דף יח עמוד א * הגמרא מבררת את המקור לכך ששתויי יין פוסלים את העבודה. * רב לא היה מעמיד מתורגמן לדרוש לפני הקהל, מזמן שאכל סעודת היום ביום טוב ועד למחרת, משום חשש שכרות. * הגמרא ממשיכה לברר את המקור לכך שמחוסר בגדים פוסל את העבודה. דף יח עמוד ב * בגדי כהונה קצרים - פסולים (ולדעת שמואל: אם הם קצרים כי הגביהם וקשר עליהם את האבנט הם כשרים). * בגדי כהונה שארוכים יותר ממידתו של הכוהן הלובשם - לדעת שמואל כשרים, ולדעת רב פסולים (אך אם הגביהם וקשר עליהם את האבנט הם כשרים). * התנאים נחלקו אם בגד בעל חמש כנפות חייב בציצית. * "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ" - פרט לכסות לילה שפטורה מציצית (אך כסות סומא חייבת בציצית). * בגדי הכהונה צריכים להיות מפשתן, וצריכים להיות לכתחילה חדשים, והחוטים שממנו עשויים הבגדים צריכים להיות שזורים, וחוטן צריך להיות כפול ששה, ואין ללבוש בגד חול עמהם.
דף יט עמוד א * הגמרא מביאה דעות שונות מה נחשב ל"יתור בגדים" (לגבי כוהן שאסור לו להוסיף בגד נוסף על בגדי הכהונה). * אסור שתהיה חציצה בין בשרו של הכוהן לבגדי הכהונה - הגמרא מביאה כמה ספקות בנושא זה (כגון: אם רוח או כינה חיה או אבק עפר נחשבים לחציצה). * תפילין של יד חוצצות בין בשרו של הכוהן לבגדי הכהונה. דף יט עמוד ב * הגמרא מביאה את המקורות לכך שעבודתו של כוהן מחוסר כיפורים ושל כוהן שלא רחוץ ידים ורגלים פסולה. * הגמרא מבררת את המקור לכך ש"כהן גדול שלא טבל ושלא קידש בין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה ועבד עבודתו כשרה". * כל כיור שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו - אין מקדשים בו. * כיצד מצוות קידוש? מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית ומקדש, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מניח שתי ידיו זו על גב זו ועל גבי שתי רגליו זו על גבי זו (באמצעות חבר שמסייעו בכך) ומקדש. * רבי ורבי אלעזר ברבי שמעון חולקים אם לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים. (והגמרא מבררת את טעמי המחלוקת).
דף כ עמוד א * אילפא מסתפק, לדעה הסוברת שלינה לא פוסלת בקידוש ידים ורגלים, אם מי הכיור עצמם נפסלים בלינה או לא (והגמרא מנסה להוכיח ממשנה במסכת יומא שמי הכיור נפסלים בלינה, אך דוחה את ההוכחה). * רבי יוחנן אמר שאם קידש ידיו ורגליו (קודם עלות השחר) לתרומת הדשן, למחר אינו צריך לקדש שוב (ונחלקו אביי ורבא כשיטת מי אמר רבי יוחנן את דבריו: כדעת רבי הסובר שלינה פוסלת בקידוש ידים ורגלים, או כדעת רבי אלעזר ברבי שמעון החולק). דף כ עמוד ב * הגמרא מסתפקת אם יציאת כוהן מהעזרה פוסלת את קידוש הידים והרגלים (והגמרא מביאה ארבעה ניסיונות לפשוט את הספק, אך דוחה אותם). * כוהן שקידש ידיו ורגליו ונטמא גופו - הגמרא מסתפקת אם הקידוש נפסל (אך אם נטמאו רק ידיו של הכוהן - הקידוש לא נפסל).
דף כא עמוד א * הגמרא מסתפקת אם כוהן יכול לקדש ידיו ורגליו בתוך הכיור (שיכניס ידיו ורגליו לתוך המים שבכיור). * לדעת רבי חייא בר יוסף: מי כיור נפסלים בשקיעת החמה (אם לא שיקע אותם לפני כן) אם בא לקדש בהם לצורך דברים שהם "מתירים", ונפסלים בעלות השחר (אם לא שיקע אותם לפני כן) אם בא לקדש בהם לצורך דברים שהם "איברים". * לדעת רב חסדא: הפסול של מי כיור תלוי בזמן עלות השחר בלבד, הן ל"מתירים" והן ל"איברים", ולכן כדי שהמים לא ייפסלו יש לשקע את הכיור קודם עלות השחר, ולהעלותו לאחר עלות השחר. דף כא עמוד ב * הגמרא מבררת את דעתו של רבי יוחנן בנושא הנ"ל, ולמסקנה מבארת שבאופן עקרוני הוא סובר כדעת רב חסדא אלא שלדעתו מדברי חכמים יש לשקע את הכיור כל הלילה. * גם קול הגלגל של הכיור וגם הכרזתו של גביני הכרוז - היו סימני היכר לכוהנים שהגיע הזמן לקום לעבודתם.
דף כב עמוד א * כנו של הכיור (בסיס הכיור) - אינו מקדש את המים הניתנים בתוכו כדי שיהיו ראויים לקידוש ידים ורגלים. * כל כלי שרת (אך לא כלי חול) כשר לקידוש ידים ורגלים. * כל המשלים למי מקוה (כל נוזל שאינו מים, שמצטרף למי המקוה להשלים את שיעור המים שבו לארבעים סאה) - משלים גם למי כיור (לענין שיעור המים שבו, שצריך שיהא בהם כדי לקדש ידיהם ורגליהם של ארבעה כהנים), אבל לענין רביעית של נטילת ידים אינו משלים. * לדעת ריש לקיש: מי מקוה - כשרים להשתמש בהם למי הכיור (לקדש בהם ידים ורגלים של הכהנים). (ובעמוד ב מבואר שנחלקו בכך התנאים). דף כב עמוד ב * הגמרא מביאה את המקור לכך, שכוהן ערל (ערל לב וערל בשר) אסור בעבודה, ואם עבר ועבד הרי שחילל את עבודתו. * לדעת זקני דרום: כוהן טמא מת שעבר ועבד בקורבן יחיד - עבודתו כשירה בדיעבד. (וריש לקיש מקשה על דבריהם). * לדעת זקני דרום: שוחטים וזורקים על יחיד טמא שרץ אף קודם שיטבול.
דף כג עמוד א * הגמרא מקשה (מברייתא וממשנה) על דעתם של זקני דרום, הסוברים שטמא מת ששלח פסחו יצא בדיעבד, ומתרצת. * רמי בר חמא מסתפק אם הותרה "טומאת התהום" לכוהן המרצה בקורבנותיהם של נזיר ועושה פסח. * רמי בר חמא חולק על זקני דרום וסובר שטמא מת אינו משלח קורבנותיו. דף כג עמוד ב * הגמרא מקשה מברייתא על רמי בר חמא ומתרצת, ואח"כ מביאה שיש מי שמקשה מהברייתא על זקני דרום ומתרצת. * הגמרא מביאה את המקור לכך שכוהן היושב בשעת עבודה במקדש פוסל את עבודתו ואף בדיעבד, ואח"כ מבררת מדוע אינו חייב על כך מיתה.
דף כד עמוד א * הגמרא מביאה את המקור לכך שחציצה בין רגלי הכוהן לקרקע העזרה פוסלת בשעת עבודה. * אם רגלו אחת על הרצפה ורגלו השניה על גבי דבר החוצץ - אם ייטלו את הדבר החוצץ ויצליח לעמוד על רגלו האחת שעל הרצפה, עבודתו כשירה. * הגמרא נשארה בספק אם עבודת הכוהן כשירה במקרים הבאים: אם נדלדלה האבן של הרצפה ועמד עליה (ודעתו לחבר את האבן לרצפה), נעקרה האבן ממקומה ועמד במקומה של האבן. * לדעת חכמים: קבלת הדם וזריקת הדם צריכות להיות ביד ימין, ולדעת רבי שמעון: קבלת הדם כשירה גם ביד שמאל. (והגמרא מבררת את טעמיהם). דף כד עמוד ב * לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון: קבלת הדם צריכה להיות ביד ימין, אך זריקת הדם כשירה גם ביד שמאל. * כל מקום שנאמר בתורה בעבודה המעכבת כפרה המילה "אצבע" או "כהונה" - העבודה צריכה להיות ביד ימין, אך לדעת רבי שמעון המילה "כהונה" לבדה אינה מספיקה כדי לחייב לעשות את העבודה ביד ימין. * לדעת רבי שמעון: זריקת הדם בשאר הקורבנות חוץ מחטאת (לפי רש"י) - כשירה גם ביד שמאל.
דף כה עמוד א * עבודת המנחה: אם בא לעשותה ביד - עליו לעובדה בימין (כדין זריקת חטאת), ואם בא לעשותה בכלי - רשאי לעובדה גם בשמאל (כדין זריקת אשם). * הגמרא מביאה את המקור לדין המשנה, שדם שנשפך על הרצפה לאחר שחיטתו של הקורבן לפני שהתקבל בכלי ואח"כ אספו הכוהן מהרצפה, פסול. * השוחט - צריך שיקבל את כל דמו של פר. * השוחט - צריך שיגביה סכין למעלה מיד לאחר השחיטה (כדי שלא ייפול הדם שעל הסכין לתוך המזרק). (ואת הסכין מקנח בשפת מזרק). דף כה עמוד ב * השוחט - צריך שייתן את הורידין (שבצוואר הקורבן) באוויר שכנגד תוך הכלי. * רבי אסי מסתפק מה הדין במקרה שקיבל את הדם והחזיק את הכלי כנגד ורידי הצוואר ונפחתו שולי הכלי לפני שהגיע הדם לתוך חללו ("אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא"). * הווייתן של המקוואות על ידי טהרה תהא (ולא על ידי דבר המקבל טומאה). * הצורם את אוזן הפר לאחר שחיטתו ואחר כך קיבל את דמו - פסול (לדעת רבי זירא בשם רבי: מום פוסל רק בשעת השחיטה והקבלה ולא בשעת הזריקה).
דף כו עמוד א * קודשי קודשים - שחיטתן בצפון העזרה וקיבול דמם בכלי שרת בצפון העזרה, קודשים קלים - שחיטתן בפנים (=בעזרה) וקיבול דמם בכלי שרת בפנים. * הגמרא מנסה (פעמיים) להוכיח שבשר קודשים קלים שיצא חוץ לעזרה לפני זריקת הדם פסול, אך דוחה ניסיונות הוכחה אלו. * הגמרא דנה באופנים שונים של שחיטה וקבלה. דף כו עמוד ב * במשנה (בעמוד א) מבואר שאם זרק את הדם במקום שאינו ראוי, פסול - ושמואל מחדש שהבשר הוא זה שפסול אבל הבעלים נתכפרו ויצאו ידי חובתם (זריקה שלא במקומה נחשבת כזריקה במקומה לעניין כפרה לבעלים). * לדעת רבא: אין מחשבה של פסול פוסלת את הקורבן אלא במי שראוי לעבודה ובדבר הראוי לעבודה ובמקום הראוי לעבודה.
דף כז עמוד א * ריש לקיש חולק על שמואל, וסובר שכוונת המשנה (בדף הקודם) היא שאם זרק שלא במקומה ובמחשבה לאכול בשר חוץ לזמנו פסול, ופסול ממש ואף הבעלים לא נתכפרו. (ומסכים עם שמואל שדם שניתן שלא במקומו בשתיקה מכפר כאילו ניתן במקומו). * רבי יוחנן חולק על שמואל וריש לקיש, וסובר שזריקה שלא במקומה איננה נחשבת כמו זריקה במקומה גם כשזרק את הדם בשתיקה ללא מחשבת פסול (אך מכל מקום קלט המזבח את הדם ולא יאספנו לזורקו שנית). דף כז עמוד ב * רב נחמן בר יצחק מביא הוכחה מברייתא לדברי רבי יוחנן, שקיימת שיטה הסוברת שאף על פי שזריקה שלא במקומה לא נחשבת כבמקומה, מכל מקום קלט המזבח את הדם ולא יאספנו לזורקו שנית. * לדעת רבי אלעזר: מזבח הפנימי מקדש פסולים (ואפילו אלו שאינם ראויים לו), שאם עלו עליו לא ירדו.
דף כח עמוד א * לדעת שמואל (הסובר, שעור אליה נחשב כאליה, ונקטר על המזבח): התנא של המשנה (שבסוף העמוד הקודם) הוא רבי אליעזר, הסובר ש"מחשבין מאכילת מזבח לאכילת אדם ומאכילת אדם לאכילת מזבח". * לדעת רב הונא: עור אליה לא נחשב כאליה לעניין מצות הקטרה. * לדעת רב חסדא: עור אליה נחשב כאליה לעניין מצות הקטרה, אך המשנה עוסקת באליה של גדי שאינה קרבה אלא נאכלת. * מסוף עמוד זה ועד תחילת הדף הבא, הגמרא מבררת את המקור לכך שמחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו פוסלת והאוכל מקורבן שחשב עליו חוץ לזמנו חייב כרת. דף כח עמוד ב * נותר דומה למחשבת חוץ לזמנו בשני דברים, ומחשבת חוץ למקומו דומה למחשבת חוץ לזמנו בארבעה דברים. * הטעם שהפסוק "וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא" עוסק דווקא בנותר, הוא בגלל שיש גזירה שוה ('קדש' 'קדש') המלמדת על כך. * רבא דורש את הפסוק הארוך "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו..." ולומד ממנו מספר הלכות.
דף כט עמוד א * לדעת רבא: מחשבת חוץ למקומו - אינה פוסלת אלא או בקודשי קודשים שחישב עליהם לאוכלם חוץ לעזרה או בקודשים קלים שחישב לאוכלם חוץ לעיר. * הגמרא מביאה ברייתא הדורשת ומוכיחה שפיגול חל על ידי מחשבה בשעת העבודה לאכול את הבשר חוץ לזמנו (ולא על ידי אכילת הבשר בפועל לאחר זמן). דף כט עמוד ב * אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשים ממנו ממון (רש"י: שגזל) ואין לו. * דרשת רבי ינאי מהפסוק "לֹא יֵחָשֵׁב" - ללישנא הראשונה: מחשבת פסול מוציאה מיד פיגול, ללישנא השניה: המחשב בקודשים מחשבת פסול לוקה לדעת רבי יהודה. * לדעת חכמים מחשבות מוציאות זו מזו, ולדעת רבי יהודה אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום הרי זה פיגול - לדעת אילפא: המחלוקת היא בשתי עבודות, אבל בעבודה אחת מחשבות מוציאות זו מזו, ולדעת רבי יוחנן: המחלוקת היא אף בעבודה אחת.
