דף כז עמוד א * נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל - פטור מקרבן שבועת ביטוי (ובברייתא מובא המקור לכך). * נשבע לקיים את המצוה ולא קיים - לדעת חכמים פטור מקרבן שבועת ביטוי (ובברייתא מובא המקור לכך); ולדעת רבי יהודה בן בתירא חייב (ובמשנה מובא טעמו וטעם חכמים החולקים עליו). * הנשבע להיטיב לאחרים ועבר על שבועתו - חייב, אף שלא מתקיים בו הכתוב "להרע או להיטיב", ודין זה נלמד מהמילה "או" שבפסוק "להרע או להיטיב". דף כז עמוד ב * לדעת רבא: "שבועה שלא אוכל ככר זו" - כיון שאכל ממנה כזית חייב, "שבועה שלא אוכלנה" - אינו חייב עד שיאכל כולה. * לדעת רבא: אם נשבע פעמיים בזה אחר זה את אותה השבועה (והשבועה הראשונה מעכבת את השניה מלחול) - אם נשאל לחכם על השבועה הראשונה והתירה לו, חלה השבועה השניה תחתיה.
דף כח עמוד א * לדעת רבא (בסוף העמוד הקודם): אם נשבע על ככר שלא יאכלנה ואכלה, אם אכל את כולה אינו יכול להישאל עליה וחייב על אכילתו, ולדעת אמימר יכול להישאל עליה ולהתיר את שבועתו. * אדם שנידון למלקות - אם כפתוהו על העמוד להלקותו, ורץ וברח מבית דין, פטור מן המלקות. * נשבע ואמר "שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל ככר זו" - רבא מפרט מה הדין במקרים השונים (שוגג או מזיד, בככר אחת או בשתיהן). דף כח עמוד ב * נשבע ואמר "שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל את זו, ולא אוכל את זו אם אוכל את זו" - רבא מפרט מה הדין במקרים השונים. * הגמרא מביאה שלוש מחלוקות של עיפא ואבימי במקרים בהם יש לדון מצד 'אין שבועה חלה על שבועה'.
דף כט עמוד א * שבועת שוא זה כאשר נשבע לשנות את הידוע לאדם (כגון שאמר על עמוד של אבן שהוא של זהב), וזה רק כאשר ניכר הדבר לפחות לשלושה בני אדם. * "איזו היא שבועת שוא... אם לא ראיתי גמל שפורח באויר" - אביי ורבא חולקים כיצד לגרוס/לבאר קטע זה. * "חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה". * "שקולה מצות ציצית כנגד כל המצות כולן". * למסקנת הגמרא: אין כוונת הנשבע מועילה לשנות ממשמעות דיבורו. דף כט עמוד ב * האומר "שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה": אכלה - עבר על שבועת שוא, לא אכלה - עבר אף על שבועת ביטוי. * שבועת ביטוי ושבועת שוא נוהגות באנשים ונשים, בקרובים ורחוקים, בכשרים ופסולים, בפני בית דין, ושלא בפני בית דין, אם נשבע מעצמו או אם השביעוהו אחרים וענה אמן. * אם עבר במזיד על שבועות אלו חייב מכות, ואם עבר בשוגג - על שבועת ביטוי חייב קרבן עולה ויורד ועל שבועת שוא פטור. * לדעת שמואל: כל העונה אמן אחר שבועה - כמוציא שבועה בפיו דמי. * רב פפא משמיה דרבא מוכיח דין זה מיישוב סתירה בין משנה וברייתא, ורבינא משמיה דרבא מוכיח זאת מדיוק מהמשנה שבעמוד זה.
דף ל עמוד א * פרק רביעי, המתחיל בתחילת עמוד זה, עוסק בפרטי הדינים של שבועת העדות. * הגמרא מביאה שלוש ברייתות שונות המלמדות (בדרכים שונות) שהפסוק "וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים" עוסק בעדים ולא בבעלי דינין, ולכן נשים פסולות לעדות. * לדעת חכמים: מצוה לבעלי דינין (=תובע ונתבע) שיעמדו, ולדעת רבי יהודה: אם רצו בית דין להושיב את שניהם מושיבין. * "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" - (1) שלא יהא אחד יושב ואחד עומד, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך. (2) הוי דן את חברך לכף זכות. (3) אם באו שני דינים לפני הדיין, מצוה על הדיין להקדים את דינו של התלמיד חכם. דף ל עמוד ב * לדעת עולא: מחלוקת חכמים ורבי יהודה היא רק בנוגע לבעלי דינין, אך העדים לדברי הכל בעמידה. * לדעת רב הונא: מחלוקת חכמים ורבי יהודה היא בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה (אלא אם כן אחד מבעלי הדין הוא תלמיד חכם). * תלמיד חכם ועם הארץ שיש להם דין זה עם זה - לא יקדים התלמיד חכם לשבת תחילה לפני הדיין משום שנראה כמי שמסדר את דינו לפני הדיין (ודין זה הוא אם לא קבוע לו זמן ללמוד עם הדיין). * תלמיד חכם אינו צריך להתבזות ולבוא לבית דין שחשיבותו פחותה כשעדותו היא לענין ממון, אבל בדבר איסור חייב לבוא ולהעיד. * כל מקום שיש בו חילול השם אין חולקים כבוד לרב. * הברייתא מביאה ארבעה דינים, שנלמדו מהפסוק "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק", בנוגע לדיינים.
דף לא עמוד א * הגמרא מביאה תשע הלכות הנלמדות מהפסוק "מדבר שקר תרחק". * שבועת העדות - לדעת רב פפא: אינה נוהגת במלך, לדעת רב אחא בר יעקב: אינה נוהגת אף במשחק בקוביא. * הגמרא מבררת את טעמי מחלוקת רבי מאיר וחכמים, שנחלקו במשנה לגבי הנשבע שבועת העדות מפי עצמו אם חייב גם כאשר כפר שלא בבית דין. דף לא עמוד ב * למסקנת הגמרא יסוד מחלוקתם הוא האם אומרים "דון מינה ומינה" או "דין מינה ואוקי באתרה". * הנשבע שבועת העדות במזיד חייב קרבן, כי התורה לא כתבה בשבועת העדות "ונעלם". * לדעת שמואל: אם ראו העדים את התובע רץ אחריהם, ונשבעו מעצמם ("שאין אנו יודעים לך עדות") ונמצאו כפרנים - פטורים, כי אין העדים חייבים עד שישמעו מפיו של התובע "בואו והעידוני".
דף לב עמוד א * הגמרא מביאה ברייתא כדעת שמואל (שבעמוד הקודם): ראוהו שבא אחריהן, אמרו לו: 'מה אתה בא אחרינו', 'שבועה שאין אנו יודעין לך עדות' - פטורין, ואם בפקדון חייבים. * אביי מביא את המקור לכך שאין העדים חייבים על שבועת העדות אלא אם כפרו בבית דין (ולא אם כפרו מחוץ לבית דין). * במשנה מבואר שאין לחייב את שני העדים אלא אם היתה כפירתם בבת אחת - רב חסדא מבאר שהמשנה היא כדעת רבי יוסי הגלילי הסובר ש"אפשר לצמצם", ורבי יוחנן מבאר שהמשנה היא אפילו כחכמים החולקים עליו אלא שמדובר שכפרו שניהם בתוך כדי דיבור. * רבי אלעזר ברבי שמעון חולק על חכמים (שבמשנה בעמוד הקודם) ומחייב עד אחד בשבועת העדות (כי לדעתו "דבר הגורם לממון כממון דמי"). דף לב עמוד ב * אביי ורב פפא מביאים כמה מקרים בהם לא נחלקו חכמים ורבי אלעזר ברבי שמעון. * הגמרא מבארת שכוונת המשנה (שאמרה "כפר אחד והודה אחד הכופר חייב") היא למקרה בו כפרו בהתחלה שניהם יחד ותוך כדי דיבור חזר בו אחד מהם מכפירתו והודה שאכן יודע הוא עדות.
דף לג עמוד א * עדים שכפרו בעדות המחייבת קנס - לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון: חייבים בשבועת העדות, ולדעת חכמים: הגמרא מסתפקת אם חייבים בשבועת העדות (וזאת אם נאמר שחכמים סוברים ש"דבר הגורם לממון לאו כממון דמי"). * הגמרא מנסה לפשוט ספק זה שלוש פעמים (שתי פעמים מהמשנה שבעמוד זה, ופעם נוספת מברייתא), ודוחה את הניסיונות הללו. דף לג עמוד ב * אם השביע את העדים שיבואו להעיד ש"מנה לפלוני ביד פלוני" וכפרו - חייבים, אם זה שהשביעם היה מורשה מטעם בעל הממון (שהתובע מינהו לאפוטרופוס על תביעה זו). * בברייתא מובאות ארבע דעות שונות של תנאים למקור מהתורה לכך שדין שבועת העדות הוא רק בעדות על תביעת ממון.
דף לד עמוד א * הגמרא דנה ומבארת את ארבע דעות התנאים (למקור מהתורה לכך שדין שבועת העדות הוא רק בעדות על תביעת ממון) שהובאו בברייתא בסוף העמוד הקודם. * לדעת ר' אחא: גמל האוחר (=בועט ברגליו) בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצידו - בידוע שזה הרגו. * הגמרא מדייקת מדברי רבי יוסי הגלילי שהוא סובר שהמשביע עדים על תביעת קנס וכפרו פטורים. דף לד עמוד ב * אמר לחברו "מנה מניתי לך בצד עמוד זה", וחברו השיב לו: "לא עברתי בצד עמוד זה (מעולם)" - האמוראים נחלקו מה הדין. * "כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש - עביד לה ולאו אדעתיה". * הגמרא מביאה ש"מחכו עלה במערבא" על דעתו של רבי שמעון (שבברייתא בסוף הדף הקודם), והגמרא מנסה לברר בכמה אופנים מדוע שחקו חכמים על דברי רבי שמעון, ולמסקנה לא מוצאת את הטעם לכך.
דף לה עמוד א * המשנה מביאה מקרים שונים בהם אין חייבים משום שבועת העדות, והגמרא מביאה ברייתות עם המקורות לדינים אלו. * אם עמד בבית הכנסת ואמר "משביע אני עליכם שאם אתם יודעים לי עדות שתבואו ותעידוני" הרי אלו פטורים אף אם העדים שלו ביניהם והוא עומד לידם בזמן שהשביע את הקהל. * אלו שמות שאין נמחקים: אל אלהיך אלהים אלהיכם אהיה אשר אהיה אלף דלת ויוד הי שדי צבאות, ואלו נמחקים: הגדול הגבור הנורא האדיר והחזק והאמיץ העזוז חנון ורחום ארך אפים ורב חסד. דף לה עמוד ב * לדעת רבי יוסי: מותר למחוק את המילה "צבאות". * כל הטפל לשם בין מלפניו ובין מלאחריו - הרי זה נמחק (לדוגמא: ליי' - ל' נמחק), ולדעת אחרים (ורב הונא פוסק כמותם): לאחריו אינו נמחק, בגלל שכבר קידשו השם. * "וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ" - נחלקו הדעות אם "אדני" שבפסוק זה הוא חול או קודש. * גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה. * הגמרא מביאה מקומות נוספים בתנ"ך שנחלקו הדעות לגבי שמות מסוימים אם הם קודש או חול. * שבועת העדות - לדעת רבי חנינא בר אידי (=הברייתא) צריך שישביע את העדים דוקא בשם, ולדעת חכמים (=המשנה שבעמוד הקודם) גם אם השביע בכל הכינויים חייב.
דף לו עמוד א * למשמעות אמירת "ארור" יש שלוש אפשרויות: נידוי, קללה, שבועה. * למשמעות אמירת "אמן" יש שלוש אפשרויות: שבועה, קבלת דברים, האמנת דברים. * המחזק את דבריו בלשון "לאו לאו" או "הן הן" הרי הוא כשבועה. * המקלל את ה' בכינויים - בברייתא מבואר המקור לכך שרבי מאיר מחייב מיתה וחכמים פוטרים. * המקלל עצמו או חברו בכינוי - לדברי הכל חייב (אף לדעת חכמים שחייבו במקלל את ה' ומקלל אביו רק בשם המיוחד). * השונה את המשניות, ואף הדורש את המקראות, צריך לשנות את הלשון לכינוי כשהוא לשון גנאי. דף לו עמוד ב * במשנה (בדף הקודם) נאמר "אל יכך ויברכך וייטיב לך ר"מ מחייב וחכמים פוטרין", ולמסקנת הגמרא (לפי רש"י) יש להפוך את הדעות. * פרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בפרטי הדינים של שבועת הפקדון. * שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרים ובפסולים (ואף שהדבר פשוט, המשנה ציינה זאת מאחר שבפרק הקודם עסקה בשבועת העדות ושבועת העדות לא נוהגת בכולם - רש"י).
דף לז עמוד א * רב כהנא שאל מה הדין במקרה בו הנתבע הזיד בשבועת הפקדון (בשעת כפירתו ידע שממון חברו מצוי בידו ושאסור להישבע לשקר) והתרו בו - האם חייב קרבן או מלקות או שניהם. * בגמרא מובאים כמה ניסיונות לענות על שאלת רב כהנא, אך הניסיונות נדחו. * לדעת רבה: הכופר בממון של חברו, שיש עליו עדים שראו שחברו מסר לו, ונשבע לשקר - פטור מקרבן (כי כפירתו ושבועתו לא פטרוהו מממון). דף לז עמוד ב * הגמרא מביאה חמש הוכחות מברייתות ומשניות (שתים בעמוד הקודם, ושלוש בעמוד זה) לדחות את דעתו של רבה, ודוחה את ארבע ההוכחות הראשונות, אך לאחר ההוכחה החמישית הגמרא מסיימת במילים ב"תיובתא דרבה תיובתא". * לדעת רבי יוחנן: הכופר בממון של חברו, שיש עליו עדים שהוא של חברו, ונשבע לשקר - חייב קרבן, אבל הכופר בממון של חברו, שיש עליו שטר, ונשבע לשקר - פטור מקרבן. * המשביע עדים שיבואו להעיד לו עדות על קרקע השייכת לו ונשבעו לשקר שאינם יודעים לו עדות - רבי יוחנן ורבי אלעזר חולקים אם חייבים קרבן שבועה.
דף לח עמוד א * לדעת שמואל (וכך דייק מברייתא): "ולא לך ולא לך" - 'כלל' לדעת רבי מאיר, 'פרט' לדעת רבי יהודה; "לא לך לא לך" - 'פרט' לדעת רבי מאיר, 'כלל' לדעת רבי יהודה. [ושניהם נחשבים 'פרט' לדעת רבי]. * לדעת רבי יוחנן (וכך דייק מהמשנה): "ולא לך ולא לך" - 'פרט' לדעת רבי מאיר ולדעת רבי יהודה; "לא לך לא לך" - 'פרט' לדעת רבי מאיר, 'כלל' לדעת רבי יהודה; "שבועה שאין לכם בידי" - 'כלל' לדעת כולם. * "שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין" - נחלקו רב אחא ורבינא אם חייב ארבע חטאות או שלוש חטאות. דף לח עמוד ב * היו חמשה תובעין אותו ואמרו לו תן לנו פקדון תשומת יד וגזל ואבידה שיש לנו בידך אמר לאחד מהן שבועה שאין לך בידי פקדון תשומת יד גזל ואבידה ולא לך ולא לך ולא לך ולא לך - חייב עשרים חטאות. * המשביע את חברו שלא אנס ופיתה את בתו - לדעת רבי שמעון תביעתו היא על הקנס (ולכן לא חייב קרבן שבועה), ולדעת חכמים תביעתו היא אף על הבושת ופגם (ולכן חייב קרבן שבועה). * המשנה הפותחת את פרק שישי ("שבועת הדיינין"), המתחיל בעמוד זה, עוסקת בשבועה מן התורה שבית דין מחייבים בה את הנתבע - שבועת מודה במקצת. * הנשבע צריך לעמוד בשעה שנשבע, אך תלמיד חכם נשבע כשהוא יושב. * לכתחילה צריך הנשבע לאחוז דוקא ספר תורה (ולא חפץ קדוש אחר) בזמן שנשבע, אך תלמיד חכם צריך לכתחילה לאחוז תפילין (מפני כבודו). * רש"י: בדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא לפי שענשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה. * שבועת הדיינין נאמרת בכל לשון שהנשבע מבין.
