אחד התרוצים להתחייבות בכרת + ממון הוא זר שאכל במזיד תרומה לא שלו שעונשה במזיד כרת. אומר התלמוד: "הכא במאי עסקינן - כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו.

אם חברו הגביה את התרומה הרי שהוא זה שגנב/גזל וקנה אותה. ברגע שהיא שלו והוא תחב אותה לפיו של חברו (הזר) הרי הנתחב קיבל אותה במתנה מהגזלן וגם אם אכל אותה בסופו של דבר הרי רק נתחייב כרת אבל לא ממון (כי היא הגיעה אליו כמתנה).

איך תרוץ זה בא לתרץ את הקושיא על ר' נחוניא בן הקנה? הרי אין כאן ממון וכרת בו זמנית?