בסוגיא המבררת את קנין האשה לעצמה ע"י מתת הבעל מביאה הגמרא הוכחה (שנדחית) מאיסור אלמנה לכ"ג (וממילא יובן שמותרת לשאר ישראל).
רש"י בד"ה "האי עשה מאי עבידתיה" כותב "שיהא הוא עומד בפניה ואיסור לאו וכרת שבה פקעו" , היינו בעת שהיתה נשואה לכ"ג היה בה איסור לאו ("אלמנה...לא יקח ואיסור כרת של (אולי) אשת איש) ורש"י לאחר מכן בד"ה "אפיקתה" כבר מזכיר את האיסור המחייב מיתת בי"ד (אשת איש בחנק).
כיצד ניתן להבין את רש"י בשני ההסברים כדי שיתיישבו ביחד ?