בגמ׳ ואימא מלבו כו׳ שחיטה מן הצוואר נמי גמרא. צ״ע דהו״ל לתרץ ושחט נמי כתיב והלב אינו שח

ולע״ד נר׳ שרב יימר לא ס״ל הדרשא דושחט אף קודם הדיחוי והוא משום שזה דוחק כי לשון ״חטהו״ אינו לשון של שחיטה ולמה שיגיד את זה ברמז חטהו הכשירהו לאכילה וטהרהו זה רחוק ועוד שבדרשה האות ח משתמשת לשני מילים במקום ששח חטהו
ומ״מ גם בזה עוד קשה דלרב כהנא שהוא דורש במקום ששח חטהו ונדחית על ידי הקושיא דקרע ואזיל למה לא מתרץ וזבחת כתיב במקום שזב חתהו
ונראה כי גם רב כהנא לא ס״ל כרב יימר ומשום דבשלמא לשון ״ושחט״ הוא לשון מחודש שהפעולה עצמה נקרית שחיטה ובפועל עצמו יש את הדרשא אבל וזבחת לשון ידוע של זביחה וכמו ויזבחו דם בניהם ,זבח פסח שהפעולה נקרית זביחה וא״א לדרוש ב״זביחה״ במקום שזב חתהו ומנה נשמע שהמילה וזבחת אינה מלשון במקום שזב חתהו שהרי בשם הפעולה עצמה א״א לפרש כן

מה אתם חושבים ?