילו לא האישה שהיא כגופו של הבעל, לא יכולים להחליף אותו בנקודה הזו.