דף כח עמוד א * ז' הזאות שבמצורע - בברייתא אחת נאמר שאם היזה שלא לשמן פסולות ובברייתא אחרת נאמר שכשרות, והגמרא מביאה שני תירוצים ליישב את הסתירה (ודוחה את התירוץ הראשון). * המשנה מפרטת דברים נוספים המעכבים זה את זה. * רוב הדף עוסק במנורה. * לפי הברייתא בעמוד זה: המנורה היתה באה מחתיכה אחת שלימה (שמכה עליה עד שנהיית בצורת מנורה), וצריכה להיות מזהב אך כשרה אם עשאה משאר מיני מתכות - והגמרא מבררת את המקור לדינים אלו. דף כח עמוד ב * כל הכלים שעשה משה - כשרים לו וכשרים לדורות, חצוצרות - כשרות לו ופסולות לדורות. (והגמרא מבררת את הטעם לכך). * האמוראים נחלקו האם רבי ורבי יוסי ברבי יהודה נחלקו אם מנורה העשויה ממתכת כשרה (ואם עשויה מעץ פסולה לדעת כולם) או שנחלקו אם מנורה העשויה מעץ כשרה (ואם עשויה ממתכת כשרה לדעת כולם). * הגמרא מתארת את מבנה המנורה (גובהה 18 טפחים, 22 גביעים, 11 כפתורים, 9 פרחים).
דף כט עמוד א * גם רב סובר (כמו דעת שמואל משמיה דסבא בעמוד הקודם) שגובה המנורה היה 18 טפחים. * עשר מנורות עשה שלמה וכל אחת ואחת הביא לה אלף ככר זהב והכניסוהו אלף פעמים לכור והעמידוהו על ככר. * השולחן - מגביהים אותו לעולי רגלים ומראים להם את לחם הפנים ואומר להם: ראו חיבתכם לפני המקום (שנס גדול נעשה בלחם הפנים: סילוקו כסידורו, שנשאר חם כיום שהניחוהו על השולחן). * ארון של אש ושולחן של אש ומנורה של אש - ירדו מן השמים וראה משה ועשה כמותם. * שלושה דברים היו קשים לו למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבעו, ואלו הם: מנורה וראש חדש ושרצים, ויש אומרים: אף הלכות שחיטה. * כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה - פסולה. דף כט עמוד ב * בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. * שבעה אותיות צריכות שלושה זיונין, ואלו הן: שעטנ"ז ג"ץ. * כל התולה בטחונו בהקב"ה - הרי לו מחסה בעולם הזה ולעולם הבא. * בא לטהר - מסייעים אותו, בא לטמא - פותחים לו. * הסוגיה בסוף העמוד עוסקת בהיקף כמות הטעויות בספר תורה הדורש גניזה (ולא מאפשר תיקון).
דף ל עמוד א * הכותב ספר תורה ועומד להגיע בכתיבתו לסוף התורה (סוף חמשת חומשי תורה) - לא יגמור באמצע הדף אלא בסופו, והאמוראים חולקים אם יסיים באמצע השורה דוקא. * שמונה פסוקים אחרונים שבתורה - אדם אחד קורא אותם בבית הכנסת ולא מפסיק באמצע כדי שיעלה אחר לתורה. (והתנאים חולקים אם יהושע או משה כתב פסוקים אלו). * הקונה ספר תורה מן השוק - הרי הוא כחוטף מצוה מן השוק (ועשה מצוה), ואילו הכותב את ספר התורה בעצמו - מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני. * הגמרא מביאה דינים שונים בנוגע לכתיבת ספר תורה (דינים שונים לגבי יריעות ספר תורה, לגבי מרווחים בכתיבה, ועוד) . דף ל עמוד ב * מי שכתב ספר תורה ושכח לכתוב שם משמות הקב"ה - נחלקו הדעות כיצד יתקן את טעותו. * רבי חנינא פוסק שהלכה כרבי שמעון שזורי, והגמרא מבררת לאורך כל העמוד על איזו הלכה שאמר רבי שמעון שזורי מדובר. * למסקנת הגמרא, לדעת רב פפא הכוונה היא להלכה שאמר רבי שמעון שזורי בנוגע לדין שידה, ולדעת רב נחמן בר יצחק הכוונה היא בנוגע לדין יין - וכמבואר בתחילת העמוד הבא.
דף לא עמוד א * במשנה במסכת כלים מובאות דעות שונות לגבי טומאת שידה כיצד מחשבים את שטח השידה (כדי לבדוק אם לא יצאה מתורת כלי ועדיין מקבלת טומאה). * שמן (וכל שכן יין) שנגע בדבר טמא דינו שהוא ראשון לטומאה לדעת רבי מאיר, ולדעת חכמים אף דבש, ולדעת רבי שמעון שזורי רק יין דינו כך. * רבי שמעון שזורי אמר "פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ובאתי ושאלתי את רבי טרפון ואמר לי לך קח לך מן השוק (ולאיכא דאמרי: מן העובד כוכבים) ועשר עליו" - ודברי רבי חנינא ש"כל מקום ששנה רבי שמעון שזורי הלכה כמותו" נאמרו אף על דין זה. דף לא עמוד ב * יריעה בספר תורה שנעשה בה קרע - הגמרא מבארת באיזה אופן יתפור ובאיזה אופן לא ניתן לתקן באמצעות תפירה. * מזוזה שכתב בה שורות קצרות שבכל אחת מהן שתי מילים - כשרה. * מזוזה שכתב בשורה העליונה שתי מילים ובשורה מתחתיה שלוש מילים ובשורה מתחתיה מילה אחת - כשרה. (ובספר תורה - פסול). * במזוזה יש לכתוב את המילים "עַל הָאָרֶץ" (אותן בלבד) בשורה האחרונה, ונחלקו הדעות אם בתחילת השורה האחרונה או בסופה. * רב הונא היה גולל את המזוזה מסופה לתחילתה. * רב הונא היה מסיים את פרשיית "שמע ישראל" באמצע השורה ומניח רווח לאחריה ומתחיל בסוף אותה שורה את פרשת "והיה אם שמוע".
דף לב עמוד א * רב סובר שמנהג העולם הוא העיקר, ומנהג העולם הוא לעשות את פרשיות המזוזה סתומות (ולא פתוחות כדעת רשב"א בשם רבי מאיר). * רב נחמן בר יצחק סובר שלכתחילה מצוה לעשות את פרשיות המזוזה סתומות, אך בדיעבד כשרה אם עשה אותן פתוחות (וכך לדעתו סובר רשב"א בשם רבי מאיר). * ספר תורה שבלה ותפילין שבלו - אין עושים מהם מזוזה, לפי שאין מורידים מקדושה חמורה לקדושה קלה. * הלכה למשה מסיני: תפילין על הקלף, ומזוזה על דוכסוסטוס. דף לב עמוד ב * נחלקו התנאים מה הדין אם כתב תפילין על דוכסוסטוס ומזוזה על קלף. * נחלקו התנאים אם מזוזה צריכה שרטוט (ולהלכה נפסק בגמרא שתפילין לא צריכות שרטוט ומזוזה צריכה שרטוט). * ניתן לכתוב תפילין ומזוזה שלא מן הכתב (כי הן רהוטות בפי כל אדם ולא טועים בהן). * נחלקו האמוראים אם מותר לישב על גבי מיטה שספר תורה מונח עליה. * כתבה (למזוזה) אגרת (תוס': שלא דקדק בחסירות ויתירות) - פסולה. * אם תלה את המזוזה במקל שבפתח - פסולה. * מצוה להניח את המזוזה בתוך חללו של פתח ולא מבחוץ.
דף לג עמוד א * אם כתב את המזוזה על שני דפים (חציה בדף זה וחציה בדף זה) - פסולה. * חלק את הבית שלו לשני חדרים, וכל חדר פתוח לרשות הרבים, והחדרים פתוחים זה לזה - החדר בו יש היכר ציר ואליו נפתחת הדלת הוא הנחשב לבית ובצד ימין של הכניסה לחדר זה צריך לקבוע את המזוזה. * קודם יש לקבוע את שתי מזוזות המשקוף בבית ולאחר מכן לקבוע מזוזה ולא להיפך (משום "תעשה ולא מן העשוי"). * במזוזה הלך אחר הרגיל (רש"י: אם יש ב' פתחים לחדר א' באותו פתח שרגיל לצאת ולבא יותר יניח המזוזה). * לדעת שמואל: אין להרחיק את המזוזה מהמשקוף יותר משליש גובה הפתח, ולדעת רב הונא: כל הפתח כולו שבין הטפח התחתון לטפח העליון כשר למזוזה. דף לג עמוד ב * בפתח דלת רחב - מצוה לקבוע את המזוזה בטפח הסמוך לרשות הרבים. (והאמוראים חולקים מה הטעם לכך). * בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם - מדת בשר ודם: מלך יושב מבפנים ועם משמרין אותו מבחוץ, מדת הקב"ה - אינו כן, עבדיו יושבין מבפנים והוא משמרן מבחוץ. * "פיתחי שימאי" (האמוראים חולקים מה הכוונה) - פטורים מן המזוזה. * אם הכניס את המזוזה בעומק של טפח בתוך המשקוף - פסולה. * אכסדרה (של שלוש דפנות) - פטורה מן המזוזה. * "בית שער הפתוח לגינה ולקיטונית" - התנאים חולקים מה הדין, והאמוראים חולקים בביאור מחלוקתם.
דף לד עמוד א * חדר שיש לו ארבעה פתחים - חייב בארבע מזוזות, אף אם רגיל להיכנס בפתח אחד מהם. * פתח הנמצא בקרן זוית של הבית - חייב במזוזה. * "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" - מהמילה "ביתך" לומדים שהמזוזה צריכה להיות בצד ימין (דרך ביאתך לבית, ואדם עוקר רגלו הימנית תחילה). * בית שיש לו עמוד אחד המשמש כמזוזת המשקוף ובצד השני אין עמוד אלא רק כותל - רבי מאיר מחייב במזוזה (לדעת רב פפא: רק אם העמוד בצד ימין), וחכמים פוטרים. (ורבי ישמעאל ורבי עקיבא חולקים מה הטעם של רבי מאיר) * הגמרא מבארת את המקור לכך שכתיבת המזוזה היא על הקלף ולא ישירות על מזוזת המשקוף. דף לד עמוד ב * רבי ישמעאל ורבי עקיבא חולקים מהו המקור לכך שיש ארבע פרשיות בתפילין. * אם החריץ שבין כל בית ובית (בתפילין של ראש) אינו ניכר מבחוץ - פסולה. * תפילין של יד - יש לכתוב את ארבע הפרשיות על עור אחד, ואם כתב על ארבע עורות והניח בבית אחד, יצא (ולמסקנה: במקרה זה לדעת כולם לא צריך לדבק את ארבע הפרשיות יחד). * תפילה של ראש אין עושים אותה של יד, לפי שאין מורידים מקדושה חמורה לקדושה קלה. * סדר הנחת הפרשיות בתפילין (מימין לשמאל, לקורא שפניו כנגד המניח) - לדעת רש"י: קדש לי, והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע. לדעת ר"ת: קדש לי, והיה כי יביאך, והיה אם שמוע, שמע.
דף לה עמוד א * למסקנה: אם החליף את סדר הנחת הפרשיות בתפילין - התפילין פסולות. * תיתורא של תפילין, מעברתא של תפילין, שי"ן של תפילין, רצועות שחורות (הצד הפונה כלפי חוץ), תפילין מרובעות (בתפרן ובאלכסונן) - הלכה למשה מסיני. * האמוראים חולקים אם צריך שיגיע החריץ שבין בית לבית עד מקום התפר למטה או שכיון שניכר החריץ למעלה קצת אין צריך להגיע למקום התפר. * האמוראים חולקים אם צריך לבדוק קודם הכתיבה את הקלף שכותבים עליו את פרשיות התפילין (שמא יש בו פגם) או לא. * העושה תפילתו עגולה (כמו אגוז) - סכנה ואין בה מצוה. דף לה עמוד ב * רצועת תפילים שנפסקה - לא קושרים אותה, ונוהגים גם לא לתופרה. * האמוראים חולקים מהו שיעור אורך רצועות התפילין (לאחר הקשר בראש). * קשר של תפילין - הלכה למשה מסיני. * "וְרָאוּ כׇּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" - אלו תפילין שבראש. * קשר של תפילין צריך שיהא למעלה - כדי שיהו ישראל למעלה ולא למטה, וצריך שיהא כלפי פנים - כדי שיהו ישראל לפנים ולא לאחור. * מברך על התפילין לאחר שמניח אותן ולפני שקושר אותן.
דף לו עמוד א * על תפילה של יד אומר: אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין, על תפילין של ראש אומר: אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין - לפי רש"י: מברך את הברכה השניה רק אם סח לאחר שהניח תפילה של יד ולפני שהניח תפילין של ראש; לפי ר"ת: אם סח לאחר שהניח תפילה של יד ולפני שהניח תפילין של ראש, מברך על של ראש את שתי הברכות, ואם לא סח, מברך על של ראש רק את הברכה השניה. * סח בין תפילה לתפילה (ולפי רש"י: ולא בירך על של ראש) - עבירה היא בידו וחוזר עליה מערכי המלחמה. * כשהוא מניח - מניח של יד ואח"כ מניח של ראש, וכשהוא חולץ - חולץ של ראש ואח"כ חולץ של יד. * היה משכים לצאת לדרך ומתיירא שמא יאבדו - מניחן וכשיגיע זמנן ממשמש בהן ומברך עליהן. * עד מתי מניח תפילין? ת"ק: עד שתשקע החמה, רבי יעקב: עד שתכלה רגל מן השוק, חכמים: עד זמן שינה. (ומודים חכמים ורבי יעקב שאם חלצן לצאת לבית הכסא או להיכנס לבית המרחץ ושקעה חמה ששוב אינו חוזר ומניחן). דף לו עמוד ב * "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה" - לדעת רבי יוסי הגלילי לומדים מפסוק זה שלילה ושבת הם לא זמן תפילין. * "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" - מי שצריכים אות, יצאו שבתות וימים טובים שהם גופן אות, ולכן לא מניחים בהם תפילין. (כך לומד רבי עקיבא) * לדעת רבי אלעזר: כל המניח תפילין אחר שקיעת החמה - עובר בעשה (ולדעת רבי יוחנן: בלאו), ואם מניחן כדי לשמרן - מותר. * חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה, קל וחומר מציץ. * המקור לכך שמניחים תפילין ביד שמאל - ת"ק בברייתא מוכיח ש"ידך" זו יד שמאל, ולכן מניחים תפילין על יד שמאל.
דף לז עמוד א * המקור לכך שמניחים תפילין ביד שמאל - לדעת רבי נתן: מהסמיכות "וּקְשַׁרְתָּם... וּכְתַבְתָּם" (מה כתיבה בימין אף קשירה בימין ולכן הנחה בשמאל); לדעת רב אשי: מהמילה "יָדְכָה" (שלא כתוב "ידך"). * אין לו זרוע - ת"ק ואחרים חולקים אם פטור מן התפילין או חייב. * אטר מניח תפילין בימינו, אא"כ שולט בשתי ידיו ואז מניח ביד שמאל. * תפילין של ראש מניחים במקום שמוחו של תינוק רופס. * פלימו שאל את רבי "מי שיש לו שני ראשים באיזה מהן מניח תפילין", ורבי כעס עליו כי שאל שאלה לא מציאותית, אך הגמרא מספרת שמיד הגיע אדם שנולד לו תינוק עם שני ראשים ושאל כמה עליו לתת לפדיון הבן (והשיב לו "ההוא סבא" שעליו לתת עשרה סלעים). דף לז עמוד ב * שלושה תנאים חולקים מה המקור לכך שמניחים תפילין של יד על הקיבורת שאצל הכתף ולא על כף היד. * שני תנאים חולקים מה המקור לכך שמניחים תפילין של ראש על גובה שבראש ולא בין העיניים ממש. * הגמרא מביאה שלוש דעות של אמוראים לביאור ההבדל שבין ת"ק (הסובר שארבע ציציות הן מצוה אחת) לבין רבי ישמעאל (הסובר שארבעתן הן ארבע מצות), והגמרא מכריעה שהלכה כת"ק.
דף לח עמוד א * גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה (דין זה אמור בנוגע ללאו של "לא תסור"). * פרק רביעי (פרק "התכלת"), המתחיל בעמוד זה, ממשיך לעסוק בדיני עיכוב ומפרט דברים שאינם מעכבים זה את זה - והדין הראשון הוא: "התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת". * בברייתא מבואר שלדעת רבי תכלת ולבן מעכבים זה את זה (ואם חסר אחד מהם הציצית פסולה) וחכמים חולקים (והגמרא דנה האם המשנה היא שלא כדעת רבי, ומעלה שתי אפשרויות [בשם רב ובשם רבא] לבאר שמשנתנו היא אף כדעת רבי). * מצוה להקדים לבן לתכלת, ואם הקדים תכלת ללבן יצא אלא שחיסר מצוה (מצות הקדמה). (ולדעת רב בכך עוסקת משנתנו). דף לח עמוד ב * בטלית שכולה תכלת מצוה להקדים תכלת ללבן, לדעת רמי בר חמא, ורבא חולק. * לדעת רבא, כוונת משנתנו היא כך: אם נפסקו החוטין הלבנים של הציצית (אך נשאר מהם כדי עניבה) ונשארו חוטי התכלת בשלמותם (או להיפך) - כשרה. * רבי יוסי הגלילי הוא זה שחולק על רבי וסובר שתכלת ולבן לא מעכבים זה את זה (ואם חסר אחד מהם הציצית כשרה).
דף לט עמוד א * רבא מדייק שחיוב "קשר עליון בציצית" (לפי רש"י: הקשר בציצית בסוף הגדיל) הוא מדאורייתא. * אם נפסק חוט מעיקרו (ראש המחובר לטלית) - הציצית פסולה. * חוט של כרך (אותו שכורך סביב ועושה ממנו הגדיל) - עולה ממנין שמונה חוטים. * נויי תכלת (עיקר מצות ציצית) - שליש גדיל ושני שלישי ענף, אך אם כרך רובה או אם לא כרך בה אלא חוליא אחת (הקפה 3 פעמים) - כשרה. * הפוחת לא יפחות מ-7 (כנגד 7 רקיעים), והמוסיף לא יוסיף על 13 (כנגד 7 רקיעין ו-6 אוירין שביניהם). [נחלקו הדעות אם הכוונה למספר החוליות או למספר הכריכות שבכל חוליה (תוס')]. * כשהוא מתחיל לכרוך מתחיל לכרוך בלבן ובאמצע כורך של תכלת וחוזר ומסיים בלבן. דף לט עמוד ב * אם אין ענף אלא רק גדיל - לדעת רב: פסולה, לדעת רבה בר בר חנה: הציצית כשרה. * חוטי צמר לבנים פוטרים בגד של פשתן, וחוטי פשתן לבנים פוטרים בגד של צמר. * לדעת רב יהודה: חוטי צמר ופשתים פוטרים את כל סוגי הבגדים ואפילו שיראין (מעיל של משי), אך לדעת רב נחמן: השיראין (וכל בגד שאינו צמר או פשתים) פטורים מציצית (אך חייבים מדרבנן). * לדעת רבא: צמר ופשתים - פוטרים בין במינם בין שלא במינם, שאר מינים - במינם פוטרים שלא במינם אין פוטרים. * יש שתי דעות בשיטת תנא דבי רבי ישמעאל אם מחייב בציצית רק בגד צמר ופשתים או כל סוגי הבגדים.
