ברקע השבת, ספר הפקודים:

רש"י כותב שמתוך חיבתן הוא חוזר ומונה אותם בכל שעה.

וזו גם הסברה בדבר שבמניין אינו בטיל,מתוך חשיבותו.

יש למעשה 3 דעות בדרגת המניין הנצרך:
כל שבמניין - כל מה שדרך לפעמים למנות אותו.
את שבמניין - דבר שנמכר רק במניין.
דעת חכמים, שבעה דברים - רשימה של דברים חשובים במיוחד שאין נמכרים אלא במניין (ולדעת רבי עקיבא שמונה).

חשבתי להקביל לשלושה מניינים שמצאנו:

יש מניין בפרשת כי תשא - פקודי, שם העיקר זה החשבון הכללי. אפשר להקביל ל"כל שבמניין".

יש מניין בפרשתנו ובו יש יחס יותר משמעותי לפרטים המרכיבים את הכלל - חלוקה לדגלים ושבטים. מקביל ל"את שבמניין".

ובפרשת פנחס מניין הנותן חשיבות עצומה לפרטים, לפי משפחות ובשיקוע שם ה' עליהם. מקביל לשבעה דברים מיוחדים שנמנו.

וכך אין עם ישראל בטל באומות.

ההבדלים בין המניינים הם משום שביציאת מצרים העיקר הוא התחדשות הכלל, עם ישראל, והפרטים הם רק מרכיבים.

ככל שמתקרבים לארץ יש לכל אחד ואחד חיבה פרטית משלו, תפקיד מיוחד, דרך תפקיד צבאי (המניין שלנו, לצבאותם, בדגלים ובסדר - מי בכל צד ומי נוסע מתי),

ובהמשך נחלה לכל אחד, לכל אחד חלקו שלו בארץ. הפרט עצום והוא מצטרף לכלל גדול.