"היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו".

מדוע מדגישה המשנה את ענין ההנאה? וכי בהנאה תליא מילתא?
הרי עיקר החיוב הוא משום ביאה אסורה, אם יציאה מוגדרת כביאה הוא חייב ואם לא, אז לא. מה לי נהנה או לא?

וכי אדם שמאד לא אוהב חזיר ואכלו, נאמר שאינו חייב כי לא נהנה?

ולפי זה, מנין לנו באמת שיציאה בלבד נחשבת כביאה? אולי ביאה כשמה, רק כניסה?