דף כו עמוד א * קודשי קודשים - שחיטתן בצפון העזרה וקיבול דמם בכלי שרת בצפון העזרה, קודשים קלים - שחיטתן בפנים (=בעזרה) וקיבול דמם בכלי שרת בפנים. * הגמרא מנסה (פעמיים) להוכיח שבשר קודשים קלים שיצא חוץ לעזרה לפני זריקת הדם פסול, אך דוחה ניסיונות הוכחה אלו. * הגמרא דנה באופנים שונים של שחיטה וקבלה. דף כו עמוד ב * במשנה (בעמוד א) מבואר שאם זרק את הדם במקום שאינו ראוי, פסול - ושמואל מחדש שהבשר הוא זה שפסול אבל הבעלים נתכפרו ויצאו ידי חובתם (זריקה שלא במקומה נחשבת כזריקה במקומה לעניין כפרה לבעלים). * לדעת רבא: אין מחשבה של פסול פוסלת את הקורבן אלא במי שראוי לעבודה ובדבר הראוי לעבודה ובמקום הראוי לעבודה.
דף כז עמוד א * ריש לקיש חולק על שמואל, וסובר שכוונת המשנה (בדף הקודם) היא שאם זרק שלא במקומה ובמחשבה לאכול בשר חוץ לזמנו פסול, ופסול ממש ואף הבעלים לא נתכפרו. (ומסכים עם שמואל שדם שניתן שלא במקומו בשתיקה מכפר כאילו ניתן במקומו). * רבי יוחנן חולק על שמואל וריש לקיש, וסובר שזריקה שלא במקומה איננה נחשבת כמו זריקה במקומה גם כשזרק את הדם בשתיקה ללא מחשבת פסול (אך מכל מקום קלט המזבח את הדם ולא יאספנו לזורקו שנית). דף כז עמוד ב * רב נחמן בר יצחק מביא הוכחה מברייתא לדברי רבי יוחנן, שקיימת שיטה הסוברת שאף על פי שזריקה שלא במקומה לא נחשבת כבמקומה, מכל מקום קלט המזבח את הדם ולא יאספנו לזורקו שנית. * לדעת רבי אלעזר: מזבח הפנימי מקדש פסולים (ואפילו אלו שאינם ראויים לו), שאם עלו עליו לא ירדו.
דף כח עמוד א * לדעת שמואל (הסובר, שעור אליה נחשב כאליה, ונקטר על המזבח): התנא של המשנה (שבסוף העמוד הקודם) הוא רבי אליעזר, הסובר ש"מחשבין מאכילת מזבח לאכילת אדם ומאכילת אדם לאכילת מזבח". * לדעת רב הונא: עור אליה לא נחשב כאליה לעניין מצות הקטרה. * לדעת רב חסדא: עור אליה נחשב כאליה לעניין מצות הקטרה, אך המשנה עוסקת באליה של גדי שאינה קרבה אלא נאכלת. * מסוף עמוד זה ועד תחילת הדף הבא, הגמרא מבררת את המקור לכך שמחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו פוסלת והאוכל מקורבן שחשב עליו חוץ לזמנו חייב כרת. דף כח עמוד ב * נותר דומה למחשבת חוץ לזמנו בשני דברים, ומחשבת חוץ למקומו דומה למחשבת חוץ לזמנו בארבעה דברים. * הטעם שהפסוק "וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא" עוסק דווקא בנותר, הוא בגלל שיש גזירה שוה ('קדש' 'קדש') המלמדת על כך. * רבא דורש את הפסוק הארוך "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו..." ולומד ממנו מספר הלכות.
דף כט עמוד א * לדעת רבא: מחשבת חוץ למקומו - אינה פוסלת אלא או בקודשי קודשים שחישב עליהם לאוכלם חוץ לעזרה או בקודשים קלים שחישב לאוכלם חוץ לעיר. * הגמרא מביאה ברייתא הדורשת ומוכיחה שפיגול חל על ידי מחשבה בשעת העבודה לאכול את הבשר חוץ לזמנו (ולא על ידי אכילת הבשר בפועל לאחר זמן). דף כט עמוד ב * אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשים ממנו ממון (רש"י: שגזל) ואין לו. * דרשת רבי ינאי מהפסוק "לֹא יֵחָשֵׁב" - ללישנא הראשונה: מחשבת פסול מוציאה מיד פיגול, ללישנא השניה: המחשב בקודשים מחשבת פסול לוקה לדעת רבי יהודה. * לדעת חכמים מחשבות מוציאות זו מזו, ולדעת רבי יהודה אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום הרי זה פיגול - לדעת אילפא: המחלוקת היא בשתי עבודות, אבל בעבודה אחת מחשבות מוציאות זו מזו, ולדעת רבי יוחנן: המחלוקת היא אף בעבודה אחת.
דף ל עמוד א * האומר "הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים" - לדעת רבי מאיר: הרי זו תמורת עולה, לדעת רבי יוסי: אם לכך נתכוון תחילה, הואיל ואי אפשר להוציא שני שמות כאחת, דבריו קיימים. * האומר "הרי זו תמורת עולה ושלמים" או "הרי בהמה זו לחצות לעולה ושלמים" - לדעת אביי: רבי מאיר מודה שדבריו קיימים, לדעת רבא: גם בזה רבי מאיר חולק. * לדעת רב דימי: רבי מאיר סובר כמו רבי יהודה הסובר "תפוס לשון ראשון" (ונחלק רבי מאיר על רבי יוסי הסובר אין אומרים "תפוס לשון ראשון"). דף ל עמוד ב * לדעת רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן: רבי מאיר לא סובר כמו רבי יהודה הסובר "תפוס לשון ראשון" (ונחלק רבי מאיר על רבי יוסי בפירוש דעתו של אדם שאמר "תמורת עולה תמורת שלמים"). * למסקנת הגמרא: גם במקרה שאמר "כזית למחר וכזית בחוץ" (ולא רק במקרה שאמר "כזית למחר כזית בחוץ") חולק רבי יהודה וסובר שאומרים "תפוס לשון ראשון", ולכן זה פיגול וחייבים עליו כרת.
דף לא עמוד א * חשב לאכול חצי זית חוץ לזמנו ואחר כך חשב לאכול חצי זית חוץ למקומו ואחר כך חשב לאכול חצי זית חוץ לזמנו - לדעת רבא (ורב אשי): פיגול (כי מצטרפים שני חצאי הזיתים של מחשבת חוץ לזמנו), לדעת רב המנונא: לא פיגול (אלא פסול). (וכל אחד מהם מביא סיוע לדבריו ממשנה). * רב דימי בשם בר קפרא: חצי זית חוץ למקומו וחצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ לזמנו - פיגול. * רבין בשם בר קפרא: חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו - פיגול. * רב אשי בשם בר קפרא: חצי זית חוץ לזמנו וכזית חציו חוץ למקומו וחציו חוץ לזמנו - פיגול. * חישב בשעת שחיטת הזבח שיאכלוהו כלבים או אש למחר - הרי זה פיגול. דף לא עמוד ב * חישב ששני בני אדם יאכלו כל אחד חצי זית (במחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו) - מצטרפים. * רבא מסתפק מה הדין כאשר חישב לאכול כזית (במחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו) במשך זמן של יותר מכדי אכילת פרס. * הסיפא של המשנה (כט עמוד ב) - לדעת רבי ירמיה: הסיפא כדעת רבי אליעזר (הסובר שמחשבים מאכילת אדם לאכילת מזבח ולהיפך), לדעת אביי: אפשר לומר שהסיפא גם כדעת חכמים. * תחילת המשנה הראשונה של פרק שלישי, המתחיל בסוף עמוד זה, מבארת ששחיטה כשירה בזרים, נשים, עבדים וטמאים.
דף לב עמוד א * שחיטה כשירה בזר לכתחילה, אך המשנה נקטה לשון של דיעבד בגלל ששנתה גם טמא, וטמא לכתחילה לא ישחט שמא יגע בבשר. * הדרשה מפסוק (המובאת בברייתא), ששחיטה כשירה רק בטהורים ולא בטמאים, איננה דרשה גמורה אלא רק אסמכתא מדרבנן. דף לב עמוד ב * לדעת שמעון התימני: גם השוחט צריך להיות בעזרה. * לדעת עולא בשם ריש לקיש: טמא שהכניס ידו לפנים העזרה - לוקה ("ביאה במקצת שמה ביאה"). * למסקנת הגמרא: רב יוסף מדייק מדברי עולא, שאם רובם של ישראל היו טמאים בערב הפסח טומאת מת ונעשו לאחר מכן טמאים בטומאת זיבה - הואיל והותרו לטומאתם הותרו לזיבתם.
דף לג עמוד א * הגמרא מביאה סיוע לדעת עולא (שבעמוד הקודם), הסובר ש"ביאה במקצת שמה ביאה", אך רב יוסף דוחה את הסיוע (ומובאות שתי לישנות כיצד רב יוסף דוחה את הסיוע). * כל הסמיכות צריכות להיות תכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו של אשם מצורע, והגמרא מביאה שתי לישנות בדעת רב אדא בר מתנה לטעם של דין זה. דף לג עמוד ב * לדעת רבינא, מה שעולא אמר, ש"ביאה במקצת שמה ביאה", זה רק בנוגע לחיוב מלקות אך לא לענין חיוב כרת. * טמא שנגע בקודש - לדעת ריש לקיש: לוקה, לדעת רבי יוחנן: אינו לוקה. * המקור לאזהרה לאוכל בשר קודש - לדעת ריש לקיש: מהפסוק "בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע", ולדעת רבי יוחנן: בגזירה שוה מביאת מקדש. (והגמרא מביאה ברייתא כדעת ריש לקיש).
דף לד עמוד א * טמא שאכל בשר קודש לפני זריקה - לדעת ריש לקיש: לוקה, לדעת רבי יוחנן: אינו לוקה. * בשר קורבן שנטמא ואכלו אדם טהור לפני זריקה - לדעת אביי: לדברי הכל לוקה, לדעת רבא: לדברי הכל אינו לוקה. * למסקנה: המעלה אברי בהמה טמאה על גבי המזבח - אין לוקים עליו (ועובר בעשה), המעלה אברי חיה טהורה על גבי המזבח - לדעת רבי יוחנן עובר בעשה, ולדעת ריש לקיש לא עובר בעשה (ורבא מקשה על דבריו). דף לד עמוד ב * מי שהוא פסול לעבודה וקיבל את הדם וזרקו על גבי המזבח - הזריקה לא נחשבת לזריקה לעניין זה שהדם הנשאר בצוואר הבהמה נחשב לשיירי הדם ואינו ראוי לזריקה על גבי המזבח (כך לפי הלישנא הראשונה, אך לפי הלישנא השניה ספק הוא מה הדין). * קורבן חטאת שקיבל את דמו בשתי כוסות והזה מדמו של כוס אחת את ארבע המתנות על גבי המזבח - נחלקו חכמים ורבי אלעזר ברבי שמעון אם הדם שבכוס האחר דחוי ופסול או שנעשה שיריים (ושופכים אותו על יסוד המזבח). * לדעת רבא: המשנה (בתחילת הפרק) היא כדעת חנן המצרי (הסובר שאין דין דחויין), ולדעת רב אשי: המשנה היא אף כדעת החולקים על חנן המצרי (ולדעתם כל דבר שבידו להכשירו לא נעשה דחוי).
דף לה עמוד א * האוכל את דם התמצית - עובר באיסור לא תעשה, ולדעת רבי יהודה חייב כרת. * לדעת כולם: דם התמצית פסול לזריקה ואינו מכפר, ולדעת רבי יהודה: אם דם התמצית מעורב עם דם כשר, אינו מבטל את הדם הכשר ואפשר לזורקו. * לדעת חכמים: פוקקים את העזרה בערב פסח, כי זה שבח לבני אהרן שיהלכו עד ארכובותיהם בדם (בזמן הולכת עצים למערכה). * הדם והדיו והדבש והחלב - יבשים חוצצים, לחים אין חוצצים. * לדעת רבי אלעזר: יש דברים שהמחשבה בהם אינה מפגלת, אך אם נתפגל הקורבן על ידי דבר אחר אף הם מתפגלים. דף לה עמוד ב * הגמרא (החל מסוף העמוד הקודם) מביאה שתי ראיות לדעת רבי אלעזר ודוחה אותן, ומביאה קושיה של רבה על דעת רבי אלעזר ומתרצת, ולבסוף מביאה את רבא שמוכיח מהמשנה (שבעמוד א) כדעת רבי אלעזר. * לדעת רבי עקיבא: בעל מום שעלה על המזבח לא ירד, ורבי יוחנן מבאר שדין זה לא נאמר אלא רק בדוקין שבעין וכן לא נאמר אלא רק אם קדם הקדשם את מומם. * לדעת רבי יוחנן: רבי עקיבא מודה בעולת נקבה שאם עלתה על המזבח תרד (כי אין עולה באה אלא מזכרים, ולכן נחשב כקדם מומה להקדשה).
דף לו עמוד א * למסקנת הגמרא: הטעם של רבי יהודה (הסובר, שאם שחט במחשבה להניח את דמו או את אימוריו למחר או להוציאם לחוץ, פסול) הוא מסברה. * נחלקו תנאים בדעת רבי יהודה מה הדין במקרה שחישב בשעת שחיטת קורבן חטאת להכניס את דמה לתוך ההיכל (נחלקו אם הקורבן פסול או כשר). דף לו עמוד ב * השוחט חטאת בדרום - נחלקו התנאים בדעת רבי יהודה אם סובר שחייב מלקות או לא. * הגמרא דוחה את דברי רבי אבא, הסובר שרבי יהודה מודה שהקורבן נעשה פיגול במקרה שחישב להניח את הדם למחר וחישב בעבודה השניה על מנת לאכול מבשרו חוץ לזמנו. * לדעת רבינא בר סילא: אם חישב בשעת עבודת הזבח שיאכלוהו טמאים למחר - הקורבן נעשה פיגול, וחייב כרת על אכילתו. * לדעת רב דימי בר חיננא: בשר קורבן פסח שלא נצלה ולחמי תודה שלא הורמו - אם אכל מהם בטומאת הגוף, חייב כרת. * הגמרא בתחילת פרק רביעי, המתחיל בסוף עמוד זה, מבררת את המקור לכך ש"כל הניתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה אחת כיפר".
דף לז עמוד א * בסוף העמוד הקודם, הברייתא לומדת מהפסוק "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ" ש"כל הניתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה אחת כיפר" - והגמרא בעמוד זה מקשה שהפסוק נדרש ללימוד אחר ומתרצת, וכך שוב מקשה עוד שתי פעמים ומתרצת. * הברייתא הראשונה בעמוד לומדת מהפסוק "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ" שכל הדמים טעונים מתן יסוד למזבח. * ברייתא אחרת לומדת מפסוק זה שה"ניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא". * מעשר בהמה ופסח טעונים מתן דמים ואימורים לגבי המזבח - רבי ישמעאל לומד זאת מהפסוק "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ", ורבי יוסי הגלילי לומד זאת מהפסוק "דָּמָם... חֶלְבָּם...". דף לז עמוד ב * בכור בעל מום - ניתן לכוהן (והגמרא מבררת את המקור לכך לדעות השונות). * תמורת מעשר ופסח - אינם קרבים (והגמרא מבררת את המקור לכך לדעות השונות). * התנאים שדרשו את הפסוק "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ" לדרשה אחרת, לומדים מחטאת ש"כל הניתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה אחת כיפר". * הגמרא מבררת את טעם מחלוקת בית הלל ובית שמאי, שנחלקו אם בדיעבד רק מתנה אחת מעכבת בחטאת או שתי מתנות.
