"שאור בודה להן מתוכו".
רש"י: "מתוך עשרון דתודה ושתי הלחם היה מוציא שאור שהוא לש מן הסלת מעט לאחר שנמדד וטומנו בסלת ומתחמץ מאיליו וממנו מחמץ את השאר":

לא כל כך הבנתי את המציאות הזו. אם אני מבין נכון, בצק שיושב זמן מסויים מתחיל להחמיץ. ככל שממתינים יותר, זה יותר מחמיץ.
אם לוקחים חתיכה מהבצק של העישרון ומחכים שיחמיץ, הרי כל יתר העיסה גם ממתינה בדיוק אותו זמן. אז מה המעליותא של השאור הזה שלקחו מתוכו?

ומה זה הלשון בודה מתוכו? האם מישהו עומד על כך?