דף לח עמוד א * הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדעת בית הלל הסובר שחטאת שניתנה במתנה אחת כשירה ("וְכִפֶּר" "וְכִפֶּר" "וְכִפֶּר"), וזאת לאחר שבעמוד הקודם הובאה דעתו של רב הונא שהביא מקור אחר. * לא מצינו דמים שחציים ניתנים למעלה מחוט הסיקרא וחציים ניתנים למטה מחוט הסיקרא. דף לח עמוד ב * קורבן חטאת - לדעת בית שמאי: שתי מתנות מתירות את האימורין ואת הבשר ומפגלות את הקורבן אם נתנם במחשבת פיגול, ולדעת בית הלל: מתנה אחת. (ובשאר הזבחים: מתנה אחת לדעת כולם). * רבי יוחנן ורב פפא מבארים דינים שונים שנוהגים בשלוש המתנות האחרונות של קורבן חטאת.
דף לט עמוד א * הגמרא דנה בהוכחה שהביא רב פפא לדבריו (בסוף העמוד הקודם) שגם בשלוש המתנות האחרונות של חטאת אם ניתז מדם החטאת על הבגד הבגד טעון כיבוס. * לדעת רבי נחמיה: שיירי הדם שהקריבן בחוץ - חייב. * הגמרא מביאה ברייתא המבארת את המקור לדין המשנה ש"כל הניתנין על המזבח הפנימי שחיסר אחת מן המתנות לא כיפר". דף לט עמוד ב * הברייתא מסוף העמוד הקודם ממשיכה לאורך כל העמוד, ובעמוד הבא הגמרא מבארת ברייתא זו. * שעירי עבודת כוכבים מכפרים על עבירת מצוה ידועה, ובניגוד לשעירי רגלים וראשי חודשים. * הזאות מעכבות בכל מקום, לעומת סמיכה ושירים.
דף מ עמוד א * הגמרא לאורך כל העמוד מבארת את הברייתא שבעמוד הקודם. * פרה אדומה ומצורע הבא להיטהר מנגעו - שניהם טעונים שבע הזאות, והזאות אלו מעכבות. * הגמרא מקשה מדוע הברייתא הצריכה לימוד מיוחד שגם ארבע המתנות שצריך לתת על הקרנות של המזבח הפנימי מעכבות את הכפרה - ומביאה את תירוצו של רבי ירמיה ואת תירוצו של אביי. דף מ עמוד ב * מזבח חדש שעדיין לא הקטירו עליו קטורת מעולם - אינו כשר להזות עליו את ההזאות של הפר. * הגמרא מביאה ברייתא כדעת רב פפא, שלא הוצרך הפסוק להקיש פר יום הכיפורים לפר העלם דבר של ציבור אלא כדי ללמוד ממנו את ההלכות שנתרבו מ"את בדם וטבילה" (כך לדעת רבי, אך לדעת רבי ישמעאל אין צורך בהיקש כדי ללמוד הלכות אלו, שהרי יש ללמוד אותן בקל וחומר).
דף מא עמוד א * לדעת תנא דבי רבי ישמעאל: דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בקל וחומר. * לדעת רב פפא בביאור דעת רבי ישמעאל (והגמרא מביאה ברייתא כמותו): התורה כתבה את המילה "לפר" כדי שפר העלם דבר של ציבור לא יהיה דבר הלמד בהיקש שאינו חוזר ומלמד בהיקש. * דין הקטרת יותרת הכבד ושתי הכליות בשעירי עבודת כוכבים נלמד בהיקש מפר העלם דבר של ציבור. דף מא עמוד ב * לדעת חכמים: פיגול נעשה רק אם פיגל בכל מתירי המנחה, ורבי מאיר חולק. * לדעת רבי שמעון בן לקיש: הטעם של רבי מאיר הוא לא כי הוא סובר ש"מפגלים בחצי מתיר", אלא בגלל שסובר שכל העושה דבר מה בלא מחשבה אנחנו אומרים שעל דעת הראשונה הוא עושה את מעשיו (והגמרא דוחה את ניסיון ההוכחה שלו מהמשנה לכך).
דף מב עמוד א * הגמרא מביאה ברייתא ומקשה ממנה על דעת ריש לקיש (הסובר שהטעם של רבי מאיר הוא לא כי הוא סובר ש"מפגלים בחצי מתיר", אלא בגלל שסובר ש"כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה"), ומביאה שלושה תירוצים (רב יצחק בר אבין, רבא, רב אשי), והתירוצים נדחו. * בברייתא מובא: בדמים הניתנים על המזבח הפנימי, ופיגל בין בראשונה בין בשניה ובין בשלישית, לדעת רבי מאיר: פיגול וחייבין עליו כרת, ולדעת חכמים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר - ונחלקו האמוראים (רב יצחק בר אבין, רבא, רב אשי) כיצד לפרש את הברייתא. דף מב עמוד ב * כהרצאת כשר כך הרצאת פסול - מה הרצאת כשר עד שיקרבו כל מתיריו, אף הרצאת פסול עד שיקרבו כל מתיריו (היינו: אין הקורבן נעשה פיגול אם נוסף בו פסול אחר מלבד פסול הפיגול). * הגמרא מביאה ברייתא נוספת ומקשה ממנה על דעת ריש לקיש, ומסיימת ב"קשיא". * המשנה מפרטת דברים שאין חייבים עליהם כרת באכילתם משום פיגול.
דף מג עמוד א * כל שיש לו מתירים או לאדם או למזבח - חייבים עליו משום פיגול. * עולא חידש, שאף קומץ נידון כולו כחלק אחד, ולכן אם עלה למזבח קומץ של פיגול ואחזה האש בחלק ממנו, אף אם ירד הקומץ מהמזבח, יעלה אותו כולו בחזרה. דף מג עמוד ב * לדעת רב אחאי: קומץ של מנחה שנתפגלה, שאת חציו העלו על גבי המזבח ואחזה בו האש, מעלים אף את החצי שנשאר בארץ. * לדעת רבי יוחנן: נותר וטמא שעלו על גבי המזבח ואחזה בהן האש - פקע מהם איסורם ואינו חייב על אכילתם. (לפי רש"י ע"פ הגהות הב"ח: דין זה לא נאמר בנוגע לפיגול). * "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ" - בברייתא מובאות ארבע דעות של תנאים המוכיחות שהפסוק עוסק בטומאת הגוף ולא בטומאת בשר.
דף מד עמוד א * הגמרא מביאה ברייתא המלמדת את המקור לדין המשנה, שכל שיש לו מתירים או לאדם או למזבח חייבים עליו משום פיגול. * "אמרי במערבא: כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכים זה לזה - הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט". * הגמרא מקשה שהרישא של הברייתא היא כדעת רבי מאיר והסיפא של הברייתא היא כדעת חכמים, ומביאה שלושה תירוצים (שניים מהם בעמוד הבא), ודוחה את התירוץ הראשון. * נסכי בהמה הבאים עם הזבח - לדעת רבי מאיר: חייבים עליהם משום פיגול. דף מד עמוד ב * לוג שמן של מצורע הבא עם האשם - לדעת רבי מאיר: חייבים עליו משום פיגול. * הגמרא מביאה ברייתא המלמדת את המקור לכך שבשר חטאת העוף נאכל לכוהנים. * גזל הגר שלא הספיק להשיב לו עד שמת ללא יורש - ניתן לכוהנים, והוא כממון של חולין ואין בו שום קדושה. * בענין פיגול בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, לדעת רבי אלעזר משום רבי יוסי הגלילי: פיגל בדבר הנעשה בחוץ - פיגל, פיגל בדבר הנעשה בפנים - לא פיגל.
דף מה עמוד א * לומדים את מסכת זבחים, אף שאינו נוגע לנו למעשה, משום "דרוש וקבל שכר". * נאמר בברייתא: "קדשי עובדי כוכבים לא נהנין ולא מועלין (בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית מועלין בהן) ואין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא ואין עושין תמורה ואין מביאין נסכים אבל קרבנן טעון נסכים דברי רבי שמעון, אמר רבי יוסי רואה אני בכולן להחמיר". (והגמרא מבררת את המקורות לדינים אלו). דף מה עמוד ב * דם של קורבן של עובד כוכבים שנטמא וזרקו כוהן על המזבח - לא הורצה הקורבן (והמקור לכך הוא מהמילים "לְרָצוֹן לָהֶם"). * במשנה מובא שלדעת ת"ק דברים שאין חייבים עליהם משום פיגול, חייבים עליהם משום נותר ומשום טמא (חוץ מן הדם), והגמרא מביאה ברייתא המלמדת את המקור לדין זה.
דף מו עמוד א * אין לך דבר שנעשית מצוותו ומועלים בו, חוץ מ: תרומת הדשן, בגדי כהונה (לדעת חכמים), ועגלה ערופה. * יש שלושה פסוקים הממעטים את הדם, ומהם לומדים למעט את הדם ממעילה מנותר ומטומאה (וכן לא חייבים על דם משום פיגול, אך דין זה כבר ידוע). דף מו עמוד ב * רבי יוחנן מבאר מדוע התורה כתבה שלוש פעמים כרת בטמא שאוכל שלמים. * במשנה (בדף הקודם) נחלקו חכמים ורבי שמעון אם חייבים משום טומאה על דברים שאינם ראויים לאכילה - לפי רב טביומי: נחלקו האמוראים אם המחלוקת היא רק בטומאת בשר (אך בטומאת הגוף לדברי הכל אינו לוקה) או אף בטומאת הגוף, ולפי רב כהנא: נחלקו האמוראים אם המחלוקת היא רק בטומאת הגוף (אבל בטומאת בשר לדברי הכל לוקה) או אף בטומאת בשר. * לשם ששה דברים הזבח נזבח: לשם זבח, לשם זובח, לשם השם, לשם אשים, לשם ריח, לשם ניחוח, והחטאת והאשם לשם חטא. (והגמרא מביאה את המקור לכך). * חטאת ששחטה לשם עולה - פסולה, לשם חולין - כשירה.
דף מז עמוד א * המתעסק בקודשים ושוחט בלי כוונה - פסול, ואף בדיעבד. (והגמרא מביאה את המקור לכך). * לדעת רבי יוסי (במשנה בעמוד הקודם) דיני מחשבה שנאמרו בקורבן אינם תלויים אלא בדעת העובד ולא בדעת הבעלים, ולדעת רבי אלעזר ברבי יוסי (בברייתא בעמוד זה) אף בדעת הבעלים (ואביי מביא שני תנאים נוספים שסוברים כך). * פרק חמישי ("איזהו מקומן של זבחים"), המתחיל בעמוד זה, מבאר באלו מקומות בבית המקדש נעשית שחיטתם וקבלת דמם של הקורבנות השונים, וכן פרטים נוספים. (ובכל הפרק אין מחלוקת). דף מז עמוד ב * המשנה בתחילת הפרק שנתה "קדשי קדשים שחיטתן בצפון" אך לא הוסיפה לשנות "וקיבול דמן בכלי שרת בצפון" בגלל שדין זה אינו נכון בנוגע לאשם מצורע (כי קיבול דמו הוא גם ביד). * אשם מצורע - שני כהנים מקבלים את דמו, אחד ביד ואחד בכלי, זה שקיבלו בכלי בא לו אצל מזבח וזה שקיבלו ביד בא לו אצל מצורע.
דף מח עמוד א * המשנה בתחילת הפרק פתחה בדין חטאת ששחיטתה בצפון ולא בדין עולה ששחיטתה בצפון, כי חביב לתנא לשנות תחילה דבר שנלמד מדרשה. * הגמרא מבררת את המקור לכך ששחיטת עולה (מהצאן ומהבקר) היא בצפון. * רבי עקיבא וחכמים נחלקו אם חייבים אשם תלוי על ספק מעילות. * רב פפא סובר שלדעת כולם לומדים "עליון מתחתון". * לדעת כולם: "אין גזירה שוה למחצה". * לדעת כולם: היקש עדיף מגזירה שוה. * הגמרא מבררת את המקור לכך ששחיטת החטאות וקבלת דמן נעשות בצפון (לכתחילה ואף בדיעבד). דף מח עמוד ב * הגמרא מבררת לאיזה צורך נאמר "אוֹתוֹ" בשעיר נשיא - הגמרא מביאה ארבע אפשרויות, ורק האפשרות השניה נשארת למסקנה. * "עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר" - לדעת רבי יהודה: לרבות שעיר נחשון לסמיכה, לדעת רבי שמעון: לרבות שעירי עבודת כוכבים לסמיכה. * רבי אחיא למד מהפסוק "וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפוֹנָה" שאין השוחט צריך לעמוד גם הוא בצפון. * מליקת בן עוף ושחיטת קורבן פסח - לא צריכות להיות בצפון העזרה. * הגמרא מבררת את המקור לכך ששחיטת וקבלת הדם בעולה צריכות להיות בצפון אף בדיעבד.
דף מט עמוד א * אוכל שקנו בכסף מעשר שני ונטמא האוכל - לדעת ת"ק: יפדה, לדעת רבי יהודה: יקבר. * תחילת הקדש אינו חל על בעל מום קבוע ליקדש קדושת הגוף, אך תמורה כן חלה על בעל מום קבוע. * פסח אינו טעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, אך מותר הפסח כן טעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק. * הגמרא מבררת את המקור לכך שאשם טעון צפון לשחיטה ולקבלה, לכתחילה ואף בדיעבד. * דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש - אי אתה רשאי להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש. דף מט עמוד ב * בקודשים דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש - רבינא לומד זאת מאשם מצורע שהוקש לחטאת ועולה, ורבא לומד זאת מ"כַּאֲשֶׁר יוּרַם" האמור בפר כוהן משיח. * הגמרא מוכיחה שדבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בגזירה שוה, אך רבי יוחנן דוחה זאת וחולק. * דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בקל וחומר.
