דף כג עמוד א * הגמרא מקשה (מברייתא וממשנה) על דעתם של זקני דרום, הסוברים שטמא מת ששלח פסחו יצא בדיעבד, ומתרצת. * רמי בר חמא מסתפק אם הותרה "טומאת התהום" לכוהן המרצה בקורבנותיהם של נזיר ועושה פסח. * רמי בר חמא חולק על זקני דרום וסובר שטמא מת אינו משלח קורבנותיו. דף כג עמוד ב * הגמרא מקשה מברייתא על רמי בר חמא ומתרצת, ואח"כ מביאה שיש מי שמקשה מהברייתא על זקני דרום ומתרצת. * הגמרא מביאה את המקור לכך שכוהן היושב בשעת עבודה במקדש פוסל את עבודתו ואף בדיעבד, ואח"כ מבררת מדוע אינו חייב על כך מיתה.
דף כד עמוד א * הגמרא מביאה את המקור לכך שחציצה בין רגלי הכוהן לקרקע העזרה פוסלת בשעת עבודה. * אם רגלו אחת על הרצפה ורגלו השניה על גבי דבר החוצץ - אם ייטלו את הדבר החוצץ ויצליח לעמוד על רגלו האחת שעל הרצפה, עבודתו כשירה. * הגמרא נשארה בספק אם עבודת הכוהן כשירה במקרים הבאים: אם נדלדלה האבן של הרצפה ועמד עליה (ודעתו לחבר את האבן לרצפה), נעקרה האבן ממקומה ועמד במקומה של האבן. * לדעת חכמים: קבלת הדם וזריקת הדם צריכות להיות ביד ימין, ולדעת רבי שמעון: קבלת הדם כשירה גם ביד שמאל. (והגמרא מבררת את טעמיהם). דף כד עמוד ב * לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון: קבלת הדם צריכה להיות ביד ימין, אך זריקת הדם כשירה גם ביד שמאל. * כל מקום שנאמר בתורה בעבודה המעכבת כפרה המילה "אצבע" או "כהונה" - העבודה צריכה להיות ביד ימין, אך לדעת רבי שמעון המילה "כהונה" לבדה אינה מספיקה כדי לחייב לעשות את העבודה ביד ימין. * לדעת רבי שמעון: זריקת הדם בשאר הקורבנות חוץ מחטאת (לפי רש"י) - כשירה גם ביד שמאל.
דף כה עמוד א * עבודת המנחה: אם בא לעשותה ביד - עליו לעובדה בימין (כדין זריקת חטאת), ואם בא לעשותה בכלי - רשאי לעובדה גם בשמאל (כדין זריקת אשם). * הגמרא מביאה את המקור לדין המשנה, שדם שנשפך על הרצפה לאחר שחיטתו של הקורבן לפני שהתקבל בכלי ואח"כ אספו הכוהן מהרצפה, פסול. * השוחט - צריך שיקבל את כל דמו של פר. * השוחט - צריך שיגביה סכין למעלה מיד לאחר השחיטה (כדי שלא ייפול הדם שעל הסכין לתוך המזרק). (ואת הסכין מקנח בשפת מזרק). דף כה עמוד ב * השוחט - צריך שייתן את הורידין (שבצוואר הקורבן) באוויר שכנגד תוך הכלי. * רבי אסי מסתפק מה הדין במקרה שקיבל את הדם והחזיק את הכלי כנגד ורידי הצוואר ונפחתו שולי הכלי לפני שהגיע הדם לתוך חללו ("אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא"). * הווייתן של המקוואות על ידי טהרה תהא (ולא על ידי דבר המקבל טומאה). * הצורם את אוזן הפר לאחר שחיטתו ואחר כך קיבל את דמו - פסול (לדעת רבי זירא בשם רבי: מום פוסל רק בשעת השחיטה והקבלה ולא בשעת הזריקה).
דף כו עמוד א * קודשי קודשים - שחיטתן בצפון העזרה וקיבול דמם בכלי שרת בצפון העזרה, קודשים קלים - שחיטתן בפנים (=בעזרה) וקיבול דמם בכלי שרת בפנים. * הגמרא מנסה (פעמיים) להוכיח שבשר קודשים קלים שיצא חוץ לעזרה לפני זריקת הדם פסול, אך דוחה ניסיונות הוכחה אלו. * הגמרא דנה באופנים שונים של שחיטה וקבלה. דף כו עמוד ב * במשנה (בעמוד א) מבואר שאם זרק את הדם במקום שאינו ראוי, פסול - ושמואל מחדש שהבשר הוא זה שפסול אבל הבעלים נתכפרו ויצאו ידי חובתם (זריקה שלא במקומה נחשבת כזריקה במקומה לעניין כפרה לבעלים). * לדעת רבא: אין מחשבה של פסול פוסלת את הקורבן אלא במי שראוי לעבודה ובדבר הראוי לעבודה ובמקום הראוי לעבודה.
דף כז עמוד א * ריש לקיש חולק על שמואל, וסובר שכוונת המשנה (בדף הקודם) היא שאם זרק שלא במקומה ובמחשבה לאכול בשר חוץ לזמנו פסול, ופסול ממש ואף הבעלים לא נתכפרו. (ומסכים עם שמואל שדם שניתן שלא במקומו בשתיקה מכפר כאילו ניתן במקומו). * רבי יוחנן חולק על שמואל וריש לקיש, וסובר שזריקה שלא במקומה איננה נחשבת כמו זריקה במקומה גם כשזרק את הדם בשתיקה ללא מחשבת פסול (אך מכל מקום קלט המזבח את הדם ולא יאספנו לזורקו שנית). דף כז עמוד ב * רב נחמן בר יצחק מביא הוכחה מברייתא לדברי רבי יוחנן, שקיימת שיטה הסוברת שאף על פי שזריקה שלא במקומה לא נחשבת כבמקומה, מכל מקום קלט המזבח את הדם ולא יאספנו לזורקו שנית. * לדעת רבי אלעזר: מזבח הפנימי מקדש פסולים (ואפילו אלו שאינם ראויים לו), שאם עלו עליו לא ירדו.
דף כח עמוד א * לדעת שמואל (הסובר, שעור אליה נחשב כאליה, ונקטר על המזבח): התנא של המשנה (שבסוף העמוד הקודם) הוא רבי אליעזר, הסובר ש"מחשבין מאכילת מזבח לאכילת אדם ומאכילת אדם לאכילת מזבח". * לדעת רב הונא: עור אליה לא נחשב כאליה לעניין מצות הקטרה. * לדעת רב חסדא: עור אליה נחשב כאליה לעניין מצות הקטרה, אך המשנה עוסקת באליה של גדי שאינה קרבה אלא נאכלת. * מסוף עמוד זה ועד תחילת הדף הבא, הגמרא מבררת את המקור לכך שמחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו פוסלת והאוכל מקורבן שחשב עליו חוץ לזמנו חייב כרת. דף כח עמוד ב * נותר דומה למחשבת חוץ לזמנו בשני דברים, ומחשבת חוץ למקומו דומה למחשבת חוץ לזמנו בארבעה דברים. * הטעם שהפסוק "וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא" עוסק דווקא בנותר, הוא בגלל שיש גזירה שוה ('קדש' 'קדש') המלמדת על כך. * רבא דורש את הפסוק הארוך "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו..." ולומד ממנו מספר הלכות.
דף כט עמוד א * לדעת רבא: מחשבת חוץ למקומו - אינה פוסלת אלא או בקודשי קודשים שחישב עליהם לאוכלם חוץ לעזרה או בקודשים קלים שחישב לאוכלם חוץ לעיר. * הגמרא מביאה ברייתא הדורשת ומוכיחה שפיגול חל על ידי מחשבה בשעת העבודה לאכול את הבשר חוץ לזמנו (ולא על ידי אכילת הבשר בפועל לאחר זמן). דף כט עמוד ב * אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשים ממנו ממון (רש"י: שגזל) ואין לו. * דרשת רבי ינאי מהפסוק "לֹא יֵחָשֵׁב" - ללישנא הראשונה: מחשבת פסול מוציאה מיד פיגול, ללישנא השניה: המחשב בקודשים מחשבת פסול לוקה לדעת רבי יהודה. * לדעת חכמים מחשבות מוציאות זו מזו, ולדעת רבי יהודה אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום הרי זה פיגול - לדעת אילפא: המחלוקת היא בשתי עבודות, אבל בעבודה אחת מחשבות מוציאות זו מזו, ולדעת רבי יוחנן: המחלוקת היא אף בעבודה אחת.
דף ל עמוד א * האומר "הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים" - לדעת רבי מאיר: הרי זו תמורת עולה, לדעת רבי יוסי: אם לכך נתכוון תחילה, הואיל ואי אפשר להוציא שני שמות כאחת, דבריו קיימים. * האומר "הרי זו תמורת עולה ושלמים" או "הרי בהמה זו לחצות לעולה ושלמים" - לדעת אביי: רבי מאיר מודה שדבריו קיימים, לדעת רבא: גם בזה רבי מאיר חולק. * לדעת רב דימי: רבי מאיר סובר כמו רבי יהודה הסובר "תפוס לשון ראשון" (ונחלק רבי מאיר על רבי יוסי הסובר אין אומרים "תפוס לשון ראשון"). דף ל עמוד ב * לדעת רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן: רבי מאיר לא סובר כמו רבי יהודה הסובר "תפוס לשון ראשון" (ונחלק רבי מאיר על רבי יוסי בפירוש דעתו של אדם שאמר "תמורת עולה תמורת שלמים"). * למסקנת הגמרא: גם במקרה שאמר "כזית למחר וכזית בחוץ" (ולא רק במקרה שאמר "כזית למחר כזית בחוץ") חולק רבי יהודה וסובר שאומרים "תפוס לשון ראשון", ולכן זה פיגול וחייבים עליו כרת.
דף לא עמוד א * חשב לאכול חצי זית חוץ לזמנו ואחר כך חשב לאכול חצי זית חוץ למקומו ואחר כך חשב לאכול חצי זית חוץ לזמנו - לדעת רבא (ורב אשי): פיגול (כי מצטרפים שני חצאי הזיתים של מחשבת חוץ לזמנו), לדעת רב המנונא: לא פיגול (אלא פסול). (וכל אחד מהם מביא סיוע לדבריו ממשנה). * רב דימי בשם בר קפרא: חצי זית חוץ למקומו וחצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ לזמנו - פיגול. * רבין בשם בר קפרא: חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו - פיגול. * רב אשי בשם בר קפרא: חצי זית חוץ לזמנו וכזית חציו חוץ למקומו וחציו חוץ לזמנו - פיגול. * חישב בשעת שחיטת הזבח שיאכלוהו כלבים או אש למחר - הרי זה פיגול. דף לא עמוד ב * חישב ששני בני אדם יאכלו כל אחד חצי זית (במחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו) - מצטרפים. * רבא מסתפק מה הדין כאשר חישב לאכול כזית (במחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו) במשך זמן של יותר מכדי אכילת פרס. * הסיפא של המשנה (כט עמוד ב) - לדעת רבי ירמיה: הסיפא כדעת רבי אליעזר (הסובר שמחשבים מאכילת אדם לאכילת מזבח ולהיפך), לדעת אביי: אפשר לומר שהסיפא גם כדעת חכמים. * תחילת המשנה הראשונה של פרק שלישי, המתחיל בסוף עמוד זה, מבארת ששחיטה כשירה בזרים, נשים, עבדים וטמאים.
דף לב עמוד א * שחיטה כשירה בזר לכתחילה, אך המשנה נקטה לשון של דיעבד בגלל ששנתה גם טמא, וטמא לכתחילה לא ישחט שמא יגע בבשר. * הדרשה מפסוק (המובאת בברייתא), ששחיטה כשירה רק בטהורים ולא בטמאים, איננה דרשה גמורה אלא רק אסמכתא מדרבנן. דף לב עמוד ב * לדעת שמעון התימני: גם השוחט צריך להיות בעזרה. * לדעת עולא בשם ריש לקיש: טמא שהכניס ידו לפנים העזרה - לוקה ("ביאה במקצת שמה ביאה"). * למסקנת הגמרא: רב יוסף מדייק מדברי עולא, שאם רובם של ישראל היו טמאים בערב הפסח טומאת מת ונעשו לאחר מכן טמאים בטומאת זיבה - הואיל והותרו לטומאתם הותרו לזיבתם.
דף לג עמוד א * הגמרא מביאה סיוע לדעת עולא (שבעמוד הקודם), הסובר ש"ביאה במקצת שמה ביאה", אך רב יוסף דוחה את הסיוע (ומובאות שתי לישנות כיצד רב יוסף דוחה את הסיוע). * כל הסמיכות צריכות להיות תכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו של אשם מצורע, והגמרא מביאה שתי לישנות בדעת רב אדא בר מתנה לטעם של דין זה. דף לג עמוד ב * לדעת רבינא, מה שעולא אמר, ש"ביאה במקצת שמה ביאה", זה רק בנוגע לחיוב מלקות אך לא לענין חיוב כרת. * טמא שנגע בקודש - לדעת ריש לקיש: לוקה, לדעת רבי יוחנן: אינו לוקה. * המקור לאזהרה לאוכל בשר קודש - לדעת ריש לקיש: מהפסוק "בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע", ולדעת רבי יוחנן: בגזירה שוה מביאת מקדש. (והגמרא מביאה ברייתא כדעת ריש לקיש).
דף לד עמוד א * טמא שאכל בשר קודש לפני זריקה - לדעת ריש לקיש: לוקה, לדעת רבי יוחנן: אינו לוקה. * בשר קורבן שנטמא ואכלו אדם טהור לפני זריקה - לדעת אביי: לדברי הכל לוקה, לדעת רבא: לדברי הכל אינו לוקה. * למסקנה: המעלה אברי בהמה טמאה על גבי המזבח - אין לוקים עליו (ועובר בעשה), המעלה אברי חיה טהורה על גבי המזבח - לדעת רבי יוחנן עובר בעשה, ולדעת ריש לקיש לא עובר בעשה (ורבא מקשה על דבריו). דף לד עמוד ב * מי שהוא פסול לעבודה וקיבל את הדם וזרקו על גבי המזבח - הזריקה לא נחשבת לזריקה לעניין זה שהדם הנשאר בצוואר הבהמה נחשב לשיירי הדם ואינו ראוי לזריקה על גבי המזבח (כך לפי הלישנא הראשונה, אך לפי הלישנא השניה ספק הוא מה הדין). * קורבן חטאת שקיבל את דמו בשתי כוסות והזה מדמו של כוס אחת את ארבע המתנות על גבי המזבח - נחלקו חכמים ורבי אלעזר ברבי שמעון אם הדם שבכוס האחר דחוי ופסול או שנעשה שיריים (ושופכים אותו על יסוד המזבח). * לדעת רבא: המשנה (בתחילת הפרק) היא כדעת חנן המצרי (הסובר שאין דין דחויין), ולדעת רב אשי: המשנה היא אף כדעת החולקים על חנן המצרי (ולדעתם כל דבר שבידו להכשירו לא נעשה דחוי).
