דף ס עמוד א * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה כמה דינים שפסק רב פפא: בנוגע למגע גוי ביין, בנוגע לדין כוחו של גוי ביין, ובנוגע לדינו של גוי הנושא יין. * גוי הכובש ענבים באמצעות קורה - נחלקו האמוראים אם היין מותר, ונחלקו הלישנות בגמרא אם המחלוקת היא ב"כוחו" או ב"כוח כוחו". דף ס עמוד ב * גוי העומד בצד בור של יין של ישראל - אם הישראל שיעבד לו את היין הזה לגבות ממנו את חובו, היין אסור. * גוי שנפל לבור מלא יין - אם עלה מן הבור מת, היין מותר בהנאה (לדעת ת"ק), אך אם עלה חי היין אסור בהנאה. * הגמרא מכריעה להלכה, שאין הלכה כרבי שמעון שמתיר את כל המקרים שבמשנה אפילו בשתיה. * אם זרק הגוי חפץ לתוך היין - אין היין נאסר בכך.
דף סא עמוד א * ישראל שהיה דורך ענבים של גוי לעשות מהם יין בכשרות, כדי למוכרו לישראל, ולבינתיים הניחו ברשותו של הגוי - אם זו עיר שכולה עובדי כוכבים, והעיר נעולה בדלתים ובריח (ולכן אין ישראלים שמופיעים פתאום), היין אסור בהנאה. * אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של עובד כוכבים ומילאהו יין וישראל דר באותה חצר - מותר, ואף על פי שאין מפתח וחותם בידו. דף סא עמוד ב * במקרה הנ"ל, אם ישראל דר בחצר אחרת - מותר אם מפתח וחותם בידו של הישראל, אך חכמים חולקים וסוברים שהיין אסור, אא"כ יש שומר ישראל שיושב ומשמר את היין שלא יגע בו הגוי או שיש ממונה שבא לביקורת בזמנים שאינם קבועים. * ת"ק ורבי שמעון בן אלעזר נחלקו במשנה (בעמוד א) אם "חוששים לגומלין" או לא, ונחלקו האמוראים מי המקל ומי המחמיר. * עובד כוכבים שנמצא עומד בין חביות יין של ישראל - אם מדובר במקרה בו הוא חושש להיתפס כגנב אם ימצאוהו נוגע ביין, היין מותר אף בשתיה (ואם לא חושש, היין אסור אף בהנאה).
דף סב עמוד א * פרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני יין נסך וסתם יין של גוים, ובאיסורי הנאה אחרים, ובדיני טבילת כלים והכשרת כלים. * לדעת רבי יוחנן: האיסור להשתמש בשכר שהתקבל על מלאכה שנעשתה ביין נסך הוא בגלל קנס שקנסו חכמים. * אסור לאדם לפרוע את חובו מפירות שביעית (אא"כ נותן לו 'בצד היתר'). דף סב עמוד ב * גוי השוכר פועל ישראל לעשות עבורו מלאכה ב'סתם יינם' - השכר אסור בהנאה. * אם לווה פירות שביעית קודם זמן הביעור, ופרע והחזיר פירות בשנה השמינית - אין פירות אלו נחשבים לחליפי פירות שביעית ולא חלה עליהם קדושת שביעית (ובאופן דומה כך הדין גם לגבי 'אתנן').
דף סג עמוד א * אדם יכול להקדיש רק מה שברשותו. * נתן לאשה טלה באתננה ואמר לה שיהיה אצלה עד שעת ביאה ואם תצטרך לו תקנהו מעכשיו, והקדימה והקדישה את הטלה (אך לא הקריבה את הטלה) ואח"כ בא עליה - רב הושעיא מסתפק אם הטלה כשר להקרבה. * בא עליה ולא נתן לה אתנן מיד, ולא ייחד לה טלה בשעת ביאה (אלא רק אמר לה 'התבעלי לי בטלה סתם'), ורק אח"כ נתן לה טלה באתננה - הטלה מותר בהקרבה. דף סג עמוד ב * האומר לחברו "תן מנה לפלוני ויקנו כל נכסי לך" - קנה. * בברייתא מובא שאם אמר לפועליו "צאו ואכלו ואני פורע" חושש משום שביעית ומשום מעשר ומשום יין נסך, והטעם לכך למסקנת הגמרא הוא כי מדובר שהקדים לו בעל הבית לחנוני דינר או שמדובר שנטל בעל הבית את המאכלים מיד החנוני ונתן אותם ביד הפועלים. * גוי ששכר ישראל כדי לשבור חבית של יין נסך - שכרו מותר בהנאה.
דף סד עמוד א * הגמרא מביאה הוכחה מברייתא לכך שאם גוי שכר ישראל כדי לשבור חבית של יין נסך - שכרו מותר בהנאה. * כסף שקיבל גוי בתמורה למכירת עבודה זרה שלו - הכסף שלו מותר בהנאה לישראל ואין דינו כדין עבודה זרה. * ישראל שהיה נושה בעובד כוכבים מנה ואמר לו הגוי "המתן לי עד שאמכור עבודת כוכבים שיש לי ואביא לך את הכסף" - הכסף אסור בהנאה (כי הישראל רוצה בקיומו של העבודה זרה עד שהגוי ימכור אותה). דף סד עמוד ב * לדעת רב נחמן: גר תושב (אינו עובד עבודה זרה) - לא יכול לבטל עבודה זרה. * הגמרא מקשה משתי ברייתות על דין זה, ומתרצת. * בברייתא מובאות שלוש דעות של תנאים מי נחשב לגר תושב: שקיבל עליו בפני שלושה חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים / שקיבל עליו שבע מצוות בני נח / שקיבל עליו כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות. * ישראל מומר ששומר שבת בפרהסיא - אם שכח לערב עירובי חצירות, יכול הוא לבטל רשות שיש לו בחצר המשותפת, כדי שיוכלו לטלטל בתוכה כדין רשות היחיד.
דף סה עמוד א * מותר לשלוח דורון לגוי ביום אידם אם אנחנו יודעים שאינו עובד עבודה זרה (ואין צורך שיקבל בפני שלושה חברים שלא לעבוד עבודה זרה). * רבא אמר לגוי ששמו בר שישך שהתענוג שלנו בעולם הבא גדול מהתענוג שלהם בעולם הזה כי לא תהיה עלינו אימת מלכות. * השוכר את הפועל ולעיתותי ערב (=לאחר גמר העבודה) אמר לו "העבר חבית של יין נסך ממקום למקום" - שכרו מותר. * השוכר את הפועל ואמר לו "העבר לי מאה חביות במאה פרוטות" ונמצאת חבית של יין נסך ביניהן - שכרו אסור, "חבית חבית בפרוטה" ונמצאת חבית של יין נסך ביניהן - שכרו מותר. דף סה עמוד ב * יין נסך שנתערב במאכל - אם הוא נותן טעם לפגם, מותר. * ערימה של חיטים שנפל עליה יין נסך - בתחילה רבא התיר למכור את החיטים הללו לגוי, אך לאחר מכן חזר בו (שמא יקנה ממנו ישראל חיטים אלו וייכשל באכילתם) (אך התיר לטחון את החיטים ולאפות מהם פת ולמכור את הפת לגוי שלא בפני ישראל).
דף סז עמוד א * הדף הזה והדף הבא עוסקים בדיני "נותן טעם לפגם". * שמואל פוסק הלכה כדברי המשנה שנותן טעם לפגם - מותר. * הגמרא מביאה כמה אמוראים הסוברים שאם "השביח ולבסוף פגם" - אסור. * נותן טעם לפגם - אם הפגם בא בצירוף דבר אחר, ישנה מחלוקת לישנות בדעת ריש לקיש אם זה נחשב לנותן טעם לפגם ומותר, או לא. * אם נתערב מהאיסור בהיתר טעמו וממשו של האיסור - הכל אסור באכילה ולוקין עליו אם אכל מהתערובת כזית בכדי אכילת פרס. דף סז עמוד ב * אם נתערב מהאיסור בהיתר טעמו של האיסור אך לא ממשו של האיסור - אסור ואין לוקין עליו. * הגמרא מביאה מחלוקת תנאים האם נותן טעם לפגם אסור (רבי מאיר) או מותר (רבי שמעון), ומבארת את טעמיהם.
דף סח עמוד א * עולא (חולק על המבואר בעמוד הקודם ו)סובר שמחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון אם נותן טעם לפגם אסור או מותר זה רק במקרה ש"השביח ולבסוף פגם", אבל "פגם מעיקרא" (=אם פגם האיסור את ההיתר כבר מלכתחילה כשנפל לתוכו) דברי הכל מותר. * רבי יוחנן חולק על עולא וסובר שמחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון היא ב"פוגם מעיקרא" (ורב עמרם חיפש לכך מקור ממשנה/ברייתא), והגמרא מסתפקת אם רבי יוחנן סובר שנחלקו גם ב "השביח ולבסוף פגם". דף סח עמוד ב * לדעת רבי שמעון: איסור ואיסור (שני סוגים שונים של איסור) לא מצטרפים יחד כדי לאסור את התערובת. * רב אסר שכר שנפל לתוכו עכבר (ושהה שם יום או יומיים - תוס'), ורב ששת מבאר שלמרות שנותן טעם לפגם מותר, הרי שפה השכר אסור בגלל שאיסורו של העכבר הוא "חידוש", ורבא חולק ומבאר שהטעם הוא או כי רב סובר שנותן טעם לפגם אסור (ואין הלכה כמותו) או משום שסובר שהעכבר לא פוגם אלא משביח את השכר.
דף סט עמוד א * הגמרא מביאה דעות שונות מה הדין במקרה של יין שנפל לתוכו עכבר. * הגמרא מכריעה להלכה: כל איסורים שבתורה שהתערבו בהיתר (רש"י: מין בשאינו מינו) בטלים הם בששים (רש"י: חוץ מחמץ). * יין שנשאר עם גוי ללא ישראל - אם הוא בחזקת המשתמר (שלא הודיע הישראל לגוי שהוא מתרחק), מותר. דף סט עמוד ב * הגמרא מבארת מדוע המשנה (בעמוד א) הביאה שלוש דוגמאות לאותו עיקרון. * רבי יוחנן מבאר שמחלוקת ת"ק ורשב"ג (שבמשנה בעמוד א) היא "בשל סיד" (אך "בשל טיט" לא נחלקו). * רבא פוסק להלכה כדעת רשב"ג (שבמשנה בעמוד א) הסובר ששיעור הזמן שלאחריו יש לחשוש שנגע הגוי ביין (כשהישראל הודיע לו שהוא הולך) הוא בכדי שיפתח את כל מגופת החבית ולא רק נקב קטן, והטעם שכך פסק הוא בגלל שהמשנה בסופה סתמה כדעה זו. * הטעם שאנחנו אוסרים יין שביד עובד כוכבים הוא משום נקב קטן שעושים במגופת החבית על מנת להריח את היין וחוששים שמא יקדח שם במקצת ויטעם את היין.
דף ע עמוד א * הגמרא מביאה שמונה מקרים (ועוד מקרה נוסף בעמוד הבא) בהם יש פסק של רבא אודות יין המונח בקרבת גוי. * במקרים בהם הגוי חושש שהישראל יראה אותו נוגע ביין - היין מותר (כי סביר שלא נגע ביין). * איסור הגר אמר שכאשר היינו גוים היינו אומרים שהיהודים אינם שומרים שבת. * המוצא כיס (של מעות) בשבת - מותר להוליכו פחות מארבע אמות ולנוח וחוזר חלילה. דף ע עמוד ב * המוסר את מפתחות ביתו לעם הארץ - טהרותיו טהורות לפי שלא מסר לו אלא שמירת מפתח ולא את שמירת הבית. * חצר השייכת לחבר ולעם הארץ שחילקו אותה לשנים באמצעות מחיצה נמוכה - לדעת רב (וכדעת רשב"ג): טהרותיו טמאות (מחשש שעם הארץ עבר את המחיצה ונגע בהן), ולדעת רבי יוחנן (וכדעת חכמים): טהרותיו טהורות.
דף עא עמוד א * "לנסך - אין פנאי, לבעול - יש פנאי" - ולכן: אם נכנסו חיילים גוים לעיר בשעת מלחמה - היין מותר, אך נשות הכהנים שבתוכה פסולות לבעליהם מחשש שמא נאנסו. * מותר לאדם החייב ליתן יין למלך לומר לעובד כוכבים: צא ופייס את המלך ופרע בשבילי את החוב ואני אשלם לך, ואף שנותן הגוי למלך יין נסך. * לדעת אמימר: משיכה בגוי קונה (ישראל קונה מגוי בקנין משיכה, וכן גוי קונה מישראל בקנין משיכה), ורב אשי חולק וסובר שמשיכה לא קונה אלא מתן מעות קונה. דף עא עמוד ב * הגמרא מקשה על אמימר מברייתא, ומביאה את דברי אביי ורבא כדי לתרץ. * הגמרא מקשה מהמשנה (בעמוד א) על רב אשי, ורב אשי מתרץ. * הגמרא מקשה מדברי רבי יוחנן על רב אשי, ובכך מוכיחה סופית (בתחילת העמוד הבא) כדעת אמימר. * גוי שגזל מישראל אפילו פחות משוה פרוטה - נהרג, ואם גזל פחות משוה פרוטה אינו מחויב להשיב זאת לישראל.
