דף לה עמוד א * טימא טהרותיו של חברו ומת - לא קנסו בנו אחריו (כי זהו היזק שאינו ניכר האסור רק מדברי חכמים וחכמים לא קנסו את בנו). * אם מישהו הטיל מום בבכור בכוונה כדי להתירו בשחיטה - אסור לשחוט את הבכור על אותו מום, ואם הטיל מום שלא בכוונה כדי להתירו - מותר. * בעט בבכור שרדף אחריו, ועשה בו מום - הרי זה שוחטים עליו (וישנה מחלוקת אם דין זה הוא גם אם בעט בו לאחר שהסתיימה הרדיפה). * מותר להטיל מום בבכור קודם שייצא לאוויר העולם. * לדעת רבי מאיר: החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. דף לה עמוד ב * הגמרא מביאה (מסוף עמוד א) מחלוקת אמוראים בביאור המשנה (שבסוף עמוד א) ודנה בהם. * בכור הנמצא בבית כוהן ונפל בו מום - לדעת רבי יהושע בן קפוסאי: צריך שני אנשים מן השוק שיעידו שהמום נפל מעצמו, לדעת רשב"ג: אפילו בנו ובתו של הכוהן נאמנים להעיד על כך, לדעת רבי יוסי: בני ביתו לא נאמנים, אך אחד מהשוק בלבד נאמן. * ספק בכור שנולד בבית ישראל (ודינו הוא שהישראל אוכלו כאשר הוא בעל מום) - לדעת רב קטינא: צריך שנים מן השוק להעיד עליו שנפל המום מעצמו, ולדעת רב נחמן: הבעלים יכולים להעיד עליו. * הגמרא מכריעה להלכה כדעת רשב"ג, ומכריעה להלכה שאשתו לא יכולה להעיד על כך כי "אשתו כגופו".
דף לו עמוד א * עד מפי עד בעדות בכור (להעיד שלא הטיל בו מום זה בכוונה) - לדעת רב אסי: אסור, לדעת רב אשי: מותר, והגמרא מכריעה שמותר. * לא היו מוחזקים בטלה מסוים שהוא בכור, ובא כוהן אחד ואמר שהוא בכור ושהמום שבו לא הוטל בכוונה - נאמן. (והטעם: שהפה שאסר הוא הפה שהתיר). * לדעת רבי יהושע: רק כוהנים עמי הארץ חשודים בהטלת מום בכוונה, ולדעת רבן גמליאל: גם כוהנים תלמידי חכמים. * לדעת רב יהודה בשם רב: נאמן הכוהן לומר 'בכור זה נתן לי ישראל כשכבר היה בו מום'. (והטעם: כל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי). דף לו עמוד ב * לדעת רב ירמיה בר אבא: נאמן ישראל לומר 'בכור זה אני נתתי אותו לכוהן כשכבר היה בו מום' (ונאמן אף אם מדובר שהיה הבכור טלה קטן כשמסרו לכוהן והגדיל אחר כך), אך הכוהן לא נאמן לטעון זאת (וחולק על רב יהודה בשם רב). * אין רואים בכור של ישראל אלא אם בא כוהן עמו לחכם. * הכל נאמנים על מומי מעשר בהמה, להעיד שנפל בו מום מאליו, ואפילו הבעלים (והטעם: שאם היה רוצה שיהיה בו מום היה מטיל מום בכל עדרו בהיתר ואחר כך מעשרם). * התרת בכור בחוצה לארץ (בבכור שנפל בו מום מובהק) - נעשית על פי שלושה בני הכנסת, ולא חייבים מומחה. * לדעת רב חייא בר עמרם: שלושה מתירים את הבכור במקום שאין מומחה, שלושה מתירים את הנדר במקום שאין חכם.
דף לז עמוד א * רב מכריע להלכה שאין הלכה כרבי יוסי הסובר שניתן לשחוט בכור רק אם יש מומחה שמתיר אותו (אלא הלכה כת"ק שבמומים מובהקים ניתן להסתמך גם על שלושה בני הכנסת). * רבי שמעון בן אלעזר (בברייתא) חולק על דעת ת"ק וסובר שלא בכל הדברים האסורים שנמכרו צריך להחזיר ללוקח את כל הדמים אלא רק בדברים שהנפש מואסת בהם. * פרק שישי, המתחיל בעמוד זה, מפרט מומים ששוחטים עליהם את הבכור. דף לז עמוד ב * הגמרא מבררת (מסוף העמוד הקודם) את המקור בתורה לסוג המומים שעליהם שוחטים את הבכור. * סדק או פגימה באוזן - נחשב למום בבכור בין אם נעשה בידי שמים ובין אם נעשה בידי אדם, ושיעור הפגימה הוא כדי שתחגור בה ציפורן. * שיעור נקב האוזן הנחשב למום - לדעת ת"ק: מלא כרשינה, לדעת רבי יוסי ברבי יהודה: כעדשה. (וקרובים דבריהם להיות שווים). (אך כבר משיעור נקב של מחט נפסל מלהקריב אותו על גבי מזבח). * שיעור היובש של האוזן הנחשב למום - לדעת ת"ק: שאם תינקב ואינה מוציאה טיפת דם, לדעת רבי יוסי בן המשולם: כדי שתהא נפרכת. * הגמרא מבררת מהו שיעור "כרשינה" ("כרשינה הנכנסת ויוצאה או כרשינה העומדת").
דף לח עמוד א * חזקיה אבי עקש העיד ש"כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחורים לחליקה" - והגמרא מבררת מה כוונתו. * כלי שנטמא אחוריו במשקין - אחוריו טמאין אבל תוכו אגנו אזנו וידיו טהורין, נטמא תוכו - כולו טמא. * כלי ראוי לקבל טומאה רק אם הוא "מיטלטל מלא וריקן" (היינו: שיש לו בית קיבול), אלא אם הוא ראוי לשמש כמדרס. * רב חסדא (בתחילת העמוד) ורב פפא (לקראת סוף העמוד) מתרצים את קושיית רב חסדא שאמר (בסוף העמוד הקודם) "אם כן עשיתה דברי ב"ש ודברי ב"ה אחד". * המשנה מפרטת סוגי מומים שבעין. דף לח עמוד ב * אין מומים בחלק הלבן של העין. * "חלזון" זה מום קבוע לשחוט עליו, וזהו "נחש" שאמרו חכמים. * אף על פי שאמרו 'אין אדם רואה מומים לעצמו', אבל מורה הוא הלכה לתלמידים ותלמידים מורים לו. * כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא: אם קודם מעשה אמרה - שומעים לו, ואם לאו - אין שומעים לו. * רבי יוסי חולק על רבי מאיר וסובר ש"שחור ונכנס בלבן אינו מום". (והמשנה בעמוד א היא כדעת רבי יוסי). * המשנה מפרטת מומים נוספים שיש בעין ("חורוור והמים הקבועין"), והמשנה שאמרה שחורוור קבוע הוא מום רק אם שהה בעין שמונים יום היא כדעת רבי יהודה (ולא כדעת רבי מאיר הסובר שהוא מום אם שהה בעין ארבעים יום).
דף לט עמוד א * כאשר הבדיקה קבעה שהמים הקבועים הם מום - פנחס אחיו של מר שמואל הסתפק אם המום נחשב מום למפרע או רק מכאן והלאה. * המשניות מפרטות מומים בבהמה המצויים בחוטם, בשפת הפה, ובחלל הפה. * רב אחדבוי בר אמי מסתפק אם בהמה שחסר לה אבר פנימי, אם נחשבת לבעלת מום ונפסלת להקרבה. דף לט עמוד ב * הגמרא מציעה שישנה מחלוקת תנאים בנוגע לספק של רב אחדבוי בר אמי, ודוחה הצעה זו. * המשנה מפרטת מומים שבערוות הבהמה ובזנבה. * הגמרא מביאה ברייתא שנאמר בה: "אצבע שאמרו - אחד מארבעה בטפח של כל אדם" - והגמרא (עד תחילת העמוד הבא) מביאה 3 דעות בנוגע לאיזה נושא נאמרה ברייתא זו.
דף מ עמוד א * במשניות ובגמרא בדף זה מפורטים מומים נוספים באזורים שונים בגוף הבהמה. * בתגובה למום שהתיר רבי עקיבא ואסר רבי יוחנן בן נורי, אמר לו רבי עקיבא: "עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל", והשיב לו רבי יוחנן בן נורי: "עד מתי אתה מאכיל ישראל קדשים בחוץ". * בהמה שיש לה יד נוספת או שחסרה לה יד - הרי זה מום, ובהמה שיש לה רגל נוספת או שחסרה לה רגל - הרי זו נחשבת גם לטריפה. דף מ עמוד ב * אין כוהן כשר לעבודה אלא אם אין בו שינוי ממראה שאר בני אדם. * הגמרא מבררת באריכות באיזה מקרה יבלת נחשבת למום.
דף מא עמוד א * המשנה מפרטת סוגים של מומים, שמצד אחד פוסלים את הקורבן להקריבו במקדש, אך מצד שני גם לא נחשבים כמומים גמורים להתיר לשחוט עליהם מחוץ למקדש. * יש שלושה סוגי גרב: יבש מבפנים ומבחוץ, יבש מבפנים ולח מבחוץ - מום גמור, לח מבחוץ ומבפנים - לא נחשב מום גמור (ודינו כמפורט לעיל). * הגמרא מבררת את המקור לדיני המשנה (שזקן חולה ומזוהם ושנעבדה בו עבירה ושהמית אדם על פי עד אחד - פסולים להקרבה בבית המקדש). * הגמרא מבררת מדוע לדעת ת"ק לא שוחטים בכור טומטום ואנדרוגינוס לא במקדש ולא במדינה ואת דעתו של רבי ישמעאל שחולק לגבי אנדרוגינוס וסובר שכן שוחטים. דף מא עמוד ב * הגמרא מסתפקת בדעתו של רבי ישמעאל (שאמר במשנה בעמוד א, שמותר לשחוט בכור אנדרוגינוס בחוץ, כי "אין לך מום גדול מזה") - האם פשוט לו שאנדרוגינוס הוא זכר או שאף הוא מסתפק אם הוא זכר או נקבה. * לדעת רב חסדא: כולם סוברים שטומטום הוא ספק זכר ספק נקבה (ורק לגבי אנדרוגינוס סוברים חכמים שהוא ברייה בפני עצמה).
