הרמב"ם בשני מקורות אשר עוסקים בהלכות בלא טעם הנמנות בסוגייתנו (וגם בגיטין יד), אינו משתמש בדיוק באותה הלשון :
א. הל' זכיה ומתנה ו,טז
"המשיא בנו גדול לבתולה בבית קנה הבית... ודברים אלו כהלכה שאין להם טעם הם, ונגעו חכמים בדבר הזה מאומדן הדעת, שמרוב שמחתו ואהבתו גמר והקנהו הבית".

ב. הל' מכירה ו,ח
"היו עומדים שלשתן ואמר לו מנה שיש לי בידך בין פקדון בין מלוה תנהו לזה קנה לוי ואין אחד משלשתן יכול חזור בו ודבר זה אמרו חכמים שהיא הלכה שאין לה טעם לפיכך אין למדין ממנה לדין אחר".

הרמב"ם בודאי דייק בלשונו וההבדל אומר דרשני, מהי הסיבה להבדל הלשון ברמב"ם ?