דף יד עמוד א
* במשנה (בדף יג ע"א) נאמר, שרבי שמעון סובר, שאם חשב מחשבת "שלא לשמו" בהולכת הקורבן, הקורבן כשר - ובסוגייתנו מחדש ריש לקיש שרבי שמעון מודה שבהולכת חטאות הפנימיות מחשבת שלא לשמו כן פוסלת את הקורבן, כי זו הולכה שאי אפשר לבטלה.
* רבא מפרט אופנים נוספים בהם ההולכה נחשבת כעבודה שאי אפשר לבטלה.
* לדעת רב חסדא: הולכה בזר כשירה, והגמרא מקשה עליו מברייתא ודוחה את דבריו.

דף יד עמוד ב
* לדעת רבה ורב יוסף: דין הולכה בזר שנוי במחלוקת רבי שמעון וחכמים (רבי שמעון מכשיר וחכמים פוסלים), אך הגמרא מקשה על דבריהם, ולסיום מביאה הגמרא שאף לדעת רבי אלעזר הולכה בזר פסולה אפילו לרבי שמעון.
* שחיטת פרה אדומה הנעשית בזר - פסולה.
* הולכת אברים לכבש - פסולה בזר.
* לדעת רבי יוחנן: הולכה שלא ברגל (אלא בהושטת ידו) לא נחשבת להולכה (ולא פוסלת בה מחשבה).

דף טו עמוד א
* לדעת רבי יוחנן: הולכה שלא ברגל (אלא בהושטת ידו) - פסולה, ואי אפשר לתקנה. (והגמרא דוחה את דבריו).
* למסקנת הגמרא: מחלוקת רבי שמעון וחכמים היא ב"הולכה רבתי" (כשמוליך ממקום השחיטה ועד המזבח, והיה ביכולתו לבטל הולכה זו, ונחלקו אם מחשבה פוסלת בשעת הולכה זו).
* הוליך זר את הכלי עם הדם והחזירו כוהן וחזר כוהן והוליכו - נחלקו האמוראים אם הקורבן כשר.
* הוליך כוהן את הכלי עם הדם והחזירו, וחזר והוליכו זר - נחלקו האמוראים אם יש מי שמכשיר את הקורבן.

דף טו עמוד ב
* למסקנת הגמרא: גם רבי אליעזר סובר, שאם צריך לחזור ולהביא את הדם למזבח פעם נוספת, הולכה היא, ומחשבה פוסלת בה.
* המשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל בעמוד זה, מפרטת מי פסול ל"קבלת הדם", וכן מפרטת אופנים בהם עבודה זו פסולה גם אם נעשתה על ידי הכשר לעבודה.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שאם זר קיבל את הדם עבודתו פסולה, ומביאה ברייתא ששנה לוי וברייתא ששנה רבי ישמעאל.

דף טז עמוד א
* הגמרא ממשיכה בעמוד זה לברר את המקור לכך שאם זר קיבל את הדם עבודתו פסולה.
* מותר לכוהן לאכול קודשים בישיבה.
* כוהן יושב - כשר לעבודה בבמה (נלמד מהפסוק: "לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ").
* הגמרא מבררת את המקור לכך שאם אונן קיבל את הדם עבודתו פסולה (ומביאה בעמוד זה שלוש דעות למקור לדין זה).

דף טז עמוד ב
* הגמרא ממשיכה לעסוק בבירור המקור לכך שאם אונן קיבל את הדם עבודתו פסולה.
* רבא סובר שפסולה עבודתו של אונן רק בקורבן יחיד אך לא בקורבן צבור (ולומד זאת באמצעות קל וחומר מטומאה), ורבא בר אהילאי מקשה על דבריו ודוחה אותם.
* ההנחות שרבא מתבסס עליהם הם: טומאה בקורבן יחיד לא הותרה אף לכוהן גדול, טומאה הותרה בקורבן ציבור אפילו לכוהן הדיוט, אנינות הותרה לכוהן גדול אפילו בקורבן יחיד.

דף יז עמוד א
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך שאם טבול יום קיבל את הדם עבודתו פסולה ("קְדֹשִׁים יִהְיוּ... וְלֹא יְחַלְּלוּ").
* רבה מסביר מדוע התורה היתה צריכה לכתוב גם בטמא וגם בטבול יום וגם במחוסר כפורים שאם קיבלו את הדם עבודתם פסולה.

דף יז עמוד ב
* לדעת רבה: מחוסר כיפורים של זב נחשב כזב וכאילו לא טבל (והוא הדין לשאר מחסורי כפרה). (והגמרא דוחה את ההכרח שנחלקו בכך התנאים).
* מחוסר כיפורים ששרף פרה אדומה - נחלקו התנאים אם כשירה או פסולה.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שאם מחוסר בגדים קיבל את הדם עבודתו פסולה ("וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם" - בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם).

דף יח עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לכך ששתויי יין פוסלים את העבודה.
* רב לא היה מעמיד מתורגמן לדרוש לפני הקהל, מזמן שאכל סעודת היום ביום טוב ועד למחרת, משום חשש שכרות.
* הגמרא ממשיכה לברר את המקור לכך שמחוסר בגדים פוסל את העבודה.

דף יח עמוד ב
* בגדי כהונה קצרים - פסולים (ולדעת שמואל: אם הם קצרים כי הגביהם וקשר עליהם את האבנט הם כשרים).
* בגדי כהונה שארוכים יותר ממידתו של הכוהן הלובשם - לדעת שמואל כשרים, ולדעת רב פסולים (אך אם הגביהם וקשר עליהם את האבנט הם כשרים).
* התנאים נחלקו אם בגד בעל חמש כנפות חייב בציצית.
* "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ" - פרט לכסות לילה שפטורה מציצית (אך כסות סומא חייבת בציצית).
* בגדי הכהונה צריכים להיות מפשתן, וצריכים להיות לכתחילה חדשים, והחוטים שממנו עשויים הבגדים צריכים להיות שזורים, וחוטן צריך להיות כפול ששה, ואין ללבוש בגד חול עמהם.

דף יט עמוד א
* הגמרא מביאה דעות שונות מה נחשב ל"יתור בגדים" (לגבי כוהן שאסור לו להוסיף בגד נוסף על בגדי הכהונה).
* אסור שתהיה חציצה בין בשרו של הכוהן לבגדי הכהונה - הגמרא מביאה כמה ספקות בנושא זה (כגון: אם רוח או כינה חיה או אבק עפר נחשבים לחציצה).
* תפילין של יד חוצצות בין בשרו של הכוהן לבגדי הכהונה.

דף יט עמוד ב
* הגמרא מביאה את המקורות לכך שעבודתו של כוהן מחוסר כיפורים ושל כוהן שלא רחוץ ידים ורגלים פסולה.
* הגמרא מבררת את המקור לכך ש"כהן גדול שלא טבל ושלא קידש בין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה ועבד עבודתו כשרה".
* כל כיור שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו - אין מקדשים בו.
* כיצד מצוות קידוש? מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית ומקדש, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מניח שתי ידיו זו על גב זו ועל גבי שתי רגליו זו על גבי זו (באמצעות חבר שמסייעו בכך) ומקדש.
* רבי ורבי אלעזר ברבי שמעון חולקים אם לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים. (והגמרא מבררת את טעמי המחלוקת).

דף כ עמוד א
* אילפא מסתפק, לדעה הסוברת שלינה לא פוסלת בקידוש ידים ורגלים, אם מי הכיור עצמם נפסלים בלינה או לא (והגמרא מנסה להוכיח ממשנה במסכת יומא שמי הכיור נפסלים בלינה, אך דוחה את ההוכחה).
* רבי יוחנן אמר שאם קידש ידיו ורגליו (קודם עלות השחר) לתרומת הדשן, למחר אינו צריך לקדש שוב (ונחלקו אביי ורבא כשיטת מי אמר רבי יוחנן את דבריו: כדעת רבי הסובר שלינה פוסלת בקידוש ידים ורגלים, או כדעת רבי אלעזר ברבי שמעון החולק).

דף כ עמוד ב
* הגמרא מסתפקת אם יציאת כוהן מהעזרה פוסלת את קידוש הידים והרגלים (והגמרא מביאה ארבעה ניסיונות לפשוט את הספק, אך דוחה אותם).
* כוהן שקידש ידיו ורגליו ונטמא גופו - הגמרא מסתפקת אם הקידוש נפסל (אך אם נטמאו רק ידיו של הכוהן - הקידוש לא נפסל).

דף כא עמוד א
* הגמרא מסתפקת אם כוהן יכול לקדש ידיו ורגליו בתוך הכיור (שיכניס ידיו ורגליו לתוך המים שבכיור).
* לדעת רבי חייא בר יוסף: מי כיור נפסלים בשקיעת החמה (אם לא שיקע אותם לפני כן) אם בא לקדש בהם לצורך דברים שהם "מתירים", ונפסלים בעלות השחר (אם לא שיקע אותם לפני כן) אם בא לקדש בהם לצורך דברים שהם "איברים".
* לדעת רב חסדא: הפסול של מי כיור תלוי בזמן עלות השחר בלבד, הן ל"מתירים" והן ל"איברים", ולכן כדי שהמים לא ייפסלו יש לשקע את הכיור קודם עלות השחר, ולהעלותו לאחר עלות השחר.

דף כא עמוד ב
* הגמרא מבררת את דעתו של רבי יוחנן בנושא הנ"ל, ולמסקנה מבארת שבאופן עקרוני הוא סובר כדעת רב חסדא אלא שלדעתו מדברי חכמים יש לשקע את הכיור כל הלילה.
* גם קול הגלגל של הכיור וגם הכרזתו של גביני הכרוז - היו סימני היכר לכוהנים שהגיע הזמן לקום לעבודתם.

דף כב עמוד א
* כנו של הכיור (בסיס הכיור) - אינו מקדש את המים הניתנים בתוכו כדי שיהיו ראויים לקידוש ידים ורגלים.
* כל כלי שרת (אך לא כלי חול) כשר לקידוש ידים ורגלים.
* כל המשלים למי מקוה (כל נוזל שאינו מים, שמצטרף למי המקוה להשלים את שיעור המים שבו לארבעים סאה) - משלים גם למי כיור (לענין שיעור המים שבו, שצריך שיהא בהם כדי לקדש ידיהם ורגליהם של ארבעה כהנים), אבל לענין רביעית של נטילת ידים אינו משלים.
* לדעת ריש לקיש: מי מקוה - כשרים להשתמש בהם למי הכיור (לקדש בהם ידים ורגלים של הכהנים). (ובעמוד ב מבואר שנחלקו בכך התנאים).

דף כב עמוד ב
* הגמרא מביאה את המקור לכך, שכוהן ערל (ערל לב וערל בשר) אסור בעבודה, ואם עבר ועבד הרי שחילל את עבודתו.
* לדעת זקני דרום: כוהן טמא מת שעבר ועבד בקורבן יחיד - עבודתו כשירה בדיעבד. (וריש לקיש מקשה על דבריהם).
* לדעת זקני דרום: שוחטים וזורקים על יחיד טמא שרץ אף קודם שיטבול.

דף כג עמוד א
* הגמרא מקשה (מברייתא וממשנה) על דעתם של זקני דרום, הסוברים שטמא מת ששלח פסחו יצא בדיעבד, ומתרצת.
* רמי בר חמא מסתפק אם הותרה "טומאת התהום" לכוהן המרצה בקורבנותיהם של נזיר ועושה פסח.
* רמי בר חמא חולק על זקני דרום וסובר שטמא מת אינו משלח קורבנותיו.

דף כג עמוד ב
* הגמרא מקשה מברייתא על רמי בר חמא ומתרצת, ואח"כ מביאה שיש מי שמקשה מהברייתא על זקני דרום ומתרצת.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שכוהן היושב בשעת עבודה במקדש פוסל את עבודתו ואף בדיעבד, ואח"כ מבררת מדוע אינו חייב על כך מיתה.

דף כד עמוד א
* הגמרא מביאה את המקור לכך שחציצה בין רגלי הכוהן לקרקע העזרה פוסלת בשעת עבודה.
* אם רגלו אחת על הרצפה ורגלו השניה על גבי דבר החוצץ - אם ייטלו את הדבר החוצץ ויצליח לעמוד על רגלו האחת שעל הרצפה, עבודתו כשירה.
* הגמרא נשארה בספק אם עבודת הכוהן כשירה במקרים הבאים: אם נדלדלה האבן של הרצפה ועמד עליה (ודעתו לחבר את האבן לרצפה), נעקרה האבן ממקומה ועמד במקומה של האבן.
* לדעת חכמים: קבלת הדם וזריקת הדם צריכות להיות ביד ימין, ולדעת רבי שמעון: קבלת הדם כשירה גם ביד שמאל. (והגמרא מבררת את טעמיהם).

דף כד עמוד ב
* לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון: קבלת הדם צריכה להיות ביד ימין, אך זריקת הדם כשירה גם ביד שמאל.
* כל מקום שנאמר בתורה בעבודה המעכבת כפרה המילה "אצבע" או "כהונה" - העבודה צריכה להיות ביד ימין, אך לדעת רבי שמעון המילה "כהונה" לבדה אינה מספיקה כדי לחייב לעשות את העבודה ביד ימין.
* לדעת רבי שמעון: זריקת הדם בשאר הקורבנות חוץ מחטאת (לפי רש"י) - כשירה גם ביד שמאל.

דף כה עמוד א
* עבודת המנחה: אם בא לעשותה ביד - עליו לעובדה בימין (כדין זריקת חטאת), ואם בא לעשותה בכלי - רשאי לעובדה גם בשמאל (כדין זריקת אשם).
* הגמרא מביאה את המקור לדין המשנה, שדם שנשפך על הרצפה לאחר שחיטתו של הקורבן לפני שהתקבל בכלי ואח"כ אספו הכוהן מהרצפה, פסול.
* השוחט - צריך שיקבל את כל דמו של פר.
* השוחט - צריך שיגביה סכין למעלה מיד לאחר השחיטה (כדי שלא ייפול הדם שעל הסכין לתוך המזרק). (ואת הסכין מקנח בשפת מזרק).

דף כה עמוד ב
* השוחט - צריך שייתן את הורידין (שבצוואר הקורבן) באוויר שכנגד תוך הכלי.
* רבי אסי מסתפק מה הדין במקרה שקיבל את הדם והחזיק את הכלי כנגד ורידי הצוואר ונפחתו שולי הכלי לפני שהגיע הדם לתוך חללו ("אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא").
* הווייתן של המקוואות על ידי טהרה תהא (ולא על ידי דבר המקבל טומאה).
* הצורם את אוזן הפר לאחר שחיטתו ואחר כך קיבל את דמו - פסול (לדעת רבי זירא בשם רבי: מום פוסל רק בשעת השחיטה והקבלה ולא בשעת הזריקה).