דף מו עמוד א * אין לך דבר שנעשית מצוותו ומועלים בו, חוץ מ: תרומת הדשן, בגדי כהונה (לדעת חכמים), ועגלה ערופה. * יש שלושה פסוקים הממעטים את הדם, ומהם לומדים למעט את הדם ממעילה מנותר ומטומאה (וכן לא חייבים על דם משום פיגול, אך דין זה כבר ידוע). דף מו עמוד ב * רבי יוחנן מבאר מדוע התורה כתבה שלוש פעמים כרת בטמא שאוכל שלמים. * במשנה (בדף הקודם) נחלקו חכמים ורבי שמעון אם חייבים משום טומאה על דברים שאינם ראויים לאכילה - לפי רב טביומי: נחלקו האמוראים אם המחלוקת היא רק בטומאת בשר (אך בטומאת הגוף לדברי הכל אינו לוקה) או אף בטומאת הגוף, ולפי רב כהנא: נחלקו האמוראים אם המחלוקת היא רק בטומאת הגוף (אבל בטומאת בשר לדברי הכל לוקה) או אף בטומאת בשר. * לשם ששה דברים הזבח נזבח: לשם זבח, לשם זובח, לשם השם, לשם אשים, לשם ריח, לשם ניחוח, והחטאת והאשם לשם חטא. (והגמרא מביאה את המקור לכך). * חטאת ששחטה לשם עולה - פסולה, לשם חולין - כשירה.
דף מז עמוד א * המתעסק בקודשים ושוחט בלי כוונה - פסול, ואף בדיעבד. (והגמרא מביאה את המקור לכך). * לדעת רבי יוסי (במשנה בעמוד הקודם) דיני מחשבה שנאמרו בקורבן אינם תלויים אלא בדעת העובד ולא בדעת הבעלים, ולדעת רבי אלעזר ברבי יוסי (בברייתא בעמוד זה) אף בדעת הבעלים (ואביי מביא שני תנאים נוספים שסוברים כך). * פרק חמישי ("איזהו מקומן של זבחים"), המתחיל בעמוד זה, מבאר באלו מקומות בבית המקדש נעשית שחיטתם וקבלת דמם של הקורבנות השונים, וכן פרטים נוספים. (ובכל הפרק אין מחלוקת). דף מז עמוד ב * המשנה בתחילת הפרק שנתה "קדשי קדשים שחיטתן בצפון" אך לא הוסיפה לשנות "וקיבול דמן בכלי שרת בצפון" בגלל שדין זה אינו נכון בנוגע לאשם מצורע (כי קיבול דמו הוא גם ביד). * אשם מצורע - שני כהנים מקבלים את דמו, אחד ביד ואחד בכלי, זה שקיבלו בכלי בא לו אצל מזבח וזה שקיבלו ביד בא לו אצל מצורע.
דף מח עמוד א * המשנה בתחילת הפרק פתחה בדין חטאת ששחיטתה בצפון ולא בדין עולה ששחיטתה בצפון, כי חביב לתנא לשנות תחילה דבר שנלמד מדרשה. * הגמרא מבררת את המקור לכך ששחיטת עולה (מהצאן ומהבקר) היא בצפון. * רבי עקיבא וחכמים נחלקו אם חייבים אשם תלוי על ספק מעילות. * רב פפא סובר שלדעת כולם לומדים "עליון מתחתון". * לדעת כולם: "אין גזירה שוה למחצה". * לדעת כולם: היקש עדיף מגזירה שוה. * הגמרא מבררת את המקור לכך ששחיטת החטאות וקבלת דמן נעשות בצפון (לכתחילה ואף בדיעבד). דף מח עמוד ב * הגמרא מבררת לאיזה צורך נאמר "אוֹתוֹ" בשעיר נשיא - הגמרא מביאה ארבע אפשרויות, ורק האפשרות השניה נשארת למסקנה. * "עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר" - לדעת רבי יהודה: לרבות שעיר נחשון לסמיכה, לדעת רבי שמעון: לרבות שעירי עבודת כוכבים לסמיכה. * רבי אחיא למד מהפסוק "וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפוֹנָה" שאין השוחט צריך לעמוד גם הוא בצפון. * מליקת בן עוף ושחיטת קורבן פסח - לא צריכות להיות בצפון העזרה. * הגמרא מבררת את המקור לכך ששחיטת וקבלת הדם בעולה צריכות להיות בצפון אף בדיעבד.
דף מט עמוד א * אוכל שקנו בכסף מעשר שני ונטמא האוכל - לדעת ת"ק: יפדה, לדעת רבי יהודה: יקבר. * תחילת הקדש אינו חל על בעל מום קבוע ליקדש קדושת הגוף, אך תמורה כן חלה על בעל מום קבוע. * פסח אינו טעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, אך מותר הפסח כן טעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק. * הגמרא מבררת את המקור לכך שאשם טעון צפון לשחיטה ולקבלה, לכתחילה ואף בדיעבד. * דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש - אי אתה רשאי להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש. דף מט עמוד ב * בקודשים דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש - רבינא לומד זאת מאשם מצורע שהוקש לחטאת ועולה, ורבא לומד זאת מ"כַּאֲשֶׁר יוּרַם" האמור בפר כוהן משיח. * הגמרא מוכיחה שדבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בגזירה שוה, אך רבי יוחנן דוחה זאת וחולק. * דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בקל וחומר.
דף נ עמוד א * הגמרא דוחה את הניסיון של רבי ירמיה להוכיח שדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב. * לדעת רב פפא: דבר הלמד בגזירה שוה - חוזר ומלמד בהיקש. * דבר הלמד בגזירה שוה - חוזר ומלמד בגזירה שוה. דף נ עמוד ב * דבר הלמד בגזירה שוה - חוזר ומלמד בקל וחומר. * הגמרא מסתפקת האם דבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בבנין אב. * דבר הלמד בקל וחומר - חוזר ומלמד בהיקש (לשיטת רב פפא, אך לחולקים על רב פפא הגמרא נשארת בספק). * דבר הלמד בקל וחומר - חוזר ומלמד בגזירה שוה. * דבר הלמד בקל וחומר - חוזר ומלמד בקל וחומר. * הגמרא (בתחילת העמוד הבא) דוחה את הניסיון של רבי ירמיה להוכיח שדבר הלמד בקל וחומר חוזר ומלמד בבנין אב. * לדעת רבי מאיר: שחיטת עוף של חולין ומליקת עוף של קודשים - מטהרות טריפתן מידי נבילה, לדעת רבי יהודה: אינן מטהרות, לדעת רבי יוסי: שחיטת עוף של חולין מטהרת ולא מליקת עוף של קודשים.
דף נא עמוד א * הגמרא מסתפקת האם דבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בהיקש או בגזירה שוה או בקל וחומר או בבנין אב (ולמסקנת הגמרא [לפי תוס'] הגמרא מוכיחה שבנין אב חוזר ומלמד בבנין אב). * הגמרא מביאה ברייתא המפרטת פסולים שונים שנאמר בהם ש"אם עלו לא ירדו" (דם שלן, אימורים שלנו, פסול יוצא, פסול טמא, פסול חוץ לזמנו, פסול חוץ למקומו, שקיבלו או זרקו כהנים פסולים את דמם). * הגמרא מביאה ברייתא הדורשת שלושה דינים מהפסוקים בפר כוהן משיח ובפר העלם דבר של ציבור ובשעיר נשיא בהם נאמר לשפוך את הדם "אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה" (הדין הראשון: יש לשפוך את השיריים של דם פר כוהן משיח דוקא ביסוד מזבח החיצון, הדין השני: אין יסוד למזבח הפנימי). דף נא עמוד ב * עמוד זה הוא אחד העמודים הקצרים ביותר בש"ס (שלוש שורות גמרא קצרות). * הגמרא מפרשת את ההכרח ללימוד הדין השלישי שבברייתא שבעמוד הקודם (שיש דין שפיכת שיריים בכל הקורבנות הניתנים על המזבח החיצון אף באלו שלא נאמר בהם כך במפורש - וכך נלמד מהמילים "אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה" האמור בשעיר נשיא).
דף נב עמוד א * לדעת רב אדא בר אהבה: רבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקו אם שפיכת שיריים של דם קורבן חטאת אל היסוד מעכבת או לא, ולדעת רב פפא (והגמרא מביאה ברייתא המסייעת לדבריו): כולם סוברים שלא מעכבת. * לדעת רב פפא: רבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקו אם מיצוי חטאת העוף מעכב או לא. * פר יום הכיפורים טעון לכתחילה מתן דמים ליסוד. דף נב עמוד ב * נחלקו התנאים בדעת רבי ישמעאל אם סובר שמיצוי חטאת העוף מעכב. * רמי בר חמא מביא תנא וטוען שלדעת התנא שיריים (של חטאות פנימיות) מעכבים, ורבא דוחה את הוכחתו. * חטאת שניתן דמה במזבח למטה מחוט הסיקרא ולא למעלה מחוט הסיקרא - פסולה. * לדעה אחת באמוראים: רבי עקיבא ורבי יהודה סוברים ששיריים לא מעכבים, ולדעת אחרת באמוראים: רבי עקיבא ורבי יהודה נחלקו אם שיריים מעכבים או לא.
דף נג עמוד א * נחלקו האמוראים (בדעת רבי) לגבי אופן נתינת דם החטאת על המזבח - לדעה אחת: נותן אמה אילך ואמה אילך, ולדעה השניה: מחטא ויורד כנגד חודו של קרן. (ובדעת רבי אלעזר ברבי שמעון לדעת כולם יכול לתת בכל האמה ולא רק בחודה). * לדעת רבי: דמים העליונים (דם חטאת בהמה ודם עולת העוף) - ניתנים מחוט הסיקרא ולמעלה, דמים התחתונים - ניתנים מחוט הסיקרא ולמטה, ולדעת רבי אלעזר ברבי שמעון: בחטאת בהמה אין נותנים את דמה על גובה המזבח, שהרי עיקר מצוותה אינו אלא על הקרן עצמה שעל המזבח. * לדעה ראשונה: דם חטאות פנימיות שופך על יסוד מערבי ודם חטאות חיצוניות שופך על יסוד דרומי, ולדעת רבי ישמעאל: זה וזה על יסוד מערבי, ולדעת רבי שמעון בן יוחאי: זה וזה על יסוד דרומי. דף נג עמוד ב * בתורה לא נאמר "קדשי קדשים היא" בפרשת קורבן עולה, ולכן הוצרך התנא ללמדנו שאף העולה היא מקדשי קדשים. * נחלקו האמוראים לגבי אופן זריקת דם העולה על המזבח - לדעת רב: נותן וחוזר ונותן, ולדעת שמואל: מתנה אחת כמין גמא. (ואף התנאים נחלקו בכך). * קרן מזרחית דרומית של המזבח לא היה לה יסוד, לפי שלא היתה בחלקו של שבט בנימין. * רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסה בחלקו של בנימין והיה בנימין הצדיק מצטער עליה בכל יום לנוטלה, לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן להקב"ה.
דף נד עמוד א * הגמרא מקשה ממשנה על מה שנאמר בעמוד הקודם (שלא היה יסוד בזוית מזרחית דרומית של מזבח העולה), ודוחה את הקושיה. * "קרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד" - לדעת רב: לא היה לה יסוד בבניין, ולדעת לוי: לא היה לה יסוד בדמים. * הגמרא מביאה הוכחה אחת כדעת רב, ושלוש הוכחות כדעת לוי - ודוחה את כל ההוכחות הללו. דף נד עמוד ב * 'וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה' - וכי מה ענין נויות אצל רמה? אלא שהיו יושבים ברמה ועוסקים בנויו של עולם (במציאת מקום ראוי על פי התורה לבניית בית המקדש). * "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם" - מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות. * על דבר זה, שישב דוד עם שמואל, ומצאו את המקום הראוי למקדש, נתקנא דואג האדומי בדוד. * המשנה (בסוף העמוד) מבארת את דיני זבחי שלמי ציבור ואשמות.
דף נה עמוד א * הגמרא מבררת את המקור לכך שמקום שחיטת שלמי ציבור וקבלת דמם הוא בצפון העזרה. * זבחי שלמי ציבור אינם נאכלים אלא לזכרי כהונה. * הגמרא מבררת את המקור לכך שקורבן תודה ואיל נזיר נאכלים בכל העיר. * הגמרא מבררת את המקור לכך שמקום שחיטתם של השלמים הוא בכל מקום בעזרה. דף נה עמוד ב * שלמים ששחטן קודם שייפתחו דלתות ההיכל - פסולים. * אם פתח ההיכל מוגף - נחשב הפתח כמו פתח נעול. * אם יש וילון פרוש כנגד פתח ההיכל - נחשב הפתח כמו פתח פתוח. * אם מונח דבר גבוה כנגד פתח ההיכל ומפסיק בין מקום השחיטה לפתח ההיכל - הגמרא מסתפקת מה הדין. * שני פשפשין היו בבית החליפות (בקרן זווית של האולם) כדי להכשיר את העזרה כולה לאכילת קודשי קודשים ולשחיטת קודשים קלים. (אך בסוף העמוד הבא מובא שאין צורך בפשפשין הללו כדי להכשיר את העזרה כולה לאכילת קודשי קודשים).
דף נו עמוד א * כל העזרה היתה 187 אמה על רוחב 135 אמה, ולשם כוהנים נכנסים ואוכלים שם קודשי קודשים ושוחטים שם קודשים קלים וחייבים משום טומאה. * הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש - נחשבות חול לעניין טומאה ולעניין זה שאין שוחטים שם קודשים קלים, ונחשבות קודש לעניין זה שהכוהנים אוכלים שם קודשי קודשים. * הגמרא מבררת את המקור לכך שדם קורבן שלא נזרק נפסל בשקיעת החמה של יום השחיטה. דף נו עמוד ב * המחשב בשעת שחיטת השלמים על מנת לאכול את בשרם בליל היום השלישי - נחלקו חזקיה ורבי יוחנן אם זה נחשב למחשבת חוץ לזמנו או לא. * האוכל בשוגג מבשר קורבן שלמים בליל היום השלישי לשחיטתו - נחלקו חזקיה ורבי יוחנן אם חייב קורבן חטאת על אכילת נותר בשוגג. (והגמרא מביאה ברייתא כדעת רבי יוחנן שמחייב). * הגמרא מביאה ברייתא הדנה לכמה זמן שלמים נאכלים ומתי שריפת הנותר מבשר השלמים. * התנא של משנתנו הוא רבי יוסי הגלילי הסובר שמתן דם פסח ומעשר הוא בזריקה (כמו בכור) ולא בשפיכה.
דף נז עמוד א * הגמרא מבארת מדוע לא לומדים שמתן דמם של בכור מעשר ופסח יהיה "שתי מתנות שהם ארבע" כמו בקורבן עולה (וזאת על אף שלומדים בגזירה שוה מקורבן עולה שמתן דמם צריך להיות כנגד היסוד). * המקור לכך שזמן אכילת בכור הוא שני ימים ולילה אחד - למסקנה: רבי עקיבא לומד זאת מהפסוק "לְךָ יִהְיֶה", ורבי ישמעאל לומד זאת מהיקש שהוקש בכור לשלמים (ודעתו של רבי טרפון שלמד בבניין אב נדחתה). * רבי ישמעאל סובר ש"הימנו ודבר אחר הוי היקש", ורבי עקיבא חולק. דף נז עמוד ב * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מקשה שתי קושיות על רבי ישמעאל, ומתרצת. * התנא של המשנה (דף נו ע"ב) הסובר שהפסח נאכל עד חצות הוא רבי אלעזר בן עזריה, אך רבי עקיבא חולק וסובר שנאכל עד הבוקר.
