דף קכז עמוד א * הברייתא (מסוף העמוד הקודם) מביאה את המקור לכך שעכבר שבים (דג הדומה לעכבר ועכבר שמו) טהור, ואת המקור לכך שעכבר הארץ מטמא גם כשירד לים, ואת המקור לכך שאף עכבר שחציו בשר וחציו אדמה הריהו בכלל טומאת העכבר. * אם יש ספק אם נגע בטומאה צפה הרי הוא טהור אף ברשות היחיד. * כל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה. * הגמרא מביאה מימרות של אמוראים בגנות תושבי העיר נרש. * הערוד נוצר מנחש שבא על צב. * כל שתשמישן ועיבורן שוה יולדין ומגדלין זה מזה, וכל שאין תשמישן ועיבורן שוה אין יולדין ומגדלין זה מזה. דף קכז עמוד ב * אבר מן החי מטמא כנבילה רק לאחר שיפול לגמרי מהבהמה. * אבר ובשר המדולדלים בבהמה נחשבים כמחוברים לענין שאין בהם דין אבר ובשר מן החי ואעפ"כ ראויים הם לקבל טומאת אוכלים כאילו הם תלושים. * לדעת שמואל: תאנים שיבשו בעודן מחוברות באילן - מטמאות טומאת אוכלים והתולש מהם בשבת חייב חטאת. * במשנה מובאת מחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון לגבי אבר ובשר המדולדלים בבהמה, ונשחטה הבהמה, אם הוכשרו בדמיה - והגמרא בעמוד זה מביאה שתי דעות של אמוראים (רבה ואביי) לבאר את טעם מחלוקתם.
דף קכח עמוד א * במשנה (שבעמוד הקודם) מובאת מחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון לגבי אבר ובשר המדולדלים בבהמה, ונשחטה הבהמה, אם הוכשרו בדמיה - והגמרא בעמוד זה מביאה ארבע דעות נוספות של אמוראים לבאר את טעם מחלוקתם. * הגמרא (מסוף עמוד זה ועד תחילת העמוד הבא) מביאה שאלות שונות של אמוראים בנוגע לדין "יד" (מתי דבר מסוים נעשה יד לדבר אחר). דף קכח עמוד ב * בשר הפורש מאבר מן החי - לא מטמא, בשר הפורש מאבר מן הנבלה - מטמא. * הגמרא מביאה את המקור לכך שאבר מן החי מטמא. * שלושה תנאים נחלקו מה המקור לכך שבשר הפורש מן החי ובשר הפורש מן השרצים לא מטמא. (והגמרא מבארת את ההבדל בין התנאים, וכן מבארת מדוע היה צורך לומר שנחלקו בשני המקרים הללו ולא היה מספיק לציין את מחלוקתם רק במקרה אחד). * החותך כזית בשר מאבר מן החי: חתכו ואחר כך חישב עליו לאכילה - טהור, חישב עליו לאכילה ואחר כך חתכו - טמא.
דף קכט עמוד א * לדעת רבי מאיר: טומאת בית הסתרים מטמאה. * הגמרא מביאה כמה דינים בהם אמורא אחד סבר שהטומאה שנאמרה בהם היא לא מהתורה, אך הגמרא דוחה את הוכחתו בהתבסס על העיקרון "כששימש - מעשה עץ שימש". דף קכט עמוד ב * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מסתפקת על מה מוסבים דברי רבי שמעון שבמשנה (שטיהר), ומסיקה שדבריו מוסבים על הסיפא של המשנה (ולא על הרישא ולא על המציעתא). * רבי יוחנן מבאר את טעמו של רבי שמעון כך: "מִכׇּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל" - אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל, אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל. * לדעת רבי אליעזר: אבר מן החי מטמא, אך לא אבר מן המת (וכך דעת רבי שמעון שבמשנה לפי הביאור הראשון שבגמרא), ולדעת רבי יהושע: קל וחומר הוא שאבר מן המת מטמא. * כזית בשר הפורש מאבר מן החי ועצם כשעורה הפורש מאבר מן החי - התנאים חולקים אם טמאים או טהורים (ורבי שמעון שבמשנה, לפי הביאור השני בגמרא, מטהר את שניהם).
דף קל עמוד א * פרק עשירי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני זרוע לחיים וקיבה ("מתנות"). * החידוש בתחילת המשנה הוא שזרוע לחיים וקיבה נוהגים בחולין אבל לא במוקדשין (ע"פ רש"י). * במשנה מבואר שלולי הלימוד מהפסוק ("אוֹתָם") היינו לומדים מחולין בקל וחומר שזרוע לחיים וקיבה נוהגים אף במוקדשין, והגמרא מבארת מדוע לא ניתן לפרוך קל וחומר זה. * הגמרא מבארת מדוע לא ניתן ללמוד מקודשים בקל וחומר שחולין חייבים בחזה ושוק. דף קל עמוד ב * לדעת רב חסדא: המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם, והמקור לכך הוא או מהמילה "זֶה" (שבפסוק "וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים"), או בגלל שזהו ממון שאין לו תובעים. * אין נותנים מתנה לכהן עם הארץ. * הגמרא מקשה כמה קושיות על רב חסדא (מברייתות וממשנה), ומתרצת.
דף קלא עמוד א * הגמרא ממשיכה להקשות כמה קושיות (מברייתות וממשנה) על רב חסדא, שאמר שהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם, ומתרצת. * הגמרא מביאה משנה ובה מפורטים "תשעה נכסי כהן" (ורש"י מפרט "חמשה עשר נכסי כהן" ומבאר שהם כלולים בתשעה שבמשנה). * רב מסתפק אם הלויים חייבים לתת זרוע לחיים וקיבה, ולכן פטר את הלויים מלתת מתנות אלו (כי המוציא מחברו עליו הראיה). דף קלא עמוד ב * הגמרא (החל מסוף העמוד הקודם) מקשה כמה קושיות (מברייתות וממשנה) על רב, ובעקבות הקושיה האחרונה (שאותה הגמרא לא מתרצת) מסיקה שיש בדין זה מחלוקת תנאים. * הגמרא מכריעה להלכה כדעת רב וכדעת רב חסדא. * לדעת עולא: כהנת זכאית לקבל את המתנות (זרוע לחיים וקיבה).
דף קלב עמוד א * מרימר מכריע להלכה כדעת עולא שאפשר לתת זרוע לחיים וקיבה לכהנת. * מרימר מכריע להלכה כרב אדא בר אהבה שגם בנה של לויה (אפילו מישראל) פטור מפדיון הבן כמו בנו של לוי. * כוי - לדעת חכמים לפי רב הונא בר חייא: חייב בחצי מתנות, לדעת רבי אליעזר: פטור מן המתנות, לדעת חכמים לפי רבי יוחנן: חייב בכל המתנות. * חיוב מתנות הוא אם שחט שור או שה ולא רק אם שחט את שניהם. דף קלב עמוד ב * רבא מדייק מהמשנה (שאמרה: "השוחט לכהן ולעובד כוכבים פטור מן המתנות") ש"הדין עם הטבח" (דינו של הכהן לתבוע את המתנות מן הטבח ששחט את הבהמה ואע"פ שאין הבהמה של טבח אלא משל אחרים). * כהן ששוחט לצורך עצמו פטור ממתנות ("מֵאֵת הָעָם" ולא מאת הכהנים), אך כהן ששוחט בהמות של עצמו כדי למוכרם לאחרים חייב במתנות ("מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח"). * כהן טבח פטור ממתנות במשך 2-3 השבועות הראשונים אם לא פתח חנות קבועה למכירת בשר. * במצות עשה, כגון אומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה עשה ציצית ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו. * הזרוע ניתנת לכהן אחד, והקיבה ניתנת לכהן אחד, והלחיים ניתנות לשני כהנים (בבהמה דקה). * לדעת רבי יוחנן: אסור לאכול מבהמה שלא הורמה מתנותיה. (והגמרא מכריעה שאין הלכה כך). * לדעת רב חסדא: מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי ואין נאכלות אלא בחרדל. * לדעת רב חסדא: עשרים וארבע מתנות כהונה כל כהן שאינו בקי בהן אין נותנין לו מתנה, והגמרא דוחה את דבריו. * כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה.
דף קלג עמוד א * אסור לכהן לחטוף מעצמו את המתנות (זרוע לחיים וקיבה) קודם שניתנו לו. * "וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע" - רבי מאיר ביאר שחטאם של בני שמואל לא היה עבירת גזל אלא שהיו תובעים בפיהם את חלק לויה (מעשר ראשון). * כהן שבני העיר מכירים ואוהבים אותו, יכול לזכות את המתנות שעתידים לתת לו (אף שעדיין לא זכה בהם בפועל) לתלמיד חכם עני. * כל השונה לתלמיד שאינו הגון - נופל בגיהנום / כזורק אבן למרקוליס. * במשנה (בדף הקודם) נאמר שהמשתתף עם עובד כוכבים לא צריך לרשום (לעשות סימן בבהמה זו שיהא ניכר שיש בה שותפות עם עובד כוכבים, ולכך היא פטורה מן המתנות), והגמרא מקשה על כך מברייתא בה נאמר שכן צריך לרשום, ומתרצת בעמוד הבא. דף קלג עמוד ב * אין אמונה בעובד כוכבים (=אין ישראל רגילים להאמין לגויים בשמירת ממונם). * המוכר פסולי המוקדשין שנפדו ושחטן ומכרן - צריך לרשום אלא אם זה בכור או מעשר. * כהן או עובד כוכבים שהוא שותף בראש או ביד או במעיים של הבהמה - לדעת רב הונא: פטור הישראל רק מאותה מתנה בה הוא שותף, לדעת חייא בר רב (והגמרא דוחה את דבריו מברייתא): פטור מכל המתנות. * עשרים וארבע מתנות כהונה הן (עשר במקדש וארבע בירושלים ועשר בגבולים) וכולן ניתנו לאהרן ולבניו בכלל ופרט וברית מלח - כל המקיימן כאילו קיים כלל ופרט וברית מלח, וכל העובר עליהן כאילו עובר על כלל ופרט וברית מלח. * כהן שמכר (קודם שחיטה) לטבח רק את הראש - חייב הטבח במתנות לחיים.
