דף יט עמוד א * כהן גדול אינו מייבם את אלמנת אחיו (גם אם היא אלמנה מן האירוסין), והגמרא מבארת את הטעם. * בברייתא מבואר כיצד כהן גדול מנחם אחרים וכיצד אחרים מנחמים אותו. * בראשונה היו אבלים עומדים וכל העם עוברים ומנחמים אותם, והיו שתי משפחות בירושלים מתגרות זו בזו, זאת אומרת אני עוברת תחלה וזאת אומרת אני עוברת תחלה, התקינו שיהא העם עומדים ואבלים עוברים. * אין שורה פחותה מעשרה בני אדם ואין אבלים מן המניין. * במשנה (יח ע"א) נאמר ש"מלך לא דן ולא דנין אותו" - ורב יוסף מחדש שדין זה אמור רק לגבי מלכי ישראל ("משום מעשה שהיה"), אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותן. דף יט עמוד ב * לדעת רבי יהודה: מלך יכול לחלוץ או ליבם (אף שאינו יכול למחול על כבודו בעניינים אחרים) בגלל שיש בכך מצוה. * שאלו תלמידיו את רבי יוסי: היאך נשא דוד שתי אחיות בחייהן? אמר להן: מיכל אחר מיתת מירב נשאה, רבי יהושע בן קרחה אומר: קידושי טעות היו לו במירב. * כל המגדל יתום בתוך ביתו - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. (ובגמרא מובאים ארבעה מקורות לכך). * כל המלמד בן חברו תורה - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. * תוקפו של יוסף - ענוותנותו של בועז, תוקפו של בועז - ענוותנותו של פלטי בן ליש.
דף כ עמוד א * הגמרא מביאה שלוש דעות כנגד מי נאמר הפסוק "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל". * בדורו של רבי יהודה ברבי אילעאי היו ששה תלמידים מתכסים בטלית אחת ועוסקים בתורה. * מקום שנהגו נשים לצאת אחר המיטה - יוצאות, לפני המיטה - יוצאות, רבי יהודה אומר: לעולם נשים לפני המיטה יוצאות. * מפני מה נענש אבנר? - לדעת רב: מפני שהיה לו למחות בשאול ולא מיחה, לדעת נחמן בר יצחק: ששהא מלכות בית דוד שתי שנים ומחצה. * הפירוש של "דרגש" - לדעת עולא: ערסא דגדא, לדעת רב תחליפא: ערסא דצלא. דף כ עמוד ב * התנאים והאמוראים נחלקו אם כל האמור בפרשת המלך (שבספר שמואל) המלך מותר בו או לא. * שלוש מצות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. * בתחילה (קודם שנשא שלמה נשים נוכריות) מלך שלמה על העליונים, ולבסוף מלך על התחתונים, ולבסוף לא מלך אלא על ישראל, ולבסוף לא מלך אלא על ירושלים, ולבסוף לא מלך אלא על מיטתו, ולבסוף לא מלך אלא על מקלו (ונחלקו האמוראים אם לאחר מכן חזר שלמה למלכותו או לא). * אוצרות מלכים - למלך, ושאר ביזה שבוזזים - מחצה למלך ומחצה לעם.
דף כא עמוד א * המשנה מביאה שלוש דעות כמה נשים מותר למלך לשאת. * רבי יהודה לא "דריש טעמא דקרא", ורבי שמעון כן "דריש טעמא דקרא". * מספר הנשים שמותר למלך לשאת - לפי המשנה: שמונה עשרה, לפי ברייתא ראשונה: עשרים וארבע, לפי ברייתא שניה: ארבעים ושמונה. * ארבע מאות ילדים היו לו לדוד, וכולם בני יפת תואר היו ומגדלי בלוריות היו, וכולם יושבים בקרונות של זהב ומהלכים בראשי גייסות היו, והם היו בעלי אגרופים של בית דוד. * תמר בת יפת תואר היתה. דף כא עמוד ב * מהתורה אסור להתייחד עם אחת מהעריות, וחכמים גזרו איסור ייחוד עם הפנויה. * בברייתא מבואר דין "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים". * בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים והעלה שירטון ועליו נבנה כרך גדול שברומי. * מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? - שהרי שתי מקראות (איסור ריבוי נשים וסוסים למלך) נתגלו טעמם ונכשל בהם גדול העולם. * אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצוה לכתוב משלו. * בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי, ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי. * ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל אלמלא קדמו משה, ואף על פי שלא ניתנה תורה על ידו נשתנה על ידו הכתב.
דף כב עמוד א * לדעת רבי יוסי נשתנה הכתב בימי עזרא לאשורית (ארמית), ורבי ורבי אלעזר המודעי חולקים וסוברים שבכתב זה ניתנה תורה לישראל. * המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, שנאמר: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד". * בוא וראה כמה קשין גירושין, שהרי דוד המלך התירו לו לייחד (עם אבישג) ולא התירו לו לגרש. * כל המגרש את אשתו ראשונה - אפילו מזבח מוריד עליו דמעות. * אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשים ממנו ממון ואין לו. * כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאילו חרב בית המקדש בימיו. * קשה לזווגם כקריעת ים סוף - בזיווג שני. * ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני - בזיווג ראשון. * לכל יש תמורה חוץ מאשת נעורים. * אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה. דף כב עמוד ב * אשה גולם היא (קודם שנבעלה) ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. * אין איש מת אלא לאשתו ואין אשה מתה אלא לבעלה. * מלך מסתפר בכל יום, כהן גדול מערב שבת לערב שבת, כהן הדיוט אחד לשלשים יום. (והגמרא מבררת את המקורות לכך).
דף כג עמוד א * פרק שלישי (זבל"א וזבל"א), המתחיל בעמוד זה, עוסק בענייני הדיינים והעדים. * למסקנת הגמרא: כוונת רבי מאיר במשנה היא, שבעל דין זה בורר לו דיין אחד ובעל דין זה בורר לו דיין אחד ושני בעלי הדינים בוררים להם עוד דיין אחד. * כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין: לא היו חותמין על השטר אלא אם כן יודעין מי חותם עמהן, ולא היו יושבין בדין אלא אם כן יודעין מי יושב עמהן, ולא היו נכנסין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מיסב עמהן. * בבתי דין שבסוריא שלא היו בקיאים בדין תורה - יכול הבעל דין לומר שאינו רוצה לדון בפניהם אלא בפני דיינים אחרים. דף כג עמוד ב * רבי אלעזר מבאר, שמה ששנינו שלפי רבי מאיר יכול הבעל דין לפסול את העדים, מדובר בבא הבעל דין ועוד אדם אחר לפוסלם (כאשר מעידים על פסול מצד משפחתו של העד). * לפי רבי דימי בשם רבי יוחנן: מחלוקת רבי מאיר וחכמים האם יכול אחד מבעלי הדין לפסול את עדיו של השני, היא דוקא כאשר הבעל דין שהביא את העדים אומר שיש לו שני זוגות של עדים שיכולים להעיד לטובתו.
דף כד עמוד א * הרואה את ריש לקיש בבית המדרש נדמה הוא לו כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה. * כל הרואה רבי מאיר בבית המדרש נדמה הוא לו כאילו עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה. * תלמידי חכמים שבארץ ישראל - מנעימים זה לזה בהלכה, תלמידי חכמים שבבבל - מחבלים זה לזה בהלכה. * עשרה קבין גסות ירדו לעולם - תשעה נטלה עילם, ואחת כל העולם כולו. * סימן לגסות הרוח - עניות תורה. * בבל - בלולה במקרא בלולה במשנה בלולה בתלמוד (תוס': בתלמוד שלנו אנו פוטרין עצמנו ממה שאמרו חכמים לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בש"ס). * "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם" - אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל. * מחלוקת רבי מאיר וחכמים שבמשנה - לדעת שמואל: המחלוקת היא ב"מחול לך", לדעת רבי יוחנן: המחלוקת היא ב"אתן לך" (והגמרא מסתפקת אם לדעתו המחלוקת היא גם ב"מחול לך"), ולדעת רבא: המחלוקת היא ב"אתן לך". דף כד עמוד ב * מחלוקת רבי מאיר וחכמים שבמשנה - לדעת ריש לקיש: המחלוקת היא רק לפני גמר דין, ולדעת רבי יוחנן: המחלוקת היא רק לאחר גמר דין. * הטעם שמשחק בקוביא פסול לדון ולהעיד - לדעת רמי בר חמא: בגלל שזה 'אסמכתא', לדעת רב ששת: לפי שאין עסוקים ביישובו של עולם.
דף כו עמוד א * למסקנת הגמרא, דעת דברי רבי שמעון שבמשנה היא כך: בתחילה גם האוסף פירות שביעית שלא לצורך אכילה היה פסול לעדות, ולבסוף הכשירו אותו לעדות (ורק הסוחר פירות שביעית פסול לעדות). * "הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות". * נחשדו כוהנים לעבור על דברים האסורים בשביעית. * "קשר רשעים אינו מן המנין". * "טלטולא דגברי קשי מדאיתתא" (הטלטול של איש יותר קשה משל אשה). * שבנא ביקש קלון בית אדוניו, לפיכך נהפך כבודו לקלון. דף כו עמוד ב * בגמרא מובאות שלוש דעות על מה נאמר "כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן צַדִּיק מַה פָּעָל". * למה נקרא שמה (של התורה) "תּוּשִׁיָּה"? – (1) מפני שהיא מתשת כוחו של אדם, (2) שניתנה בחשאי מפני השטן, (3) דברים של תוהו שהעולם משותת עליהם. * דאגת הלב על מזונותיו של אדם גורמת לו לשכח לימודו (אלא אם עוסק בתורה לשמה). * כל הפסולים שנשנו במשנה (כד ע"ב) - צריכים שיכריזו עליהם בבית דין שהם פסולים לעדות (אך לגבי רועה נחלקו האמוראים אם צריך הכרזה). * המקבל צדקה מן הגוי - פסול לעדות (אם מקבל מהגוי בפרהסיא על אף שהיה יכול לקבל ממנו בצינעה). * לדעת רב נחמן: החשוד על העריות - כשר לעדות (אך בעדות להוציא אשה מבעלה - פסול).
דף כז עמוד א * עד זומם - לדעת אביי: למפרע הוא נפסל, לדעת רבא: מכאן ולהבא הוא נפסל. * במחלוקות אביי ורבא הלכה כאביי ביע"ל קג"ם (האות ע' מסמנת את המחלוקת אצלנו בנוגע לעד זומם). * מומר אוכל נבילות: לתיאבון - דברי הכל פסול לעדות, להכעיס - לדעת אביי פסול ולדעת רבא כשר. * הגמרא מקשה מברייתא על רבא ומתרצת, ומקשה על אביי מברייתא ונשארת בתיובתא, ולבסוף מכריעה להלכה כאביי (בהתבסס על המשנה שסתמה כדעה זו). דף כז עמוד ב * המשנה מבארת מי הם הקרובים שפסולים לדון ולהעיד. * "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים" - בעדות בנים, "וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת" - בעדות אבות. * בנים נענשים בגלל עוון אבותם אם הם אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם או אם היה בידם למחות ולא מיחו.
דף כח עמוד א * הגמרא בתחילת העמוד ממשיכה לברר את המקור לפסול קרובים לעדות. * רב סובר ש"שלישי בראשון" פסול לעדות (שלא כדעת המשנה בעמוד הקודם), וזה כדעת רבי אלעזר שבברייתא, ולדעת רבי אלעזר אף "שלישי בשני" פסול. * "אחי חמותי/חמי", "בן אחי חמותי/חמי", "בן אחות חמותי/חמי" - פסולים להעיד לי (כך ניתן לדייק מהמשנה). דף כח עמוד ב * אדם פסול להעיד לאשת בן אשתו (="אשת חורגו"). * אם לבעל אמו יש בן מאמו ויש לו עוד בן מאשה אחרת (="אחי האח") - בן זה פסול להעיד עבורו לדעת רבי ירמיה, ורב חסדא חולק. * אבי החתן ואבי הכלה - כשרים להעיד זה על זה. * למסקנת הגמרא: אדם לא כשר להעיד על ארוסתו. * למסקנת הגמרא: בנו וחתנו של גיסו גם פסולים לעדות (בנוסף לגיסו) לדעת רבי יהודה (והמשנה), ורב יוסי חולק וסובר שרק גיסו פסול לעדות (וכדעת רבי חייא בברייתא). * נחלקו האמוראים אם הלכה כרבי יהודה (שאמר במשנה: "אפילו מתה בתו ויש לו בנים ממנה הרי זה קרוב") או לא.
דף כט עמוד א * נחלקו האמוראים ממתי לא נחשב לשושבינו (שפסול לעדות) - לאחר שבעת ימי המשתה או מיום ראשון ואילך. * אמר רבי יוסי ברבי יהודה: "וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ" - מכאן לשני תלמידי חכמים ששונאים זה את זה שאין יושבים בדין כאחד. * במשנה מובא שהיו מאיימים על העדים - והגמרא מבארת כיצד היו מאיימים עליהם שיעידו את האמת. * צריך שיאמר (לעדים הרואים את מעשה ההלוואה או ההודאה וכיוצא בה) "אתם עדיי". * אין טוענין למסית (=אין טוענים לזכותו טענה שהוא לא טען) – הגמרא מביאה שתי דעות של אמוראים למקור לדין זה. * הגמרא מביאה שלוש דעות של אמוראים למקור לכך ש"כל המוסיף גורע". דף כט עמוד ב * נתבע שהודה ואחר כך אמר "לא היו דברים מעולם" - לדעת אביי לא נאמן, ולדעת רבא כן נאמן. * אדם עשוי להודות שהוא חייב ממון לאדם אחר אף שאין זה נכון, כדי שלא יחשבו אנשים שהוא עשיר, ולדעת רבי חייא דין זה הוא אף אם הודה בשעת מיתתו, כי מעוניין שלא יחשבו שבניו הם עשירים. * הגמרא מלמדת באיזה אופן כותבים העדים בשטר שראו שהודה בעל הדין בחובו, אף שלא קיבלו ממנו רשות לכך. * חזקה אין העדים חותמים על השטר אלא אם נעשה (המוכר) גדול.
דף ל עמוד א * אמר להם אחד: אני ראיתי אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הן של מעשר שני הן - אם המעות בבית שלהם לא נאמן, ואם המעות בשדה כן נאמן. * דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין (ולכן אם נאמר לו בחלום על מעות שהן מעות מעשר שני - אין בכך כלום). * כששני דיינים מזכים ואחד מחייב נחלקו האמוראים באיזה נוסח כותבים את פסק הדין: זכאי / פלוני ופלוני מזכין ופלוני מחייב / מדבריהן נזדכה פלוני. * לעולם אין עדותם מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד, רבי יהושע בן קרחה אומר: אפילו בזה אחר זה. (והגמרא מבארת את טעם המחלוקת). * אין עדותם מתקיימת בבית דין עד שיעידו שניהם כאחד, רבי נתן אומר: שומעים דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעים את דבריו. (והגמרא מבארת את טעם המחלוקת). * רבי נחמיה אומר: כך היה מנהגם של נקיי הדעת שבירושלים - מכניסים לבעלי דינים ושומעים דבריהם ומכניסים את העדים ושומעים דבריהם ומוציאים אותם לחוץ ונושאים ונותנים בדבר וכו'. דף ל עמוד ב * אדם גדול, כיון שהוא נסמך, אף אם נסמך בטעות, הרי סמיכתו סמיכה. * רב ועולא נחלקו אם הלכה כרבי יהושע בן קרחה בין בעדות קרקעות ובין בעדות מטלטלין או רק בעדות קרקעות (ונחלקו רב חייא בר אבין ורב יוסף מה סובר רב ומה סובר עולא). * לדעת רב יהודה: עדות המכחשת זו את זו בבדיקות - כשרה בדיני ממונות (ונחלקו רבא ונהרדעי באיזו הכחשה מדובר).
