דף פב עמוד א * הגמרא מבררת את טעמו של רבי עקיבא (שאמר במשנה בסוף העמוד הקודם, שכל הדמים של כל הקורבנות שנכנסו לכפר בהיכל פסולים), ומסיקה שהטעם הוא מריבוי הכתוב במילה "וכל" בפסוק "וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ...". * חטאת שקיבל דמה בשתי כוסות ונכנסה אחת לפנים - לדעת רבי יוסי הגלילי: הכוס שנשארה בחוץ כשירה, ולדעת חכמים: פסולה - ובמשנה ובברייתא מבוארים טעמיהם. דף פב עמוד ב * בשר היוצא לחוץ - פסול, ובשר הנכנס לפנים - כשר (ובגמרא מבואר המקורות לכך). * הגמרא מביאה ברייתא העוסקת בעניין פסול דם חטאת חיצונה הנכנס להיכל ודנה בברייתא זו. * רבא מביא ספיקות שונים בנוגע לאופנים שונים של דם שנכנס שלא למקומו או שהוציאו ממקומו והחזירו למקומו.
דף פג עמוד א * הגמרא מבררת את הטעם של רבי אליעזר (הסובר שדם שנכנס להיכל כדי לכפר, פסול אף על פי שלא היזה ממנו עדיין) ואת הטעם של רבי שמעון (הסובר שדם קורבן נפסל בכניסתו להיכל רק לאחר שהיזה ממנו על המזבח הפנימי). * למסקנת הגמרא: רבי יהודה סובר כמו רבי שמעון (ולכן סובר שאם הכניס לבפנים את הדם במזיד (אך לא בשוגג) פסול רק לאחר שהיזה מן הדם על המזבח הפנימי). * פרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, מפרט אלו הם הדברים, שאם עלו על המזבח לא ירדו, ואלו הם הדברים שאפילו אם עלו ירדו. דף פג עמוד ב * קומץ הניטל מן המנחה, שלא קידשו אותו בכלי שרת לאחר שנקמץ - אם עלה על המזבח, ירד. * עיכולי עולה שפקעו מעל המזבח אתה מחזיר, ואין אתה מחזיר עיכולי קטורת שפקעו מעל המזבח הפנימי. * הגמרא מבררת את הטעמים של שלוש דעות התנאים שבמשנה שנחלקו איזה דבר פסול שעלה למזבח לא ירד (כל הראוי לאישים / כל הראוי למזבח / נסכים הבאים מחמת עצמם ולא מחמת הזבח). * הגמרא מביאה שתי דעות תנאים נוספות, ומבארת את המחלוקת ביניהם וכן את המחלוקת ביניהם לבין התנאים שבמשנה.
דף פד עמוד א * יכול אדם להתנדב בכל יום מנחת נסכים שכולה כליל גם אם לא הביא זבח. * אדם רשאי להקריב את הנסכים של הקורבן גם בלילה שלאחר הקרבת הקורבן ואף למחרת. * המשנה מפרטת אלו פסולים המזבח מקדש ואלו פסולים המזבח לא מקדש. * בברייתא מבואר המקור לדעתו של רבי יהודה, הסובר שקורבן שנשחט בלילה וקורבן שנשפך דמו וקורבן שיצא דמו חוץ לקלעים, אם עלה על המזבח ירד, וכן מבואר המקור לדעתו של רבי שמעון החולק עליו. דף פד עמוד ב * הגמרא מביאה ברייתא נוספת הממשיכה לבאר את דעתו של רבי יהודה, ומבארת את הכלל בדעתו של רבי יהודה, שכל פסול שמצינו לו הכשר במקום אחר המזבח מקדשו (ואם עלה לא ירד). * לדעת רבי יוחנן: השוחט בהמה של קודשים בלילה בפנים (בבית המקדש) והעלה את איבריה מחוץ למקדש - חייב (משום מעלה בחוץ).
דף פה עמוד א * לדעת עולא: אימורי קודשים קלים שהעלם על המזבח לפני זריקת דמם - לא ירדו מן המזבח, לפי שנעשו לחמו של מזבח. * הגמרא מביאה הוכחות לדעת עולא ודוחה אותן. * במקרה שעבר ושחט בהמה כשירה בראש המזבח - ישנה מחלוקת אם צריך להורידה כדי להפשיט עורה ולנתח איבריה או שמותר לעשות זאת בראש המזבח. דף פה עמוד ב * לדעת רבי יוחנן (למסקנה): אימורי קודשים קלים שהעלם על המזבח לפני זריקת דמם - לא ירדו מן המזבח ואין בהם מעילה. * במשנה (פד ע"א) מובא שלדעת רבי עקיבא בעלי מומים שעלו על המזבח לא ירדו - ומבאר רבי יוחנן שלא הכשיר רבי עקיבא אלא במום ש"בדוקין שבעין" ורק באופן שקדם הקדשם למומם. * עוף הנרבע פסול לקורבן. * עולא מבאר שאם ירדו הפסולים מן המזבח שוב לא יעלו היינו רק באופן שעדיין לא שלטה בהם האש.
דף פו עמוד א * המשנה בסוף העמוד הקודם היא כדעתו של רבי, הסובר שהעצמות והגידים והקרנים והטלפים שפירשו מגוף הבהמה, אפילו הם בראשו של מזבח, ירדו. * עצמות עולה שפירשו לפני זריקה - לדעת רבה: אין בהם מעילה אלא עד שעת זריקת הדם בלבד, לדעת רבי אלעזר: יש בהם מעילה לעולם. * עצמות עולה שפירשו לאחר זריקה - לדעת רבה: יש בהם מעילה, לדעת רבי אלעזר: אסורים רק מדרבנן. * לדעת רבי ישמעאל: עצמותיו של קורבן אשם וקורבן עולה מותרים לכוהנים בהנאה. דף פו עמוד ב * איברים קשים, שכבר שלטה בהם האש להקשותם אך עדיין לא נעשו פחם - באלו אמרה המשנה (בסוף עמוד א) שדינם תלוי בחצות הלילה (שאם פקעו קודם חצות יחזירם, ואם פקעו לאחר חצות לא יחזירם). * הגמרא מבררת את המקור לכך שדין זה תלוי בחצות הלילה, ולומדת מהפסוקים ש"חציו (של הלילה) להקטרה וחציו להרמה", אלא שלומדת מהמילים "עַד הַבֹּקֶר" שישנם אופנים שמותר להרים את הדשן אפילו קודם חצות (=במעוכלים).
דף פז עמוד א * איברים קשים שפירשו מן המזבח קודם חצות הלילה והחזירם הכוהן על המזבח אחר חצות הלילה - לדעת רבה: אינם נידונים כמעוכלים עד שיגיע חצות הלילה של ליל המחרת, ולדעת רב חסדא: יש לדונם כמעוכלים משעה שיעלה עמוד השחר. * איברים קשים שפירשו מן המזבח קודם חצות הלילה והחזירם הכוהן על המזבח אחר עלות השחר - לדעת רבה: חצות לילה שני עושה אותם כמעוכלים, לדעת רב חסדא: אין בהם עיכול לעולם. * אביי מבאר שמחלוקת רבה ורב חסדא היא באיברים שמנים, אך באיברים רגילים כולם סוברים ששעת חצות מועילה לדון איברים קשים כמעוכלים אף אם אינם על גבי המזבח. * איברים שלנו בראשו של מזבח וירדו משם לאחר עלות השחר - רבה ורבא חולקים אם מותר להחזירם על המזבח. דף פז עמוד ב * הגמרא לא מכריעה בשאלה אם כלי שרת מקדש דבר פסול שהונח בו (ואז דינו ככשר ומותר לכתחילה להעלותו על המזבח ולהקטירו). * הגמרא מסתפקת אם "אויר מזבח כמזבח" (והיינו שאם תלה אדם איברים של קורבן פסול באויר שמעל המזבח האם יש לדונו כנוגע במזבח עצמו ודינו שלא ירד) או לא (אך במקרה שהאדם עומד על המזבח ואוחז בידו קורבן באויר המזבח פשוט הדבר שנידון כמונח על המזבח עצמו, כמבואר בתחילת העמוד הבא).
דף צ עמוד א * הגמרא דוחה את האפשרות שדינו של רבינא בר שילא (הסובר שאימורי קודשים קלים שיצאו מן העזרה לפני זריקת דמים פסולים) שנוי במחלוקת תנאים. * מנחת סוטה ומנחת נדבה - הגמרא מסתפקת איזו מהן קודמת, ומביאה שני ניסיונות להוכיח שמנחת נדבה קודמת, ודוחה ניסיונות אלו. * הברייתא מבארת את המקור לכך שחטאת העוף קודמת לעולת העוף. דף צ עמוד ב * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה שלוש קושיות מברייתות על הדין שחטאת העוף קודמת לעולת העוף, ומתרצת. * חטאת העוף, עולת בהמה, מעשר בהמה – הגמרא מסתפקת איזו מהן קודמת בהקרבה (ומביאה מחלוקת בדין זה). * המשנה ממשיכה לעסוק בדיני הקדימה של קורבנות זה לזה ובדינים נוספים. * תדיר מחברו ומקודש מחברו - הגמרא מסתפקת איזה מהם קודם.
דף צא עמוד א * תדיר לעומת מקודש - הגמרא מביאה חמישה ניסיונות להוכיח שתדיר עדיף וניסיון אחד להוכיח שמקודש עדיף, ודוחה ניסיונות אלו. * הגמרא מסתפקת מה יהיה הדין כאשר לפנינו שני קורבנות, האחד תדיר והשני אינו תדיר, וקדם ושחט את שאינו תדיר - האם יסיים את הקרבתו, או שייתן את הקורבן שאינו תדיר לאחר (כדי למרס את דמו שלא ייקרש) ויקריב קודם את הקורבן התדיר. (הגמרא מביאה ארבעה ניסיונות להוכיח כאפשרות השניה, ודוחה אותם). דף צא עמוד ב * לדעת רבי טרפון הסובר שאפשר להביא שמן בנדבה - שמואל סובר שקומצו ומקטיר את הקומץ ושיריו נאכלים, ואביי סובר שהשמן מוקטר כולו. (ומבואר למסקנה בגמרא שזו מחלוקת תנאים). * לדעת שמואל: המתנדב להביא יין - מביא ומזלפו על גבי האש שעל המזבח. (ומבארת הגמרא שסובר שמואל כדעת רבי שמעון שדבר שאינו מתכוון מותר ולכן אין בכך בעיית כיבוי של אש המזבח).
דף צב עמוד א * הדם והשמן והמנחות והנסכים שנטמאו - עושה להם מערכה בפני עצמם ושורפם. * פרק אחד עשר, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדין בגד שניתז עליו דם חטאת, בדין כלי שבושל בו בשר חטאת, ובדין מאכל שנגע בבשר חטאת. * דם חטאת בהמה חיצונית או פנימית שניתז על הבגד - הבגד טעון כיבוס, דם חטאת העוף שניתז על הבגד - הבגד לא טעון כיבוס. דף צב עמוד ב * הגמרא מבררת, מתחילת הסוגיה בעמוד הקודם ועד אמצע עמוד זה, את המקור לדין הנ"ל. * חטאת העוף שהכניס להיכל את דמה בצווארה (לאחר מליקה ולפני הזאת הדם) - רבי אבין מסתפק אם נפסלה. * נשפך הדם מצוואר העוף על הרצפה של העזרה ואסף הכוהן את הדם - רבי אבין מסתפק אם הדם כשר להזאה. * דם חטאת בהמה שניתז על הבגד ומשם ניתז לבגד אחר - השיב רבי ללוי שלדעתו גם הבגד השני טעון כיבוס.
דף צג עמוד א * ניתז דם חטאת על בגד טמא - לדעת רב חסדא: זוהי מחלוקת בין רבי אלעזר וחכמים אליבא דרבה, וכפי שביאר אביי את מחלוקתם, אם הבגד טעון כיבוס או לא. * מי חטאת שנטמאו - רבי אלעזר וחכמים חולקים אם הם מטהרים את האדם מטומאת מת (ואביי ורבא חולקים בביאור מחלוקתם). * לדעת המשנה בדף הקודם (וכך דעת רבי שמעון): חטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס, בין שהיתה לה שעת הכושר ובין שלא היתה לה שעת הכושר, אך רבי עקיבא חולק וסובר שאם היתה לה שעת הכושר ונפסלה דמה טעון כיבוס. * אין דם הנבלע בבגד טעון כיבוס אלא דם שנתקבל קודם לכן בכלי שרת וראוי להזאה ושעדיין לא הוזה. דף צג עמוד ב * אם קיבל הדם מצוואר הבהמה פחות מכדי שיעור הזייה על המזבח בכלי זה ופחות מכדי שיעור הזייה על המזבח בכלי אחר, ועירבם יחד, וניתז מהם על הבגד - לא טעון כיבוס. * שיריים שבאצבע הכוהן מההזאה הקודמת - פסולים להזאה. * נחלקו התנאים, האם הבגד שניתז עליו דם חטאת, צריך שיהא ראוי לקבל טומאה (רבי יהודה) או צריך שיהא דבר המקבל טומאה (רבי אלעזר) - והגמרא מביאה ברייתא עם המקור לדבריהם.
