"בעי רבא: שכיב מרע שהודה, מהו?
צריך לומר אתם עדי, או אין צריך לומר אתם עדי? {כדי שלא יוכל לטעון אחר כך משטה הייתי בך}
צריך שיאמר כתובו, או אין צריך לומר כתובו? {האם זקוקים לאישור נוסף, כבבריא}
אדם משטה בשעת מיתה, או אין אדם משטה בשעת מיתה?
בתר דבעיא הדר פשטה: אין אדם משטה בשעת מיתה,
ודברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו".

פירש רשב"ם:
"ודברי שכ"מ ככתובין וכמסורין - ואין צריך לומר כתובו".

וכתב התוספות:
"ודברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו כו' - האי ככתובין לא הוי ככתובין דלעיל פ' מי שמת (דף קנא.) דהתם קאמר שהם ככתובים וכמסורין כבר דלא בעי קנין אבל הכא לא בעי למימר דדוקא ככתובין וכמסורין אלא אלימו טובא כדברים הכתובים הלכך הוי כאילו אמר כתבו".

צריך ביאור למה כרך רבא איבעיות אלו יחדיו,
ועוד, למה אמרו בלשון יחיד "הדר פשטה".

ונראה שהשאלות תלויות זו בזו, והתשובה אחת.
כי כיון שאין אדם משטה בשעת מיתה, דבריו מוחלטים, ואינו מתכוין להצריך אישור נוסף שמא יחזור בו. לכן ציוויו הראשון כבר כולל את ההוראה למעשה: "כתובו!".