"וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר מָר כׇּל מִידֵּי דְּקָשֵׁי לֵיהּ זִיקָא לָא מְגַלּוּ לֵיהּ הַאי בִּשְׂרָא דְּגַדְיָא וּשְׁרִיק שַׁפִּיר דָּמֵי דְּבַרְחָא וְלָא שְׁרִיק אֲסִיר דְּגַדְיָא וְלָא שְׁרִיק דְּבַרְחָא וּשְׁרִיק רַב אָשֵׁי שָׁרֵי וְרַב יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי אָסַר וּלְרַב אָשֵׁי דְּשָׁרֵי וְהָתַנְיָא אֵין צוֹלִין בָּשָׂר בָּצָל וּבֵיצָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּצּוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם הָתָם דְּבַרְחָא וְלָא שְׁרִיק"

(הרבה ראשונים מסבירים שמדובר כאן בצלי, ופה לא קיים ההיתר של קְדֵרָה חַיְּיתָא, מיכיוון שאם יחתה - התבשיל אכן יהיה מוכן בערב..)

השאלה שלי היא:
אני מבין, לפי ר' ירמיה מדיפתי, למה העובדה שזה "גדיא" בלבד לא מספיקה ושעדיין יש חשש שמא יחתה (כי פתיחת התנור, והבאת הרוח, לא מקלקלת את הגדיא ברמה של אונין של פשתן. רשב"א)

אך מה שאני לא מבין זה מדוע במקרה ש דְּבַרְחָא וּשְׁרִיק - שהבשר לא יתקלקל מהרוח, אך התנור סגור בצורה "הרמטית" - מדוע לא יודה ר' ירמיה מדיפתי שבכהאי גוונא לא קיים החשש של "שמא יחתה בגחלים"? הרי סוף כל סוף יש היכר?