מה ההיגיון בדין זה?

לפי הדוגמאות שהתלמוד מביא זה נראה על פניו כחסר היגיון לחלוטין (אלא רק כגזירת הכתוב). הנה הדוגמא הקיצונית ביותר שהתלמוד מביא לדין זה:

"אמר רבא: האי מאן דבעי למישאל מידי מחבריה וליפטר, נימא ליה: אשקיין מיא, דהוי שאילה בבעלים. ואי פקח הוא, נימא ליה: שאיל בדישא, והדר אשקייך.

ובכלל הכלל האומר: היה עמו בשעת השאילה/ההפקדה ולא בשעה שמתה/נגנבה הרי זה "בעליו עמו". (הדוגמא למעלה ממחישה זאת). מה ההיגיון בזה ששבריר שנייה היה עמו במשך תקופת השאלה/ההפקדה ולאחר זמן מרובה לפעמים יכול להיות שנים ארע האירוע שבגינו דנים האם זה בעליו עמו או לא?